חזקוני· חזקוני
ויקרא
פרק א
פסוק א
ויקרא אל משה. לפי שאמר למעלה בסוף הספר וכבוד ה׳ מלא את המשכן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו׳ הוצרך לקרותו וליתן לו רשות להכנס, ולפיכך כתב ויקרא אל משה. וכן הפירוש ויקרא כבוד ה׳ הנזכר למעלה אל משה מאהל מועד וידבר אליו. וכן מצינו בתרגום ירושלמי והוה כיון דאשלים משה למקמא ית משכנא ורבי יתיה וקדיש יתיה וית כל מנוהי וחשב משה בליביה ואמר טורא דסיני דבעיר רבוייה רבוי שעה וקדושיה קדוש שעה לא סליקית לגויה עד זמן דאתמר לי מן קדם ה׳ ברם משכנא דרבויי רבוי דלעלם וקדושיה קדוש עלם דינא הוא דלא ניעול לגויה עד זמן דיתמר לי מן קדם ה׳ ואכלי דבורא דה׳ למשה וכו׳ וכשהיה הוא בתוך האהל היה שומע הקול בא לו מבין שני הכרובים כדכתיב בסוף פרשת נשא.
אליו פרש״י יכול ישמעו קול הקריאה ת״ל קול לו קול אליו. כלומר בפרשת נשא כתיב וישמע את הקול מדבר אליו היה יכול לומר מדבר לו ואומר מדבר אליו ללמדך שאליו לבדו היה נמשך הקול כך פרש״י בריש יומא (ד:).
לאמר כפל לשון הוא לוידבר, כמו שפירש בפרשת נח דוגמתו.
פסוק ב
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם.
אדם לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפי׳ א״י ואע״ג דאדם משמע כאן ישראל מיהו מדכתיב אבתריה מכם דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות א״י. וכן אמרינן בעלמא איש איש לרבות א״י שנודרים נדרים ונדבות כישראל.
כי יקריב לאחר שהוקם המשכן פי׳ לך איך ישרתוהו עבדיו בביתו.
מכם ולא כולכם להוציא את האפיקורסים שאינם מקבלים ברית כישראל.
מכם בכם חלקתי ולא באומות. דאפילו א״י רשע גמור מקבלים ממנו קרבן כדי לקרבו תחת כנפי השכינה. אדם כי יקריב סרסהו אדם מכם כי יקריב.
כי יקריב כי יקדיש.
קרבן לה' - כלל, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן - פרט, תקריבו את קרבנכם - חזר וכלל אין בכלל אלא מה שבפרט להוציא חיה דאינה נקרבת לפי שלא היתה בכלל ברכה במעשה בראשית מפני הנחש שהיה ראוי לקללה והמביאה עובר. ד״א למדנו מכאן ענותנותו של הקב״ה, שלא הטריח בניו אלא בדבר המצוי בידם וזשה״כ עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך וגו'. ד״א מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ולא מן האדם ולפי שהכנענים שורפים את בניהם ובנותיהם לגבוה, נאמר פסוק זה.
פסוק ג
אם עלה קרבנו שהתנדב בלשון זה, פתח הכתוב בעולה לפי שהיא מעולה ועולה כולה למעלה.
יקריבנו יקדישנו, ואומר זה הקדשתי לגבוה.
אל פתח אהל מועד יקריב אתו שלא יאמר המקריב לכהן לך וקח בביתי הבהמה שהתנדבתי ועשה אותה קרבן דאין זה דרך כבוד למעלה.
לרצנו לפי שקרבן נדבה הוא זה נאמר בו לרצונו אבל בשאר קרבנות אין כתיב לרצונו הואיל ולפעמים הם באים חובה.
לפני ה׳ וסמך אעפ״י שסמך בחוץ יחזור ויסמוך בפנים.
פסוק ד
וסמך ידו. לפי הפשט כך מנהג בני אדם כשרוצים להתחיל ולהתעסק בשום מעשה היו מזמינים עצמם לעשותו בענין הנחת יד עליו.
ידו. ולא יד בנו ועבדו ושלוחו.
ידו על ראש. ולא ידו על גבי ידו.ידו על ראש. ולא על צואר.
על ראש העלה פרש״י להביא עולת חובה וכו'. כדאיתא בתו״כ מה עולת נדבה טעונה סמיכה אף עולת חובה טעונה סמיכה, שהרי נאמר עולה אחת עולת נדבה ואחת עולת חובה, לומר זו וזו טעונה סמיכה. שהרי נאמר עולה אחת עולת בקר ואחת עולת צאן, נאמר זו וזו טעונה סמיכה. ודוקא עולת יחיד טעונה סמיכה אבל עולת צבור ושל נשים ושל א״י אינן טעונות סמיכה וכולן טעונות נסכים ואפי׳ של א״י כדתניא א״י ששלח את עולתו וכו'.
לכפר עליו. לשון כופר להיות הקרבן כופר העונש אשר עליו.
עליו. בשבילו דוגמא ״כי עליך הורגנו כל היום״ (תהלים מד,כג), ״כי עליך נשאתי חרפה״ (תהלים סט,ח).
פסוק ה
וסמך ושחט הבעלים, לשמש בו לפני בוראם עד קבלה ואילך שמצוה על הכהונה.וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים, אף שחיטה בטהורים. וסמך ושחט במקום שסומכין שוחטין וסמך ושחט תיכף לסמיכה שחיטה.
את בן הבקר לשון בחרות, להוציא זקן יותר מדאי וחולה משום הקריבהו נא לפחתך.
את בן הבקר לפני ה' ואין השוחט לפני ה׳ שמעון התמני אומר מניין שתהיה ידו של שוחט לפנים מן הנשחט ת״ל את בן הבקר לפני ה'.
בני אהרן. שלא יהיו זקנים מרתתים, כמו שאמרו רבותינו מאימתי כהן פסול משירתת.
אהרן דומיא דאהרן שאינו בעל מום, הכהנים ולא חללים יצאו בעלי מומין וחללים.
פסוק ו
והפשיט את העלה לפי שמצינו בפרים ושעירים הנשרפים שכולם נשרפים עור ובשר ופרש, כתיב בעולה אעפ״י שנשרפת שהיא טעונה הפשט. [ונתח אתה דרך הקרבנות לנתחם].
פסוק ז
עצים על האש ולא אש על גבי עצים.
פסוק ח
וערכו בני אהרן בבן הבקר שהוא בהמה גסה כתיב וערכו אבל בצאן שהיא בהמה דקה כתיב וערך.
פסוק ט
וקרבו וכרעיו ירחץ. לפי שהיא באה על שלחנו של מלך, אבל פרים ושעירים הם נשרפים חוץ אין הקרב והכרעיים טעונים רחיצת מים.
ירחץ במים. רחיצה האמורה גבי אדם מתרגמינן ״יסחי״ לפי שהוא לשון טבילה בחוץ כמו כאשר יפרש השוחה לשחות, אבל רחיצה האמורה בקרבנות מתרגמינן ״יחליל״ פירוש יוציא מהן הפרש וישארו חלולים.
ירחץ במים. יכול מה רחיצה האמורה להלן ארבעים סאה אף רחיצה האמורה כאן תהא טעונה ארבעים סאה תלמוד לומר מים - כל שהוא.
את הכל. לרבות עצמות וגידים קרניים וטלפים וצמר שבראש הכבשים ושער שבזקן התישים בזמן שהם מחוברים.
פסוק י
ואם מן הצאן קרבנו להוציא את הגזול.
מן הכשבים או מן העזים להוציא את הכלאים.
פסוק יא
ושחט אתו וגו׳ אותו בצפון ואין העוף והשלמים והבכור והמעשר והפסח בצפון.
על ירך המזבח אצל צדו של מזבח כמו וסכות על הארון.
ירך המזבח צפנה שיהא ירך המזבח בצפון והיכן פניו בדרום למדנו שהכבש בדרום.
צפנה לפני ה' שיהא כל הצפון כולו פנוי ואף אבן הבקר דלעיל קאי להיות שחיטתו בצפון, דהא נמי כתיב ביה לפני ה׳ ואם שחטו בדרומו של מזבח אין זה לפני ה׳ לפי שרוב המזבח וכבש שלו בדרום קיימי ולא מיתחזי ליה אפיתחא דהיכלא אבל כששוחטו בצפון שהוא פנוי מכל ואינו מקום דריסת רגלי הכהנים שהרי הכבש בדרום הרי הוא כנגד ההיכל וזהו לפני ה'. וכי קבע מקום לשחיטה לקדשי קדשים קבע, כדכתיב במקום אשר תשחט את העולה תשחט את החטאת וכתיב כי כחטאת האשם שהרי עקר זביחתם לשמים אבל קדשים קלים אין קבע מקום לשחיטתם הואיל ואין עקרן כל כך לשמים.
פסוק יב
ונתח אתו שלא תאמר בבן הבקר שהוא בהמה גסה צריך נתוח אבל בהמה דקה לא קמ״ל. אבל להפשט לא צריך קרא דפשיטא לן שצריכה הפשט כגסה.
פסוק יג
והקריב הכהן את הכל זו הולכת אברים לכבש.
פסוק יד
ואם מן העוף. ולא כל העוף פרט למחוסר אבר.
העוף עלה. ואין העוף זבח שלמים.
העוף עלה קרבנו. היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף.
והקריבו. לרבות שהיא באה נדבת שנים.
מן התרים. אפילו גדולים ולפי שהתור משמת בן זוגו אינו מזדווג לזוג אחר.
או מן בני היונה. ולא גדולים לפי שהיונה פותה אין לב לה, אם מת בן זוגו מזדווגת ליונה אחרת לפיכך אין בהם כשרים אלא הקטנים. ולפי ששתי עופות אלו רדופים מכל שאר עופות בחר בהם הקב״ה.
פסוק טו
ומלק בעצמו של כהן לפי שהוא בראשו של מזבח אבל לא בסכין כדכתיב כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ומה מליקה האמורה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף.
ראשו והקטיר מה מצינו הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו, ע״י שחיטת שני סימנים כדי לקיים מצות הבדלה.
ונמצה דמו דם כולו, הא כיצד הראש אחוז בגוף ע״י שלא נחתך לגמרי ומוצה משניהם וקים לן כל המעכב בשחיטה כגון העור אינו מעכב בהבדלה.
ונמצה דמו על קיר המזבח ע״י שדמו מועט אם יקבלנו במזרק לא יוכל ליקח ממנו להזות לכך מולק בראש המזבח כדי שימצה מיד על המזבח.
פסוק טז
אל מקום הדשן חנינא בן אנטיגנוס אומר שתי בתי דשנין היו שם הא׳ למזרח של כבש וא׳ למזרחו של מזבח. של מזרחו של כבש שם היו נותנין מוראות העוף ודשן המזבח הפנימי ומנורה, ושל מזרחו של מזבח שם היו שורפין פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים.
פסוק יז
לא יבדיל לפי שהוא קטן ואם יבדיל יהיו הנתחים קטנים ואינן ראויין להביא לפני המלך.
פרק ב
פסוק א
ונפש כי תקריב היחיד מביא מנחת נדבה ואפילו כהן משוח ואין הצבור מביאין מנחת נדבה.
מנחה לשון דורון.
פסוק ב
והביאה. וי״ו ה״א נקודים בסגול.
אל בני אהרן. בעזרה הואיל ומביאה בעזרה סלת ואינה מתוקנת אינה צריכה הגשה למזבח דמוכחה מילתא שלשם שמים הביאה. אבל אותן הבאות אפויות כגון מחבת מרחשת מאפה תנור ורבוכה צריכה הגשה למזבח כדי להראות שלצורך המזבח אפאן שלא יתראה כאדם המתקן לעצמו כל הסעודה ואח״כ שולח מנות לרעהו.
וקמץ משם. פרש״י זהו קומץ כמשמע לשון העברית, פרש״י כך לפי שמצינו במקום אחר קומץ כמשמע לשון גומא בלשון תרגום כדכתיב באחת הפחתים ומתרגמינן בחדא מן קומציא.
מלא קמצו כיצד חופה שלש אצבעות על פס ידו וקומץ במחבת ובמרחשת ומוחק בגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה וזו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.
פסוק ד
חלות מצת בלולת ואין הרקיקים בלולים.
ורקיקי, משחים ואין חלות משוחות.
פסוק ה
[בלולה בשמן לשון דבר מעורב].
פסוק ח
והבאת. לרבות את העומר וכן הוא אומר והבאתם את עומר.
והקריבה. ולא מנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ושתי הלחם ולחם הפנים.
פסוק ט
והרים. מה הרמה האמורה להלן בקומצו אף כאן בקומצו.
אשה ריח ניחח. נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח, וכן בעולת עוף ובמנחה ריח ניחוח, ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
פסוק יב
תקריבו אתם לה' בעזרה לתנופה אבל לא לקרבן מזבח.
פסוק יג
במלח ולא במי מלח.
תמלח כדינו ושיערו רבותינו כשיעור קדרה. [על כל קרבנך עם כל קרבנך].
פסוק טו
ושמת עליה לבנה מנחה היא לרבות מנחת יום שמיני ללבונה.
פסוק טז
מגרשה הגימ״ל נקודה בחיר״ק.
פרק ג
פסוק א
ואם זבח שלמים ל׳ תשלומין שמשלם את נדרו.
פסוק ב
וסמך ידו על ראש קרבנו ולא על ראש הבכור והמעשר והפסח ולא על זבחי שלמי צבור אבל טעונים נסכים, ותנופה חיים ושחוטים כמפורש בפ׳ אמור.
פסוק ג
והקריב מזבח השלמים וגו׳ לא כתב רחיצת קרב וכרעים בשלמים לפי שיש לבעלים חלק בהם וכל אחד יתקן חלקו כרצונו.
את החלב לשון טוב ושבח וכן משמע התרגום תרבא לשון רבוי וגדולה כלומר מה שהבהמה משתבחת.
פסוק ה
על העלה לפי פשוטו עם העולה כמו ויבואו האנשים על הנשים על שדה הארץ יחשב.
העלה המבוררת היא עולת התמיד.
פסוק ז
אם כשב להביא פסח לאליה כשלמים דכתיב גבי פסח מן הכבשים.
פסוק ט
חלבו האליה למעלה נקראת חלב ולא לאכילה דכתיב כל חלב שור וכבש משמע חלב השוה לשור כבש ועז יצא חלב האליה שאינו שוה בכולם.
פסוק יב
ואם עז קרבנו כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל חדוש שנתחדש בה ולפי שלא תהא העז טעונה דין האליה הפסיק הענין ושנה בו.
פסוק יז
כל חלב לה', חקת עולם. בזמן בית עולמים שחלב הקרב אסור.
לדרתיכם אף בזמן שאינו קרב. שמא תאמר בארץ ישראל הוא נאסר ולא לדורות, תלמוד לומר לדרתיכם. בכל מושבתיכם אף בחוצה לארץ.
כל חלב. בכל מקום שהוא מזכיר קרבנות הוא מזהיר אחריו על חלב ודם פן יעלה על לבבך הואיל והמזבח אוכלו אף אני כן תלמוד לומר לא תאכלו אבל להנאתך מותר.
פרק ד
פסוק ב
כי תחטא בשגגה. על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון.
מאחת מהנה. מ״ם ראשונה יתרה והשניה מביאה ראשונה, דוגמא: כעם ככהן, כמוני כמוך, כשפחה כגבירתה, כעמי כעמך, כחשכה כאורה.
פסוק ג
אם הכהן המשיח. לפי שהוא כהן גדול יביא פר שהוא גדול מכל הקרבים על המזבח.
יחטא לאשמת העם. להאשים את העם שהורה והתיר להם דבר האסור ומצינו שמוטל עליהם להורות כדכתיב יורו משפטיך ליעקב וגו'.
על חטאתו. בשביל חטאתו ודוגמא לכפר עליו, כי עליך הורגנו כל היום.
פסוק ד
לפני ה' בצפון שהוא פנוי כנגד פתחו של היכל.
וסמך, ידו ואינו טעון נסכים ולא תנופה.
פסוק ה
ולקח הכהן המשיח מדם נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן לקיחה מה להלן לקיחה בכלי אף כאן לקיחה בכלי.
פסוק ו
וטבל, והזה. על כל הזיה טבילה.
אצבעו. נאמר כאן אצבעו ונאמר להלן אצבעו מה אצבעו האמור להלן הימנית המיומנת שבימין אף כאן כו'.
שבע פעמים. שיהא מונה שבע פעמים ולא אחת ושבע כדרך שמונה ביום הכפורים.
שבע פעמים. כמה עניני הקב״ה הולכים בשביעיות: שצ״ם חנכ״ל, שבעה ימים, שבעה רקיעים, שבעה ארצות, שבעה מדברות, שביעי בימים, ובחדשים, ובשנים, ובשמטות ויובלים, ובעולמים, שבע נרות, שבע מזבחות דבלעם, שבעה כבשי עולה, ועוד הרבה.
פסוק ז
על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה' ואין הכהן לפני ה׳ אלא עומד מן המזבח ולחוץ ומזה.
פסוק י
כאשר יורם וגו׳ פרש״י ובשחיטת קדשים מצריכו ללמוד הימנו שאין למדין למד מן הלמד בקדשים. פירוש צריך הכתוב לפרש הרמת אימורי פר כהן משיח כדי ללמוד ממנו הרמת אימורי פר העלם דבר של צבור כדכתיב לקמן לאלתר ועשה לפר העלם של צבור כאשר עשה לדם הפר החטאת של כהן משיח ואם לא פירש לך כאן הרמת אימורי פר כהן משיח איך יבוא מקרא של ועשה לפר וגו׳ ללמוד הרמת אימורי פר העלם דבר של צבור מן הרמת אמורי פר כהן משיח הרי הרמת אימורי פר כהן משיח עצמן צריכין להיותן למדין מהרמת אמורי שור שלמים ואין למדין למד מן הלמד בקדשים.
כאשר יורם משור זבח השלמים לשלמי צבור הקשתיו ללמד שמביא שלום כשלמי שור. ולא לשלמי כבש לדחות שבת וטומאה כשלמי צבור.
פסוק יא
על ראשו ועל כרעיו עם ראשו ועם כרעיו.
וקרבו ופרשו מלמד שינתחנו בלא הפשט.
פסוק יב
והוציא את כל הפר מלמד שמוציאו כלו כשהוא שלם יכול יוציאנו שלם וישרפנו שלם ת״ל ראשו וכרעיו מה ראשו וכרעיו האמור להלן ע״י נתוח אף כאן וכו'.
פסוק כב
אשר נשיא יחטא סרסהו נשיא אשר יחטא, דוגמא ואשר נתן כתר מלכות בראשו שפירושו וכתר מלכות אשר נתן בראשו.
פסוק כד
במקום אשר ישחט את העלה שלא לבייש מי שחטא ויהיו הרואים סבורים שהיא עולה.
פסוק כה
קרנת מזבח העלה כהן משיח וצבור דמקרבי וחשיבי קמי קודשא בריך הוא דם כפרתן קרב לפנים על הפרכת ועל מזבח הזהב. וסרחונו דחק לשרוף חטאתו חוץ לשלש מחנות לפי גדלן ענשן. נשיא ויחיד דלא מקרבי ולא חשיבי כל כך דם כפרתם ואימורי חטאתם על מזבח החיצון והבשר נאכל.
פסוק כז
ואשם שידע מעצמו.
פסוק כח
או הודע אליו ע״י אחרים.