חזקוני· חזקוני
שמות
פרק א
פסוק א
ואלה שמות וי״ו זו מחוברת למעלה שאמר, וירא יוסף לאפרים בני שלשים וגו׳ ואלה שמות פרש״י נמשלו לכוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר שנאמר המוציא במספר צבאם וגו'. וא״ת היכן מצינו שמכניסן במספר, אלא י״ל מדקאמר ״בשם יקרא״ ש״מ בהכנסה קאמר.
ואלה שמות חזר ומנאן לומר, שכולם באו מצרים ומתו שם.
הבאים מצרימה היה לו לכתוב אשר באו, אלא מתוך האכזריות שהיו מצרים עושים להם אחר מיתת יוסף היו נראים להם בכל יום כאילו הם באים עכשיו ולא ראו אותם מעולם.
את יעקב. עם יעקב.
איש וביתו. איש ואשתו, כדכתיב ״מלבד נשי בני יעקב״, לפי שהיה יעקב יודע בהם במצרים שהם שטופי זמה והיה ירא שמא ילמדו בניו ממעשיהם, והשיאם קודם שירדו למצרים.
פסוק ב
ראובן שמעון הזכיר כאן בני הגבירות לפני בני השפחות, לפיכך הקדים כאן בנימין לדן ונפתלי וגד ואשר. ומ״מ מזכיר הגדול לפני הקטן כסדר תולדותם.
פסוק ה
ירך יעקב דרך ארץ וצניעות שהכתוב מזכיר מקום הקרוב לאבר המוליד. ובלשון משנה ״אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה״ (מגילה יג,א). ובמקום אחר לקח את הרגלים, כי גם הם קרובים לו כדכתיב, ״לא עשה את רגליו״.
יצאי ירך יעקב. הוא לא היה ממנין השבעים.
שבעים נפש לספר נפלאותיו של הקב״ה נכתב מקרא זה שבשבעים נפש ירדו אבותינו במצרים. ובמאתיים ועשר שנים שעמדו שם נתרבו לששים רבוא גבורים, לבד מזקנים ונשים וטף.
ויוסף היה במצרים. באחרים כתיב הבאים מצרימה, אבל זה לא היה עמהם אלא היה שם לפני בואם והוא מן המנין לכך הוא אומר ויוסף היה במצרים.
פסוק ו
וכל הדור ההוא. בין ישראל בין גוים כדכתיב ״ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף״.
פסוק ז
ובני ישראל פרו וישרצו לקיים מה שאמר הקב״ה, ״אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם״.
ותמלא הארץ אתם כמו מהם. פירוש נתמלאה הארץ מהם, שהרי תיבת אותם מגזרת את כדכתיב ״אותו ואת בנו״, ומצינו את משמש בלשון מן, ״כצאתי את העיר״, ״חלה את רגליו״.
פסוק ח
ויקם מלך י״מ מדלא כתיב מיתה במלך ש״מ שהוא עצמו היה, שהיה כבר אלא שנתחדשו גזרותיו. ומהו ויקם, שקם על ישראל כאויב שנאמר, לאור יקום רוצח, כי קמו בי עדי שקר.
פסוק ט
ויאמר אל עמו הוא התחיל בעצה תחלה אמרינן בפ״ק דסוטה שלשה היו באותה עצה וקא חשיב בלעם. וא״ת היאך האריך ימים מקודם שנולד בנו עד מלחמת מדין בשנת המ׳ לצאתם מארץ מצרים. שהרי אמרינן בחלק, כתוב בפנקסיה דבלעם בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם חגירא כד קטליה פנחס לליסטאה. אלא י״ל תרי בלעם הוו וזה אביו של אביו. ונכדו נקרא בלעם ע״ש זקנו. וי״מ שלשה היו באותה עצה לזנות בנות מואב.
פסוק י
[הבה נתחכמה לו בשבילו]
והיה כי תקראנה מלחמה לשון מקרה ומאורע כמו ותקראנה אותי כאלה ומצינו לשון רבים אצל יחיד גבי מלחמה. וכי תבואו מלחמה בארצכם ובמקום אחר הוא אומר, ידה ליתד תשלחנה. פי׳ כשתקראנה מלחמות שונאים. ד״א לשון קצר הוא. כאלו נכתב כי תקראנה קורות מלחמה. וכמוהו, וברוב יועצים תקום שהרי כאלו נכתב וברך ברכה ולא אשיבנה.
ונוסף גם הוא על שנאינו כתולה קללתו על חבירו. ד״א יתחבר על שונאנו ובכך, ועלה מן הארץ בעל כרחנו.
פסוק יא
למען ענתו בסבלתם לשון מעוט תשמיש. כמו ״אם תענה את בנותי״, כלומר שימעטו לשמש מטתם בשביל סבלותם, וכל זה לקיים ״וענו אותם״.
וכן אמרו רבותינו ״את ענינו״ - זו פרישות דרך ארץ.
פסוק יב
כן ירבה וכן יפרץ שכן אמר לו הקב״ה אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.
פסוק יד
ובכל עבדה בשדה לחרוש ולקצור לזמור ולבצור.
את כל עבדתם. עם כל עבודתם אשר עבדו עמהם בתוך העיר בפרך.
פסוק טו
[ויאמר מלך מצרים, ויאמר בילדכן לפי שהפסיק בינתיים חזר ואמר ויאמר].
שפרה, פועה י״מ הרבה מילדות היו במצרים שהרי שתיים אלו לא היו מספקים מזון לס׳ רבוא. אלא שתיים אלו היו שרות על כולן.
פסוק טז
וראיתן על האבנים סימן מסר להם הבן פניו למטה והבת פניה למעלה כדרך תשמיש.
אם בן הוא והמתן אתו כשראה שלא הועיל להם ענוי סבלותם כדכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', אז לקחו להם צד להמית הבנים שדרכם להלחם כי היו יראים מן המלחמה. כדכתיב ונלחם בנו.
ואם בת הוא וחיה אין דרך אשה להלחם.
פסוק כ
וייטב אלוקים למילדת ממאי, מוירב העם מאד. ולא נחשדו הן על שפיכות דמים. וממה שלא היה לפרעה לב להרע להם אמר בלבו שתי מילדות הן אינן יכולות להספיק לילד כל הנשים של עם רב כזה, בודאי כדבריהם כן הוא, בטרם תבא אליהן המילדת וילדו.
פסוק כא
ויעש להם בהרבה מקומות מצינו לשון זכר גבי נקבה. ויצל אלוקים את מקנה אביכם ויתן לי ויבואו הרועים ויגרשום. ועוד הרבה.
בתים אלו בנים, שבניו של אדם נקראו בית. מישנד״א בלע״ז. כמו שמצינו בדוד, והגיד לך כי בית יעשה לך וגו׳ והקימותי את בניך אחריך וגו׳ והכינותי את ממלכתו. אף כאן נתן להם בנים והולך ומפרש כיצד. ד״א ויעש להם פרעה בתים לעמוד בם ולא יהיו זזות מהם וצוה להוליך שם העבריות בשעת לידתם להשליך היאורה הזכרים.
פסוק כב
לכל עמו כיון שראה שלא עשו המילדות כאשר דבר אליהן עשה כל עמו ממונים עליהם היינו ויצו פרעה לכל עמו, כסבור שלא יהיו יכולים להיות נשמרים מכולם. היארה תשליכהו לפי שראו אצטגניני פרעה שעתיד עם אחד ללקות במים וחשבו הם להפוך הגזרה על ישראל לכך אמרו היאורה תשליכוהו.
וכל הבת תחיון ראו באצטגנינות שלהן שאין עתידים לטבוע רק זכרים וכן היה כי אנשי המלחמה שרדפו אחריהם טבעו.
פרק ב
פסוק א
וילך איש אמר רבי יהודה בר ביזנא, מהו וילך שהלך בעצת בתו, תנא עמרם גדול הדור היה כיון שראה את גזרת פרעה גרש את אשתו עמדו כולם וגרשו נשותיהם אמרה לו מרים אבא גזרתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גוזר על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעוה״ז ואתה גוזר בעולם הזה ובעולם הבא. והלך עמרם והחזיר את אשתו והחזירו כולם את נשותיהם. ולפי הפשט מעשה זה לפני גזרת פרעה היה שהרי נולדו להם אהרן ומרים קודם לכן, אלא משבא לספר מה שאירע להם בשעת גזירה מבניהם התחיל לספר גם מתחלת נשואיהם.
פסוק ב
ותרא אתו כי טוב הוא לפי שנולד משה (מהול) לששה חדשים. הציצה בו אם גמרו בו סימני שעריו וצפרניו וידעה בו שהוא בר קימא כמו ששנינו ביבמות ולכך ותצפנהו שלשה ירחים עד סוף תשעה חדשים שהוא זמן לידות רוב הנשים וכשבאו לבדקה לסוף תשעה אמר להם נפל היה והשלכתיו היאורה זהו לפי הפשט. ד״א כי טוב הוא כי יפה הוא, כמו כי טובות הנה. ד״א כי טוב הוא נולד מהול. ולפי שכתוב בו כי טוב על שם שנולד מהול נהגו העם לומר הודו לה׳ כי טוב על המילה.
ותצפנהו שלשה ירחים כיצד כמו שאמרו רבותינו ז״ל בשבעה באדר נולד משה והצפינתו כ״ג ימים באדר וניסן ואייר וששה בסיון נשלמו השלשה ירחים ואז נתנתו בסוף על שפת היאור והיום שהיה עתיד לקבל בו את התורה הגין עליו. ותצפנהו שלשה ירחים אעפ״י שאמרו היום נולד מושיען של ישראל מ״מ לא נתבטלה גזרת פן ירבה, והיו משליכים כל הזכרים ליאור.
פסוק ג
ולא יכלה עוד הצפינו. פרש״י היא ילדתו לששה חדשים ויום אחד והם בדקו אחריו לסוף תשעה. וא״ת הא אמרינן בסוטה דהות מתעברא ביה תלת ירחי קודם שהחזירה. אלא י״ל בדקו אחריו לסוף ג׳ חדשים משהחזירה שהם ט׳ חדשים משנתעברה ממנו שיודעים היו יולדת לשבעה יולדת למקוטעים והוא נולד לסוף ג׳ חדשים מן החזרה לכך לא יכלה עוד הצפינו רק ג׳ חדשים.
תיבת גמא. לפי שהוא דומה לסוף שנשלך בו.
ותחמרה. ה״א רפה.
בחמר. מפנים ובזפת מבחוץ. ואלו היה החומר מבחוץ המים היו ממחים אותו ותשם בסוף כדי שלא תראה שם התיבה, משום דגומא וסוף מין אחד הם, ודעתה לגנבו משם אלא שהקדימתה בת פרעה.
על שפת היאר. לא יכלה להכנס ביאור יפה מכל צדדיו, רק מצד שפת הנהר ולכך ראתהו בת פרעה שהיתה רוחצת בתוך היאור, אבל נערותיה ההולכות על שפת היאור לא יכלו לראותה.
פסוק ה
לרחץ על היאר לרחוץ ביאור. דוגמא על שדה הארץ יחשב. על חרבך תחיה. על הבתים אשר יאכלו אותו בהם.
ונערתיה הזכירן כאן לפי שעתיד לומר ותשלח את אמתה שהיא אחת מן הנערות.
הלכת פרש״י למות. וכן הוא אומר הנה אנכי הולך למות. כדאיתא בפרק קמא דסוטה בא גבריאל וחבטן בקרקע לפי שמיחו בה בבת פרעה, בר מן חדא דשייר לה דלאו אורח ארעא דבת מלכא למיקם לחודה. היינו ותשלח את אמתה, שפחתה. שהרי האל״ף נקוד בחטף פת״ח.
פסוק ו
ותפתח ותראהו מי הוא, שראתה את הילד ועדיין לא ידעה בו אם זכר או נקבה, שתיבת ילד משמע סתם. ואחר שהתבוננה בו ראתה והנה נער בכה. ד״א והנה נער בכה ראתה אהרן בוכה שאחיו היה לפיכך ותאמר מילדי העברים זה אמרו רבותינו קרי ליה ילד וקרי ליה נער, מלמד שעשתה לו אמו חופת נערים בתיבה.
פסוק ז
מן העברית כי מצרית לא תניק את בן ישראל.
פסוק ח
ותלך העלמה קרי לה עלמה על שהעלימה שהיא אחותו.
פסוק ט
היליכי י״מ לשון הולכה על משקל הטיבי הניקי.
והניקיהו לי הקו״ף בחיריק.
פסוק י
[ויהי לה לבן על ידי שגדלתו בביתו]
ותקרא שמו משה כדברי רבותינו שנתגיירה והיתה לומדת לשון הקודש על שם הנס שנמשה מן המים להזכיר כי מן העברים הוא ולכך אינו נזכר בכל התורה אלא על שם זה. ד״א בת פרעה לא היתה יודעת לשון הקודש, אלא כך פשוטו של מקרא, ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה היא לה שהוא לשון המשכה ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתהו. משה. משוי אין כתיב כאן אלא משה, לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים פי׳ יהיה מושה ישראל ממצרים.
פסוק יב
ויך את המצרי מצא בו חטא משפט מות לבן נח, שהיה מאנס את אשתו של זה דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חברו ולא היה צריך התראה כדנפקא לן מהנך מת על האשה וגו'.
ויטמנהו בחול שהיה שם לצורך הבניין.
פסוק יד
מי שמך לאיש עדיין לא באת לכלל אנשים ואתה בא לבקש להיות שר ושפט.
פסוק טז
ולכהן מדין שבע בנות יתרו ראש כומרים של מדין היה וכי לא היה לו בן לרעות את צאנו אלא שפירש לו מעבודת כוכבים ונדוהו בני עירו ולא מצא רועה לכך הוזקק לבנותיו לרעות את צאנו.
פסוק יז
[ויגרשום לשון זכר גבי נקבה].
פסוק יט
[איש מצרי הצילנו משמע שלא גילה להם ארץ מולדתו, ולא זכה ליקבר בארצו].
פסוק כ
למה עזבתן פרש״י שהמים עולים לקראתו, שהרי לשון דלה דלה לנו לשון עליה וגבהות.
פסוק כא
ויתן את צפרה למה נקרא שמה צפורה, שרצתה כצפור לקרוא למשה ד״א היתה יפה ומאירה כבוקר דמתרגמינן צפרא, ואומר ״באה הצפירה״ (יחזקאל ז,ז), ״ויצפור מהר גלעד״ (שופטים ז,ג).
פסוק כב
ותהר לא נאמר, ללמד שהיתה בחורה והריון אין ניכר בה.
ויקרא את שמו גרשם. מתוך קו הדין היה לו לקרוא לבנו הראשון על שם הנס שהצילו הקב״ה מחרב פרעה ולא הזכיר את הנס אלא על שם בנו הקטן שהוא אליעזר. אלא י״ל לא היתה ההצלה חשובה בעיניו כל זמן שמלך מצרים חי שהרי לעולם היה ירא ממנו בכל מקום שהולך וכשאמר לו הקב״ה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך כלומר מלך מצרים אז הזכיר חשיבות הנס. מיד באותו זמן כשנולד לו בן שני כדכתיב ויהי בדרך במלון וגו׳ שנענש על שלא מל אליעזר בנו שנולד באותו פרק. ד״א כשנולד גרשום עדיין היה משה חדש במקומו ונחשב כגר והיה ירא להזכיר מפני מה ברח ממצרים פן יגרשהו חותנו אבל אחר שנתיישב לא הקפיד.
פסוק כג
ויהי בימים הרבים ההם. כשארכו הימים שעברו ד׳ מאות שנה מזמן ברית בין הבתרים וכסבורים שעבר קץ השעבוד.
הרבים ההם. בעת צרה נקראים רבים, ובעת שמחה נקראים מעטים. כדכתיב ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. פי׳ מאחר שעברו לא היה כל השעבוד רק למעט.
וימת מלך מצרים. קדם הקב״ה והמית מלך מצרים ואח״כ ויאמר ה׳ אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך פן יאמר משה איך אלך ושמע פרעה והרגני כדכתיב ויבקש להרוג את משה. דבלא״ה הוה משתמיט דכתיב מי אנכי כי אלך אל פרעה, ואומר לא איש דברים אנכי ואומר שלח נא ביד תשלח.
ויאנחו בנ״י. יודעים היו שהוטל עליהם שעבוד של ד׳ מאות שנה אבל סבורים היו שהתחילו מברית בן הבתרים ולפיכך ויאנחו ועל ידי כך מהרו בני אפרים לצאת, והם לא התחילו אלא משנולד יצחק. ד״א כל זמן שאותו מלך חי היו מצפין שמא כשימות זה יתבטלו גזרותיו מעלינו שכן מנהג כשמלך מת מיד מתירים כל החבושים שבכל עיר ועיר וכשמת זה לא נתבטלו גזרותיו אמרו מעתה אין לדבר סוף לפיכך ויאנחו.
פסוק כד
את נאקתם מחמת נוגשי פרעה. כדכתיב בסמוך ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו.
ויזכר אלקים את בריתו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו וגו׳ ונשלם זמן השעבוד של ד׳ מאות שנה משנולד יצחק שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.
פסוק כה
וירא אלוקים את בנ״י נתן לב להסתכל בצרת שעבודם דוגמא ראה אתה אומר אלי וראיתי את הדם.
וידע אלוקים לשון ״ידע תדע פני צאנך״ (משלי כז,כג),הכין לבו ורחמיו לדעת צרתם. ד״א וירא אלקים את בנ״י מה שהיו עושים להם בגלוי. וידע אלקים. מה שהיו עושים להם בסתר. וכן אמרו רבותינו ״וירא את ענינו״ - זו פרישות ד״א כמה שנאמר וידע אלקים שדבר זה לא ידע איש בחבירו רק הקב״ה שהנסתרות שלו.
פרק ג
פסוק א
[ומשה היה רועה. כל מי שנאמר בו היה, ראה עולם חדש, ומשה היה רועה - אתמול ברח מפני רבו עכשיו משקע רבו במים].
[כהן מדין. שר מדין].
אחר המדבר שם מצוי דשא מרעה בהמות.
חרבה הוא קרוב למצרים מהלך ג׳ ימים, כמה שנאמר ״נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר״׳ ונקרא הר סיני על שם מעשה הסנה.
פסוק ב
בלבת אש שיהיה רגיל בכך כדי שלא יתבהל כשיבא לסיני מן האש והברקים.
מתוך הסנה י״מ מפני שכולו מזה ואין יכולת לחרוט בו פרצוף סמל.
והסנה איננו אכל אות כנגד מצרים וישראל כי האויב נמשל לאש וישראל לסנה וכמו שהאש לא היה בוער את הסנה כך לא יוכל האויב לכלות את ישראל.
פסוק ג
מדוע לא יבער הסנה מקרא חסר הוא מדוע איננו אוכל וכי לא יבער הסנה בתמיה. וכי לא רואה אני שהסנה בוער באש.
פסוק ד
[וירא ה'. הוא מלאך ה׳ וניתן לו רשות לדבר בשם ה'].
כי סר לראות. כל מליצת סר אם יש אחריו מ״ם פרושו לשון הרחקה כמו ״סורו ממני״ ואם אחריו אל״ף או למ״ד פי׳ לשון קירוב כמו סורה אלי.
פסוק ה
של נעליך השלך נעליך מגזרת ״כי ישל זיתך״, ״ונשל גויים רבים״.
מעל רגליך. כי פעמים הוא דורס במקום טינופות. וע״י שגם אותו של יד נקרא נעל סתם כדכתיב ״שלף איש נעלו״ ותרגומו נרתק יד ימיניה הוצרך לומר כאן ״מעל רגלך״, וכן אמרו רבותינו (ברכות נד,א) לא יכנס אדם להר הבית ונעלו ברגלו כי זה מורא מקדש.
כי המקום אשר אתה עומד וגו׳ כל מקום שתמצא שכינה מקדמת בו לדבר אל נביאו כמו כאן שקדמה בסנה וגבי יהושע וגבי מתן תורה שם תמצא המקום מקודש, אבל בשאר מקומות שנגלה עליהם כמו שמצינו בהרבה נביאים אין המקום מקודש.
פסוק ו
אנכי אלוקי אביך גלה לו שאביו מת, ולכך כתיב אלוקי אביך. שהרי אין הקב״ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם אלא במיתתם משום דבקדושיו לא יאמין, ולכך גלה לו עכשיו מיתת אביו שלא יסרב ליטול גדולה שהרי לפני אהרן אחיו היה מסרב ליטול גדולה, לפני אביו לא כל שכן.
ויסתר משה פניו. בשכר ויסתר זכה לקלסתר פנים. בשכר כי ירא זכה לויראו מגשת בשכר מהביט זכה לתמונת ה׳ יביט.
פסוק ח
זבת חלב דבוק הוא זבת של חלב.
פסוק ט
צעקת בנ״י באה אלי. ואם תאמר לשוא הם צועקים? ת״ל וגם ראיתי את הלחץ - בדין הם צועקים.
פסוק י
את עמי בנ״י דוגמת ״עם בני עם יצחק״ (בראשית כא,י).
פסוק יא
מי אנכי משה השיבו להקב״ה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. כי אהיה עמך - כנגד מי אנכי , כי אנכי שלחתיך - כנגד כי אלך אל פרעה , בהוציאך את העם הזה - כנגד וכי אוציא את בנ״י.
פסוק יב
[תעבדון את האלקים] על ההר הזה על בסמוך, ושכינה עומדת בראש ההר.
פסוק יד
אהיה אשר אהיה הראשון שם, והשני פירוש השם, כלומר שמי אהיה לפי שאהיה ואעמוד לעולמי עולמים בלי תכלה ושאהיה עמהם שאגאלם מסבלות מצרים ושם זה של הויה מסר יעקב לבניו כדכתיב והיה ה׳ עמכם והשיב אתכם וגו׳ כל מי שיבשר לכם גאולת מצרים בלשון הויה עם בשורת הפקידה תאמינו לדבריו. וכן עשו כיון שבאו משה ואהרן והזכירו להם שם זה של הויה מיד ויאמן העם כי פקד.
פסוק טו
ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בנ״י. לא נאה שיקראו לי בשמי המיוחד לכל צרכיהם ועניניהם ק״ו מבשר ודם שאין קוראים אותו בשמו, אלא כך יהיו קוראים לי בשם ה׳ אלקי אבותיכם שהוא לשון אדנות ומלכות כשם שאומרים יחי המלך.
ה׳ אלקי אבתיכם אלקי אברהם. מכאן שאומרים בא״י אלקינו ואלקי אבותינו אלוקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, (מכילתא).
זה שמי. אהיה האמור בפסוק ראשון הוא שמי לעלם שכן אנו כותבים השם המיוחד במצפ״ץ. שהקב״ה קורא לעצמו תצמ״ץ. ואנו קוראים לו מצפ״ץ. כלומר יהיה עכשיו ואחרי כן בלי תכלה והוי״ו שבמצפ״ץ במקום יו״ד כמו וי״ו של הוה גביר שהוא במקום יו״ד והוא כמו היה. ולפי שאין נכון להיות תיבה זו של הוית קדש כשאר תיבות של הוית חול משונה היא משאר תיבות של הוית חול.
וזה זכרי לדר דר. האמור בפסוק שני אלקי אבותיכם כענין שמזכירים המלכים ולא בשמם המיוחד.
פסוק טז
את זקני ישראל פרש״י המיוחדים לישיבה וכו׳ וכן תפרש לקמן גבי ויאספו את כל זקני ישראל.
פסוק יז
ואמר אעלה אתכם כן תאמר לבני ישראל.
פסוק יח
ושמעו לקלך. פרש״י יעקב אמר להם פקוד יפקוד אלקים אתכם. חז״ק. שהרי פסוק זה אינו גבי יעקב.
נקרה עלינו. בשבילנו, כמו כי ״עליך נשאתי חרפה״ (תהלים סט,ח).
דרך שלשת ימים. וכן עשו, כדכתיב ״ויחנו ביום השני באיתם בקצה המדבר״.
פסוק יט
ואני ידעתי כי לא יתן וגו׳ גלה לו תחלה שעתיד פרעה להקשות לבו כדי שלא יתמה כשיסרב. ומה אם כשגלה לו תחלה התרעם עליו אלו לא גלה לו על אחת כמה וכמה.
ולא ביד חזקה אע״פ שאני מראה לו התשע מכות שנקראו יד חזקה כדכתיב ולכל היד החזקה ואמרינן אלו ט׳ מכות, עדיין לא יתן אתכם לצאת. אבל כשאשלח ידי והכתי את מצרים במכת בכורים אחרי כן ישלח אתכם.
פסוק כא
לא תלכו ריקם. כי הם יעניקו לכם מג׳ מינים כסף וזהב ושמלות לקיים ״יצאו ברכוש גדול״, דוגמת הענקת עבד ״צאן גרן ויקב״ (דברים טו,יד).