חזקוני· חזקוני
דברים
פרק א
פסוק א
אלה הדברים כל מקום שנאמר בו אלה פסל את הראשונים שהרי הראשונים מצוות ומשפטים ואלו רובם דברי תוכחה ומוסר. ואין לפרוך מאלה המצות והחוקים והמשפטים דלעיל מיניה וכיוצא בו משום דהא תמן סליק ענינא.
אל כל ישראל מלמד שהיה קולו של משה הולך כשעור מחנה ישראל.
בעבר הירדן ובאיזה עבר באותו שבעבר בארץ מואב ולא באותו עבר שבארץ כנען.
במדבר בערבה כלומר דברים אלו שדבר משה בעבר הירדן כבר דבר משה אותם אליהם במקומות שמפרש, ודוגמא זו מצינו בפרשת ואתחנן גבי בעבר הירדן בגיא מול בית פעור וגו'. במדבר שכנגד הר סיני שנקרא מדבר סיני.
בערבה במקום אחר באותו מדבר שנקרא ערבה וכן הוא אומר בפרשה זו ונעבור וגו׳ מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר וגו׳ ובאיזה מקום בו באותו שהוא מול סוף הוא מדבר פארן הגדול והנורא שמתחיל מאיתם כדכתיב ויחנו באיתם אשר בקצה המדבר, ובא ומגיע עד ארץ מואב, כדכתיב ונעבור דרך מדבר מואב. וכ״כ בפרשת עקב אשר הוליכך ה׳ אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר, ומדבר זה הוא שעליו פרש״י בפ׳ מסעי שקראו יחזקאל מדבר העמים לפי שכמה מקומות יושבות בצדו והוא מדבר שור הוא מדבר איתם הוא מדבר סין הוא מדבר פארן הוא מדבר סיני הוא מדבר קדש הוא מדבר צין הוא מדבר קדמות הוא מדבר מואב שעל שם המקומות שבצדו קוראין לו מדבר פלוני ומדבר פלוני.
בין פארן לפי שהוא מדבר גדול נותן לך סימן היכן הוא בו.
ובין תפל ולבן יש לנו לומר מכח שקול סברת הפשט כי מקומות הם וכן ודי זהב אבל אינם נזכרים בפ׳ מסעי או נזכרו בפ׳ מסעי בשמות אחרים כמו רתמה ודיבון גד ועלמון דבלתימה, ושניר שנקרא בארבע שמות.
וחצרת פרש״י במחלוקתו של קרח ואם תאמר לפי סדר המקרא מחלקותו של קרח היה במדבר פארן אחרי שלוח המרגלים, ועוד היאך תרגם אונקלוס ובחצירות דארגיזו על בשרא הלא בקברות התאוה הרגיזו וכתיב מקברות התאוה נסעו העם חצרות, אלא י״ל אילו נקט ליה ברש״י דמחלקתו של קרח היה במדבר פארן אמטו להכי לא ידעינן ביה היכן שהרי מדבר גדול הוא מהלך כמה ימים כמו שאמרנו למעלה ונקט ליה חצרות דסמיך ליה מקום ניכר וידוע להם.
פסוק ב
אחד עשר יום מחרב מקצר מדברים שנאמר במהלך אחד עשר יום שעשו מחורב עד שלוח המרגלים מקדש ברנע שהרי מיום שנשבע הקב״ה שלא יכנסו לארץ לא נתחדשה מצוה רק בשנת הארבעים.
אחד עשר יום חסר בי״ת כאילו כתוב באחד עשר יום דוגמא כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים וגו׳ אם הגד תגידו אותו לי שבעת ימי המשתה דשופטים. הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים דשמואל ועוד הרבה.
אחד עשר יום פרש״י אמר להם משה וגו׳ עד נמצא בג׳ ימים הלכו כל הדרך מה שפרש״י כך לאו לאשמועינן הג׳ חניות על פי הימים שהרי אין מעשרים באייר עד כ״ט בסיון רק ל״ח ימים אלא אתא לאשמעינן שלא הלכו מכ׳ באייר עד כ״ט בסיון אלא שלש חניות. חניה ראשונה היא קברות התאוה שעשו בה ל׳ ימים שלמים ט׳ מאייר וכ״א מסיון ועוד צא מהם חניה שנית היא חצרות שעשו בה ח׳ ימים שלמים ומקצת מכ״ט בסיון, ומחניה שלישית היא קדש ברנע שהיתה בכ״ט בסיון שלחו המרגלים כמו שפרשתי בפרשת בהעלתך.
פסוק ג
ויהי בארבעים שנה פי׳ לך הכתוב שדבר עליהם בעבר הירדן בשנת הארבעים שדבר עליהם תחלה במדבר סיני בעשתי עשר חדש באחד לחדש היינו ל״ו ימים קודם מיתתו.
ככל אשר צוה ה׳ אתו ולא את נביא אחר.
פסוק ד
אחרי הכתו וגו׳ לפי שכתב לקמן ולא אבה סיחון מלך חשבון וגו׳ ושניהם בשנת הארבעים, קדם הכתוב ולמדך כאן שמלחמת סיחון קדמה למשנה תורה.
פסוק ה
הואיל משה באר כל המצוות, גם עשרת הדברים ששמעו מפי הגבורה רצה הקב״ה שישמעום גם הנולדים במדבר מפי ציר נאמן.
פסוק ו
דבר אלינו בחרב פתח להו הכא כדי לקרובי דעתייהו במילי דבדיחותא.
פסוק ז
פנו וסעו לכם וגו׳ ראה נתתי לפניכם וגו׳ הוא שנאמר בפר׳ משפטים הנה אנכי שולח מלאך וגו׳ עד ושתי את גבולך וגו'.
בערבה היא הערבה שאמר למעלה.
פסוק ח
[ראה נתתי לפניכם לשון ראה נופל על כמה דברים].
פסוק ט
ואומר אליכם בעת ההיא וגו' עד כל הדברים אשר תעשון הוא שנאמר בפרשת יתרו נבול תבול וגו׳ ויבחר משה אנשי חיל וגו'.
פסוק יב
וריבכם של זה עם זה.
פסוק יג
ואשימם ואשמם חסר יו״ד ה״ג בפרש״י. והסופרים מצאו בתחלה בפרש״י יו״ד וי״ו ונקודה אחת על הוי״ו כדי להשלים התבה כענין זה י״ו והיו סבורים שהוא אלף והרגילו מהיום הזה לכתוב חסר א'.
פסוק טו
אנשים חכמים וידעים פרש״י אבל נבונים לא מצאתי זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלש וא״ת היכן הם שבע מדות שאמר יתרו למשה הרי אינן אלא ארבע אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע אלא הכי הוי פי׳ וזו אחת מהשבע מדות שאמר יתרו למשה ששם הארבע וכאן השלש הרי שבע בין כאן ולהלן. והכי איתא באלה הדברים רבה, אמר רבי ברכיה בשם רבי חמא ב״ר חנינא צריכים הדיינים שתהיינה בהן שבע מדות ואלו הם חכמים ונבונים וידועים ומה שכתב להלן ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע הרי שבע ולמה לא נכתבו שבעתם כאחת ללמד שאם לא מצאו משבע מביאים מד׳ לא מצאו מד׳ מביאים מג׳ חכמים ונבונים וידועים לא מצאו מג׳ מביאים משנים לא מצאו משנים מביאים מאחד שכך כתיב אשת חיל מי ימצא.
פסוק יז
לא תגורו מפני איש אין לו לדיין לגור מפני איש כי אין לבעל דין לשנוא הדיין אם הוא מענישו שיש לו לדיין להשיב לבעל הדין הרי הקב״ה חייבך כי המשפט לאלקים הוא.
פסוק יח
ואצוה אתכם בעת ההיא וגו׳ לא בשביל ללמוד תורה נתעכבתם מ״ם שנה שהרי בשעה קלה למדתי את כל התורה לכם רק בעונותיכם נתעכבתם.
פסוק יט
ונסע מחרב הוא שנא׳ בפ׳ בהעלותך ויסעו מהר ה׳ וגו'.
כאשר צוה ה׳ אלקינו אתנו כמו שפי׳ למעלה גבי פנו וסעו לכם וגו'.
ונבא עד קדש ברנע בכ״ט בסיון כמו שפירשתי.
פסוק כ
ואמר אלכם באתם עד הר האמרי היינו דכתיב בפ׳ שלח עלו זה בנגב ועליתם את ההר וכתיב וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר.
פסוק כב
ויחפרו לנו לשון חפוש שהחופר מחפש מה שיש בסתר.
פסוק כג
שנים עשר אנשים פרש״י מגיד שלא היה שבט לוי עמהם. ע״י שלא היה לו חלק בארץ כמו שפירש״י בפ׳ שלח.
פסוק כד
עד נחל אשכל פרש״י מלמד שהלכו בה ארבע אומנים שתי וערב פ׳ שורות כדאיתא בהשוכר את הפועלים, פועלים בהליכתן אוכלים מן הענבים מאומן לאומן ובחזרתן מן הגת פי׳ משורה לשורה.
פסוק כז
הוציאנו מארץ מצרים פרש״י הוצאתו לשנאה היתה וכו׳ כלומר שדה הבעל פחותה משל שקיא משום דשל בעל אינה טוענת פירות רק במי גשמים וכשאין לה גשמים פוסקת אבל של שקיא אינה פוסקת שהרי משקים אותה תמיד.
פסוק כח
[ובצורת בשמים אויר נקרא שמים].
פסוק לו
[זולתי יו״ד יתרה].
[הארץ אשר דרך בה אשר הלך בה].
מלא אחרי ה׳ מלא דברי משה שהיה מדבר בשמו.
פסוק לז
גם בי התאנף ה׳ הפסיק בין יהושע לכלב לומר נטלה רשות ממני ונתנה ליהושע וכל זה בגללכם שגרמתם לי כעס ולא דקדקתי בלשוני ובמעשי ונענשתי.
פסוק מ
ואתם פנו לכם וסעו וגו׳ הוא שנאמר בפרשת שלח פנו וסעו לכם וגו'.
פסוק מא
ותענו ותאמרו וגו׳ עד ולא האזין אליכם מפורש בפ׳ שלח.
פסוק מד
כאשר תעשינה הדברים פירש״י מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את אדם מיד מתה כלומר היא מתה בטורח שמכה את האדם מרוב חלישות שבה, אף הם אעפ״י שהם חלשים שתמיד כשהיו נוגעים בכם מיד מתים אעפ״י כן הכו אתכם בשעיר עד חרמה. ד״א כאשר תעשינה הדברים אם אחת יוצאה ממקומה כולם יוצאות אחריה כך וירד העמלקי והכנעני וגו'.
ויכתו אתכם הכה ופצוע אבל לא הרגום כדי שלא יתחלל שמו של הקב״ה להגדיל פי אויביהם עליהם. תדע שהרי לא מנה הכתוב הנופלים במלחמה זו כמו שעשה בשאר מלחמות.
פסוק מה
ותשבו ותבכו הוא שנאמר בפ׳ שלח ויתאבלו כל העם מאד. ודינו להיות נכתב תכף אחר וסעו לכם המדברה דרך ים סוף.
פסוק מו
ותשבו בקדש ימים רבים פי׳ כאן שעמדו בקדש ברנע וחסרו בפ׳ שלח.
[ותשבו לשון עכבה].
כימים אשר ישבתם כלומר כמו שאתם יודעים.
פרק ב
פסוק א
ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר כמו שמפרש והולך ונסב את הר שעיר. ימים רבים י״ט שנה הם המסעות שמרתמה עד מדבר צין הוא קדש כמו שפי׳ בפ׳ חוקת.
פסוק ב
ויאמר ה׳ אלי בשנת הארבעים כשבאנו לקדש.
פסוק ג
ההר הזה הר שעיר.
פנו לכם צפנה צווי זה לא היה לאלתר עד שגמרו לסבב כל ארץ אדום ומואב וה״ק עתידים אתם לפנות דרך צפון ובתוך כך ואת העם צו וגו׳ והם חשבו לפנות מיד ולפיכך שלחו לו ליטול רשות לעבור.
פסוק ד
ואת העם צו לאמר פי׳ כאן האזהרה שחסר בפ׳ חוקת וחסר כאן השליחות שפי׳ בפ׳ חוקת.
פסוק ח
ונעבר מאת אחינו הפכו פניהם לצפון כמו שנצטוו פנו לכם צפונה והוא כשנסעו מאובות ולכך יש כאן פרשה אפי׳ באמצע הפסוק.
פסוק ט
ויאמר ה׳ אלי אל תצר את מואב לי הזהיר על כולם לפי שהייתי עתיד ליקבר בערבות מואב. על שלש אומות הללו שעיר עמון ומואב הזהיר הקב״ה את ישראל שלא יכבשו את ארצם. שעיר לפי שמצינו שנקרא חוי כדכתיב ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי ויש לבעל דין פתחון פה לחלוק ולומר שהוא החוי הנמנה בשבעה עממים שנתנו לישראל לכך כתב לך כאן ובשעיר ישבו החורים לפנים כלומר עיקר שמם חורי ואינו משבע עממים והא דקרי להו חוי משום דמריחי לארעא כי חיויא ואומר קנה זה יפה לגפנים וזה לדקלים. מואב לפי שארצו נקראת ארץ רפאים כדכתיב רפאים יחשבו אף הם ויש פתחון פה לומר שנתנה לאברהם כדכתיב בפ׳ לך֪ לך ואת הרפאים ויש להם לישראל זכות לכבשם לכך כתב לך כאן והמואבים יקראו להם אימים כלומר כך עיקר שמם ואינן רפאים שנתנו לאברהם, ואין להם לישראל דין בארצם. עמון כמו כן נקראו רפאים כדכתיב ארץ רפאים תחשב אף היא וכדי שלא יאמרו עליהם הותרו לישראל כמו שאמרנו ואת הרפאים כתב לך כאן והעמונים יקראו להם זמזומים כלומר כך עיקר שמם ואינם הרפאים שנתנו לאברהם. ד״א על שלש אומות הללו הוזהרו ע״י שנתנו לאברהם בברית בין הבתרים כדכתיב את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני והם עמון ומואב ואדום שלא יאמרו ישראל עליהם הרי הם מותרים לנו שהרי הם מעשרה עממין שנתנו לאברהם לכך נאמר ונשמרתם מאד וגו׳ שעדיין לא נתמלאת סאתם ולא הותרו לישראל עד ימות המשיח כמו שפירש״י אבל שאר האומות שלא היה להם לישראל שום טענה עליהם לא הוצרכו ישראל להזהר עליהם אמאי תיסק אדעתייהו לכבשן.
נתתי את ער ירשה סיחון לקחה כדכתיב אכלה ער מואב וחזרה למואב באחרונה.
פסוק יא
רפאים יחשבו אף הם כענקים מרוב גבורתם אבל אינו כן שהרי המואבים יקראו להם אימים וכן עיקר שמם.
פסוק יב
כאשר עשה ישראל בני גד ובני ראובן. לארץ ירשתו של מואב שמתחלה היתה משל מואב וכבשה סיחון ונפלה לסוף ביד ישראל.
פסוק יד
והימים אשר הלכנו מקדש ברנע לאו הליכה דוקא אלא בין עמידה בין הליכה. אשר הלכנו מקדש ברנע משנה שניה שבאנו לקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד, והא דנקט את נחל זרד משום שהיה ראשון לכל הנהרות שעברו.
פסוק טז
ויהי כאשר תמו מה שלא נכנסו ישראל מיד לאותו פרק לארץ היינו טעמא לפי שנגזר על משה שלא ליכנס לארץ ואין כבודו שיעברו כלם והוא ישאר יחידי.
כל אנשי המלחמה אותם שנאמר בהם ויעפילו לעלות ההרה שאמר משה להם ותחגרו איש את כלי מלחמתו.
פסוק יז
וידבר ה׳ אלי פירש״י אבל משילוח מרגלים עד כאן לא נאמר וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל״ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתיחד עמו הדבור וכו'. פירוש דבור משמע מפיו רבוי דברים והוא ענין חיבה כגון שני אוהבים שמדברים זה עם זה מתוך חבה. אבל אמירה משמע מיעוט דברים אמירה גרידא בעלמא. ובתענית פרש״י לא היה הדבור ביחוד ובחבה דכתיב וידבר ה׳ אלי נתייחד עמי הדבור ואע״ג דמקמי הכי כתיבי קראי דכתיב בהו וידבר אית דאמרי לא היה הדבור אל משה פה אל פה אלא בחזיון לילה.
פסוק יט
וקרבת מול בני עמון אבל לא הגיעו אל מקומם שהרי ארצם במזרחה של ארץ עוג מלך הבשן.
פסוק כ
ארץ רפאים תחשב אף היא ואינו כן שהרי והעמונים יקראו להם זמזמים על שם מחשבות ותחבולות מלחמות פו״ר פנשיד״ש דבטניי״א בלע״ז וזהו עיקר שמם.
פסוק כה
היום הזה אחל תת פחדך פי׳ קודם לכן כשראו שבעה עממים שמאן אדום נתון עבור ישראל בגבולו וגם סיחון מלך מואב לא אבה, אמרו השבעה עממין ומה עמון ומואב אפילו כשהיו כל אחד בפני עצמו לא יכלו ישראל לעמוד בפניהם אנו שאנחנו שבעה על אחת כמה וכמה שלא יוכלו לעמוד לפנינו כיון שנפלו סיחון ועוג לפני ישראל פחדו הכנענים היינו היום הזה אחל תת פחדך וגו'.
פסוק כו
ממדבר קדמות לשון קדמה מזרחה ממדבר שבמזרח ולא ממדבר שבדרום וכן מצינו בספר שופטים שבמזרח היה מדבר כדכתיב ויירשו את כל גבול האמורי מארנון ועד היבוק ומן המדבר ועד הירדן.
דברי שלום לפי שרוב ארץ סיחון היתה מארץ מואב ועמון ולא מארץ כנען קראו לו לשלום אבל עוג שארצו היתה מארץ רפאים שהיה מארץ כנען לא קראו לו לשלום שאין קוראין לשלום על ארץ שבעה אומות כמו שמפורש בפ׳ שופטים.
פסוק כט
כאשר עשו לי בני עשו פרש״י לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים כלו׳ כאשר עשו לי בני עשו אינו מוסב אאעברה נא בארצך שהרי כתיב וימאן אדום נתון ישראל עבור בגבולו אבל מוסב הוא אאוכל בכסף תשבירני וגו׳ כלומר כאשר מכרו לי בני עשו אוכל ומים, ומסברא יש לנו לומר שבני עשו מכרו להם אוכל ומים שהרי כתיב לעיל ויאמר ה׳ אלי וגו׳ אוכל תשברו מאתם. ופי׳ כאשר עשו לי בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער, משמע אלו קדמו כמו אלו. ומ״ש בפ׳ תצא על דבר אשר לא קדמו, קאי אלא יבא עמוני. ואשר שכר קאי אמואבים. א״נ סתם מואבים לא קדמו אבל אותם שבער קדמו בענין סחורה ע״י שעברו ישראל אצלם כדכתיב אשר נטה לשבת ער. והיינו דכתיב כאשר עשו לי בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער אך לפי׳ זה חז״ק הרי ביבמות בפר׳ הערל משמע בהדיא שבקשו לפסול את דוד שבא מרות המואביה על דבר אשר לא קדמו. לפיכך י״מ אוכל בכסף תשבירני וגו׳ עד אעברה ברגלי דברי השליחות ולא יותר והדברים שבפ׳ חוקת מוכיחים, אבל מכאן ואילך הם דברי משה שהיה מזכיר לישראל דברים שהיו כבר וצריך לסרס המקראות ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו כאשר עשו לי בני עשו, והמואבים שלא נתנו לנו לעבור. דוגמא שפרש״י בפ׳ וירא גבי ויאמר ה׳ אם נא מצאתי חן בעיניך.
פסוק לז
רק אל ארץ בני עמון שהיא עכשיו בידם.
פרק ג
פסוק א
ונפן ונעל מדרום לצפון.
דרך הבשן שבין הירדן וארץ בני עמון שכל ההולך מדרום לצפון עולה הוא.
פסוק יא
הנה ערשו ערש ברזל לשון כרך ומגדל ומבצר כמו בפאת מטה ובדמשק ערש. ובל׳ תלמוד מערבא לה בכל מחוזא ערסייתא, כלומר מבצר מוקף חומה חזקה כברזל.
תשע אמות ארכה גבהה של חומה סביב המבצר וארבע אמות רחבה של חומה.
באמת איש באמת כל אדם שאינו תינוק.
פסוק יב
ואת הארץ הזאת ירשנו מקרא קצר וה״ק ואת הארץ הזאת אשר ירשנו וגו'. ועריו נתתי לראובני וגו׳ עד נשיכם וטפכם וגו׳ מפורש בפ׳ מטות.
פסוק יח
ואצו אתכם עם בני ראובן ובני גד מדבר לפי שהיו בכלל ישראל אמר אתכם ולא אמר אותם.
פסוק כא
ואת יהושוע צויתי וגו׳ היינו דכתיב בפרשת פנחס ויסמוך ידיו עליו ויצוהו. שלימא סדרא דפרשת דברים
פסוק כג
ואתחנן ואתמלא תחנונים וכן בהתחננו אלינו בהתמלאו תחנונים אלינו ולפירוש רש״י שפרשו לשון חנם נראה שהנו״ן אחרונה במקום מ״ם.
פסוק כד
ה׳ אלקים באל״ף דל״ת.
אתה החלות להראות לי כבוש ארץ סיחון ועוג כך אעברה נא ואראה כיבוש ארץ חמשה עממים.
כמעשיך שכלם בחכמה.
וכגבורתך ביכולת.
פסוק כה
אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וכי לאכול מפריה או לשבוע מטובה משה היה צריך אלא הכי קאמר הרבה מצוות נצטוו ישראל ואינן נוהגות אלא בארץ לפיכך אעברה נא לקיים את המצוות.
והלבנן בית המקדש שנעשה מעצי הלבנון.
פסוק כו
ויתעבר ה׳ בי למענכם אמר הקב״ה למשה אם אתה עובר בארץ יאמרו מה שנגזר על דור המדבר שלא ליכנס לארץ היינו לפי שאין להם חלק לעולם הבא ואם תכנס לארץ בתפלתך יאמרו לא חש משה אלא על עצמו אלא תיקבר אצלם ותביא עמך לעתיד היינו ויתא ראשי עם.
רב לך במה שהראיתיך כבוש ארץ סיחון ועוג, על שאמרת אעברה אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה ועל שאמרת ואראה את הארץ הטובה הריני שומע לך עלה ראש הפסגה וגו'.
פסוק כז
עלה ראש הפסגה וגו'. הוא שנאמר בפנחס עלה אל הר העברים וגו'. וא״ת מי יעבור לפני העם הזה וצו את יהושע וגו'.
פסוק כח
[וצו מלשון וצוה].
פסוק כט
ונשב בגיא כדכתיב וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות וגו׳ ונפלו מהם ארבעה ועשרים אלף ואנחנו יושבים בו.
פרק ד
פסוק א
ועתה ישראל וגו׳ לרישיה דסיפרא קאי זכור והסתכל כי אחרי שעשה לך הקב״ה ממתן תורה ועד עכשיו כל הטובות הללו אתה הכעסת לפניו כמה פעמים ובשבילכם נטרדתי מלהכנס לארץ ומכאן ואילך שמע אל החוקים וקבל מהם מוסר והכל מחול.
למען תחיו כי עובדי פעור נשמדו.
ובאתם וירשתם שלא תאמרו כבר נאמר לאלה תחלק הארץ לנו נתנה הארץ בין זכאין בין חייבין אל תאמרו כך שהרי אין כניסתכם בארץ תלויה אלא בזכות שתשמעו אל החקים ואל המשפטים כמו שמפרש והולך.
פסוק ב
לא תספו על הדבר שע״י שהוספתם על דברי שהזהרתי ראה נתן ה׳ לפניך את הארץ עלה רש והוספתם ואמרתם נשלחה אנשים לפנינו התוספת גרמה לאבותיכם שפגריהם מתו במדבר.
ולא תגרעו ממנו אני אמרתי לא תעלו ואתם גרעתם מצותי ויצא העמלקי והכנעני ויכום ויכתום. מעתה קחו מצותי בלי תוספת וגירוע. ד״א לא תספו על הדבר וגו׳ תשובה למיני ישראל שפקרו על התלמוד ואמרו איך הוסיפו חכמי ישראל כמה דברים בתלמוד שאינה בתורה הרי כתיב לא תספו על הדבר, ולא תגרעו ממנו ימחו ההוספות מספר חיים. הרי תשובה לדבריהם שהרי לשון זה אינו רק בשני מקומות בתורה ואינו רק גבי אלקות ויראה. כלומר אין לך להוסיף ליראה על יראת הקב״ה יראה אחרת ולא לגרוע מיראתו. כאן בפ׳ ואתחנן כתיב לא תספו על הדבר וכתיב לאלתר עינכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור וגו'. ובפ׳ ראה כתיב לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו וכתיב לעיל בסמוך כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. אבל במצות דעלמא לא הזהיר הקב״ה שלא להוסיף כדי לעשות סייג וגדר לתורה.
פסוק ג
עיניכם הראות לעיל קאי למען תחיו ובאתם וירשתם שהרי עיניכם הראות, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה׳ אע״פ שהיו ראויים להיות מבאי הארץ כדכתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם ויאמר ה׳ אלי וגו׳ ואחר כך באו לשטים ושם מתו במגפת בעל פעור.
בבעל פעור בשביל בעל פעור ורבים כן.
השמידו ה׳ אלקיך מקרבך אבל ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם לפיכך אתם חיים כולכם היום ולפי שהיו מול בית פעור הזהיר תחלה על עבודת כוכבים.