חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
קונטרס דברתי בחזון · פרפר כז
בסי' ע' מ"ש בדברי המהרי"ט סי' י"ח הנ"ל שהביא בשו"ת ב"ש דאין זוחלין מטהרין לשאובין, רק דבשו"ט מקואות פ"ה הק' ע"ז והוכיח דהשקה לאו מדין טבילה הוא וראי' מפסחים (ל"ד) במי החג שנטמאו דאין זריעה להקדש, ואם איתא דמדין טבילה הוא, הרי כלי קודש שנטמאו מועיל להם טבילה כמתני' דשילהי חגיגה, הנלע"ד דמהא לא איריא שהרי באמת הר"מ בפ"י מאס"מ ה"י כתב באמת טעם אחר לגבי מי החג שהוא משום הואיל ונדחו ידחו ואילו לגבי זרעים שנטמאו כתב שהוא מטעם אין זריעה להקדש והלא דבר הוא עיין צל"ח פסחים שם, וי"ל דאדרבה מזה ראי' דהשקה מדין טבילה היא ולכך גבי מי החג לש"ל אין זריעה להקדש דלא עדיפי מכל כלי המקדש דמהני בהו טבילה לכך הוסיף הרמז"ל בהו טעמא דנראו ונדחו, אבל לגבי שתילי קדשים דהוא רק מטעם זריעה בעלמא סגי לי' בטעם אין זריעה להקדש:
ומה דלא ניחא להר"מ גם לגבי שתילי קדשים הטעם דנראו ונדחו, משום המבואר בתוספתא הביאה הר"ש פ"ב דטבו"י חומר באוכלין מבמשקין שאוכלין אין להן טהרה ומשקין יש להן טהרה והק' בר"ש שהרי גם אוכלין יש להן טהרה ע"י זריעה, ותי' דע"י זריעה כחיטי אחריני חשיבי לא מקרי יש להן טהרה משא"כ מים ע"י השקה, והנה מבואר בתוס' זבחים (צ"ה) לגבי פילי של חרס חדשה בסוטה (ט"ו) דהיכי דהוי פנים חדשות ליכא משום דיחוי, ומעתה עולין דברי הרמז"ל כמין חומר מה דלא כתב כאן לגבי שתילי קדשים הטעם משום דיחוי ושינה כאן את טעמו ממ"ש בפי"א מה' תרומות בשתילי תרומה מטעם הואיל ונדחו ידחו והוא מירושלמי תרומות (פ"ט), והיינו טעמא דבשתילי זרעים כיון שע"י זריעה כחיטי אחריני חשיבי ופנים חדשות באו ל"ה דיחוי לכך כתב בזה הטעם דאין זריעה להקדש, ולגבי מי החג דלש"ל אין זריעה להקדש כיון דהשקה מדין טבילה הוא אמר הטעם דנראו ונדחו כיון דבהשקת מים ליכא פנים חדשות, ומה דאמר בירושלמי ובר"מ לגבי שתילי תרומה דאסורין באכילה הואיל ונדחו ידחו פשוט ומבואר דאין זה מלשון דין דיחוי בקדשים דהרי לא מצינו בתרומה דין נראה ונדחה כלל רק הוא לשון מושאל והכוונה דאין טרפה חוזר להכשירו, ודוק היטב בכל הדברים טובים ומועילים לחקר ההלכה:
חוץ להנ"ל י"ל בישוב הר"מ שכתב במי החג הטעם דיחוי ובגמ' הטעם דאין זריעה להקדש, וי"ל דשני הטעמים יחד מתאימים, דהנה בטעם דיחוי יש להעיר למאי דאמרי' במנחות (ק"א) דכ"ש שנטמאו אין להן פדיון דכיון שיש להן טהרה במקוה כטהורין דמי, א"כ לא נדחו מעולם, רק דנראה הסברא בגמ' כיון שהוא בידו ועומדין ליטהר לכך חשיבי כטהורין, אבל במי החג אחר דעשו מעלה בהו דאין זריעה להקדש שוב אין עומדין ליטהר ממילא ע"י מעלה דרבנן שוב לש"ל דכטהורין דמי ונדחו גם מה"ת וכהא דזבחים (ע"ג) דאמרי רבנן לא יקריב אי אקריב לא מרצה שנדחה מה"ת, וע"כ מיושב שפיר הר"מ שבא להוסיף הטעם דיחוי מה"ת שהוא נצמח ע"י טעם הגמ' דאין זריעה להקדש ודוק היטב: