אור ברסלב
חזון נחום קונטרס דברתי בחזון

חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד

קונטרס דברתי בחזון

סימן קלט

הוספות הערות וחידושים על האמורים הנתנים בפנים:

פרפר א

בסי' א' שכתבתי בפלפול סנהדרין (קי"ב) כבר מוזכר זה אצלי בחיבורי משמרת להבית סי' א' עיי"ש, ומה שכתבתי דרב חסדא שם לשיטתו ביבמות (צ') דיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת אפי' בקו"ע, י"ל בישוב קו' הריט"א בבכורות (י"ב) דאר"ח בהמת שביעית פטורה מן הבכורה לאכלה א"ר ולא לשריפה ומותיב לי' מהא דאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חיי"מ ואמאי כיון דאילו איטמי בת שריפה היא כו' והק' בריט"א הרי כאן בידו להפריש ח"ש דלא מקב"ט מה"ת ואין כח לחכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע ואיך תהי' פטורה מן החלה משום שהיא בת שריפה מדרבנן עיי"ש ולהאמור א"ש דהש"ס שפיר קמקשה לר"ח לשיטתו ביבמות דיש כח לחכמים אפי' בקו"ע:

ובנוגע להפלפול בפנים בלאה"כ הי' מקום לומר דר"ח לשיטתו בפסחים (מ"ו) דלית לי' הואיל כ"א לחומרא עתו"ס פסחים (ס"ב), וא"כ שפיר אותיב לי' אי דאסקוה לגוה הא קלטוה מחיצות דאע"ג דמחיצה לקלוט דרבנן מ"מ הרי אפי' בגבולין דהוי ממון הדיוט חוץ מלענין חלה הוי ג"כ רק דרבנן משום הואיל לחומרא ומהני דרבנן לדרבנן ממנ"פ, אך הדבר נכנס בחקירה אי אמרי' ממנ"פ בדרבנן וביבמות (נ"ו) בנתארסה לכהן פקח ונתחרש ונשא לרבנן אינה אוכלת בתרומה אע"ג דמדאו' ארוסה אוכלת ומדרבנן הרי תקנו נשואין לחרש עכ"ז אינה אוכלת מכאן ראי' דל"א ממנ"פ בדרבנן עיין חק"י אע"ז סי' ל"ה שהוכיח כן א"כ הכ"נ אמאי מקרי שלל ירושלים לאכול, רק אמרתי דר"ח לשיטתו ביבמות (צ') דיש כח לחכמים ודוק, ובתשו' להרה"ג מו"ה שמחה בונם עסטרייך נ"י הארכתי:

פרפר ב

במה שהבאתי בפנים מ"ש הא"ר סי' קנ"ב לחלוק על הט"ז רק דנתיצת בהכ"נ לצורך ליכא איסורא משום דהרמז"ל כתב שהאיסור הוא דרך השחתה דוקא וע"מ לתקן ל"ה דרך השחתה, הנה יש ללמוד כן ג"כ מדהתו"ס זבחים (צ"ה) ד"ה מכניסו פחות משלש על שלש דאפי' למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה שאני בגד הואיל ויכול לחותכו וקשה דהרי אסור לחותכו שנ' לא יקרע ותי' באחרונים בכוונתם דאם תאמר שאסור ולא יהי' אפשר להכניסו פחות מגע"ג שוב אדרבה יהי' מותר לקרוע דל"ה דרך השחתה ועיין שו"ת כוכב מיעקב סי' ק"י ומהרש"ם ח"א סי' י' בזה א"כ הרי מסייע דהתו"ס להנ"ל דלצורך ל"ה דרך השחתה:

אמנם במק"א כתבתי בישוב דהתו"ס להמבואר בשבת (כ"ח) בפתילת הבגד שקפלה דלר"ע מהני הקיפול לבטל מטומאה ובזבחים (י"ח) מרושלין מסולקין ע"י אבנט ואבנט מיגז גייז א"כ זה שכתבו התוס' כיון שיכול לחותכו ע"י קיפול דהוי כחותך שוב מותר אפי' בלא קיפול דכה"ג ביב"מ לא שמה ביאה ודוק וכתבתי בזה בהערותי לס' חי' מהרי"ו:

עוד י"ל בכוונת התוס' דיש לחקור בדבר החדש, דלגבי הלאו דלא יקרע שנאמר במעיל אפשר דרק קריעה אסור אבל חתיכה לאו היינו קריעה ולא יהי' איסור לחתוך בסכין, הגם דמצינו במו"ק דאר"י על כל המתים רצה קורע ביד רצה קורע בכלי, אע"ג דבקרא כתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם מ"מ אמרי' דחותך בכלל קורע וא"כ ה"ה הלאו דלא יקרע במעיל של כ"ג, ועפי"ז יובן מ"ש הרא"ה ז"ל בחינוך מ' ק"א והוא מדברי הר"מ דאפי' הכריתו במספרים לוקה, דהיינו דאשמעינן שלא נאמר דחתיכה ל"ה בכלל קריעה, אך הרי בחולין (קל"ז) פליגי בשוטף את הרחלים אי חייב בראשית הגז דרבנן מחייבי ור' יוסי פוטר כדאמר לגבי לקט לקט קצירך ולא לקט קיטוף ומקשה מדתניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ואר"ל תולש חייב משום גוזז ומשני שאני כנף דהיינו אורחי' וא"כ לדידי' כמו דתולש לאו היינו גוזז וקיטוף לאו היינו קציר הכ"נ לגבי לאו דלא יקרע חותך לאו היינו קורע, ובסנהדרין (מ"ה) דאמר שמואל נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב ומסיק שהוא פלוגתא דתנאי ובריט"א בכורות (כ"ה) העיר במה דאמרי רבנן בחולין (קל"ז) הנ"ל דמחייבי בלקט קיטוף והרי קיי"ל דבעינן קרא כדכתיב ותי' דמחייבי בלקט רק מדרבנן, וא"כ הכא במעיל דכתיב לא יקרע נאמר שפיר דחותך ל"ה בכלל דבעינן קרא כדכתיב ותלי' בפלוגתא דתנאי, והר"מ בסה"מ לאווין פ"ח דאפי' כורת במספרים לוקה והם דברי החינוך הנ"ל י"ל דהר"מ לשיטתו פ"ו מה' בכורים דהתולש צמר חייב ברה"ג כרבנן דתולש בכלל גוזז והכ"נ חותך בכלל קורע ובסתירת דברי הר"מ כבר דברו הראשונים]:

איברא דלפי"ד הירושלמי שבת (פ"ז ה"ב) אמתני' דקורע ע"מ לתפור והמעבד את עורו והמחתכו אמר בירו' קריעה בבגדים וחיתוך בעורות ואית דמחלפין קריעה בעורות וחיתוך בבגדים, קריעה בעורות באילין רככיא וחיתוך בבגדים באילין לבדייא ובק"ע בבגדים העשויין מלבד שהן קשין, לפי"ז לגבי בגדי כהונה קשין הן שייך בהו חיתוך ע"כ יהי' גם בחיתוך לאו דלא יקרע, וכתבתי בזה בתשו' להחריף ר' יצחק ארי' ענגעלסבערג בלובלין והעירני בשם רב אחד מדברי הירושלמי הנ"ל, וכתבתי דלקושטא דמלתא אין ללמוד לגבי לאו דלא יקרע מדין מלאכת שבת דלא נאמר שם קריעה או חיתוך רק דממלאכת המשכן גמרינן לה ואמר בשבת ע"ה דקריעה במשכן שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה, משא"כ הלאו דלא יקרע תלוי אי חיתוך בכלל קריעה בלישנא קרא כדכתיב ועיין ג"כ תוס' בכורות (כ"ה) ד"ה ואר"ל שתמהו כזה דמאי מקשה ומדמי תולש כנף בשבת לתולש לאו היינו גוזז בבכור דלענין שבת נהי דאב ל"ה תולדה דגוזז מיהא הוי לפי"ז הכ"נ לגבי קריעה וחיתוך:

ומעתה י"ל בכוונת דהתו"ס זבחים (צ"ה) הנ"ל בהא דאר"ל מעיל שנטמא מכניסו גע"ג שכתבו משום דיכול לחותכו, והיינו דר"ל לשיטתו בבכורות (כ"ה) דאר"ל בתולש את הכנף חייב אע"ג דתולש לאו היינו גוזז שאני כנף דהיינו אורחי', א"כ כמו דתולש לאו היינו גוזז ה"ה דקורע לאו היינו חותך וזה שדייקו התוס' וכתבו שאני בגד הואיל ויכול לחותכו דאליבא דר"ל קריעה ל"ה בכלל חתיכה ומשום זה ביאה במקצת ל"ש ביאה וממילא שא"צ לחתכו רק מכניסו בפחות מגע"ג ובבג"כ אף דקשין הן ודרך לחתכן מ"מ לש"ל בהו היינו אורחי' כמו לגבי תולש את הכנף שהוא דבר המצוי ורגיל בתלישת הכנף ואמרי' היינו אורחי', והיא הערה חדתא נשגבה בישוב דהתו"ס ודוק, ובתשו' להשואל הנ"ל הארכתי עוד בזה ואכ"מ: והנה מ"ש הרש"ש מדות פ"א דמקרע בג"כ דלוקה מ"מ אפשר דלשורפן רשאי, ולכאו' כוונתו כמו"ש התוס' פסחים (י"ג) לגבי משמרת תרומתי אי אסור לשורפן כמו לטמאותן והכ"נ אפשר דשריפה קיל מקריעה, או כוונתו כה"ג דמבואר בפסחים (פ"ד) דהשורף בעצמות א"ב משום שבירת עצם, אבל עם זה אין מזור לקו' הנ"ל לגבי מעיל שנטמא דאין עצה לשרוף משום קלקול הבגד בחסרונו גם בלאה"כ דברי הרש"ש צ"ע דאפי' בשריפה עכ"פ איכא משום לאו דלא תעשון כן כהא דמכות (כ"א) השורף עצי הקדש לוקה משום ל"ת, אך זה שהעליתי בכוונת התוס' ודיוק לשונם שיכול לחותכן בלא קלקול וחסרון דחותך לאו בכלל קורע:

פרפר ג

עוד סמך ראי' להא"ר דנתיצתה לצורך ליכא איסורא, הנה בפנים יפות פ' ויקרא בפסוק ונתנו נמצא דבר חידוש דבמשכן שבמדבר לא הי' כבש למזבח אבל הוא נגד הש"ס זבחים (פ"ז) כבש מנין ת"ל את המזבח פירש"י ומשחת את המזבח ומפורש ג"כ בפירש"י תרומה (כ"ז) ונתעוררתי ג"כ מתוס' זבחים (ס"ג) שכתבו שהי' כבש למזבח הנחושת, ובאמנה בק"א שם התפלא דמנ"ל שהי' כבש ומסיים והדבר נפלא עד יגלו כלי המשכן וכתב ג"כ שיפלא אם הי' כבש במשכן דאטו בכל עת חנייתן עשו כבש מחדש וגם ממה עשו כי מאבנים לא נמצא רמז בכל כלי המשכן כו', והנה לפירש"י בחומש שהי' הכבש בכלל כל הכלים פשיטא שהי' גם הכבש מנחושת ועיין זבחים (ס') דנין כלי מכלי ואין דנין כלי מבנין דמבואר דשל אבנים אינו בכלל כלי ועתו"ס שבת (י"א) ד"ה אלא ובחי' מהרי"ט, ובקו' הק"א דאטו בכל עת חנייתן עשו כבש מחדש הנה כן מצינו בפסיקתא בפסוק ויהי המקריב שכהן גדול הי' מוציא בכל שנה ס' ככרי זהב לכבש המזבח דלכבוד המזבח היו סותרין הכבש בכל שנה ובונין אותו מחדש ובפי' הגרז"מ ז"ל העיר בטעם דליכא משום לא תעשון כיון שהוא לצורך דמקלקל ע"מ לתקן ולכאו' צ"ע דהכא ל"ה צורך המזבח כ"א כבוד המזבח, אך י"ל ע"פ התוס' שבת (כ"א) מ"ש דהואיל ולכבוד הקרבן היו עושים לצורך הקרבן חשיב לי' וראה לעיל סי' י"ג אות כ"ה כמה הערות יפות בזה, ועכ"פ ראי' מכאן לדברי הא"ר הנ"ל ודוק:

פרפר ד

ובמה שהזכרתי לעיל אי חתיכה בכלל הכתוב לא יקרע דל"ה קרא כדכתיב כמו דקיי"ל בסנהדרין (מ"ה) דנקטעה יד העדים פטור דל"ה קרא כדכתיב, אזכיר דרך אגב חוץ מענינינו מתשובתי להחריף כמר אלעזר אלטפעסט נ"י כעת הרב המאוה"ג דומ"צ בק' זאלקוב בדבר הערתו בסנהדרין (ע"ט) במתני' דנתערבו נסקלין בנשרפין ידונו בקלה, והרי הכא דאין העדים מכירין את האיש שהעידו עליו לא משכחת לה יד העדים, ואפי' יקבצו כל כתות העדים יחד דעדיין לא ס"ד כדמשני הן הן עדיו, מ"מ ליכא יד העדים בראשונה, וכתבתי די"ל דגם בב"א לא מיעקר קרא והוי כמו יד העדים בראשונה, כה"ג שמצינו באיסור מקדים תרומה לבכורים בתוס' תמורה (ד') מירושלמי דגם בב"א הוי כמו מקדים וצ"ע בר"ש נגעים (פ"ד מ' י"א) לגבי בהרת קדמה לשער דבב"א ל"ה בכלל קדמה ונמצא באחרונים כמה דמיונות בענין זה, גם כתבתי בישוב קו' דנראה כה"ג שכתבו התוס' זבחים (ק"ג) דפסול משום הקדמה לא מקרי פסול בגופו ולכך בעי עבור צורה והכ"נ י"ל דאפי' אי מעכב שתהי' יד העדים מ"מ לא מעכב שתהי' בראשונה וכיון דבכה"ג מתקיים יד העדים בב"א רק שלא מתקיים יד העדים בראשונה מודה שמואל דל"ב קרא כדכתיב לעכב:

ולא באתי עתה בשביל דבר זה שהוא מענין לענין רק להזכיר לטובה מה שהעיר אז במועדו יום ב' סיון תרפ"ב בני הילד בן עשר יניק וחכים כמר אברהם יחי' שאמר על אתר לתרץ קו' דמשכחת שפיר שהעדים הכירו את הנדונים אבל רק באומד מצד הרוב (וכגון הכרה בטב"ע דקלא דהוי רק מצד הרוב כמו"ש בעט"ח לחולין י"א] רק דעכ"ז ידונו בקלה דלא מהני לחמורה ההכרה מצד הרוב כתוס' חולין (י"א) דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב, אבל הא תינח לגבי מיתה קלה וחמורה, אבל לדון שיהי' פטור לגמרי ממיתה משום דבעינן יד העדים בראשונה, דל"ה יותר ממיתה למיתה לזה שוב מהני ההכרה מצד הרוב, עכ"ד ממש דברי חן. ואמרתי אם חכם בני כו' יה"ר שאזכה לראותו הולך וגדול בתורה ויר"ש ולאילנא רבא יתעבד, זה לשוני בתשובתי אז:

פרפר ה

בסי' ב' כתבתי לחקור דהיכי שהקרקע כבר קדוש בקדושת עזרה או בהכ"נ שנאמר דגם הבנין שבנו עליו אפי' שלא נתקדש עוד לעצמו, מאליו הוא קדוש מהתפשטות קדושת הקרקע ושיהי' זה תלוי בפלוגתא בירושלמי סנהדרין (פ"א ה"ג) דמ"ד בונין ואח"כ מקדישין אין רואין את המחיצות כאילו הן עולות כלומר דלא אמרי' שעולות בקדושה מאליהן ולכך אי בעי למזגא עליהן אין מועלין כש"ס מעילה (י"ד) עיין בפנים, ועדיין יש להעיר מש"ס שבת (קט"ז) גליונות אגב כתב הוא דקדשי כו' ובשו"ת שבו"י ח"ג סי' פ"ו לגבי גליונות הארוכים יותר מכשיעור הביא משו"ת מהרי"ט [הובא לעיל סי' ה'] דפתוח לקודש כקודש דמי וכש"כ גליון המחובר לקודש עיי"ש, ולפי"ז אפשר שיש ללמוד גם לנ"ד, ובשאלת השבו"י יש לעיין בהמבואר ברמ"א יו"ד סי' ר"צ ברמ"א ועיין ח"ס יו"ד סי' רע"ט, וצ"ע ג"כ במהרש"ם ח"ג סי' ק"ב בשאלת גליונות ארוכות בתפילין שלא הזכיר משו"ת שבו"י ומדברי הרמ"א:

איברא דלכאו' למ"ש התוס' מנחות (ע"ט) לגבי שמן שהפרישו לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת ומקשה וליתנו עלי' וליפקו לחולין כו' שכתבו דאע"פ שכבר קידשו בכ"ש, אפי' את"ל כ"ש מקדשין שלא מדעת ה"מ קודש אבל חולין לא וכ"כ בתוס' כריתות (כ"ד), לפי"ז גם לנ"ד שנאמר דקדושת עזרה או בהכ"נ שבקרקע יקדש גם את הבנין חול י"ל דלא עדיף אפי' קדושת עזרה מקדושת כ"ש דאין מקדש חולין, באמנה נראה בשיטת הירושלמי דאפי' חולין כ"ש מקדש, דבסוכה (פ"ד) מקשה בירושלמי למ"ל בשאינה מקודשת אפי' מקודשת האר"ח בשם ר"י וקדשת את המזבח והי' המזבח ק"ק מה המזבח אין מקדש אלא מדעת אף הכלים כו' ובק"ע מה המזבח אין מקדש אלא מדעת שאם העלו חולין על המזבח אינו קדוש אא"כ שהקדישן מתחלה אף כלים כו' הרי דלמ"ד כ"ש מקדשין שלא מדעת גם חולין מקדשין וכבר עמדו בזה באחרונים, אבל נראה דבלאה"נ אין זה נפ"מ לנ"ד דהכא לא דיינינן מטעם שהקרקע יקדש את הבנין רק משום דפשטא קדושה בכולה כמו בבהמה בהקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו פשטא קדושה בכולה וקדוש אף החולין שבה, ואע"ג דהכא בשעה שהקדישו הקרקע לא הי' הבנין זה עומד עליו מ"מ מבואר חידוש בתוס' גיטין (מ"ב:) ד"ה גמרו דאפי' אחר קדושת פיו מכבר פשטא קדושה בכולה לאחר זמן כמו בח"ש וחב"ח שנתקדשה ונשתחררה דלר"נ גמרו קידושי ראשון עיי"ש, וע"כ יפה עולה נדון החקירה דקדושת קרקע עזרה או בהכ"נ פשטא בכולה אל הבנין שעלי':

פרפר ו

ובדברי הירושלמי דסוכה הנ"ל שנשמע בשי' דכ"ש מקדש אף לחולין, דרך אגב אמינא פרפרת אחת בכריתות (כ"ד) אשם תלוי אם משנשחט נודע לו ישפך הדם ר' יוסי אומר אפי' דם בכוס יזרק והבשר יאכל אמרי במערבא קסבר ר' יוסי כ"ש מקדשין את הפסול לכתחלה ליקרב, ולהבין בדיוק הש"ס אמרי במערבא, ונראה דבשי' הירושלמי הנ"ל דכ"ש מקדש אפי' חולין י"ל דלטעמי' אזיל דהנה התוס' חגיגה (כ"ג) כתבו דמה שכ"ש אין מקדשין אלא מדעת ילפינן מקרא ולקחו את כל הכ"ש והיינו דלקיחה משמעותו מדעת, עיין זבחים (י"ד) הואיל וכתיב ולקח ואי אתי קוף רמי לי' אידי' בעי למישקל זימנא אחריתי וביומא (מ"ט) חפן חבירו ונתן לתוך חפניו ולקח בעינן וליכא, וא"כ דשלא מדעת הטעם רק משום דלא מקרי לקיחה לכך אין לו שום שייכות ודמיון לחולין כלל ואפי' למ"ד מקדש שלא מדעת דמקרי לקיחה מ"מ אין סברא שיקדש את החולין, אבל הירושלמי הרי כתב מפורש בטעם דאין מקדש שלא מדעת דיליף ממזבח שאין מקדש חולין ממילא למ"ד מקדש שלא מדעת ה"ה דגם חולין מקדש וז"פ, והנה כאן בכריתות דאמרי רבנן ישפך הדם כתבו התוס' ג"כ משום דהכא שנמצא שהי' חולין אין כ"ש מקדש, מבואר א"כ דתלי' בפלוגתא ור' יוסי דאמר יזרק והבשר יאכל באמת ס"ל דכ"ש אפי' חולין מקדש והוא חידוש, וא"כ מה נעים עולה סוגי' הש"ס בטעמא דר' יוסי, אמרי במערבא קסבר ר' יוסי כ"ש מקדשין את הפסול לכתחלה ליקרב משום דשיטתו עולה בשיטת תלמודא דמערבא בסוכה דכ"ש מקדשין אפי' חולין ודוק היטב בהערה:

פרפר ז

בסי' ג' הבאתי פלוגתת הרז"ה והרמב"ן ז"ל בע"ז (נ"ב) לגבי קדושת מזבח וכ"ש, דלשי' הרז"ה קדושת כ"ש גדולה יותר שהן קדוה"ג שאין להן פדיון משא"כ עזרה הוי רק קדו"ד ושי' הרמב"ן דאין כ"ש גדול מקדושת מזבח, אזכיר בזה גירסא דינקותא מכ' אחי הרב הגאון מו"ה יצחק אבד"ק הרומליב שליט"א ששמעתי ממנו בילדותו לחקור בפלוגתא דרבה ורבא (זבחים פ"ז) אי לינה מועלת בראשו של מזבח ורבה ס"ל דאין לינה מועלת דלשלחן מדמינן לה איך הדין לגבי כ"ש אם אין לינה מועלת ג"כ בכ"ש כמו במזבח, דלכאו' תלוי בפלוגתא הנ"ל דלשי' הרז"ה דקדושת כ"ש עדיפא מקדושת מזבח א"כ הכ"נ אין לינה מועלת בכ"ש דכש"כ הוא ממזבח, משא"כ להרמב"ן דאין כ"ש קדושתן גדול יותר מקדושת מזבח י"ל דלענין זה לא מצינו רק דאין לינה מועלת בראשו של מזבח אבל בכ"ש לא מצינו, ובמתני' דזבחים שם כשם שהמזבח מקדש כך הכלים מקדשין ובגמ' איפשט מינה דכ"ש מקדשי את הפסולין מ"מ דלענין שלא תחול פסול לינה כלל בכ"ש ל"ה כמזבח לגמרי כמו דאין כ"ש מקדשין שלא מדעת ושלא בזמנו דבש"ס דלא מצינו זה לגבי מזבח [עיין בטה"ק זבחים (פ"ז) בזה ומה שכתבתי לעיל לסי' ב' ודמיון קצת למ"ש בט"ז יו"ד סי' רמ"ב מדברי הב"י דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל המוקש ובשו"ת ח"צ סי' ע"ז דטבע כ"ף הדמיון שאינו שוה ממש] ואמר לתרץ בזה קו' התוס' פסחים (מ"ו) לגבי לחה"פ ושתהל"ח דאין אפייתן דוחה יו"ט והול"ל הואיל א"ב פריק שאין התנור מקדשם שאם הי' מקדשם א"כ יפסלו בלינה, ויש ליישב דהרי במנחות (צ"ה) דמקשה ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלא בלינה ולכאו' מאי קו' אדרבה כיון דתנור מקדש לא איפסלא בלינה דאין לינה מועלת בכ"ש כמו דאין לינה מועלת בראשו של מזבח, אבל י"ל דהרי במנחות שם על הקו' הנ"ל אמר רבא הקשה אדם קשה כברזל ומנו רב ששת כו' וא"כ רבא לשיטתו בזבחים (פ"ז) דלינה מועלת בראשו של מזבח, ומתורץ קו' התוס' פסחים הנ"ל דלדידן וכן לרבה התם דאית לי' הואיל אפי' לקולא ל"ק הקו' דאיפסלא בלינה דאין לינה מועלת בכ"ש כמו דאין לינה מועלת בראש המזבח לרבה לשיטתו, עכ"ד מילדותו דברי חן, אמנם בעיקר חידושו דלא יהי' לינה מועלת בכ"ש צ"ע ממנחות (צ') דמקשה לגבי דאמר שאפי' הוא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום ואמאי לימא גזירה שמא יאמרו מפקידיו בכ"ש ופירש"י כל זמן שרוצה ואין נפסל בלינה הרי מפורש דלענין זה לא מקדש כ"ש כמזבח ודוחק לומר שהקו' רק למ"ד לינה מועלת בראש המזבח וצ"ע, הזכרתי זה להעיר למען חיבת אמרי נועם מאחי הרה"ג שליט"א:

פרפר ח

בסי' ה' לענין אויר בהכ"נ אי קדוש כתבתי שהרי אפי' בעזרה דבהמ"ק דאויר עזרה מקדש אין זה משום קדושת האויר עצמו רק משום קדושת הרצפה מה דלא שייך זה בבהכ"נ, הנה מבואר כן מתוס' זבחים (י"ד) שהק' לר' יהודה דס"ל עזרה מקדשא היכי משכחת לה בפסולים שאם ירדו לא יעלו, ותי' בשחט על הרצפה ואח"כ נתן על הדף דהשתא ירדו מבואר דה"ט דקדושת אויר עזרה הוא רק משום קדושת הרצפה, וע"כ ביש דבר מפסיק בין הרצפה אין מקדש, וכה"ג שכתבו התוס' שבת (ד') דכשהחפץ בידו לא אמרי' קלוטה כמי שהונחה דמי ובתפא"י פרה (פ"ו מ"ה) כתב דזה דוקא כשכולו בידו ואתי' שפיר מתני' דפרה שם הי' עומד חוץ לתנור ושרץ בתנור כו' דר"ע סבר כמונח דמי הרי דאפי' החפץ בידו כמונח דמי, רק משום דהתוס' שבת הנ"ל לא כתבו רק כשהחפץ כולו בידו משום דהיד מפסיק בדמיון התוס' זבחים (י"ד) היכי שהדף מפסיק בין רצפת עזרה:

וניחא ג"כ מה שיש להעיר קצת בתוס' שבועות (י"ז) שהק' דאי אויר עזרה לאו כעזרה דמי א"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא וקשה הרי כשמוליך בידו הרי היד מפסיק דבכה"ג לא הוי כמונח על הרצפה כתוס' זבחים הנ"ל, אבל להאמור אתי' שפיר דהתוס' לא כתבו כ"א בכה"ג שמפסיק בכולו כה"ג שכתבו התוס' שבת הנ"ל כשאוחז כולו בידו:

ובמל"מ פי"א משגגות הק' אתוס' שבועות הנ"ל דהרי בזבחים (פ"ח.) אמר אי דנקט להו בראש המזבח פשיטא דאויר מזבח כמזבח כיון שעומד ברגליו ע"ג המזבח והכ"נ כשמוליך הדם והאיברים למזבח הרי עומד ברגליו על רצפת העזרה ובכה"ג פשיטא דאויר עזרה כעזרה דמי, ונראה לתרץ דסברת הש"ס זבחים הנ"ל תלי' בפלוגתא דמתני' פרה (פ"ו מ"ד) הי' עומד ע"ג התנור ופשט ידו חוץ לתנור והלגין בתוכו ר"ע מטהר וחכמים מטמאין ופי' הרע"ב הואיל והאדם הנישאו עומד ע"ג תנור חשבינן גם לכלי כאילו עומד ע"ג התנור ובמקום טהור הוא דפליגי אם מה שאוחז בידו נגרר אחר עמידת רגליו והלכה כחכמים דבכה"ג חשיב כמונח, ולפי"ז מתורץ קו' המל"מ דיפה הוכיחו התוס' שבועות דאס"ד דאויר עזרה לאו כעזרה א"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא, ואי דשאני הכא משום שרגליו עומדות על הרצפה, מ"מ אכתי תקשי אליבא דר"ע במתני' דפרה דלית לי' סברא זו שמה שאוחז בידו נגרר אחר רגליו אע"כ דבכל גווני אויר עזרה כעזרה, ואין לומר דאדרבה לר"ע הרי ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי והוי כמונח על הרצפה כמתני' דפרה דמשום זה ס"ל דהוי כמונח במקום טהור, ז"א דהרי גם במתני' דפרה הק' בתוי"ט ממה דלענין שבת למעלה מי' ל"א כמונח דמי ותי' דלענין טומאה שאני וא"כ הכא לענין קדושת עזרה ל"א בכה"ג כמי שהונחה דמי ומיושב קו' המל"מ:

פרפר ט

ובמה שכתבו התוס' שבועות הנ"ל להוכיח דאויר עזרה כעזרה והוא ג"כ ש"ס מפורש בזבחים (כ"ו) דאויר פנים כפנים דמי תמה המל"מ שם לפי"ז אתוס' מכות (י"ב) שכתבו אמתני' דמע"ש פ"ג דאויר ירושלים כירושלים ובמהרש"א שם דרק גג עזרה לא נתקדש משום דאויר עזרה ל"ה כעזרה משא"כ בירושלים והתמי' עצומה מרפסא איגרא, ונלע"ד בכוונת התוס' ע"פ דאמר (ב"ב ס"ד) ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה י"ט ואס"ד בסתמא קני עומקא ורומא כי גבוה י"ט מאי הוי ומשני כיון דגבוה י"ט חשיב, ובתוס' בשם פי' הקונטרס אי בסתמא קני אויר שלמעלה מן הגג וגם הבנין שלמעלה מן הגג יקנה, אין סברא שיהי' הפסק בקנינו שהגג באמצע לא יקנה עיי"ש, לפי"ז נראה מ"ש התוס' הכא דבירושלים גגין נתקדשו משום דאויר ירושלים כירושלים ואויר עזרה אינו כעזרה אין הכוונה על אויר עזרה שבתוך המחיצות רק כוונתם על אויר שלמעלה מן הגג דודאי ל"ה כעזרה עד רום רקיעא דאם מוליך דם ואיברים למעלה מן גג העזרה ודאי שנפסלו ביוצא לכך אתי שפיר מה דאמרי' דגגי עזרה לא נתקדשו דלא תקשי איך מסתבר שיהי' הפסק בקדושה, ז"א שהרי גם אויר שלמעלה מן הגג לא נתקדש, ומשא"כ גגי ירושלים כיון דאויר ירושלים כירושלים היינו האויר שלמעלה מן הגג דעד רום רקיעא הוי אוירא דא"י וירושלים בכלל, וכשמוליך בשר קק"ל באויר ירושלים למעלה מן הגג לא נפסל ביוצא ממילא מוכרח דגם גגי ירושלים נתקדשו דאין סברא שיהי' הפסק בקדושה דלמעלה מן הגג וגם האויר חלל הבנינים שלמטה קודש בקדושת ירושלים והגג באמצע לא יהי' קודש זה לא ניתן להאמר כסברת הש"ס ב"ב הנ"ל שלא יהי' הפסק בקנינו, ואף דבמסקנא אין הש"ס חושש לסברא זו כמו"ש התוס' שם, שאני קנין שתלוי בדעתו של אדם וכפי רצונו הוא מקנה משא"כ לגבי קדושת המקדש ודאי אין סברא שיהי' הפסק בקדושה, זה הנ"ל ברור בכוונת התוס' ומהרש"א ז"ל והיא הערה גדולה במרכז אמיתה של תורה, והיא העולה דאויר עזרה שמקדש הוא משום קדושת הרצפה ואין ללמוד מזה לאויר בהכ"נ כמדובר בפנים:

פרפר י

בסי' ו' הבאתי משו"ת המהרי"ק דלא אלים מצוה דתפילין למדחי איסור דברכה לבטלה ולפי"ז מכש"כ דלא אלים למדחי איסור מחיקת השם מלאו דלא תעשון, יש להוסיף קצת דאם נבא לדון בזה מדין עדול"ת י"ל לכאו' לפי"מ שהבאתי לקמן סי' ח' משו"ת בש"ר סי' כ"ד דתפילין הוי עשה דלפני הדיבור א"כ להירושלמי בתוס' קידושין (ל"ח) אין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת של אחר הדיבור, ולמקצת מהאמור בנוגע לשו"ת המהרי"ק הנ"ל נתכוון להעיר גם תלמידי הרב הנגיד החריף ובקי מו"ה יצחק ליב ווארצל מפה:

פרפר יא

בסי' ז' בשאלת הענין מי שלא הניח זמן רב תפילין דרש"י מחמת טעות, שכתבתי דאפי' אם נאמר דבמ"ע בשוא"ת א"צ כפרה, י"ל דחמירא תפילין לפי שעובר בשמנה עשה ושקולה כנגד כה"ת וצ"ע על המחז"א שלא נחית לזה, הנה חוץ לזה עוד י"ל דתפילין הוי ג"כ ל"ת דכתיב ושמרת וכל מקום שנאמר השמר פן אינו אלא ל"ת, ובתוס' עירובין (צ"ו) כתבו דגם לר"י דהשמר דעשה נמי לאו הוא, מודה שאם לא הניח תפילין ביום שאינו לוקה אבל שי' רש"י והרמב"ן דלר"י הכ"נ שעובר בל"ת דומיא דושמרתם את משמרת הקודש שכתב הר"מ פ"א מבה"ב שאם בטלו שמירה זו עובר בל"ת, ועיין שעה"מ ה' תפילין מ"ש ליישב לדבריהם סוגי' דעירובין (צ"ו) בדברי חן, וא"כ לנ"ד בלא הניח תפילין צריך תשובה וכפרה משום דעובר בל"ת, רק דמתוס' יומא (ל"ו) דעולה מכפרת על עשה דתפילין התוס' לשיטתם בעירובין דלכ"ע בלא הניח תפילין אין עובר בל"ת, אבל עכ"פ לשי' רש"י והרמב"ן משום דעובר בל"ת ודאי צריך כפרה וע"כ יותר צ"ע על המחז"א שלא העיר מכל זה:

פרפר יב

שם בפנים הבאתי דברי הנה"מ סי' רל"ד דבאי' דרבנן בשוגג א"צ כפרה והערתי מש"ס ר"ה י"ח, אבל זולת זה כבר העירו באחרונים מש"ע יו"ד סי' קכ"ג סעי' כ"ה בהג"ה במי ששתה יי"נ בשוגג יש אומרים שיתענה ה' ימים ויתכפר לו הרי דגם באד"ר צריך כפרה, ואפשר דשאני אי' יי"נ שהוא אביזרא דע"ז שחמור יותר כדאמר בע"ז (נ"ב) משום חומרא דע"ז שוי' כדאו' וראה מ"ש הראב"ן בס' אבן העזר סי' כ"ז מעשה שהוציא חתני אליקים יין מחבית לכלי קטן ששתה ממנו עכו"ם ושאלוני אם היין כשר ואמרתי לו אם יודע אתה שהכלי נגוב ואמר הן והתרתיו, ולאח"ז ישנתי ובא אלי בחלום הפסוק השותים במזרקי יין והבנתי שלא הי' הכלי נגוב ונסיתי אותו הכלי והנחתיו ב' ימים ולילות ולא נגב וידעתי כי לא יפה התרתי ואסרתי היין שבחבית והתעניתי ב' ימים וגם השותים ממנו, הרי אע"ג דיינם בזה"ז דרבנן ושתו ע"פ הוראת חכם שטעה מ"מ התענו לכפרה, רק למ"ש שאני יי"נ דחמיר ועיין יבמות (כ') וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מקרי רשע נמי לא מקרי, וכן בנדה (י"ב) מקשה רבא כן ובט"א ר"ה (כ"ט) שהעיר מנזיר (כ"ג) דאר"ל רשע קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר כו' ובהוריות (י"א) א"ב כלאים דרבנן מ"ס דרבנן ל"ה מומר ומ"ס כלאים כיון דמפרסם אי' אפי' בדרבנן הוי מומר ויש לדון מכ"ז לדברי הנה"מ הנ"ל:

שם בפנים כתבתי דאפשר לדון את האיש כפרי כשוגג כה"ג דשבועות (י"ח) ואי בע"ה כו' והנה מצינו כן בב"ק (צ"ה) מאי לאו בע"ה דלא ידע דקרקע אינה נגזלת וש"מ דשוגג נמי קניס:

פרפר יג

בסי' ח' בדברי הט"ז יו"ד סי' רצ דמפרשה לפרשה כשר שלכ"ס, והנה בנקה"כ תי' לקו' הט"ז דהתוס' מנחות (ל"ב) כתבו שם רק למה דדחי התם דמזוזה פרשותי' פתוחות אבל למאי דקיי"ל דפרשותי' סתומות א"צ לאוקמי להשלים וא"כ לא אשכחן פלוגתא אמכילתא וקיי"ל כמכילתא, ובמח"כ תמוה מאוד שהרי בתוס' שבת (ע"ט) שכתבו התוס' כדבריהם במנחות ושם ליכא לתרוצי כנ"ל, ונשאלתי בזה מהנגיד החריף ומופלג מו"ה אברהם גלאז נ"י מטשעבין וכבר קדמו בס' שפת אמת לשבת (ע"ט):

פרפר יד

בסי' י' הבאת דברי המהרי"ק בש"ך חו"מ סי' רמ"ג דבטרחה דגופא ל"א אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ראה לקמן סי' פ"ו מה שכתבתי בישוב המהרי"ק לשיטתו שורש קי"ב לענין כעמ"ס, ובדבר החקירה בפנים אי טרחה דגופא הוי כממונא, כתבתי בזה במק"א בביאור התוס' כתובות (ט') שהק' דבטענת פ"פ נהימנה לדידה במגו דמוכ"ע ותי' דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אע"ג דבעי' הוא אי אמרי' מגו במקום חזקה שמא חזקה דהכא עדיפא כו', ונשאלתי בכוונתם דמה עדיפות יש לחזקה זו, ואמרתי ע"פ החקירה אי טרחה חשיב כממונא ובתב"ש סי' א' סק"ג הביא מתוס' פסחים (כ"ה) דטרחה חשיב לא אפשר וקמכוין והק' מפסחים (י') בגופי' אטרחוהו רבנן בממוני' לא אטרחוהו, ותי' דהתם איכא ממונא וגם טרחה והיינו דקדייק בממוני' לא אטרחוהו עכ"ל, ולפי"ז יתכן הכ"נ בכוונת התוס' דחזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה עדיפא והיינו דאיכא תרוייהו טרחה וממונא טורח ומפסידה ודוק:

פרפר טו

בסי' י"ג במ"ש בשו"ת ח"ס בשי' הר"ן דתשמישי קדושה דרבנן הבאתי מפורש בירושלמי סוטה (פ"ז) דתמ"ק דאו' ואין לומר דתמ"ק דהתם אבני מזבח דהר עיבל הוו כעין קדושת המקדש דכ"ז שלא נפדה איכא מעילה מה"ת, דז"א דקודם שבאו לארץ ואין מקדש אין מעילה באבנים אלו עכ"ד בפנים, והנה כן מבואר בטור עה"ת דלכך הי' יעקב צריך לקדש את האבנים ששם מראשותיו אע"פ שהיו מעקידת יצחק, רק דאחר ששם אותן מראשותיו יצאו לחולין ובמנ"ח בהשמטות הק' דאיך יצאו לחולין הרי במזבח יש מועל אחר מועל, אבל נראה בדעת הטור ז"ל כנ"ל דקודם בהמ"ק ל"ה לאבני הבמה רק דין תשמישי קדושה וממקומו הוא מוכרח דודאי לא עבר יעקב אבינו חלילה להיות מועל בקדשים, ובח"ס או"ח סי' ל"ב כתב שאין ספק אצלו שאסור לנתוץ אבן מהבמה גם ראיתי בס' מנחה חריבה לסוטה שהביא מקרא מפורש [מלכים א', י"ט] כי את ביתך עזבו ואת מזבחותיך הרסו ופירש"י במות יחיד, אבל הח"ס עצמו כתב הטעם וז"ל דלא גרע קדושת הבמה מקדושת בהכ"נ שלנו, אבל לא שיה' בהן דין מעילה כמו בבהמ"ק, וראה ג"כ מ"ש הטור שם דבבמה שרי נשתמש להדיוט ובמה שהק' במנ"ח בקומץ ובח"ס או"ח סי' מ' שהביא קו' הז"ר דאיך שכב עליהם יעקב הא מעל בהקדש ולפי"ד הח"ס יהי' בהן מועל אחר מועל, אבל לפי"ד הטור והח"ס עצמו באו"ח סי' ל"ב אין להן רק קדושת בהכ"נ ובק"ע בירושלמי קרי להו בפירוש תשמישי קדושה:

פרפר טז

בסי' הנ"ל אות י"ג, מש"ך יו"ד סי' רנ"ט סקי"א דנר ומנורה שנתנו בבהכ"נ להאיר למתפללים הוו תשמישי מצוה ראיתי להעתיק כאן מה שכתבתי בנוגע לזה בתשו' באשר ומשתי מידידי הרב הגאון מו"ה חיים ענגיל נ"י אבד"ק בוטישלא להזדקק ולכתוב חו"ד. והוא בדו"ד של חזקת שמשות בבהכ"נ וחדר בהכ"נ בעיר דעמביץ שסמכו הבע"ד על הרב הג' אבד"ק ראדימישלא והרה"ג ר"מ אדאלף דומ"צ דק' רישא, והוציאו פס"ד שהגם שמדין חזקה קשה לדון בשמשות רק מפני שרוב מבהכ"נ והחדר זכו לו בחותמיהן שמקבלים אותו במקום אביו המנוח לשמש ע"כ זכה לו בד"ת, ועתה אחר הפס"ד חתרו המתנגדים עצה בהסתה שהאנשים שחתמו בעד השמש יחזרו מדבריהם וחתימתם ויתבטל עי"ז הפס"ד, נעתרתי ע"כ לבקשת הרה"ג הנ"ל להגיד בזה חו"ד:

הנה מה שהחליטו הרבנים שאין דין חזקה בשמשות אין הדבר פשוט כ"כ ונראה יותר שיש בזה דין חזקה כמו"ש בבי"צ יו"ד ח"ב סי' ע' והר"ב ח"ב סי' כ"ו והוא מירושלמי פ' עשרה יוחסין הביאו התוס' סוטה (מ"א) מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועות ת"ל מקרב אחיך תשים כל שתשימהו עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך מבואר דגם שמשות היא בכלל שימה בישראל ובשו"ת הר"מ מובא בשע"ת סי' נ"ג שאין מורידין אדם מגדולתו מסנהדרי גדולה עד חזן הכנסת וסתם חזן בגמ' הוא שמש כמבואר בכ"ד בש"ס:

ומה שבס' צור יעקב להרב הגאון מפראבוזנא הנדמ"ח סי' קצ"ו הביא דבריהם ודחה אותם שאין בשמשות שום התמנות רק שהיא לשמש הבאים להתפלל להדליק נרות ולהביא מים ואיזה מינוי הוא מאחר שגם העכו"ם ראוי לזה והרי הגבעונים נתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים למזבח ד', ומשום זה התפלא על שני גדולי הדור הבי"צ והרב הנ"ל מה ראו על ככה לפסוק דין חזקה בשמשות:

לדעתי נראה דבמחכ"ת שלא כדת השיג דהן אמת שהשמש יש לו עבודת שימוש בעד האנשים המתפללים להדליק נרות ולהביא מים, אבל בזה עוד לא השלים עבודתו ויש לו עוד משרה כבודה מזו לקרא את האנשים לעלי' לתורה וכל עניני מצוה בכבודים של תורה ולפרקים גם לירד לפני התיבה להתפלל במקום הש"צ מה שלכל אלה אין ראוי להם זולת ישראל, גם מ"ש מגבעונים שנתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים לכהנים למזבח ד', אישתמיטתי' דברי התיו"ט תענית פ"ד מ"ד שכתב וז"ל ואע"פ שהגבעונים אשר לא מבני ישראל המה נתונים לחטוב עצים ולשאוב מים לבית אלקים כדמפורש בספר יהושע יתכן בעיני לומר שזהו לצורך עובדי המקדש לבשל קרבנותיהם ושאר צרכיהם ופירוש למזבח ד' דכתיב ביהושע לעובדי המזבח אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים עכ"ל, הרי מפורש דלא היו הגבעונים ראויים לשמש למזבח ותיובתא לדברי הרה"ג הנ"ל:

ובאמנה ראיתי בשו"מ מהדו"ד סי' נ"א שהק' על דברי התוי"ט מיבמות פ"ט שאמר רבי חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר, אבל נראה כמו שהתוי"ט מפרש קרא למזבח ד' דהוא צורך מזבח לעובד המקדש הכ"נ מפרש לשון הגמ' חלק מזבח דהיינו עובדי המזבח ועתו"ס כתובות (כ"ט) מ"ש דלכך לא שייך בזה הפקר בי"ד הפקר משום דאינו צורך כ"כ ועיין ג"כ תוס' כתובות (כ"ד) ד"ה חד מ"ש דתרומה בכלל מזבח. ולפי"ז י"ל דכמו כן עובדי המזבח בכלל מזבח, ועפי"ז יתכן דלהדליק נרות בבהכ"נ לפני העמוד לצורך תפלה בצבור דמבואר באו"ח סי' צ"ח דתפלה היא במקום קרבן, וכתיב כבדו ד' באורים ובמד' תצוה שתאירו לי כשם שהארתי לכם, א"כ לא יהי' זה ראוי לעשות ע"י עכו"ם מה דהוי צורך קרבן, ומה שנוהגין ביוה"כ להדליק ע"י עכו"ם אין דנין משאי אפשר ע"י ישראל, עכ"פ בשמש הממונה להדליק נרות דלכה"פ הוי תשמישי מצוה להש"ך יו"ד סי' רנ"ט הנ"ל וגם שידוע המנהג בכל תפוצות ישראל שהשמש מדליק נרות חנוכה בבהמ"ד ובהכ"נ לפני הצבור:

ומצאתי בכדומה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' י"א באלמנה שהיתה מוחזקת להדליק נרות בבהכ"נ שבירושלים שכתב כיון שהחזיקה כמה שנים להיות מדלקת בפני קהל רואים ולא מיחו אין לך חזקה גדולה מזו כו' עיי"ש, ויש ללמוד מזה לנ"ד בחזקת שמשות, ובפרש שהשמש יש לו משרה של עניני כבוד התורה וכדומה י"ל דלא גרע משו"ב דג"כ ליכא בי' דין חזקה ומ"מ איתא מצד המנהג כמו"ש בשו"ת מבי"ט מנהגא זו בכל המינויים ושמשות בהכ"נ ובהמ"ד בכלל:

אבל גם חוץ טענת חזקה אחר שכבר זכו לו בחותמיהון רוב מנין שממנין אותו לשמש בחזקת אביו שוב אין יכולים לחזור, חדא דמבואר בקצה"ח סי' רס"ד דאף במקום שאין לפועל אלא שכרו מ"מ בהבטיח שכרו לעני מחויב ליתן לו מה שפסק ואין יכול לחזור ובב"ש אע"ז סי' נ"א סקי"א דבקיבל עליו להלביש את בתו יש בזה מדין מתנה לעני כיון שהזוג עניים בשעת הנשואין, ובשו"ת ב"ש חו"מ סי' י"ז כתב דבדרך שכירות אין לו דין מתנה לעני ובהג"ה שם העיר מדברי הקצה"ח הנ"ל ומקנה קידושין (נ"ט) ועיין מהרש"ם ח"א סי' ל"ח בזה:

אבל יותר מזה בנ"ד שהרבים קבלו אותו ומבואר בחו"מ סי' ר"ד סעי' ט' שאם רבים אמרו לאדם א' ליתן לו מתנה אינם יכולים לחזור אפי' במתנה מרובה וע' נה"מ סי' של"ג הביא מד"מ דג' ששכרו מלמד א"צ קנין, ומבואר בחו"מ סי' כ"ב וסי' קס"ג דמשל רבים א"צ קנין ולפי"ז גם בנ"ד שחתמו לו רוב מנין שישאר בחזקת אביו בשתים עלתה לו, מדין חזקה בשמשות כמו בשאר מינויין ומדין קנין מה שקבלו עליהם הרבים חוץ מה דהוי מתנה לעני כנ"ל, זה הנלע"ד עפדתוה"ק:

פרפר יז

בסי' י"ט אות ב' הבאתי דעת הכ"מ פ"ו מנזירות דבר חידוש בשי' הר"מ דבטומאת קבר אין הנזיר מגלח עלי', ובבי"צ יו"ד ח"ב סי' קנ"א כתב לדון בדברי המנ"ח מ' רס"ג שהוציא כן, אבל תה"ל מצאתי חבר להכ"מ הוא המאירי ז"ל בשבת (י"ז) מ"ש שחוכך לומר דדוקא בטומאת אוהל חרב ה"ה כחלל ולא בטומאת אוהל הקבר, ונשאלתי שצ"ע להבין כוונתו, ואמרתי שדבר גדול דבר האדון שכוון לחידוש הכ"מ הנ"ל ולפי שהקדים המאירי שם דבטומאה שאין הנזיר מגלח לא אמרי' חרב ה"ה כחלל לכן יוצא מזה ג"כ חידוש זה דבטומאת קבר ליכא דין חרב ה"ה כחלל והיא הערה גדולה:

פרפר יח

בסי' כ"ד בגדר שעת הדחק, דמצינו דשעה"ד פירושו שעת הסכנה ופירש"י (שבת מ"ה) מסכים בזה לפירש"י ברכות (ל"ו), ומה שמצינו ג"כ בתוס' נדה (ו') דאפי' טרחה דגופא מקרי שעה"ד וכתבתי לחלק בין טרחה מרובה לטרחה מועטת כחילוק התוס' ב"מ (נ"ג) לגבי דשיל"מ, והנה בתוס' יבמות (צ"ג) לענין דחשיב בידו כתבו דאין נראה לחלק בין מקום רחוק או קרוב, אבל מובן דלענין בידו שאני, ובענין שעת הדחק אי הוי כהפ"מ כבר כתבתי בזה להרב המופלג בתו"י החריף מו"ה יעקב שטיעגליץ שו"ב נ"י מפה שנשאלתי ממנו בעת הגולה מלחמת התבל שנת תרע"ה אחר שהי' אז שם במקומו שעת הדחק בבשר אם יש להקל במקום שמכשירים בהפ"מ, והשבתי לו מן הדרך כי הדבר מבואר בשו"ת תה"ד סי' ר"ד וז"ל וא"ת בנ"ד הואיל ואיכא דוחקא דציבורא יש להתיר כמו בהפ"מ נראה להביא ראי' דלא אמרי' הכי כו' והביא ראי' מש"ס דנדה (ו') הנ"ל דפירש"י שני בצורות הוה והוי הפ"מ ולא רצה רש"י לפרש שני בצורות והוי דוחקא לאוכלי טהרות אע"כ לא שרינן משום הכי אלא משום הפסד הקילו דהתורה חסה על ממונם של ישראל עכ"ד, ואמנם להאמור אין כל עניני שעה"ד שווים דלפעמים קרי לשעת הסכנה שעה"ד והוא לפי מקומו ושעתו:

בסי' כ"ט, לענין אמירה לעכו"ם דלהמכילתא הוא מקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם דכתיב ביו"ט כתבתי דמ"מ אא"ל דחמיר יו"ט משבת דאמירה לעכו"ם הוא רק שבות, כן כתבתי במק"א בתשו' להרב החו"ב מו"ה אברהם זייגער נ"י בקאטאוויץ ע"ד חקירתו אם דוקא בשבת בעי מלאכת מחשבת משום דנסמכה למלאכת המשכן כפירש"י חגיגה (י') אבל ביו"ט אסור מה"ת אפי' היכי דל"ה מלאכת מחשבת, רק דאא"ל כן כנ"ל וכה"ג דביצה (י"ח) מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור, ובפנ"י שבת (מ"ו) העיר לחדש דביו"ט יהי' במשאצ"ל איסור לאו אבל לא שיהי' יו"ט חמור משבת, ואדרבה לענין משאצ"ל כתב המאירי ביצה פ"ק דאפי' למ"ד משאצ"ל חייב מ"מ ביו"ט פטור, והארכתי בפלפול ואכמ"ל:

בסי' ל' אות ה' כתבתי להוכיח בשי' הירושלמי ביצה פ"ב ה"ג דלא כהר"ן דלהחם כנגד המדורה הוי כאונ"פ וצריך לבאר דלפי פתרא ב' בירושלמי דלהחם מותר רק מטעם מתוך אכתי אין הוכחה שהרי במג"א סי' ק"א ס"ג כתב דגם הר"ן כתב רק דהוי כאונ"פ בכ"ף הדמיון ומותר רק מטעם מתוך, אבל הוכחה שלי הוא מפתרא קמא בירושלמי דבעי דוקא קומקום נגד המדורה אפי' לב"ה. ובענין זה דלהחם מטעם מתוך הי' לי ענין תשובה להרה"ג החו"ב מו"ה מנחם פישביין פה, אבל אין לה המשך לנידון שאלתינו ע"כ אכמ"ל:

פרפר יט

בסי' ל"ה אות ה' כתבתי ליישב דברי הפמ"ג או"ח סי' ש"ח דאפי' למ"ד צעב"ח דרבנן מ"מ בשבת דכתיב למען ינוח הוי צעב"ח דאו' דלא תקשי עליו מש"ס שבת (קנ"ד), אזכיר עוד מה שנשאלתי בשכבר הימים מהחריף כמ' אהרן זלמן זילבערבערג תלמיד ישיבת כוכב מיעקב בטשעבין, דלפי"ד הפמ"ג הנ"ל תקשי בגמ' דע"ז (י"ג) המקדיש בזה"ז נועל דלת בפני' ומתה דכתב המרדכי משום דצעב"ח דרבנן והרי להמבואר בר"מ דיכול אדם לחיות ז' ימים בלא אכילה ומסתמא ה"ה בבהמה כן וא"כ ההכרח שיעבור ז' ימים בלא אכילה ואיכא צעב"ח בשבת דאו' והיא הערה נאה, ויפה תי' לו מורו אחי הגאון אבד"ק טשעבין שליט"א דהכא ליכא משום ינוח דודאי ליתא רק בבהמה שלו דמצווה על שביתתה, ועשו"ת צ"צ סי' ל"ה בהג"ה ומ"ש עליו בח"א כלל נ"ח, אבל י"ל עוד בפשיטות דבמקום מצוה כי הכא לש"ל בבהמה הדרשא דלמען ינוח תן לה נייח, דלמען ינוח כמוך כתיב ולא עדיפא מיני' דאדם עצמו שמחויב בנוח ועונג שבת וברא"ש פ"ק דשבת בהא דאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת מפני עינוי שבת במניעת אכילה דלצורך מצוה הותר משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, וא"כ דלגבי אדם הותר במקום מצוה וקיי"ל כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר עיין מג"א סי' ש"ה סק"ו א"כ מכש"כ דליכא משום למען ינוח שורך במקום מצוה, ומתורץ ג"כ הקו' מש"ס שבת (קנ"ד) שהובא בפנים משום דהוי במקום מצוה, ובמועדו שהי' שנת תרפ"ג נעמו לי דברי זעירא בני הילד שיננא חריפא אברהם יחי' כאשר הריצותי לפניו ההערה אמר על אתר דהכא בבהמה של הקדש ליכא למען ינוח דהוי בהמה שאינה שלו, וכבר קדמוהו בתי' זה כנ"ל כן שנן שכלו, ואמר עוד באופן אחר דלכאו' אפי' צעב"ח דאו' יהי' מותר נעילת דלת דיש כח לחכמים לעקור בשב ואל תעשה, רק די"ל דנעילת דלת מקרי מעשה בשעתה, וא"כ הא תינח על שעת הנעילה, אבל משום אי' שביתת בהמתו שנעשה אח"כ בשבת שוב הוי שוא"ת ויש כח לחכמים, עכ"ד ממש נכונים מאוד לערך טל ילדותו, ויש להעיר מתוס' שבועות (כ"א) דחסימה בקול מה שנמנעת לאכול עי"ז מקרי מעשה:

בסי' ל"ט אות ג' בישוב קו' הפמ"א יש חיסור דברים, והכוונה דשפיר הוכיח הש"ס דצוה"פ א"צ ליגע מהא דכיפה, דמה תאמר דהתם באמת נוגעים רק דלא ניכר כקו' הפמ"א, ז"א דכיון דעכ"פ ש"מ דא"צ היכר ממילא ש"מ דא"צ אפי' ליגע כלל מטעם גוד אסיק:

בפנים הבאתי ממג"א סי' תר"ל ירושלמי סוכה (פ"א) פאה מצלת בסוכה ואין סוף סכך מצלת לפי שלא נעשה לשם כך כתבתי בזה במק"א בתשו' למחו' הרה"ג מו"ה ברוך הלברשטאם נ"י אבד"ק גריבוב אודות הבאהנבריק אם יש לחשוב הכתלים עם הגשרים לצוה"פ וכתבתי ע"פ המג"א והירושלמי הנ"ל דאין לחשוב לצוה"פ לפי שלא נעשה לשם כך וגם הכותלים אינם נחשבים לקנים כמו"ש במג"א סי' שס"ג סקכ"ח, ועיין ח"ס ח"ו סי' ל"ד ומהרש"ם ח"א סי' ר"ו, אך בכל זה יש לדון בהיתר הגשרים מטעם פי תקרה יורד וסותם כיון שהגשר יש בה רוחב יותר משיעור הנצרך ד"ט, אך הרי בעירובין (צ"ד) אמרי' כי לית לי' לשמואל בשלשה כלומר דבב' מחיצות ל"א פתיו"ס למחיצה שלישית ואנן דקיי"ל כרב דאפי' בכה"ג פתיו"ס, מ"מ כתב הרא"ש דבעי ב' מחיצות דבוקות כמו גא"ם, ובנ"ד הרי במקום מעבר הדרך הב' מחיצות הם זו כנגד זו, וראיתי בס' תקון יעקב להרב מדיסבורג הוא השואל המוזכר בפנים והדפיס בספרו תשובתי אליו וכתב ג"כ לדון אודות הגשרים מטעם פתיו"ס, וחידוש שלא העיר מזה דבעי ב' מחיצות כמו גא"ם, אך י"ל ע"פ המג"א סי' שמ"ו דהרמ"א שכתב דבעי ב' מחיצות כמו גא"ם הוא רק להחמיר לכתחלה לפי"ז אפשר לצדד בנ"ד דאיכא צירופא עוד מדין צוה"פ על הכתלים דמה שהבאתי ממג"א סי' שס"ג דלא מהני הרי תקשי לכאו' מהא דכיפה בעירובין (י"א) וש"ע סוס"י שס"ב דהוי צוה"פ על הכתלים רק שי"ל דהתם איירי בגונא דהוי אורחא בהכי וגם שנעשה במכוון לשם פתח, א"כ אפשר דגם בנ"ד בהבאהנבריקען נעשה הבנין לשם פתח דליכא ריעותא מטעם המג"א סי' תר"ל וגם אורחא בהכי וליכא חשש דהמג"א סי' שס"ג והגם שצ"ע מ"מ י"ל דחזי לאצטרופי לטעם פתיו"ס:

פרפר כ

בסי' מ"ו, בענין הואיל א"ב מיתשל כתבתי דהוי בדוגמא הואיל והדיוט יכול להחזירו בשבת (נ"ח) ועיין שבת (מ"ו) אי לא מזדקק לי' חכם סגי לי' בג' הדיוטות ובזה נ' ליישב קו' התוס' פסחים (מ"ו) דנימא הואיל א"ב פריק דיעבור בב"י בחמץ של הקדש, משום דלחול עליו ב"י מכאן ולהבא ל"א הואיל עיין בפנים, אמנם בדין זה עצמו דבפודה מן ההקדש אין עובר בב"י כ"א מכאן ולהבא נשאלתי וכן הק' בבי"צ יו"ד ח"א סי' קנ"ד דלמה אינו עובר בב"י למפרע אחר דפריק מן ההקדש כמו דמצינו לגבי עהנ"ד בקב"ה שנפדו דחל אי' עהנ"ד למפרע כמו"ש הכ"מ ה' ע"ז פ"ד, ונראה דכעי"ז ראיתי בחק"י השמטות לאע"ז סי' ל"ז העיר בתוס' פסחים ר"פ כ"ש דאם אינו יודע היכן החמץ מונח אין עובר בב"י אע"פ שנמצא אח"כ החמץ בביתו והרי בב"מ ל"ה בעובדא דכיפי דהוי שומא בטעות ובנמק"י דבנמצא אמרי' אגמ"ל דהוי כלא נאבד ולשי' רש"י דוקא בנמצא בביתו א"כ בחמץ שנמצא בביתו נימא אגמ"ל, ונ"ל דבר חדש דלענין לעבור בב"י לש"ל אגמ"ל משום דאמרי' ב' דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאילו ברשותו חמץ ובור וברשב"א ריש ב"ק דמטעם זה בור חידוש הוא ולא ילפינן כרי' מפתיחה מבואר דמה"ט גם חמץ חידוש הוא ולפי"ז למאי דאמר בב"ק (ע"ג) דעד זומם חידוש הוא לכך ל"א למפרע הוא נפסל ובש"ך יו"ד סי' ק"י דקבוע חידוש הוא ל"א קבוע למפרע, ולפי"ז הכ"נ בחמץ דעובר בב"י דחידוש הוא ל"א אגמ"ל ומיושב קו' הבי"צ והחק"י לנכון ודוק:

פרפר כא

בסי' מ"ח בהג"ה בדבר הקו' במנ"ח מ' צ"ה דבנין בהמ"ק בלילה כשר בדיעבד שהוא נגד המפורש בירושלמי יומא (פ"א) וכתבתי לתרץ בשי' הירושלמי לטעמי' עיין בפנים, זכורני כי בעיקר הקו' על המנ"ח נתעוררתי כבר מהחו"ב כ' שלום הכהן בראנדער נ"י בטורנא והארכתי אליו בתשו' שאכמ"ל:

ודרך אגב במה שהביא לי דבר חדש מתוספתא פרה פי"א מזין על האדם ועל חיבוריו ובביאור הגר"א ז"ל פי' חיבוריו בגדיו שהוא לבוש בהן, ומזה הוציא דבהזאה על בגד האדם טמא נטהר האדם דבגדיו בטלין לגבי גופו ועפ"ז אמר לפלפל בסוגי' דיומא (י"ד), אבל לא ניתן להאמר דאף שמצינו בכ"ד דהבגדים בטלין להגוף לענין הוצאה בשבת (קמ"ב) ואם הי' מלובש בהן פטור, ולענין טומאה במתני' דנגעים פי"ג ותוס' חולין (ע"א) ועיין מג"א סי' ע"ו סק"ו לגבי צואה נוגע בסנדל בשי' הרא"ש ז"ל דסנדל בטל להגוף ולא שאר בגדים ובשו"ת שע"א סי' קכ"ד ושבו"י ח"א סי' כ"ד אם נעלים בכלל מלבוש, אבל לענין הזאה שתועיל על הבגד אם לא נגעה בבשר הוי דבר פלא מה שלא יתכן, ומפורש בפירש"י זבחים (צ"ז) ד"ה אלא וז"ל והזאה ל"ה עד שנגעו מים בבשרה ובר"מ פי"ב דפרה ה"א בעור בשרו של טמא עלתה לו ההזאה, ולענין טבילה בביצה (י"ח) מערמת וטובלת בבגדי' רק משום דעיילי בהו מיא וכש"ך סי' קצ"ח סקנ"ו דדוקא בבגדים רפויים ועיין ס"ט סקי"ג שהק' להרמ"א ושי' רבותיו של רש"י בשבת (נ"ז). ואמר שם כל שהוא אריג לא גזרו אבל בלא אריג אף מלבוש חוצץ ובודאי ג"כ לגבי הזאה כן ועיין יומא (ח') ר"מ סבר מקשינן הזאה לטבילה, ואולי י"ל בכוונת ההגר"א ע"פ גמ' דחגיגה (כ"ב) לענין טבילת כלי בתוך כלי דאם החיצון טמא מיגו דסלקא טבילה לכולי' גופי' דמנא סלקא נמי לכלים דאית בי' והכ"נ לגבי הזאה בכה"ג שהאדם וגם בגדיו טמאים מהני ההזאה על בגדיו וגם זה צ"ע ונפלא הרבה, והרי לגבי טבילה לא מהני שתטבול אפי' בבגדי' הטמאים דמערמת וטובלת בבגדי' רק ברפויים, ואולי י"ל בכוונת התוספתא ועל חיבוריו לענין קבלת הטומאה בחיבוריו כתוספתא בתוס' נזיר (נ"ד) ומל"מ פ"ה מטו"מ בגדיו שלבוש בהן וצ"ע עוד:

בסי' נ"ג הבאתי מיש"ש חולין דבכל שו"ב אפי' רק יחידים אין רוצים בו ומשלמין לו שכרו אין הוא יכול לעכב, צריך לבאר דכל זה דוקא ביש עליו טענה כתב כן ביש"ש פ' גה"נ אות י"ז שמכר טרפה בחזקת כשירה רק שמתנצל שהי' בשוגג עיי"ש, אבל בלא שום ריעותא אדרבה כתב ביש"ש חולין פ"ק אות נ"ב דאפי' חצי הקהל באים להורידו אפי' רוצים לשלם לו כל שכרו אין יכולים וכ"כ בשו"ת מהרש"ל סי' ל' ועיין מחצה"ש או"ח סי' נ"ג ס"ק כ"א:

ובנידון השאלה בפנים שהגיע השו"ב קרוב לשמונים כתבתי לדמותו לדין הראשון שבאופן שרוצים לשלם לו שכרו יכולים אף המועט לעכב:

וכתבתי אח"כ בתשו' להרב אבד"ק קאמארוב בשו"ב שיש מערערים אחריו במעשה נערות שלא הי' לבוש ע"ד הידור החסידות, אבל לפי שלא נמצא עליו שמץ עבירה והגם שבשו"ב שצריך להיות ירא ד' מרבים יש בכלל אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו (סוכה נ"ג) ור' יוחנן קרי למאני' מכבדותא (שבת קי"ג) וצריך שיהי' הדור בלבושו ברוח ישראל סבא מ"מ הרי גם אז לא הי' זה ע"ד פריצות וכעת הוא הולך בדרך תמים, שכן נראה ממכתבו במה שהשוחטים דעדתו מרוצים אליו במלאכת הקודש שיהי' מצורף אליהם, וגם שהיתה עצת אדמו"ר הק' מהוסיאטין שליט"א לשאול אצלו, מזה נראה שלא נמצא בו דופי והוא מומחה ומוחזק לכשר ע"כ נראה דמן הדין אין טענה להמוחים לא מיבעי' אם כבר הסכימו עליו שאין יכולים לסלקו רק אפי' לכתחלה אין לדחות אותו מחזקת שו"ב והעיקר לדעת תכונת השו"ב ומהותו ביראת השם וכת"ה למראה עיניו ישפוט:

פרפר כב

בסי' נ"ז בשאלת העופות שיש להן ה' אצבעות הזכרתי משו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"א דסימנים בבהמות ועופות אינם הגורמים טהרה או טומאה וכמו כן סימני גדלות באדם אינם גורמין הגדלות ולהכי קרי להו סימנים שאינם אלא סימן שעל ידם ניכר הגדלות, אבל בתוס' נדה (נ') מבואר שיטתם דהסימנים עצמן הם הגורמים: הנה רחש לבי שיש להעיר עפ"ז בחקירת המל"מ פ"ד מה' אישות לענין אי מהני קידושי קטן שמקדש אשה על אחר שיגדיל דאפשר לא חשיב דשלב"ל כיון דזמן ממילא קאתי והעלה שדבר זה במחלוקת שנוי בין רש"י ותוס' יבמות (ל"ד) בהא דאמר בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לחייבו אינהו, מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי דהמתבאר בפירש"י דבעודם קטנים קדשו ואמרו שיחולו הקידושין לכשיגדלו ותיכף שגדלו חלו הקידושין ואיסור נדה בב"א אך התוס' הקשו דל"ה בב"א שאין יכול לקדש עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום, הרי דפליגי בדין הנ"ל עיי"ש:

ונראה ע"פ האמור דהתוס' אזלי לשיטתם, דהנה בשי' פירש"י דל"ה דשלב"ל דזמן הגדלות ממילא אתי' לכאו' קשה דהרי לא בשנים לחוד תלי' הגדלות רק דמחוסר ג"כ הבאת שתי שערות דהוי מחוסר מעשה כמו בפירות דקל דהוי דשלב"ל אע"ג דעבידי דאתי והרגיש בזה במל"מ עצמו שם, אבל ע"פ שו"ת המהרי"ט הנ"ל מתורץ משום דשתי שערות אינם גורמין הגדלות רק שעל ידם ניכר הגדלות שהגיע בזמנו א"כ אין הגדלות מחוסר מעשה דזמן ממילא אתי' והמעשה דשתי שערות אינם רק לגלות ולהכיר לנו את זמן הגדלות ובדמיון דאמר בסנהדרין (ס"ה) שאני מגדף הואיל וישנו בלב דלכך ל"ה בזה עקימת שפתיו מעשה כיון שהוא בא רק לגלות מה שבלב, זה הנראה בשי' פירש"י אבל התוס' לשיטתם בנדה (נ') דהסימנים עצמן הגורמין טומאה וכן סימני גדלות השתי שערות הן עצמן הגורמין להגדלות לכך שיטתם ג"כ דלא מהני קידושי קטן לאחר שיגדיל דלש"ל זמן ממילא קאתי, משום דמחוסר מעשה הבאת סימני הגדלות ודוק היטב:

שם כתבתי דמבכורות (מ"ה) יתר בידיו וברגליו שש אין ראי' מדברי ר"י דל"א יתר כנטול, משום דאפשר ה"ט דרבנן דהוי מום, שו"ר בבי"צ יו"ד ח"ב סי' קכ"א שכ"כ דאולי בזה פליגי ר"י ורבנן, ולכן הבאתי ראי' מלשון הר"מ דרק בידיו פליגי אבל ברגליו מודו רבנן, ועיין בי"צ שם מ"ש דלענין שאר דברים שנאמר יתר כנטול אין לו שחר והוכיח דאל"כ למ"ל קרא לבל תוסיף בתפילין וציצית, ובדברי הנו"ב בהכשר ס"ת באות יתיר עיין שו"ת כוכב מיעקב סי' קכ"ב שתמה מדברי הר"מ פ"ז מהס"ת שדין היתר כדין החסר גם העיר ממנחות (י"א) כגון שהפריש לה שני קמצים ותוס' שם:

ובהכרעת ההלכה הבאתי משו"ת אנ"ז מ"ש שבאם יתברר שאין היכר כלל בין הביצים משל אוזות שלנו יש היתר טוב ובנ"ד נסיתי ונוכחתי שאין שום שינוי כלל ואין היכר כלל להבדיל מה מביצים של שאר עופות וע"כ חוץ מצדדי היתר שנאמרו בפנים יש כדי סמיכה ע"ז, וגם מה שנראה ומובן שאין בעופות הללו שום שינוי צורה לצאת מהמסורה המקובלת והא ראי' שגם אחר הידיעה ואזהרה שלא לקנות ולשחוט לכתחלה עופות אלו, עוד מזדמן ובא שאלות העופות אחר השחיטה מבלי משים והוא מפני דמותם וצורתם ממש ככל עופות המסורה, ומידי דלא מורגש למראה עין ולא ממליך עלי' בר מיני' הוא, ואחר כל צירופי הצדדים לא הייתי נכנס לעמוד על דעתי בזה, אך לפי שראיתי שגם הרבנים שקיהו בזה ובראשם אחי הגאון הגדול שליט"א בספרו כמו שהבאתי בפנים היו דבריהם רק מחומרא בעלמא ולא בהחלט הדין ע"כ תמכתי על הידיעה מגדולי ליטא וכמה מדינות שהתירו כמבואר בפנים ושלא להפסיד ממון ישראל אחר שכבר נשחטו העופות בדיעבד כפי שנתבארו הדברים להלכה בס"ד:

מצאתי כאן להזכיר באגב מה שכ' אחי הגאון שליט"א בספרו הנ"ל סי' הביא בשמי הערה ע"פ הר"ש והרא"ש פרה פ"ב בדברי חכמים דפסלו פרה מעוברת שהוא משום שנשחט גם העובר ואיכא משום אותה ולא אותה ואת חבירתה הכ"נ במ"ש הר"מ פי"ב מה"ש דמותר לשחוט המעוברת דעובר ירך אמו ואמאי לא יחשב אותו ואת בנו כמו דמקרי אותה ולא אותה ואת חבירתה דשני הענינים דומים ומתכוונים, והעיר הוא לתרץ ע"פ פירש"י מגילה (י"ג) ובמות אבי' ואמה עברתה מת אבי' ילידתה מתה אמה דמבואר דאף שאבי העובר מקרי אב אבל המעוברת לא מקרי אם א"כ לכך לא מקרי אוא"ב ודפח"ח, ועיין חי' רע"א יו"ד סי' פ"ז לגבי אם טרפה, אבל אכתי צע"ק דלכאו' נראה דמה דלא מקרי אם הוא מהך טעמא גופא דעובר ירך אמו וקושיתי אזלא למ"ד לאו י"א ומ"ש הר"מ הנ"ל דעובר י"א הוא רק לשון מושאל ועיין בי"צ אע"ז סי' נ"ד, אבל אח"כ השמיעני אחי הגאון שליט"א מה שנתעורר כי קושיתי הנ"ל היא שאלת הראשונים באשכול פ' בהמה המקשה שכתב על שליל שא"ב משום אוא"ב וז"ל הטעם שאין קרוי בן עד שיצא ממעי אמו כדכתיב בנך היוצא מחלציך ובבהמה כתיב שור כי יולד ועליו אמר ואוא"ב לא תשחטו חזינן דבמעי אמו אינו קרוי בן עכ"ד וא"ש:

וע"פ ההערה הנ"ל מרש"י מגילה נתעוררתי מתלמידי מחו' החריף כמר בעריש לנדא נ"י מרישא בישוב קו' הה"מ פ"ב מאישות ה"ט דלשי' הר"מ שם תקשי קו' הש"ס ריש יבמות דמצינו חמותו ממאנת בקידש היבם את הבת בבטן אמה אחר שהוכר עוברה דפסק הר"מ שהיא מקודשת, ולפירש"י מגילה הנ"ל מתורץ דכיון שאין שם אם נופל על העיבור ממילא שלא נקראת האם חמותו בשעת עיבור ונכון ולהלן בחלק שו"ת אע"ז עוד יבא בזה בעז"ה:

פרפר כג

בסי' נ"ה נשמט השלמת התשו' אל הרב השואל כזה, הבאת בשם הגה"ק האדמו"ר מבעלזא שליט"א [זצ"ל] להעיר בגיטין (נ"ד) אר"י משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו כו' כ"ג ביוה"כ יוכיח דכי אמר פגול מהימן והכתיב וכל אדם לא יהי' באוה"מ, ודלמא דחזינא בפשפש והק' דאכתי יש הוכחה מאוה"מ שבמדבר דכ' וכל אדם לא יהי' באוה"מ ושם לא הי' פשפש ולול וע"כ דעא"נ באיסורין, ותי' מדנפשי' ע"פ התוס' שבת (כ"ג) ד"ה וכי לאורה הוא צריך דאמר בברייתא דבמלאכת המשכן הי' אהרן מסתכל בטפיח ורואה מה בתוכה כו' ודפח"ח:

וכתבת בישוב הקו' הנ"ל עפ"י קו' הראב"ן דמאי מייתי ראי' מכ"ג ביוה"כ הרי י"ל דשם נאמן מטעם בעלים דפר בא משלו, רק שי"ל עפ"י הירו' בתוס' מגילה (ט') באירע פסול בכ"ג ועובד השני הפר בא משל ראשון וא"כ מייתי הש"ס ראי' מכ"ג הב' דל"ה בעלים ולפי"ז הירו' יומא (פ"א ה"ד) כאן בראשון כאן בשני דבמקדש ראשון לא אירע פסול קרי בכ"ג דהוא מעשרה נסים א"כ לא הי' מתקנינן אז כהן אחר דלא אירע פסה"ג ואי משום טומאה הרי הותרה בציבור, דבריו נחמדים, ואמנם הרי התוס' מגילה שם הק' מדאמר במנחות (י"ט) דגלי רחמנא שחיטה בבעלים ותי' דכיון דזכי לי' רחמנא הוי כאילו מקדש משלו, וא"כ גם לגבי כהן שני העובד הוא מקרי בעלים של פר וקו' הראב"ן לא מתישבא בזה, ואין לומר דלא זכי לי' רחמנא רק לצורך כפרה בהכשר הקרבן ולא באופן שפיגל בפר, ז"א שהרי בחולין (מ') אמרי' כיון דקני' לי' לכפרה כדידי' דמי' והוי דידי' גם לענין שיכול לאסור במחשבת ע"ז דלש"ל אא"א דשא"ש אף דבאופן זה ל"ה לכפרה, ועוד דאפי' באופן שהפר בא משל ראשון הרי כל אחיו הכהנים מתכפרין בו והוי כבעלים דאמרי' ביומא (נ') לגבי פר ושעיר שאבדו דלא ימותו משום דהוי חטאת השותפין אף דבכה"ג שאבדו לא אתיין עוד לכפרה מ"מ אמרי' דזכי להו רחמנא:

ולי נראה בישוב הערת הגה"ק שליט"א, הנה בקידושין (ע"ג) דת"ר נאמנת חי' לומר זה כהן כתב הר"ן שאין זה מדינא ועיין נוב"ת חו"מ סי' נ"ח בדברי הרמ"א חו"מ סוס"י ל"ה, ואמנם הרמב"ן ז"ל כתב בקו' התוס' יבמות (פ"ח) כיון דילפינן דעא"נ מוספרה לה א"כ אפי' אתחזיק אי' יהא נאמן, ותי' הרמב"ן משום דבנדה א"א בענין אחר כ"א ע"י עדות האשה לכן נאמנת ועיין ישרש יעקב יבמות שם שכתב דצ"ל דאע"ג דנאמנות החי' הוא רק דרבנן שאני התם דלפעמים אפשר גם לאחר להעיד ע"ז רק שעפ"י הרוב א"א בענין אחר משא"כ בנדה דלעולם א"א בענין אחר שפיר נאמנת מה"ת, ולפי"ז יש להעיר דמאי מייתי ראי' מכ"ג ביוה"כ דכ' וכל אדם לא יהי' באה"מ, אדרבה כיון דא"א לאחר להעיד בשום ענין ומאחר דפשיטא דשייך פיגול בפר יוה"כ כמו"ש התוס' כאן דפשיטא דבכל הקרבנות שייך פיגול בד' עבודות א"כ משה"כ נאמן כ"ג שפיר לומר שפיגל להוציא מחזקת היתר דהוי מדין תורה משום שא"א לאחר להעיד לעולם משא"כ בשאר דוכתי דאפשר בעדים מנ"ל דעא"נ רק שי"ל שגם בס"ד ידע דאפשר בפשפש כדתניא שני פשפשין הי' בבית החליפות כו' וא"כ הרי איפשר עכ"פ לפעמים לשני עדים להעיד בכה"ג דחזינא בפשפש ממילא באופן דלא חזינא בפשפש והכהן אמר שפיגל לא יהי' נאמן דבכה"ג שאפשר רק לפעמים בעדים שוב נאמנות החי' אינו מדין תורה ומדנאמן כ"ג לומר שפיגל ש"מ שעא"נ, וע"ז משני הש"ס ודלמא דחזינא בפשפש דבאמת לא משכחת פיגול בפר כ"א בכה"ג דיש עדים:

ומעתה מתורץ הקו' הנ"ל כמין חומר דלא תיקשי מנאמנות כ"ג באה"מ דלא אפשר בפשפש, משום דאדרבה כיון דבאה"מ ליכא משום מציאות דלחזי עדים שוב נאמן כ"ג שפיר מה"ת כדגלי קרא וספרה לה וליכא ראי' לנאמנות ע"א בשאר אי' ודוק:

עוי"ל דלכאו' מאי מייתי ראי' מכ"ג ביוה"כ לפימ"ש הרא"ם במרדכי ריש חולין דאיך נאמן ע"א על השחיטה במקום חזק"א, ותי' דדוקא סתם ישראל א"נ אבל מי שמוחזק לכשר נאמן אפי' במקום חזק"א א"כ הכ"נ מאי מייתי ראי' מכ"ג ביוה"כ הא שאני כ"ג שהוא גדול בתורה וכתוס' יומא (ל"ה), וכבר העיר כן בשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"א, אך הנה ביומא (י"ח) בהא דזקנים אומרים לכ"ג שמא שכחת או לא למדת פריך מי מוקמינן כה"ג והתני' והכהן הגדול מאחיו כו' ומשני כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני דאר"א תרקבא דדינרי עיילא לי' מרתא בת ביתוס לינאי כו', א"כ שפיר מייתי הש"ס ראי' מכ"ג ביוה"כ בבית שני שלפעמים לא הי' גדול מאחיו, ולפי"ז מתורץ קו' הנ"ל דלא תיקשי מאה"ס שבמדבר דשאני כ"ג הגדול מאחיו ודו"ק, ומתורץ בזה קו' האחרונים בראיית הש"ס מכ"ג ביוה"כ דהרי הק' הראב"ן דשאני הכא שהפר שלו ותי' דההוכחה היא מהשעיר, והק' דאכתי אם מביא שעיר אחר נמצא שחלל יוה"כ בשחיטת שעיר אחר שלא לצורך ונעשה מומר למפרע וגם שחיטת פרו פסולה דעל כרחו שפיגל במזיד דלגבי כ"ג לא משכחת אומר מותר כמו"ש באו"ז ה' פסחים סי' רכ"ג לפי שהוא גדול מאחיו, ולהאמור ניחא דההוכחה הוא מכ"ג ביוה"כ בבית שני שהי' במציאות שלא למד וכמתני' דהוריות (י"ג) אם הי' ממזר ת"ח וכ"ג ע"ה כו', ומשכחת לה שפיר באומר מותר, ודוק כי הדברים נכונים ויש לי אריכות בסוגי' זו ואקצר ע"י שבני היקר המופלג כמר יצחק נ"י הכותב והמעתיק איננו אתי בביתי כעת:

פרפר כד

בסי' ס"ד בשאלת הרבית אזכיר מ"ש בט"ז או"ח סי' רמ"ו בשם רב אחד להתיר להלוות ברבית על משכון דרך מכירה אע"פ שחייב להחזיר לו אפה"כ מותר שלא עשה מכירה זו אלא כדי להפקיע אי' רבית והט"ז חולק עליו מסברא, ונשאלתי מהחו"ב כ' יחזקאל שטייניץ מק' סאסנאווצע דאיך אשתמיט מיני' גמ' דב"מ (ס"ה) מכר לו בית מכר לו שדה וא"ל לכשיהי' לי מעות החזירם לי אסור וכתב לפלפל ע"פ הלח"מ פי"א מה' מכירה וסמ"ע וט"ז חו"מ סי' ר"ז, ואמנם כדברי הרב שהביא הט"ז כתב בשו"ת צ"צ סי' כ' וראייתו מתוס' ב"מ (ס"ג) ד"ה כשמשך דמשיכה דהכא ל"ה אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש והכ"נ מכירת המשכון ל"ה אלא לענין היתר רבית, ובשער משפט לה' רבות סי' קע"ד תמה ע"ז מש"ס ב"מ הנ"ל עיי"ש שהניח בתימה ודחה הדין הנ"ל מהלכה:

אבל שלא יהיו דברי הגאונים תמוהים כ"כ יתכן עפמ"ש החו"ד סי' קע"ד בישוב הר"מ וסתירת הש"ע חו"מ סי' ר"ז שיש חילוק בין אמר ע"מ דתנאי מלתא אחריתא הוא וכשיחזור צריך קנין חדש לשי' הרא"ש והרשב"א לכך בש"ע שם סעי' ה' דאיירי בע"מ מותר דהוי כמכירה חדשה משא"כ בסעי' ו' עיי"ש, ומעתה נראה דיפה כתב הצ"צ שם מטעם דהוי אומדנא דמוכח דזה הוי כתנאי דע"מ כמבואר בתוס' קידושין (ז') בהילך אתרוג ע"מ שתחזירהו לי דל"ב ת"כ דהוי אומדנא דמוכח עיי"ש, והגם שבמקו"ח סי' תמ"ח כתב לחדש דאומדנא דמוכח שיורא הוי דל"מ באתרוג ותי' בזה קו' הט"ז ומג"א סי' תרנ"ה מה דל"מ לצאת באתרוג השאול מטעם אומדנא כמו גבי קידושין וטלית עיי"ש אבל במחכג"ת דבריו תמוהים מתוס' קידושין הנ"ל דמהני אומדנא דמוכח באתרוג והטעם דל"ה כשיורא רק כתנאי ע"מ ועולים יפה דברי הצ"צ דמשא"כ בהא דב"מ (ס"ה) וביו"ד סי' קע"ד דאמר לכשיהי' לי מעות החזירם לי דהוי שיורא וכן מ"ש הרמ"א במקום שיש מנהג להחזיר דאסור משום דהמנהג ל"ה כתנאי רק שיורא שהמנהג להחזיר בלא מכירה מחדש ולא דמי לאומדנא דמוכח ותנאי ע"מ דצריך קנין חדש ותנאי מלתא אחריתא הוא ודוק, שו"מ במח"א ה' רבית סי' י' שהעלה כן דבהתנה בפירוש בע"מ מותר ובס' קדושת יו"ט סי' א' שדן בזה דאומדנא דמוכח הוי כע"מ וא"כ סרה התמי' על הצ"צ וט"ז סי' רמ"ו ואתי שפיר:

ובמ"ש הצ"צ ראי' מתוס' ב"מ (ס"ג) דמהני מכירה לא לקנות את המשכון רק לענין איסור רבית יש להעיר דתלי' בפלוגתא דגיטין (מ') דאמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה דאיסורא לברי' לא מורית ורבינא אמר אנא כרב דימי ס"ל דמורית איסורא, וכמו דפליגי אי מורית איסורא כתב הריט"א בה' שמחת יו"ט דה"ה דפליגי אי יש קנין וזכי' באיסורא והביא ראי' מתוס' גיטין (מ"ב) ד"ה יום שהק' מה הרויח ההוא גברא דאקני לבנו קטן כו' ועדיפא הו"ל להקשות דלא מהני הקנין לאיסורא כיון דמע"י הוא של עבד ואין לו בו קנין ממון אע"כ דלמ"ד דאיסורא מורית ה"ה דמהני קנין וזכי', ולפי"ז הכ"נ לנ"ד שיועיל מכירת המשכון רק לענין איסור אפשר דתלי בפלוגתא דא:

ובכדומה לזה בחקירת הפוסקים אי אין בעלים לאסה"נ וביש"ש ב"ק הובא בש"ך יו"ד סי' רכ"ז סק"ח דיכול ליתן לצדקה או שאר מצוה דמלל"נ והבט"ע בס' ב"ש מי' בזה לתוס' חולין (ק"מ) דצ"ע בבהמה עהנ"ד לקרבן שהק' בח"ס דאסה"נ ל"ה קרבנו ולהיש"ש אדרבה אם יהי' ראוי לקרבן ממילא הוי ברשותו, וראיתי בס' אמרי נועם בהסבר היש"ש דבחפץ יש לאדם ב' קנינים קנין עצם בממון וקנין איכותי לאיסור ומצוה ובריטב"א ע"ז כתב דיש זכי' באסה"נ להוסיף אי' כמו בע"ז של ישראל שלא יועיל ביטול וקיי"ל בגיטין (מ') דאיסורא מורית ומקנה, ויש לי אריכות פלפול בזה ואקצר:

פרפר כה

בסי' ס"ט אות י"ג הזכרתי בענין מה שכתבתי בהסכמה לס' ברכת שלום להרב הה"ג החו"ב מו"ה שלום יצחק הכהן נ"י דומ"צ דק' אנטווערפען, וכה דברי מה שהביא כת"ה בעניני מקואות ויסודו משו"ת מהרי"ט ח"א סי' י"ח במקוה זוחלת אינה מטהרת שאובין שהדבר פלא ותמוה ממשנה פ"ו דמקואות דממלא בכתף ונותן לעליון עד שיורד לתחתון מ"ס, וקשה הרי בעת שנותן מים בעליון הם זוחלין ואיך מטהרין, ואע"ג דהמים התחתונים אינם זוחלין כ"א למעלה ממ"ס מ"מ דעת כמה פוסקים בש"ע סי' ר"א סעי' נ' דגם למעלה ממ"ס איכא פסול זוחלין עכ"ל:

ונלע"ד לתרץ הנה בביאור הגר"א ז"ל חידש לן בביאור הדבר דמי גשמים אין מטהרין בזוחלין משא"כ במעיין, משום דמים זוחלין ל"ה חיבור והוי כאין בהם מ"ס וזה שמבואר בש"ע סעי' ס' שאין הנזחלים מערבין ומשא"כ במעיין שמטהר בכ"ש עיי"ש, ואמנם בסברא זו דמים זוחלים ל"ה חיבור יש להעיר קצת מתוס' עירובין (מ"ה) ד"ה ליקני שביתה באוקיינוס שכתבו דאפי' אם אין תחומין למעלה מי' והעבין שותין מאותן של מעלה שגבוהין מי' כיון שכל המים מחוברים יחד חשובין כאלו מונחין בארץ עכ"ל, הרי מבואר דגם זוחלין בים הגדול דחשיב כמקוה חשיבי כמחוברין, ולכאו' על קוטב זה יסובו הב' דעות בש"ע סעי' נ' אי גם בזוחל למעלה ממ"ס פוסל שנחשוב גם המים התחתונים כזוחלין כיון שכל המים מחוברים וכסברת התוס' עירובין הנ"ל לגבי תחומין במים שלמעלה מי', וידוע דברי החו"ד ביו"ד סי' צ"א מ"ש דדבר לח ל"ה חיבור והביאו ממ"ש הרא"ש ע"ז פ' ר"י דהוי חיבור ועיין מעילה (י"ז) ממתני' דאהלות פ"ג נשפך על הרצפה והי' מקומה קטפרס איהל על מקצתו טהור, ומשא"כ בלא קטפרס, באופן שיש שקלא וטריא הרבה אי לח זוחל הוי חיבור, ולפי"ז נראה לפמ"ש בש"ך יו"ד סי' נ"ה לגבי אבר המדולדל דלש"ל איסור דבוק כיון שכל האיסור רק משום שמדולדל שהוא דבר והיפוכו, א"כ לכאו' צ"ע בטעם הפוסקים לפסול זחילה גם למעלה ממ"ה הא הוי ג"כ דבר והיפוכו במה שפסול זחילה משום דל"ה המים מחוברים ואילו הריעותא שלמעלה ממ"ס הוא משום דחשיבי מחוברים רק שנראה בסברתם דפסול זחילה לטבילה הוא פסול מחמת עצמו מה"ת כמו"ש בב"י ממהרי"ק ז"ל מקרא דאך מעיין, ולפי"ז נראה דמשא"כ שלא לענין טבילה בזחילה רק שיהיו הזוחלין מטהרין את השאובין דלשי' מהרי"ט שאינן מטהרין הטעם רק משום דל"ה חיבור כבש"ע סע' ס' דאין הנזחלין מערבין ומסברת הגר"א הנ"ל, לכן באופן שהוא למעלה ממ"ס לכ"ע מטהר את השאובין משום דאל"כ הוי דבר והיפוכו, והוא כסברת הממנ"פ של המהרי"ק שהבאתי בפנים] ומתורץ הקו' כמין חומר, ע"כ מ"ש בהסכמה וראה לקמן סי' מ"ה בפנים בפרט זה אי לח הוי חיבור:

פרפר כו

ובענין זה כתבתי בתשו' להרב הג' מו"ה יחזקאל האכבערג ראבד"ק גלינא על הערתו לחוש לגבי מקואות החדשות עם רצפה של קאפליס מפסול זוחלין ע"פ גמ' מעילה (י"ז) הנ"ל נשפך על הרצפה והי' מקומו קטפרס שפירש"י דלהכי נקט רצפה שהיתה חלקה דהוי כמדרון ונתפשט הדם והכ"נ ברצפה של קאפליס יהי' לו דין זוחלין והביא שהרב הגאון מהר"ם שפירא ז"ל העיר מזבחים (ט"ו) נשפך מכלי על הרצפה דפריך לבראי נפיק לגואי לא נפיק ומשני במקום מדרון, הרי דאפי' ברצפה של עזרה יש חילוק בין מקום מדרון או לא עכ"ד, ועיין דע"ת בדף האחרון שהעיר מכאן לגבי קילוח חלב בתנור שבש"ך יו"ד סי' צ"ז:

ובאמנה לכאו' י"ל דרצפת עזרה שאני למ"ש התוס' פסחים (ס"ה) דבעזרה בין רובד לרובד הי' גומות, אולם הרי התוס' ב"ב (ס"ו) לגבי משקי בי מטבחיא בקרקע טהורים כתבו משום שא"א בלא המשכה דכי נפלו מן הכלי לרצפה שהיא חלקה ממשכי אילך ואילך מבואר דאפי' בעזרה ממשכי ומ"מ אין משמעות שיהי' קטפרס משום שהרצפה חלקה, וביבמות (קכ"א:) דאמרי' לי' לר"מ אין מזכירין מעשה נסים ור"מ מאי מעשה נסים דלא ניים כיפין ע"ג כיפין הוי ורבנן דשישא הוי ור"מ אי אפשר דלא מסריך וניים פורתא, והכ"נ בודאי דלא מקרי קטפרס כיון דא"א דלא מסריך, ושאני בהא דמעילה (י"ז) דאיירי לענין התפשטות הדם ומסכים לזה גמ' דזבחים (ט"ו) ותוס' ב"ב הנ"ל:

וידוע ג"כ משו"ת הרשב"א וברמ"א דלא ניכר הזחילה ל"ה זוחלין והגר"א סי' ר"א בטעם דאין הנזחלין מערבין משום דזוחלין ל"ה חיבור כמו קטפרס, עכ"פ דבזחילה מעט שאינה ניכרת ל"ה בכלל נזחלין שאין מערבין וא"כ הכ"נ ברצפה חלקה אע"ג דממשכי ל"ה בכלל קטפרס:

פרפר כז

בסי' ע' מ"ש בדברי המהרי"ט סי' י"ח הנ"ל שהביא בשו"ת ב"ש דאין זוחלין מטהרין לשאובין, רק דבשו"ט מקואות פ"ה הק' ע"ז והוכיח דהשקה לאו מדין טבילה הוא וראי' מפסחים (ל"ד) במי החג שנטמאו דאין זריעה להקדש, ואם איתא דמדין טבילה הוא, הרי כלי קודש שנטמאו מועיל להם טבילה כמתני' דשילהי חגיגה, הנלע"ד דמהא לא איריא שהרי באמת הר"מ בפ"י מאס"מ ה"י כתב באמת טעם אחר לגבי מי החג שהוא משום הואיל ונדחו ידחו ואילו לגבי זרעים שנטמאו כתב שהוא מטעם אין זריעה להקדש והלא דבר הוא עיין צל"ח פסחים שם, וי"ל דאדרבה מזה ראי' דהשקה מדין טבילה היא ולכך גבי מי החג לש"ל אין זריעה להקדש דלא עדיפי מכל כלי המקדש דמהני בהו טבילה לכך הוסיף הרמז"ל בהו טעמא דנראו ונדחו, אבל לגבי שתילי קדשים דהוא רק מטעם זריעה בעלמא סגי לי' בטעם אין זריעה להקדש:

ומה דלא ניחא להר"מ גם לגבי שתילי קדשים הטעם דנראו ונדחו, משום המבואר בתוספתא הביאה הר"ש פ"ב דטבו"י חומר באוכלין מבמשקין שאוכלין אין להן טהרה ומשקין יש להן טהרה והק' בר"ש שהרי גם אוכלין יש להן טהרה ע"י זריעה, ותי' דע"י זריעה כחיטי אחריני חשיבי לא מקרי יש להן טהרה משא"כ מים ע"י השקה, והנה מבואר בתוס' זבחים (צ"ה) לגבי פילי של חרס חדשה בסוטה (ט"ו) דהיכי דהוי פנים חדשות ליכא משום דיחוי, ומעתה עולין דברי הרמז"ל כמין חומר מה דלא כתב כאן לגבי שתילי קדשים הטעם משום דיחוי ושינה כאן את טעמו ממ"ש בפי"א מה' תרומות בשתילי תרומה מטעם הואיל ונדחו ידחו והוא מירושלמי תרומות (פ"ט), והיינו טעמא דבשתילי זרעים כיון שע"י זריעה כחיטי אחריני חשיבי ופנים חדשות באו ל"ה דיחוי לכך כתב בזה הטעם דאין זריעה להקדש, ולגבי מי החג דלש"ל אין זריעה להקדש כיון דהשקה מדין טבילה הוא אמר הטעם דנראו ונדחו כיון דבהשקת מים ליכא פנים חדשות, ומה דאמר בירושלמי ובר"מ לגבי שתילי תרומה דאסורין באכילה הואיל ונדחו ידחו פשוט ומבואר דאין זה מלשון דין דיחוי בקדשים דהרי לא מצינו בתרומה דין נראה ונדחה כלל רק הוא לשון מושאל והכוונה דאין טרפה חוזר להכשירו, ודוק היטב בכל הדברים טובים ומועילים לחקר ההלכה:

חוץ להנ"ל י"ל בישוב הר"מ שכתב במי החג הטעם דיחוי ובגמ' הטעם דאין זריעה להקדש, וי"ל דשני הטעמים יחד מתאימים, דהנה בטעם דיחוי יש להעיר למאי דאמרי' במנחות (ק"א) דכ"ש שנטמאו אין להן פדיון דכיון שיש להן טהרה במקוה כטהורין דמי, א"כ לא נדחו מעולם, רק דנראה הסברא בגמ' כיון שהוא בידו ועומדין ליטהר לכך חשיבי כטהורין, אבל במי החג אחר דעשו מעלה בהו דאין זריעה להקדש שוב אין עומדין ליטהר ממילא ע"י מעלה דרבנן שוב לש"ל דכטהורין דמי ונדחו גם מה"ת וכהא דזבחים (ע"ג) דאמרי רבנן לא יקריב אי אקריב לא מרצה שנדחה מה"ת, וע"כ מיושב שפיר הר"מ שבא להוסיף הטעם דיחוי מה"ת שהוא נצמח ע"י טעם הגמ' דאין זריעה להקדש ודוק היטב:

פרפר כח

בסי' ע"ד הבאתי משנה דמכשירין פ"ב מ"ג אבל אם קדמו מי גשמים אפי' כ"ש למי שפיכות הכל טמא כו' ור"מ פ"ב מטו"א בזה ובכ"מ הק' מה טעם יש בין קדמו אלו לאלו והרא"ש בפי' כתב כשקדמו מי שפיכות אין מי גשמים מקב"ט דלא אחשבינהו לגשמים אבל קדמו מי גשמים שירדו כבר ניחא לי' ומקב"ט, והנה לכאו' דברי הרא"ש מסכימים לדברי התוס' ב"ב (צ"ז) דבגשמים בעינן תרתי שיחשוב אותו מתחלה שיהיו משקין ואח"כ בעינן דניחא לי', ובנדה (י"ז) אמרי' ג"כ דשלג אינו אוכל ולא משקה ואם חישב עליו למשקה מטמא טומאת משקה, וראיתי בשו"ת חק"י סי' ל"ב הק' דאיך טובלין בשלג טרם שחישב עליו למשקה והתורה אמרה מקוה מים, אבל נראה דלשי' הפוסקים דטובלין בשלג אף קודם שהופשר על כרחו דמקרי מים ומה דאמר הש"ס דבעי בשלג שיחשוב למשקה הוא לפי שהוא מי גשמים הנקפים אע"פ שהוא מים בעי מחשבה להחשב משקה להכשר כתוס' ב"ב הנ"ל והא תינח לענין הכשר אבל לענין טבילה כמו שטובלין בכל מי גשמים הכ"נ בשלג ודוק:

ובענין זה כתבתי בתשו' להרב החו"ב מו"ה פישל מייזלש נ"י בטשעבין מה שכתב בשם ידידי הרב הגאון ר"י ווידערקעהר נ"י ראבד"ק פרעמסלא לחדש בגזרת די"ח דבר דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה דהוא רק בסתם מים משום דעלולין לקב"ט בלא הכשר כפירש"י פסחים (י"ד) ומשא"כ במי גשמים דל"ה משקה רק בחישב עליהן כתוס' ב"ב הנ"ל ל"ה עלולין לקב"ט כיון דצריכי מחשבה, ובזה תי' הא דנדה (י"ז) בשלג דחישב עליו למשקין נטמא מקצתו לא נטמא כולו ונודע הקו' דהרי משקה הוי תחלה לעולם א"כ אע"ג דל"ה חיבור כפירש"י מ"מ נוגע קורט לחבירו ונעשה תחלה, ולהנ"ל מתורץ ורו"מ כתב דמתורץ עפי"ז ג"כ קו' תוס' פסחים (י"ד) ד"ה עם עכ"ד, והנה לכאו' הערה גדולה העיר הרה"ג הנ"ל אבל לדעתי במחכת"ה אישתמיטתי' משנה מפורשת מכשירין פ"ד מ"י בלעו משקין טמאים אע"פ שהוציאם שירדו עליהן גשמים טהורים ולא יסיקם אלא בידים טהורות ובר"ש שלא יחזרו המי גשמים שנטמאו ע"י הידים ויטמאו את התנור דמשקה מטמא כלי הרי ע"כ משום דנעשו תחלה וכמו"ש הרא"ש טבו"י פ"ב מ"ב דמשקין פסולין אין מטמאין כלי דלא גזור אלא במשקין שהם תחלה, גם מפורש בתוספתא דמי גשמים ג"כ מקרי עלולין לקב"ט והאי התוספתא הביאה הר"ש במכשירין פ"ד מ"י מה אם מי גשמים שעלולין לקב"ט מטהרין ברוב כו' והטעם אע"ג דצריכי מחשבה נראה כה"ג דאמר בזבחים (צ"ד) למ"ד ראוי לקב"ט הא נמי ראוי דאי בעי חשיב עלי' כו' והכ"נ כיון דמחוסר רק מחשבה שפיר מקרי עלולין לקב"ט, והארכתי עוד בפלפול ובישוב קו' התוס' פסחים (י"ד) הנ"ל ואכמ"ל:

פרפר כט

בסי' ע"ח מ"ש התוס' ב"מ (ה') לגבי לאו דלא תחמוד אפי' יהיב דמי אי הוי רק אסמכתא, אעורר בזה ע"ד הרבינו יונה ז"ל בס' שע"ת דהמפציר בחבירו ליתן מתנה עובר בלא תחמוד דקשה להבין דלמה יעבור משום ההפצרה אחר שנתן לו אח"כ מדעתו ורצונו, וראיתי בס' אר"צ הנדמ"ח שהגה"ק האדמו"ר מגור שליט"א דיקדק ועמד בזה ובס' הנ"ל כתב דהוא דברי הש"ע חו"מ סי' שנ"ט כל החומד עבדו או אמתו כו' והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו הר"ז עובר בלא תחמוד ומה לי מכירה או מתנה, ולעד"נ דבש"ע אין רבותא כ"כ משום דהרבה עליו רעים והפציר בו יותר חשוב כמו אנסו ע"ז כה"ג שכתבו התוס' סנהדרין (ו') ד"ה צריכא דפשרה הוי כמו מחילה בטעות ע"פ עצתן של הדיינים שהשיאו בו, והכ"נ בהפצרה ע"י מרבה רעים עובר בלא תחמוד אבל בהפציר בו מעצמו והבעלים הטו רצונם ונתנו מדעתם שיהי' עובר בלא תחמוד נראה לחידוש קצת:

ונראה להעיר בזה ע"פ הירושלמי בכורים (פ"א ה"ח) דא"ר יוסי שאין מביאין בכורים מעבר הירדן תני אשר נתת לי לא שנטלתי לי מעצמי והיינו אף שניתן לבני גד ובני ראובן ברצון מ"מ כיון שהי' זה על הפצרתם מקרי שנטל מעצמו, לפי"ז הכ"נ לגבי לא תחמוד באופן שהנתינה היתה ע"י הפצרה הוי כמו שנטל מעצמו ועובר, וראיתי בס' גה"ש העיר בחולין (קל"ג) דאמר אביי כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא חטיפנא מתנתא, מימר אמרי יהבו לי כו' והרי לפי הירושלמי הנ"ל גם בכה"ג הוי בכלל ולא שיטול מעצמו, וחשבתי דאפשר יש לו ענין במה דפליגי בכתובות (נ"ב) בנדרה היא וקיים לה הוא דר"א סבר הוא נותן אצבע בין שיני' ור' יהושע סבר היא נתנה אצבע בין שיני' דפליגי בסברא אי אזלינן בתר המעורר לדבר אע"ג דהבעל קיים מדעתו מ"מ כיון שתחלת התעוררות בא על ידה אי חשבינן המעשה על חשבונה, ועיין סנהדרין (מ"ד) דאמר רב ת"ל קום לך דא"ל אתה גרמת להם מה שיהושע אסר להם ביזת יריחו ובח"ס או"ח סי' ר"ח העיר מהמבואר בירושלמי סוף ברכות דיהושע גזר והקב"ה הסכים על ידו, ולהנ"ל י"ל דהוא דאמר כר' יהושע דהיא נתנה אצבע בין שיני' והכ"נ אמר אתה גרמת להם, ובזה י"ל בהא דשבת (נ"ו) ויטו אחר הבצע ר"מ אומר חלקם שאלו בפיהם ר' יוסי אומר מתנות נטלו בזרוע ופירש"י וקרא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו, ולהנ"ל יתכן להמליץ על בני עלי דגם ר' יוסי לא בא להאשימם שחטפו בזרוע רק דאמר כר"מ חלקם שאלו בפיהם, זולת דר' יוסי לשיטתו בירושלמי דבכורים הנ"ל דעבר הירדן אין מביאין בכורים דאשר נתת לי ולא שנטלתי מעצמי דהכ"נ מה ששאלו חלקם בפיהם עברו אמאי דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ונחשב שנטלו בזרוע ודוק היטב ורשמתי דרך הערה חדשה:

פרפר ל

בסי' פ' בנדבק עור הבשר סביב החוט והבשר שבראש האבר מגולה כתבתי בשי' החכם הספרדי ושי' הבכ"ש והכא שכבר נימול כראוי הוי סד"ר כמו"ש בשו"ת ב"ש, ובאמנה בכה"ג שנדבק סביב החוט גם להחכם הספרדי הרי כיון דהחוט עם הבשר יחד הוי עטרה א"כ הכא איכא חופה רוב הקיפה של חוט דמעכב גם לשיטתו כמו"ש בב"י ובש"ך יו"ד סי' רס"ד, רק דבשו"ת ב"ש שם כתב דמשום שכבר נימול כראוי הרי מבואר ברמ"א בשם תה"ד דאפי' לא נראה רק מיעוט עטרה א"צ לימול שנית ובזה אפי' להבכ"ש דבשר ל"ה בכלל עטרה סגי בשליש בשר מגולה ובח"ס כתב דלאו דוקא שליש אלא אפי' מקצת מגולה כיון דבנימול כראוי מה שצריך לתקן הוא רק משום מראית עין סגי בהכי:

כן כתבתי אחר זמן בהמשך זה בתשו' להרה"ג מו"ה יחיאל צבי עפשטיין נ"י אבד"ק אזארוב בעובדא שנדבק עור הערלה נמשך ועולה גובה החוט עם הבשר עד הנקב רק שהוא במיעוט ההיקף והמוהל יודע שמל כהוגן וכתבתי שכמו בעובדא דלעיל שחופה היקף החוט הכ"נ בזה שחופה גובה החוט והבשר, מ"מ סגי מה שהחוט עם הבשר מגולה בהיקף עפ"ד התה"ד הנ"ל, ועוד יתרון למעליותא בנ"ד, דבעובדא דלעיל שהבשר חופה כל היקף החוט ההיתר רק ע"י מה שמגולה בשר הערלה למעלה אף שאין להבשר דין עטרה אליבא דהבכ"ש, משא"כ בנ"ד שחופה בגובה, הרי נשאר מגולה ברוחב מן החוט והבשר שנקראו עטרה, רק אי משום הא דשו"ת מהר"ם שיק הנ"ל דבחזר העור למקומו צריך למול שנית מה"ת, כבר הבאתי בפנים להוכיח דאין חילוק בין בשר המסורבל או שחזר העור דבכל גווני הדין שמתקנו רק משום מראית עין וכמו שהבאתי מפורש במכילתא ובכה"ג שמקצת מגולה ליכא גם מראית עין, רק שכתב הרמ"א דאם אפשר יתקן ע"י שימשוך העור למטה כו' ובנ"ד שלפי"ד המוהל קשה לתקן וע"י איזמל או מספריים מתיירא ע"כ לענ"ד שא"צ כלום בכה"ג:

תוכן העניינים

חזון נחום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה