חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן קיח
שוכט"ס לכבוד ידנ"פ מחו' הרב הה"ג החו"ב בנש"ק כש"ת מו"ה יחיאל מיכל האלבערשטאם נ"י חוב"ק רישא:
הגיעני מכתבו עם שאלתו וח"ת הנעימים ואם כי עמוס אני הרבה כעת, וגם הקשה לשאול בדבר שאין לו מקור ברור, בכ"ז לא אמנע מה שעולה לדעתי בהשקפה ראשונה בלי עיון:
ע"ד שאלתו באיש שהוא אבל ר"ל מאביו ופרנסתו שהוא פקיד ביער אם מחויב להשאר בביתו כדי לומר קדיש ולעזוב עי"ז פרנסתו ומעמדו ולהסתפק במיעוט שיש לו:
העיר כ"ת לפי"מ שהביא הרב זרע אמת בשם המעבר יבוק חלק שפת אמת פכ"א ב' טעמים באמירת קדיש הא' מפני שחייב בכבודו והב' מפני שמתאבל עליו, והנה אי מטעם אבילות הרבה הקילו כדי פרנסתו באבילות רק מטעם כיבוד אב לכאו' ג"כ יש להקל משום דאפי' במצוה עוברת אין מחויב לבזבז יותר מחומש, אבל הרי בש"ע יו"ד סי' ר"מ סעי' ה' מבואר דחייב לכבדו בגופו אע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזור על הפתחים היכי דאית לי' מזונא האי יומא, אמנם דין זה עצמו נפלא מדעתו דלמה יהי' עדיף מצות כיבוד אב משאר מצות דאין מבזבז יותר מחומש כבש"ע או"ח רנ"ו, ובאמת לק"מ דודאי מצות כיבוד אב חמור דהוקש כבודם לכבוד המקום, ובירושלמי הביאו התוס' קידושין (ל"א) דבין יש לו או אין לו ואפי' להחזיר על הפתחים רק דלפי"ד הרא"ש הביאו הב"י הדין רק דמכבדו בגופו ומתבטל ממלאכתו ועיין בב"ח מ"ש בשי' הרמ"ה דהירושלמי ס"ל דגדול כבוד אביו מכבוד המקום וחולק אש"ס דילן דאמר השוה הכתוב כבודו לכבוד המקום, ועכ"פ גם דעת המחבר סעי' ה' דמחויב לתת לאב יותר ממה שמחויב לצדקה וכמו"ש בש"ך סק"ו וא"כ ה"ה מה שמחויב לכבדו בגופו אע"פ שמתבטל ממלאכתו והוי מבזבז יותר מחומש מתבאר בשו"ת ח"ס יו"ד סי' רכ"ט משום דמדין תורה כל שיש לו פרנסת יומו צריך ליתן המותר לעני רק באושא התקינו שלא יבזבז אדם יותר מחומש וסמכוהו אקרא עשר אעשרנו לך ובמקום כיבוד אב הניחוהו על דין תורה עיי"ש:
ואמנם לנ"ד לענין אמירת קדיש אחר אביו אי נימא שהוא מטעם כיבוד אב וכמו"ש במהרי"ק שורש מ"ד הביאו בד"מ סי' שע"ו ולפמ"ש בתפא"י קידושין (פ"א) דמכבדו במותו הוא רק דרבנן וראי' מקידושין (ל"א) ברב אסי שיצא לקראת אמו לחו"ל אדהכי והכי שמע לארונא דאתי אמר אי ידעי לא נפקי והיינו משום דמכבדו במותו דרבנן לא נדחה מפני זה אי' יציאה לחו"ל וא"כ הכ"נ משום כיבוד אב דרבנן בודאי שאין עליו החיוב להפסיד ממונו להתבטל ממלאכתו ופרנסתו וכמו"ש בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז דהם לא גזרו להוציא ממון כמו לגבי אי' סחורה שלא העמידו דבריהם לענין ממון, אבל לכאו' דברי התפא"י נדחים שהרי כעי"ז העלה בנוב"ת אע"ז סי' מ"ה לענין שציוה האב על הבן לעשות לו איזה דבר אחר מותו ואמו האלמנה מצווה לו להיפך יניח כבוד האב ויקיים כבוד האם משום דכבוד חי עדיף מכבוד מת ובשו"ת רע"א סי' ס"ח השיגו שזה נסתר מדברי הב"י סי' שע"ו בענין לומר קדיש על אמו דאם אביו מקפיד כבוד האב קודם לכיבוד אם ולא קאמר מטעם דכיבוד מחיים עדיף מכיבוד אחר מיתה עיי"ש, ולפי"ז ממילא גם דברי התפא"י נסתרים מדברי הב"י כמובן:
אך עכ"ז בלאה"כ כל אמירת קדיש הרי היש"ש פ"ק דקידושין חשבו רק למצוה של דבריהם ובברכ"י הנספח לש"ע סי' ר"מ כתב לפקפק אם אמירת קדיש נחשב אפי' למצוה דדבריהם כיון שהוא מנהגא בעלמא ואף כי יסודתו בהררי קודש מדרשי רז"ל יש לדון שאינו בסוג של דבריהם עכ"ל, ולפי"ז למ"ש הש"ך בסי' קי"ט הנ"ל דלא העמידו דבריהם לענין ממון א"כ מכש"כ דלא אלים מנהגא להפסיד ממון וכמו"ש התוס' בכורות (ב') ד"ה קונסין דעל מנהג אין קונסין, והגם דבירושלמי פסחים (פ"ד ה"ג) אמר שקונסין על המנהג ועמד בזה בגה"ש שם, י"ל דתלי' בזה אי מנהג אלים שיהי' בו משום לא תסור ואתי' דברי הירו' שפיר לשי' הר"מ פ"ה מה' ממרים שכתב דגם במנהג איכא לא תסור אבל התוס' בכורות הנ"ל לשי' בסוכה (מ"ד) דבמנהג ליכא משום לא תסור, אבל עכ"פ ודאי דלא אלים מנהגא לענין הפסד ממון לכתחלה דלא עדיף מאי' של דבריהם שלא העמידו לענין ממון:
גם בנ"ד כיון שמעמיד הבן אחר במקומו לומר קדיש ומשלם לו שכירות בעד כל השנה כתבתי בסי' הקודם דהוי כאלו הבן עצמו אומר קדיש וכה"ג דגיטין (כ') ונקוה"כ יו"ד סי' ש"ה:
ולכן נראה שאין הבן מחויב להפסיד פרנסתו באם מעמיד בשכירות אחר במקומו ופוק חזי מה עמא דבר בבני הכפרים שא"א להם למצא מנין עשרה בכל יום זולת ביום השבת ושוכרים איש על ימי החול בעיר לומר קדיש, ומ"מ לפי שנוגע בכבוד המת אין רצוני להורות ע"פ דברי זולת בצירוף עוד ב' ת"ח אל כ"ת וחיים לנו ולכל ישראל: ידידושה"ט נחום וויידענפעלד.