חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן צה
כבוד הרב הגדול החריף ובקי מו"ה פסח רויזען נ"י דומ"צ דק' ליקאווע:
לתשובת מכתבו עם שאלתו באחד שהי' לו עז מבכרת ומכרה לנכרי בעד חצי זהוב והקונה הוליכה מבית היהודי דרך החצר למבוי מפולש שלפני החצרות והבתים של הרבה בע"ב, הנה לא הי' משיכה כ"א למבוי שהוא ר"ה ונשאר אך קנין כסף והמנהג שם לקנות בכסף לבד, אבל מפני שהיתה המכירה בדבר מועט דבכה"ג כתב בח"ס יו"ד סי' שי"א דהוי אסמכתא בעלמא וציין לפ"ת שכתב ע"ז לעיין בש"ע או"ח סי' תמ"ח סעי' ג' מ"ש שימכרנו בדבר מועט ובשד"ח ה' בכור ס"ק ט"ו הביא מש"ע הרב ז"ל בקונטרס מכירת חמץ שכתב כדברי הח"ס ועתה מה דין הולד זכר שילדה העז לענין בכור זתו"ד כ"ת:
א
הנה מצד קנין כסף מבואר בפוסקים כיון דקיי"ל מעות קונות כמבואר בש"ע חו"מ סי' קצ"ח ממילא לנכרי במשיכה דוקא אך בשו"ת רע"א סי' ל"ז כתב דהוי ספק עפ"י התוס' ע"ז (ע"א) לחד תי' דנכרי קונה בין בכסף בין במשיכה וכה שי' הר"מ בכ"ד ובנ"ד שנהגו גם אצל תגרי ישראל לקנות בכסף הרי איכא קנין סטומתא דלדעת כמה אחרונים מהני לפטור מבכורה, ובמג"א סי' תמ"ח הביא משו"ת מ"ב דמהני קנין סטומתא או קנין דיניהם לגבי מכירת חמץ והק' במג"א מבכורות (י"ג) גבי עכו"ם שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם פטור מן הבכורה מה בדיניהם שפסקה להן תורה משמע דדיני עכו"ם לא מהני ולכאו' י"ל עפימ"ש באס"ז ב"ב נ"ד בשם עליות רבינו יונה ד"ה ומלכא אמר לא לקני אלא באיגרתא וברשב"א גיטין (י') דד"מ לא מהני רק לעשות הפקעה מבעלים הראשונים וכענין הפקר ב"ד הפקר, ומי שיורד בהן במצות המלך יורד בחזקה אבל כ"ז שלא הוחזק בהן לא זכה כו' ועוד שהרי המלך לא אמר שהמוכר זוכה בהן בע"כ אלא שאין הלוקח זוכה כו' עכ"ל, מבואר דד"מ ל"ה קנין כ"א כמו הפקר ב"ד. לפי"ז יתכן שיש חילוק לענין בכורה דרק בקנה נכרי מישראל מהני שפיר דד"מ לפטור מן הבכורה משום דאמרי' בתוספתא בכורות פ"ב דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה ומשא"כ בישראל שקנה מן הנכרי לא מהני דד"מ לחייב בבכורה וא"כ מתורץ שפיר קו' המג"א מה דלא משני בבכורות (י"ג) בדיניהם של דד"מ משום דהא תינח בסיפא בעכו"ם שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם פטור מן הבכורה שפיר י"ל דמהני דד"מ מטעם הפקר לפטור מן הבכורה אבל אכתי תיקשי רישא בישראל שנתן מעות לעכו"ם בבהמתו בדיניהם דחייבת בבכורה דאיך יועיל דד"מ דל"ה קנין לחייב בבכורה ולכך הוכרח הש"ס לומר בדיניהם שפסקה להם תורה, נמצא דעכ"פ מהני דד"מ לפטור מן הבכורה. ובלא"ה בקו' המג"א הנ"ל כבר קדם בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' רכ"ה הביאו הח"ס יו"ד סי' שי"ח וכתב דמה דלא מפרש בבכורות בדיניהם שהם דנין, דידוע הי' באתרי' שלא היו אוה"ע דנין כן עיי"ש ועיין עוד בח"ס סי' שי"ד מ"ש מתשו' הרמב"ן הנ"ל דהיכי דנהיגי במשיכה פוטר מבכורה מטעם סטומתא והק' על הנה"מ סי' קפ"ד מ"ש דסטומתא ל"ה אלא קנין דרבנן וכן מ"ש בב"ש אע"ז סי' כ"ח דד"מ ל"ה רק דרבנן והח"ס העלה דשניהם הוו מדין תורה וע' סי' כ"ח שם:
ב
והגם שבענין אי מהני קנין דיניהם לענין בכורה ראיתי מלאכי אלקים עולים ויורדים לפירושו של שו"ת הרשב"א המיוחסת להרמב"ן הנ"ל בפירושים שונים סותרים זל"ז, הנה הח"ס בסי' שי"ד למד מדבריו דבאתרא שהיו דנין עפ"י דיניהם הוי קנין לענין בכורה מדמשני הרשב"א ז"ל הא דבכורות דידוע הי' באתרי' שלא הוי דנין כן ובסי' שי"ח כתב שאילו ראו המהרמ"מ ומ"ב ומג"א דברי הרמב"ן אלו לא רפרפו עכ"ל ולעומת זה בשו"ת עט"ח סי' כ"ד למד ההיפוך מדברי הרמב"ן כמפורש ברמב"ן וז"ל ואפי' נהגו לקנות בכסף כו' מ"מ ברשותי' לא קאי להתחייב בבכורה עד דמשיך כדין דאו' אבל לחייב הנכרי לתת לישראל בהמה זו שקנה ממנו חיובא מחייבינן לי' בדינא וכדיניהם דיינינן לי' וכדאיתא אם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבהו עכ"ל הרמב"ן הרי דמפשיט פשיטא לי' להרמב"ן דסטומתא לא מהני רק לחייב הבע"ד לקיים המקח אבל לענין חיוב או פטור בבכורה לא אזלינן רק בתר דינא דאו' עכ"ד העט"ח, הרי הסתירה גלוי' מדברי הח"ס להעט"ח וביותר בדברי הרמב"ן עצמו במקומו, אך משמיא אנהרינהו לי דאין כאן סתירה כלל בדברי הרמב"ן רק שט"ס נפל במקצת לשונו וזה סבת הסתירה בדברי האחרונים הנ"ל, הנה כן הם דברי הרמב"ן ז"ל בהא דבכורות (י"ג) דלמא התם במקום שאין מנהג ידוע לאוקמי אדיני' למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' "ואין נראה" שנהגו לקנות במשיכה ואפה"כ קאמר ר"ל דישראל הקונה מהם בהמה בכסף ולא משך חייב בבכורה כיון דמדאו' קנה לי' ישראל כו' עכ"ל, הנה לפי גי' זו שכתב "ואין נראה" שנהגו לקנות במשיכה כו' נשאר במסקנא דבאופן שנהגו לקנות שפיר אזלינן בתר דיניהם, אבל לפי גי' זו אין לו פירוש מ"ש ואפיה"כ אר"ל דישראל הקונה כו' והול"ל יותר משוה"כ אר"ל דחייב בבכורה בקנין מעות כיון שלא נהגו במשיכה גם תיקשי מה שסותר לסוף דברי הרמב"ן מ"ש ואפי' נהגו לקנות בכסף כו' דלא אזלינן בתר מנהגם, אבל האמת שטעות נזרקה בדפוס האחרון בב' תיבות ואין נראה הנ"ל שהי' כתוב בר"ת וא"נ שנהגו לקנות במשיכה והיינו שהרמב"ן כתב ליישב הא דבכורות בב' תי' הא' דמיירי התם שאין מנהג ידוע כדיניהם ואח"כ כתב "ואי נמי" שנהגו לקנות במשיכה ואפה"כ אר"ל דבקנין מעות חייב בבכורה משום דלא אזלינן כלל בתר דיניהם וכמו דמסיק לבסוף, ונראה שהגי' הנכונה הי' לו להעט"ח שהעתיק לשון הרמב"ן בר"ת וא"נ שנהגו לקנות במשיכה כו' ובודאי שהר"ת וא"נ לא היו נקראים לו "ואין נראה" ע"ד שנדפס עתה רק נקראים "ואי נמי" ונמצא מסקנת הרמב"ן מפורש דלא אזלינן בתר דיניהם ומנהגם לענין בכורה ודוק ויגעתי להביא לי בשאלה ס' שו"ת ב"ש ומצאתי שהעיר כן בט"ס הנ"ל בדברי הרמב"ן ותה"ל שכוונתי לדעתו הגדולה בזה עיי"ש בסי' קפ"ח:
ואמנם בשו"ת ב"ש העלה דאף שיוצא מדברי הרמב"ן דלא מהני מנהג דיניהם לענין בכורה הוא רק בכה"ג שכתב שם לגבי ישראל שקנה מנכרי דלא מהני מנהג דיניהם לחייבו בבכורה אבל אם להיפוך אם הנכרי קנה מישראל בקנין מנהג דיניהם י"ל דפטור משום דעכ"פ מהני קנין סטומתא של דיניהם מדרבנן לדאו' מטעם הפקר דפטור מן הבכורה אליבא דתוספתא וכמו שהערתי מעצמי למעלה, ולענ"ד יש מקום עיון קצת ע"פ הירו' פ"ה דפאה ופ"א דאבעי' לי' אי הפקר ב"ד פוטר ממעשר כמו הפקר בעלים וא"כ הכא מכח סטומתא דרבנן דהוי הפקר ב"ד א"כ י"ל כמו דמספקא לי' לירו' דהפקר ב"ד לא יועיל לפטור ממעשר הכ"נ לא יועיל לפטור מבכורה ועיין בקונטרסי הנדפס משמרת להבית סי' ד' סעי' ח' מה שהארכתי בדברי הירושלמי:
אך בנוגע לנ"ד כתב עוד בב"ש שם שהרמב"ן לא אמר כ"א במנהג שמצד דיניהם שקונים העכו"ם זמ"ז אבל במנהג שקונה גם בישראל זמ"ז מהני שפיר אפי' לענין בכורה וכ"כ בריט"א ע"ד המגיה במח"א ה' קנין מעות סי' ט' וחילוק זה מבואר בתשו' מהר"י מינץ ובתשו' כנ"י עיי"ש ובשו"ת רע"א סי' ל"ז, וא"כ בנ"ד שכתב כ"ת שהמנהג גם בין תגרי ישראל וכן נהגו לפסוק בד"י שכסף קונה מהני סטומתא זו גם לפטור מבכורה:
ג
איברא שי"ל דהכא גרע מפני שנתן להנכרי הקונה למשוך הבהמה והמשיכה לא הועילה מפני שהיתה בר"ה ממילא בטל גם הקנין דהוי כהא דאמר בב"מ כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני בד"א לא ניחא לי' דלקני וכ"כ בשו"ת ח"ס סי' שי"א בד"ה ועוד מסופק אני עיי"ש אך כבר כתב בנמ"י שם דלא אמרי' הכי כ"א בקנין דרבנן אבל בקנין דאו' קנה אפי' בלא דעתו ועיין שו"ת רע"א סי' ל"ז וסי' רכ"א וא"כ הכא דאיכא קנין סטומתא שהוא מה"ת כדברי הח"ס סי' שי"ד שפיר מהני כה"ג. ועוד דכיון דמבואר בש"ע ורמ"א סי' ש"כ דצריך שיקבל מעות מן העכו"ם וימשוך א"כ ממילא מה שציוה אותו למשוך ל"ה גילוי דעת דלא ניחא לי' בקנין כסף רק משום שרצה לעשות כתיקון חכמים וכה"ג שכתבו התוס' גיטין (ט') ד"ה ואינו חוזר בעבד דמסתמא דעתו כמו שיאמרו חכמים עכ"ל:
ועוד יותר נראה דאפשר בנ"ד איכא ג"כ קנין משיכה כדינו, לפימ"ש בבל"י יו"ד סי' ש"כ סק"ה וז"ל כתב מהרי"ל מבואות שלנו שהם מן הצד ואינם בשוקים ולא לעיקר הילוך פילוש של בני העיר יש להם דין סמטא עכ"ל, א"כ גם בנ"ד נראה שהי' המשיכה למבוי כזה דמהני שפיר כדין סמטא, וענין מ"ש הט"ז סי' ש"כ סק"ו דצריך שימשוך הבהמה לר"ה או לסמטא הוא תמוה מאוד דהא משיכה לא מהני בר"ה ואפשר לדחוק בכוונתו לר"ה היינו מבוי שהוא מן הצד ואינו בשוקים דאף שהוא בר"ה מ"מ יש לו דין סמטא, גם בנ"ד לפי ציור השאלה כנראה שהי' קנין מסירה דמהני בה, זולת מה שיש לדון בנ"ד מפני שהיתה מכירת העז בדבר מועט בעד חצי זהב שכתב בח"ס דהוי אסמכתא ואין דעת שניהם להקנות ולקנות, ראיתי בס' לק"ס מ' בכור שהעיר בזה מפלוגתת הר"מ והראב"ד ז"ל פ"ד מה' חו"מ אם יש אסמכתא לעכו"ם ובהגהת יד שאול יו"ד סי' רצ"ד כתב בפשיטות דבעכו"ם ל"ש אסמכתא וכ"כ במקו"ח וישע"י או"ח סי' תמ"ח, ובמחכ"ת אין לו ענין כלל לזה דאף שבדין אסמכתא י"ל דאין אסמכתא לעכו"ם וכמו"ש במג"א סי' תמ"ח סק"ד כתב כיון דבדיניהם אין דנין דין אסמכתא גמר ומקני, ועיין חו"מ סי' קצ"ד סעי' ב' ובאה"ט ס"ק י"ב בשם הרש"ך דדוקא בכה"ג מהני משפט המלך כיון שהקרקע נקנה בכסף אלא דלא סמכא דעתי' דל"צ לכתוב שטר אבל בענין אחר לא עכ"ד ועיין בש"ע חו"מ סי' ר"ז סעי' ט"ו, אבל בנ"ד מ"ש הח"ס דהוי אסמכתא הוא רק לשון מושאל והעיקר מפני שלא גמרו דעתם כקנין כלל וליכא בזה משפט המלך כלל, אמנם בעיקר ראיית הח"ס מתוס' ע"ז (ע"א) שכתבו שא"צ שיתן המעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנה בפרוטה ואע"פ ששוה יותר כפלים שאנן סהדי שישראל גמר ומקני כדי להפטר מן הבהמה עכ"ל, דהא תינח רק במוכר אבר אחד בזול דמרויח הישראל הרבה יותר בולד שנפטר מן הבכורה משא"כ היכי שנמכר העז כולו בדבר מועט בודאי לא סמכא דעתי' זתו"ד בח"ס. הנה בשו"ת עה"ג סי' ק"ב הביא מדברי התוס' אלו ראי' להיפוך דה"ה בנמכר כל הבהמה בדבר מועט עיי"ש בנדון דידי' שנמכרו שתי פרות בחצי פ"ג. ובאמת הסברא נותנת כן דבכל אופן גמר ומקני דשוה לו להבעלים להקנות במיעוט כדי להפטר מן הבכורה דמצוה בזה"ז לשתף עם העכו"ם וגם להפטר מן הטיפול הקשה, א"כ בודאי סמכא דעתי' להקנות, וכה"ג בחו"מ סי' ק"צ דבמקום שהמנהג לכתוב שטר ל"ק בכסף משום דלא סמכא דעתי' מ"מ במוכר שדהו מפני רעתה גמר ומקני והכ"נ בבכור הוי כמוכר מפני רעתה להפטר מבכורה ועיין שו"ת הרי"ם סי' י"ז בסוף התשו' בלשונו שכתב דלהפקיע מקדושת בכור הוי כמוכר מפני רעתה אך בשו"ת עה"ג הנ"ל כתב דמה שנשמע מתוס' ע"ז (ע"א) שיכול למכור בדבר מועט היינו דוקא כשאין אנו צריכין לדיניהם ונימוסיהם אבל כשאנו צריכים לנימוסיהם אפשר שבעינן דוקא שיווי הבהמה דוקא ודבר זה צריך חקירה גדולה בנימוסיהם עכ"ל, ובאמנה שיש למצא יסוד לזה ברמ"א חו"מ סי' ס"ח סעי' א' בסופו עיי"ש, וא"כ בנ"ד אם הוא באופן זה שכתבתי שמלבד קנין כסף מכח דיניהם ומנהג התגרים איכא ג"כ קנין משיכה מפני שהי' במבוי שמן הצד שיש לו דין סמטא כנ"ל יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו הוא בעל העה"ג ז"ל להתיר בזה להטיל מום ע"י נכרי קטן:
ד
ובענין הטלת מום בזה"ז ידוע מ"ש הרא"ש פ' הפועלים סי' ו' דהוי רק אי' דרבנן והוא מגמ' דע"ז (י"ג) דאמר רבא מפני שנראה כמטיל מום דה"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה השתא דל"ח להקרבה לית לן בה ובח"ס סי' ש"ו הקשה למה החליטו כ"כ דבזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ דלא לגופי' חזי ולא לדמי חזי הא קיי"ל מקריבין אע"פ שאין בית ונהי דבכור ומעשר לא מתאכל דתלי' במזבח כדאמר במכות (י"ט) ועיין מג"א סי' תקס"א סק"ג מ"מ אם ישתדלו אצל המלכות לבנות מזבח נוכל להקריב עכ"פ ק"צ כמו"ש בס' כפתור ופרח שהר"ח מפרי"ש ז"ל אמר לבא לירושלים להקריב קרבנות בזה"ז ובח"ס סי' שי"ז הביא מהר"מ סה"מ סי' ג' דשוחט קדשים בזה"ז חייב כרת כר"י וכן הלכה כי הוא ראוי ליקרב והשורש אמיתי אצלינו מקריבין אע"פ שאין בית ובסי' צ"ג כתב דמטיל מום בזה"ז אסור ואינו לוקה והיא דלא כרבא וכבר הק' כן הכ"מ פ"א מאס"מ ה"ז בדברי הר"מ שם:
ה
והנראה לתרץ הנה בזבחים (ס') דפריך אי קסבר קדושה ראשונה קידשה לע"ל אפי' בכור נמי ובתוס' שם בשם פי' הקונטרס כלומר יבנה מזבח ויזרוק הדם ויאכל הבשר אבל בלא מזבח פשיטא לי' דאינו יכול להקריב כדאמר לעיל (ד' נ"ט) מודה רב בדמים אע"פ שהבית קיים וכש"כ בזה"ז אבל הראב"ן ז"ל סי' נ' פי' אפי' בכור נמי הי' דינו להעלותו אלא שאין שם מזבח אבל אין הקו' שיבנה מזבח משום דיחיד הבונה מזבח להקריב עליו בכור במה מקרי וכל שאין נידר ונידב כגון בכור אין קרב בבמה והא דר' יהושע במגילה (י') מזבח של ציבור הי' כשעלו בני הגולה בנו מיד את המזבח והקריבו עליו לא גמרינן מיני' ליחיד עכ"ל הראב"ן ז"ל, יצא מזה דבר חדש דמזבח אי אפשר זולת שיהיו כל הציבור בונין את המזבח ולא מהני שיחיד יבנה אותו אפי' אם ימסרנו לציבור, ובביאור אבן שלמה הנדמ"ח על הראב"ן כתב שהוא נגד מה שכתב בס' כפתור ופרח הנ"ל להר"ח מפרי"ש לעלות לירושלים ולבנות מזבח ומ"ש הראב"ן דבכור אינו יכול להקריב במזבח של יחיד משום דשאינו נידר ונידב אין קרב בבמה לאו דוקא בכור ובסמוך משמע לשון רבינו דשום קרבן א"י להקריב משום דהלא משבאו לירושלים נאסרו הבמות עכ"ד ולפי"ז לשי' הראב"ן מתורץ קו' הח"ס בהא דכתב הרא"ש דמטיל מום בזה"ז דרבנן כגמ' דע"ז (י"ג) ולא קשה מהא דמקריבין אע"פ שאין בית מכיון דבעי מזבח כתוס' זבחים (נ"ט) ובנין מזבח אי אפשר כ"א בכל ישראל אבל יחיד א"י לבנות מזבח אפי' אם ימסרנו לציבור:
ו
והנה בירו' תענית פ"ד תני האשה שעשתה כתונת לבנה כשרה ובלבד שתמסרנו לציבור אר"א דר' יוסי היא כו' מה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן ד"ה קרבן יחיד משונה לשל ציבור, מבואר דאע"ג דר' יוסי וחכמים פליגי בב"מ (קי"ח) אליבא דרבא אי חיישינן לשמא לא ימסרנו יפה יפה מ"מ במכשירי קרבן דברי הכל לא חיישינן ומשום דא"צ למסרו לציבור כלל, ועיין בגבורת ארי לתענית (י"ח) שכתב דהש"ס דילן ביומא (ל"ה) לית לי' הא דירו' עיי"ש לגבי כה"ג שעשתה לו אמו כתונת כו' ותוס' שם וכ"כ במגיה למל"מ פ"ד משקלים ה"ו. (ועיין לעיל סי' י"ד מה שכתבתי בזה דבר נאות ומה שיש לתלות זה במ"ש הר"מ פ"ה מה' עביוה"כ דחשיב בחתיית גחלים לקטורת נפסלת שמכשירי קרבן כקרבן ובש"ס (יומא מ"ח) איבעי' לי' וראה לעיל סי' צ"ג אות ה' מה שכתבתי בזה):
אבל הנה הר"מ בה' כלי המקדש פ"ח ה"ז דבגדי כהונה וכ"ש וכל קרבנות הציבור שהתנדב אותן יחיד משלו כשרים ובלבד' שימסרם לציבור הנה שיטתו דאפי' בג"כ שהם מכשירי קרבן צריך למסרם לציבור שלא כשי' הירושלמי הנ"ל והיינו לשיטתו דמכשירי קרבן כקרבן, ומ"מ כתב הר"מ דמהני מסירה לציבור אע"ג דפליגי בזה ר' יוסי ורבנן בב"מ (קי"ח) אליבא דרבא וס"ל לרבנן דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה, וכתב המל"מ משום דרק לאוקימתא דרבא שם פליגי בזה אבל לפי אוקימתא האחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות ורבינו בה' שקלים פסק כאוקימתא זו אפשר דגם רבנן לא חשו לשמא לא ימסרנו יפה עיי"ש:
ז
ומעתה מתורץ כמין חומר קו' הכ"מ וח"ס הנ"ל בשי' הר"מ דבזה"ז אי' הטלת מום מה"ת שהיא דלא כשינוי' דרבא בע"ז (י"ג), והיינו דרבא לשיטתו עפ"י אוקימתא דידי' בב"מ (קי"ח) דלרבנן חיישינן לשמא לא ימסרנו יפה אזיל לשיטתו בע"ז (מ"ו) דמכשירי קרבן כקרבן באבני הר למזבח, וא"כ הכ"נ בזה"ז ליכא אי' הטלת מום מה"ת משום דא"ר להקריב דאף שמקריבין אע"פ שאין בית מ"מ הרי צריך מזבח וא"א ליחיד לבנות מזבח אף שימסרנו לציבור כדברי הראב"ן הנ"ל וכמו בכל ק"צ דאין היחיד מתנדב משלו דשמא לא ימסרנו יפה יפה הכ"נ אפי' במזבח דהוי מכשירי קרבן כדאמר בע"ז (מ"ו) הנ"ל לגבי מזבח גופה דמכשירי קרבן כקרבן אבל הר"מ לשיטתו בה' כה"מ הנ"ל כאוקימתא האחרת דלכ"ע ל"ח לשמא לא ימסרנו יפה ומשכחת לה דמקריבין אע"פ שאין בית שיבנה היחיד למזבח וימסרנו לציבור לכך שפיר פסק דאיכא אי' הטלת מום בזה"ז מה"ת ושוחט בחוץ בזה"ז חייב משום שמקריבין אע"פ שאין בית ודוק כי היא ענין יקר:
ח
ולדינא כתב בשו"ת הרי"ם סי' י"ח לבאר דלהרא"ש גופי' דכ' בפ' הפועלים דמטיל מום בקדשים בזה"ז דרבנן כתב לענין בכור בפ"ב דבכורות דהאי מטיל מום הוא מה"ת עיי"ש טעמו, ומ"מ בנ"ד המכירה לנכרי בקנינים מועילים בקנין כסף שהוא סטומתא הנהוג בין תגרי ישראל במקומו וגם נראה שהי' בזה דין משיכה בסמטא, רק החשש שנמכר בדבר מועט שג"כ מקיל בזה בשו"ת עה"ג הנ"ל בצירוף כל אלה לענ"ד שיש להתיר עכ"פ בהטלת מום ע"י נכרי קטן:
ט
במה שכתבתי לעיל דאיכא בצירוף המשיכה גם קנין פטומתא ע"י שנהגו גם תגרי ישראל לקנות בכסף לכאו' יש לדון דאדרבא לפי דאיכא כאן גם משיכה יותר לא יועיל קנין כסף מדין סטומתא והוא לפי המבואר בדרישה חו"מ סי' ר"א דמה שנהגו לקנות בכסף הוי רק כמו התנו לקנות בכסף ולהש"ך בסי' קצ"ח סק"י דלא מהני התנו לא מהני ג"כ נהגו לקנות:
י
אך הנה הרמ"א פסק שם דמהני התנו אבל כבר הקשו עליו במנ"ח מ' תקע"א ושושנת יעקב סי' קצ"ח מש"ס דע"ז (ס"ג) דמקשה בטלה זה הא מיחסרא משיכה ולא משני דמיירי שהתנה שיקנה בכסף. ואמרתי דבאמת הק' הש"ך דאיך יועיל תנאי לעשות קנין ממה שאינו קנין ובב"ח כתב כיון שלא עקרו חכמים קנין מעות כ"א לטובת הלוקח יוכל להתנות ולומר אי אפשי בתקנתא דרבנן. ונ"ל בכוונתו דמטעם אי אפשי ג"כ לא הי' בידו לעשות קנין מה שאינו קנין וכה"ג שכתב הר"ן פ"ק דקידושין שא"י לומר לדידי שוה לי בפחות מש"פ לעשות ממון מה שאינו ממון וכה"ג בתוס' ב"ק (ע"ו) דל"א כל העומד לעשות אוכל משאינו אוכל, רק דמטעם אי אפשי בתק"ח עכ"פ יוכל להפקיע קנין משיכה שהוא תק"ח וכדאמר הש"ס בב"מ (י') גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דלקני בד"א לא ניחא לי' דלקני, ואף דהרמ"א סי' רס"ח הכריע דבמסקנא לא קיי"ל הכי כבר כתב בשו"ת רע"א סי' ל"ז דלא תיקשי מסי' ער"ה סעי' כ"א משום דהיכי שבאותה שעה אין דעתו לקנות שפיר אינו קונה, וא"כ מכש"כ בקנין כסף דמהני התנה שלא יקנה במשיכה שיעשה אח"כ, והנה התוס' בע"ז (ע"א) כתבו דהיכי דליכא משיכה קונה מעות קנין גמור ואף מתק"ח וכמו"ש בהגהת אשר"י פ"ק דבכורות במוכר עובר פרתו דסגי בכסף לכ"ע כיון דליכא מה למשוך ובפנ"י גיטין (כ') גבי איהו קאי כתבה דלגבי הכתיבה שא"ב ממש לכ"ע מעות קונה כיון דל"ש משיכה ועיין מקו"ח סי' תמ"ח סק"ה וח"ס יו"ד סי' שי"ב ובקצה"ח סי' ע"ב סק"ב וסי' קצ"ח וסי' ר"ד ושו"ת ב"א חו"מ סי' כ"א, ולפי"ז הכ"נ כיון שהתנה שיקנה בכסף מהני מה שאמר אי אפשי בתק"ח שיפקיע קנין משיכה והוי כדבר דליתא במשיכה ממילא שוב מהני קנין מעות מאליו (ולכאו' צ"ע מחו"מ סי' קצ"ג במחובר שא"צ לקרקע דדינו כמטלטלין לקנין והרי לא אפשר במשיכה, וא"כ יקנה בכסף לחוד, אבל הרי אפשר במשיכה אחר שיקצץ). ולפי"ז מתורץ היטב קו' האחרונים הנ"ל מה דלא משני הש"ס גבי אתנן דמיירי שהתנה, משום דהתוס' בע"ז שם כתבו דאע"ג דבמקום דליכא מעות משיכה קונה הוא דוקא במתנה ולא בגזל שהוא באיסור לפי"ז הכ"נ באתנן שהוא באיסור שוב ל"מ התנה ודוק כי נחמד:
יא
לפי"ז בנוגע לנידון השאלה שעשה קנין מעות וגם משיכה, נהי דלא אמרי' דגלי דעתו דבמעות לא ניחא לי' דלקני כ"א במשיכה כיון דקנין כסף בסטומתא הוי קנין דאו' וכמו שהבאתי לעיל מדברי הנמ"י דבקנין דאו' לא אמרי' הכי, אבל עכ"פ גם להיפוך לש"ל דגלי דעתו ע"י הקנין סטומתא בכסף דבמשיכה לא ניחא לי' דלקני והוי כהתנה לקנות בכסף, ז"א הרי חזינן דבאמת רצה ג"כ בקנין משיכה שהרי ציוהו למשוך רק דאמרי' שרצה בקנין שניהם ע"ד שכתב בש"ע יו"ד סי' ש"כ כנ"ל וכמו"ש כעין זה בנו"ב סי' כ"ו ועיין כעי"ז ב"ב (קנ"ב) גבי מתנת ש"מ שכתב בה קנין דאמר רב ארכבי' אתרי ריכשי, אבל עכ"פ שרצה ג"כ בקנין משיכה ולש"ל שביטל קנין משיכה שוב ממילא לא יועיל קנין כסף מטעם סטומתא דלא עדיף מהתנה שיקנה בכסף דלא מהני כ"א היכי דאיכ"ל שאמר א"א בתק"ח של קנין משיכה ודו"ק:
יב
ובהא דב"ב (קנ"ב) הנ"ל דפליגי רב ושמואל דרב אמר ארכבי' אתרי ריכשי ושמואל אמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, י"ל עפ"ד הגמ"י דלשיטתו אזלי לעיל בב"ב (קמ"ז) דאמר רב מנין למתנת שכ"מ מה"ת כו' ואליבא דשמואל משני התם אינה של תורה ועשאוה כשל תורה, וא"כ לדברי הנמ"י דבקנין דאו' לש"ל גלי דעתי' דלא ניחא לי' דלקני לכך רב לשיטתו דמתנת שכ"מ מה"ת משה"כ אמר דארכבי' אתרי ריכשי אבל שמואל דס"ל כהלכתא דמתנת שכ"מ דרבנן לכך אמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר והיא הערה נכונה:
ומ"מ לדינא לא מפני שאנו מדמין ע"ד פלפול נדון להחמיר אחר שרוב האחרונים בתשו' העלו דמהני קנין כסף במקום שנהגו גם בין תגרי ישראל וכמו"ש ב"ש ובצירוף שאר הקנינים שכתבתי הנלע"ד: