חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן צד
ב"ה ט"ז שבט תרצ"ז.
שוכט"ס לכ' ידידי מחו' הרב הגדול החריף ובקי כש"ת מו"ה שלמה יעקב קטן נ"י רב בוואלאדימר:
לתשובת יקרתו ע"ד השאלה באחד שנולד לו בכור מבהמתו ונתן את העגל הבכור בצירוף עוד עגל נקבה לנכרי לגדלם ואחר עבור זמן נודע לבעלים כי הנכרי סירס את הבכור לא שחתך ביציו רק בסירוס הנהוג שממעכין וקושרין הכיס עד שנתייבשו הביצים עם הכיס והגם שנמצאים הביצים אבל כל כך נתייבשו עד שאין נכרין כלל וכבר עבר מעשיית המום כמה שנים וכעת שכבר נעשה שוב החזירו הנכרי לבעליו ובע"ב דוחק להתיר לו הבכור ע"י המום שנסתרס:
א
הנה העיר כ"ת בחקירה אי סירוס כזה הוי מום דנראה דתלי' בפלוגתא דר"י וראב"י (בכורות ל"ט) אי מעוך וכתות אף בביצים או רק בגיד והר"מ פ"ז מה' בי"מ ה"ח פסק כר"י דגם בביצים הוי מום אבל אכתי צ"ע אם להתיר על מום זה בזה"ז שהרי דעת הרמז"ל דהאידנא שאין לנו מומחין אין הבכור נשחט ע"פ ג' בהכ"נ רק בהנך דמתני' דבכורות (ל"ו) שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו ולא בשאר מומים אפי' מובהקים ונגלים כיון דלא משתמע לאינשי דהוי מומא:
ב
והנה אי משום הא הרי באמת דעת הרא"ש ז"ל מובא בטור וב"י יו"ד סי' ש"ט דסגי במומין מובהקים ונגלים אע"ג דלא משתמע לאינשי והרמ"א כתב דהסומך על דברי הטור הבנויים על דעת הרא"ש לא הפסיד ואף אמנם שלא רצה להכריע בעצמו כהרא"ש בא אח"ז הגה"ק בשו"ת בת עיני וכתב על שהרמ"א פתח לן פתחא להקל קצת נדבר וירוח לן שלא בלבד שהסומך על דברי הטור לא הפסיד אלא אפי' דזריז ונשכר הוא והאריך בתשו' שם ותנא דמסייע לו תשו' הגאון בעל תפ"צ שם גם כ"ג אאמו"ר רשכב"ה זצ"ל בספרו שו"ת כוכב מיעקב סי' כ"ד להעיר בדבר החדש דאפי' לדעת הר"מ במום דלא משתמע לאינשי נהי דלא סגי מום זה לשחוט עליו עכ"פ שוב מותר להטיל בו מום אחר כזה שיהי' ידוע לכל העולם דהוי מום כיון דדעת רש"י ותוס' (ע"ז י"ג) דלהטיל מום בזה"ז הוא רק דרבנן ואף לדעת הר"מ בפ"א מאס"מ שהוא אי' דאו' הנה לשי' הר"מ בכור בח"ל ל"ה רק דרבנן וא"כ ממנ"פ שוב מהני המום דלא משתמע לאינשי לענין שיהי' מותר להטיל בו אח"כ מום מובהק שהרי מה דלא מהני להר"מ מום דלא משתמע לאינשי הוא רק משום שמא יאמרו העולם שאינו מום ואתו להתיר קדשים בחוץ ובכה"ג דנוגע רק לאי' דרבנן של הטלת מום בזה"ז בדרבנן לא חיישינן לשמא יאמרו והביא ראי' מר"מ פ"ד מה' אישות ה"ט וירושלמי יבמות רפי"ד עיי"ש באריכות נפלאות דפח"ח:
ג
והגם דלכאו' לענין להתיר הטלת מום שנית מה אהני לן המום שיש לו מכבר ואפי' אם הי' מום קבוע דמשתמע לאינשי מ"מ אסור מטיל מום בבע"מ ולדעת הר"מ פ"א מאס"מ ה"ז אסור מה"ת ואנן קיי"ל דעכ"פ אסור מדרבנן ע' ע"ז (י"ג), ומבואר בש"ע יו"ד סי' שי"ג, אך באמת מבואר בדעת הרא"ש בכורות פ"ה דרק במום עובר אסור מדרבנן להטיל מום קבוע אבל בהי' בו מתחלה מום קבוע ליכא אפי' איסור דרבנן להטיל מום אח"כ שלא כשי' התוס' בכורות (ל"ג:) ד"ה בעל ועשו"ת אנ"ז סי' ת"א מ"ש עפ"ד הרא"ש דמום קבוע בבכור הוי כקדשים לאחר פדיונן דליכא אפי' אי' דרבנן להטיל מום וכן הוא משמעות הש"ע יו"ד סי' שי"ג סעי' ז' דרק במום עובר אסור מדרבנן להטיל מום ועיין ביאור הגר"א ז"ל בשי' התוס' כנ"ל וא"כ מאוד צדקו הדברים הנ"ל דמום דלא משתמע לאינשי כיון דבאמת הוי מום קבוע וניכר מהני עכ"פ בבכור שיהי' מותר להטיל בו מום גמור דמשתמע לאינשי:
ד
ואמינא גם אני אלך אחר הקוצרים הגאונים האדירים הנ"ל ללקט בשבלים מה שיש לי להעיר בזה. הנה בשי' הר"מ דהאידנא שאין לנו מומחים אין הבכור ניתר אלא במומין דמשתמעי לאינשי לכאו' הסברא נותנת שיש חילוק בזה בין בכור בא"י או בכור בח"ל כיון דשי' הר"מ עצמו בפ"א מה' בכורות דבכור בח"ל הוא רק דרבנן י"ל דבדרבנן סגי אפי' במום דלא משתמע לאינשי דלא חיישינן בדרבנן לשמא יאמרו העולם שאינו מום ואתו להתיר קדשים בחוץ ויתכן שזה באמת מכוון בדברי הר"מ פ"ג ה"ב שכתב וכן בכור שיצא לח"ל ונפל בו מום מובהק הר"ז יותר ע"פ ג' בהכ"נ שהק' הלח"מ דכבר השמיענו רבינו ז"ל דאפי' בארץ ניתר ע"פ ג' בהכ"נ כש"כ בח"ל ולהאמור יפה דייק הר"מ בלשונו ונפל בו מום מובהק היינו אפי' חוץ מהשלשה מומין שהזכיר בסמוך כגון שנקטעה ידו כו' רק דבח"ל שהוא בכור דרבנן סגי בסתם מום קבוע אפי' דלא משתמע לאינשי, אבל הרי חזינן דהטור וש"ע סי' ש"ט שהביאו שי' הר"מ ולא חילקו בין בכור א"י לבכור ח"ל והוא משום דס"ל דלא פלוג וגזרינן ח"ל אטו א"י כה"ג שכתבו התוס' (בכורות ל"ו:) ד"ה התרת, ומ"מ הרי לא אפשר להכחיש שהי' סברא לחלק בין בכור א"י לבכור ח"ל לשי' הר"מ. ולפי"ז יש להעיר בגמ' (בכורות ל"ו:) דאמרי התרת בכור בח"ל ע"פ ג' בני הכנסת אמר רבא ובמומין מובהקין ומקשה מאי קמ"ל תנינא בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו הר"ז ישחט ע"פ ג' בהכ"נ ומשני אי ממתני' הו"א בח"ל אפי' מומין שאין מובהקין והאי דקתני מובהקין להודיעך כחו דר' יוסי קמ"ל, והנה בתי' הש"ס דייקו האחרונים דאדרבה הו"ל לאשמעינן כחא דהתירא עדיף והשתא לשי' הר"מ הנ"ל תקשי דעדיפא הו"ל להש"ס לשנויי משום דמתני' חשבה רק לג' מומין המפורשין נסמית עינו ונקטעה ידו ונשברה רגלו ואשמעינן רבא בדברי ר' שמלאי דאמר התרת בכור בח"ל ע"פ ג' בהכ"נ דהוא במומין מובהקין והיינו דבח"ל לא צריך מומין המפורשין דמשתמעי לאינשי רק אפי' סתם מומין מובהקין משום דבכור ח"ל דרבנן ומתני' איירי בא"י והיא קו' עצומה לענ"ד:
ה
ונראה לתרץ דאליבא דרבא לשיטתו לא מצי לשנויי הכי דבביצה (כ"ז) בההוא גברא דאייתי בוכרא לקמי' דרבא אפניא דמעלי טבא וחזי לי' דהוה פרטן שפתים ולמחר שאלו היכי הוי עובדא כו' עיי"ש והק' התפ"צ בשו"ת בת עיני לשי' הר"מ דלהתיר בשאר מומין מובהקין בעינן מומחה סמוך דוקא והרי רבא לא הי' סמוך שהי' בזמן שכבר נתבטל הסמיכה ואיך א"כ בא להתיר במום דפרטי שפתים שאינו מג' מומין המפורשים דמשתמעי לאינשי עכ"ק וכן הק' בחי' ישע"י בגליון הש"ע רק דשמעינן דרבא ס"ל דג' מומין המפורשים במתני' לאו דוקא ולקמן יתבאר בטעם הרמז"ל בשיטתו דלית לי' דרבא], ולפי"ז מתורץ היטב קושיתי מה דלא משני הש"ס בבכורות דרבא אשמעינן במומין מובהקין סתם דהתרת בכור בח"ל בג' בהכ"נ דז"א דהרי רבא לשיטתו לא מצריך כלל מומין דמשתמעי לאינשי דוקא כן י"ל לכאו', אבל באמת ז"א ואדרבה נתחזקה עפ"ז קושיתי הנ"ל שהרי מבואר בעירובין (ס"ג) ובפירש"י שם דמחוזא אתרי' דרבא וכ"כ רש"י בכמה דוכתי ועיין גליון הש"ס גיטין (ו), וא"כ י"ל דבאמת מה"ט לא אצריך רבא למומין דמשתמעי לאינשי מפני שהי' מקומו במחוזא שהיא בבבל ומשום דבכור בח"ל דרבנן סגי בסתם מומין מובהקין והדרא קו' הנ"ל דלמה לא משני הש"ס בבכורות דרבא בא לאשמעינן במומין מובהקין בח"ל אפי' שלא מג' מומין המפורשים דהתרת בכור בג' בהכ"נ וכמו דחזינן עובדא דשרי רבא בכור דפרטי שפתיו אע"פ שלא הי' סמוך והוא מפני שהי' מקומו בח"ל ואשמעינן זה רבא כאן בבכורות מה דלא שמעינן ממתני':
ו
אך הנראה לתרץ הנה מה שכתבתי שיש סברא בשיטת הר"מ לחלק בין בכור א"י לבכור ח"ל והוא משום דבכור ח"ל דרבנן תסגי בסתם מומין מובהקין הלום ראיתי בס' בת עיני תשוב' ב' שהביא תוספתא פ"ג דבכורות וז"ל מום שבגלוי הר"ז ישחוט ע"פ ג' בהכ"נ דר"מ ר' יוסי אומר אפי' רגלו קטועה ועינו סמוי לא ישחוט אלא ע"פ מומחה הרי מפורש דת"ק ס"ל דכל מום גלוי הר"ז ישחוט ומסייע לשי' הרא"ש אבל תקשי תוספתא ומתני' אהדדי דבמתני' תני דוקא ניסמת עינו כו', וכתב דעכצ"ל דמתני' איירי בא"י ותוספתא איירי בח"ל לכך מספיק מומין שבגלוי עיי"ש והוא כמו שכתבתי לעיל בשי' הר"מ שיש לחלק בין א"י לח"ל רק שבטור וש"ע לא נקטו לחלק בשי' הר"מ כן, הוא משום דמסתברא להו דבזמן שבהמ"ק קיים הו"ל למיגזר ח"ל אטו א כמו"ש התוס' בכורות (ל"ו) ד"ה התרת, ובאמנה אם באנו לחלק בין א"י לח"ל לכאו' הו"ל לחלק ג"כ אפי' בא"י בין זמן שבהמ"ק קיים לזה"ז כיון דכל מה דבעינן מומין דמשתמעי לאינשי הוא כדי שלא יאמרו העולם שאינו מום ואתי להתיר קדשים בחוץ א"כ בזה"ז דליכא אי' ש"ח מה"ת כדאמר בע"ז (י"ג) ונשחטי' מישחט רבא אמר מפני שנראה כמטיל מום בקדשים נראה מום מעלי' הוא הנ"מ בזמן שבהמ"ק קיים דחזי להקרבה כו' ובתוס' זבחים (נ"ט) דלא מחייב בזה"ז משום ש"ח משום דאינו ראוי לפאה"מ או משום דהוי דחוי או משום דמחוסר זמן וא"כ הו"ל למימר דאפי' בא"י בזה"ז לסגי בסתם מובהקין ואילו במתני' דבכור נקט רק ג' מומין נסמית עינו כו' אע"ג דמתני' איירי בזה"ז כמו"ש התוס' שם, רק מדלא מחלקינן בין זמן המקדש לזה"ז הכ"נ שאין לחלק בין א"י לח"ל, איברא דלהר"מ לשיטתו אין קו' שהרי פסק הר"מ בפי"ט ממעה"ק הט"ו דהשוחט בזה"ז חייב משום ש"ח אך לדידן דקיי"ל כסוגי' דע"ז (י"ג) דליכא אי' ש"ח מה"ת בזה"ז ועכ"ז תנינן דבכור ניתר דוקא במומין דנסמית עינו כו' ש"מ שאין לחלק ג"כ בין א"י לח"ל. והנה מה דפסק הר"מ בפי"ט ממעה"ק דשוחט בחוץ בזה"ז חייב כן פסק בפ"א מאס"מ ה"ז דמטיל מום בזה"ז הוא בל"ת והכ"מ הק' שהוא היפוך סוגי' דע"ז (י"ג) דאמר רבא דבזה"ז רק נראה כמטיל מום משום דלא חזי להקרבה כו'. וראיתי באנ"ז יו"ד סי' תי"ב שכתב לתרץ בפשיטות דרבא לשיטתו בזבחים (ע"ג) דס"ל בע"ח נדחים א"כ אינו ראוי לפאה"מ מטעם דחוי כתוס' זבחים (נ"ט) אבל אנן קיי"ל דבע"ח אין נדחים ע"כ ס"ל להר"מ דשוחט בחוץ בזה"ז ומטיל מום בזה"ז אסור מה"ת:
ז
וכיון דאתאן לזה מתורץ היטב קושיתי דלמה לא משני הש"ס בבכורות (ל"ו) דרבא אשמעינן לחלק בין א"י לח"ל דבכור בח"ל דרבנן סגי בסתם מומין מובהקין ולהאמור לרבא לשיטתו אין לחלק בין א"י לח"ל דאל"כ הו"ל לחלק ג"כ בין זמן המקדש לזה"ז לרבא לשיטתו בע"ז (י"ג) ומדלא מחלק מתני' בהכי א"כ אין לחלק ג"כ לשיטתו בין א"י לח"ל ובההוא בוכרא דאתי' קמי' דרבא דפרטי שפתים ושרי' לי' עכצ"ל שאין זה משום קולא דח"ל רק מסייע להרא"ש ז"ל דאפי' בא"י סגי בסתם מומין מובהקין וכפירש"י שם דפרטי שפתים שפתו שנפגמה שלעולם הוא ניכר עכ"ל והוא משום דהוי מום מובהק הניכר אע"ג דל"ה מום דמשתמעי לאינשי ומתני' דבכורות דנקט ניסמת עינו כו' לאו דוקא ושפיר מקשה הש"ס מאי קמ"ל כיון דלשיטתו אין חילוק בין א"י לח"ל וגם אין לומר דאדרבה אתי לאשמעינן זה דאפי' בא"י סגי בסתם מומין מובהקין ומתני' לאו דוקא דא"כ למה נקט ח"ל התרת בכור בח"ל כו' ודוק:
ומעתה להלכה בנ"ד אחרי שהכריע הרמ"א ז"ל דהסומך על דברי הרא"ש לא הפסיד מסייע לן ג"כ הסברא דאפי' לשי' הר"מ יש לחלק בין א"י לח"ל אע"ג שאין חילוק בין זמן המקדש לזה"ז לשי' הר"מ מ"מ בין א"י לח"ל יש מקום לחלק וכהא דתוספתא דתני מום שבגלוי הר"ז ישחט והיינו משום דהתוספתא איירי בח"ל וסגי בסתם מומין מובהקין אע"ג דלא משתמעי לאינשי:
[ודרך אגב במה שנשאל בשו"ת כוכב מיעקב סי' כ"ג בבכור שנקרע שפתו התחתונה לכאו' שא"צ לפנים דהוא היינו גמ' דביצה (כ"ז) הנ"ל דפרטי שפתים ושרי' לי' דעכצ"ל אחת משתי אלה או דפרטי שפתים הוי מום דמשתמע לאינשי או דמכרעא דעת הרא"ש דסגי במום הניכר]:
ח
אמנם דא עקא בנ"ד שנתמעכו ונתייבשו הביצים והכיס הגם דקיי"ל כר"י דמעוך וכתות אף בביצים הוי מום משום דמיכווצן ודעת הרא"ש והטור דסגי במום מובהק וגלוי מ"מ כיון שהטור מונה כל המומין שמתירין עליהן בזה"ז ולא מנה מום דמעוך וכתות נשמע דס"ל שאין זה מום גלוי ומובהק וכ"ת העיר והסביר דה"ט לפי דתלי' בפלוגתא דתנאי ולראב"י ל"ה מום משום דלא מינכר אף דלא קיי"ל כוותי' עכ"פ ל"ה מום גלוי. ויש לסייע לדבריו ממ"ש התוס' ב"מ (ט"ו) ד"ה ונתן דלש"ל אדם יודע היכי דאיכא מאן דפליג דאין זה פשוט ובר"מ ה' שבועות (פ"ה הכ"ב) לגבי שבועת שוא בנשבע שהשמש גדולה מן הארץ כיון שאין זה ידוע אלא לגדולי החכמים בלבד אין זה בכלל מה שאמרו דבעי ניכר לג' בני אדם. ולכאו' שיש לתלות זה במה שנדע מאין למד הטור מדברי הרא"ש דמהני מומין מובהקין אע"ג דלא משתמעי לאינשי, דאם כדברי הב"י שכתב דאפשר שלמד כן מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בפ' אלו מומין למעלה כתבתי שאין אנו בקיאים במומין הללו ולא עבדינן בה עובדא אלא במומין הנכרים כגון שנסמת עינו כו' אבל לא בדוקין שבעין ומשמע לרבינו דדוקא הני שאין נכרים אבל מומין שנכרים לעין אע"ג דלא משתמע לאינשי דהוי מום שוחטין על ידיהם ע"פ ג' בהכ"נ עיי"ש, לפי"ז אין ריעותא לנ"ד במה שלא הזכירו הרא"ש והטור מום דמעוך וכתות שהרי כללא כייל הרא"ש דרק לא בדוקין שבעין אבל כל שאר מומין מובהקין הנכרין שוחטין עליהן, אבל למה שכתב בדברי חמודות על הרא"ש דהך דיוקא שכתב הב"י לא מכרעא כולי האי רק דפשיטא מלתא ומכרעא מדכתב רבינו מומין דפרקין וכש"כ מדכתב למקצתן ולא לכולן ש"מ דשאר מומין שלא מנה אותן אין שוחטין עליהן עיי"ש, ולפי"ז ש"מ דגם מעוך וכתות שלא מנה שם בין מומין דפרקין אין הבכור ניתר בהן, ועשו"ת בת עיני שנתווכח עם התפ"צ איזה הוכחה מהן יותר מכרעת וא"כ לא פסיקא לן מלתא עדיין אי מעוך וכתות אינו בכלל סימנים המובהקין שהבכור נשחט עליהן לשי' הרא"ש והטור:
ט
וכ"ת כתב ג"כ לצדד בנ"ד דכיון שנתייבשו הביצים עם הכיס הוי כחסר והוי בכלל מה שחשב הטור דאין לו ביצים או שאין לו אלא אחת וכן אם אין לו אלא כיס אחד אע"פ שיש לו שני ביצים הוי מום ומכש"כ הכא שנתייבשו הביצים גם הכיס:
אבל אי מטעם יבשות הביצים הרי בבכורות (ל"ז) תניא איזה הוא יבשה שאם תינקב ואינה מוציאה טיפת דם ר' יוסי בן המשולם אומר יבשה כדי שתהא נפרכת בצפורן ובחולין (מ"ו) אמר לגבי ריאה דבעינן יבשה כדי שתפרך בצפורן כמאן כר"י בן המשולם אפי' תימא כרבנן גבי אוזן בכור דקא שליט בי' זיקא לא הדרא בריא אבל ריאה דלא קא שליט בה אוירא הדרא בריא, ולפי"ז הכא בביצים הטמונים בכיס דהוי לא שליט בהו אוירא י"ל דבעינן יבש כדי שיהיו נפרכים בצפורן דוקא, ואפי' לגבי הכיס עצמו דקא שליט בי' אוירא הרי הטור והרא"ש ביו"ד סי' ש"ט מסקו להלכה דאפי' באוזן בכור דשליט בי' אוירא בעינן כדי שתהא נפרכת בצפורן דס"ל דחילוקא דש"ס חולין בין שליט בה אוירא דיחוי' בעלמא הוא ואדיחוי לא סמכינן עיין בב"י שם:
י
ובענין זה י"ל פרפרת אחת בסוכה (ל"ו) דבעי רבא נולדו באתרוג סימני טרפה מהו כו' כי קא מיבעי' לי' כדעולא אר"י ריאה שנשפכה כקיתון כשרה ואמר רבא והוא דקיימי סמפונהא כו' הכא מהו דלמא התם דלא שליט בה אוירא הדר בריא אבל הכא דשליט בה אוירא סרוחי מסרחת או דלמא לא שנא ת"ש אתרוג תפוח סרוח פסול והרי"ף ז"ל השמיט האיבעי' וס"ל להכשיר שתמוה לכאו' וברא"ש עמד בזה ועיין טור או"ח סי' תרמ"ח:
ונ"ל בישוב הרי"ף ז"ל דהנה סברת הש"ס בסוכה לחלק בין שליט בה אוירא לפרש עפי"ז בעי' דרבא הרי כחזיון הזה מצינו גם בש"ס חולין הנ"ל לפרש אליבא דרבא עצמו לגבי ריאה כדי שתפרך בצפורן דאמר אפי' תימא רבנן אוזן בכור דשליט בי' זיקא כו' ושתי הסוגיות דחולין וסוכה מתאימות יחד, אבל כבר הבאתי שהטור והרא"ש ז"ל ס"ל דחילוקא בין שליט בה אוירא דיחוי' בעלמא הוא ויתכן כן גם שי' רבו הרי"ף ז"ל, ונראה ההסבר מה דס"ל דדיחוי' בעלמא הוא דהיינו דסברא זו דשליט בה אוירא אין זה סברא ברורה בתורת ודאי להקל עי"ז בבכור שיהי' נשחט ביבש קודם שהגיע לכדי שתפרך בצפורן רק דאס"ד כן כרבנן בבכור דל"צ כדי שתפרך בצפורן גם בריאה הוה אמרי' הכי אע"ג דלא שליט בה אוירא:
והנה מה דהש"ס בסוכה פשטה לאיבעי' דרבא מהא דתניא אתרוג סרוח פסול הק' בכפ"ת דמאי איריא הרי התם כבר סרוח והאיבעי' דרבא הוא רק משום דשליט בה אוירא סופו להיות סרוח רק דהש"ס כאן ס"ל דסברת שליט בה אוירא הוי ודאי סופו מסרחת והוי כאלו כבר סרוח ונראה דבאמת זה רק משום דהסברא דשליט בה אוירא הוי ודאי משא"כ אי הסברא דשליט בה אוירא ל"ה ודאי רק ספק ממילא אפי' ספק ל"ה למה שכתב הב"ח יו"ד סי' מ' דעל שם סופו אינו טרפה כ"א בסופו ודאי לנקוב אבל היכי שיש ספק אם סופו לנקוב ל"ה אפי' ספק טרפה וכ"כ בדע"ק סי' מ"ו ובגה"ק דלא נתקבל הכלל דכל העומד אלא בודאי ולא בספק, ולפי"ז להרי"ף והרא"ש ז"ל דס"ל דחילוקא דש"ס חולין בין לא שליט בה אוירא דיחוי' בעלמא הוא משום דל"ה סברא ודאית וע"כ אף היכי דשליט בה אוירא בעי שתפרך בצפורן והכ"נ באתרוג אע"ג דשליט בה אוירא ל"ה ודאי סופו מסרחת וממילא שפיר עולה שי' הרי"ף להכשיר בזה דכיון דהוא רק ספק אי סופו להסריח שוב ממילא ל"ה עומד לזה וכשר לגמרי דלא איפשטא האיבעי' מדתניא אתרוג סרוח פסול דשאני התם שכבר סרוח והכא ל"ה אפי' בכלל כל העומד ע"י הספק והוא ישוב נפלא בס"ד:
יא
יצאתי קצת מהענין בהמשך הדברים וחוזר לנ"ד דהכא שהביצים והכיס לא הגיע היבוש שלהן בכדי שתפרך בצפורן אף דהכיס שליט בי' אוירא מ"מ לשי' הרא"ש והטור גם בכה"ג ל"ה מום עד שתפרך בצפורן:
ומ"מ בנ"ד הרי יש לנו כמה צדדים להתירא שי' הרמז"ל דפסק כחילוקא דש"ס חולין דל"ה דיחוי' בעלמא רק דהכי קיי"ל דבשליט בה אוירא סגי בכדי שתנקב ולא תהא מוציאה טפת דם וכנראה דגם בנ"ד הגיע היבשות לשיעור זה, וגם אפי' בלא היבשות רק מצד המיעוך בעלמא שנתמעכו הביצים י"ל דמעוך וכתות הוא בכלל המום שאין לו ביצים או כיס שהזכיר הטור, וגם אפי' נאמר שאין זה בכלל מ"מ י"ל כדיוקא של הב"י בדברי הטור שלמד מדברי הרא"ש דרק בדוקין שבעין שאין ניכרין אבל מומין שניכרין לעין הוו מומין קבועין להתיר עליהן ואין ריעותא ממה שלא חשב הטור אותן בתוך המנויין כנ"ל, והרי חזינן בהא דפרטי שפתים בביצה (כ"ז) שפירש"י דהוי מום שלעולם הוא ניכר ועכ"ז לא חשב הטור מום זה בין המנויים ומכל הני צדדים נראה דחזיין לאצטרופי להתיר בכור בח"ל בזה"ז ועיין שו"ת מ"ב סי' ל"ה ושער אפרים סי' ע"ט מה שדנו בספק בכור בח"ל ומה שכתבתי בזה בתשו' דלקמן סי' צ"ח:
יב
ואודות אם אין לאסור משום קנס ע"י שסרסו השומר וכשו"ת חו"י בפ"ת סי' שי"ג כיון דדרכם בכך חשוב לדעת והעיר כ"ת שיש סתירה בזה מדברי האו"ז שבש"ך סק"ו עיין בשו"ת ב"ש סי' ר"י שעמד בסתירה זו וכתב ג"כ שדברי הרמ"א הם סתירה לדברי המחבר שהוא משו"ת הרא"ש רק דבש"ע מיירי בגילוי דעת של ישראל וע"כ כתב דהיכי שהרשהו הישראל לחרוש בו כי לא ידע שאסור לחרוש בבכור וכיון שידוע שהכל מסרסים קודם החרישה הוי כציוה לסרסו כעין מ"ש התו"י רק שהתיר למכרו לאחרים שישחטו על מום זה לסמוך על הלבו"ש ח"ד ס"ק קי"ב, ועל שאלתו איך לנהוג עם השור במומו אם מותר למכור בשר אחורים וגם אם ימצא טרפה הרי צריך קבורה עם עורו, הנה בח"ס סי' ש"ג כתב עצה למכור אחר שחיטה קודם בדיקה לנכרי אבל בשו"ת ב"ש סי' קצ"ט כתב שלא יצא שי' המהרש"ל בש"ך סי' ש"ו סק"ז, רק הביא בשם הגאון ר"ס מסאטנוב בכוונת הרמ"א סי' ש"ז שימכור מחיים על אופן שאם יהי' טרפה ישאר לנכרי ואם יהי' כשר יתבטל המכירה למפרע וישחוט הישראל ויבדקנו, ובמהרש"ם ח"ג סי' ע"ר כתב דכן ראוי לעשות והחלב גם בשר אחורים במקום שאין מנקרין מותר למכור לנכרי כמו"ש בשו"ת שו"מ מהדו"ג ח"א סי' נ"ב ומהר"ם שיק סי' שי"ג: ידידו.