חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן צג
להנ"ל
א
ע"ד הקו' בחולין (קל"ט) בהא דשה"ק אינו נוהג במוקדשין אי דהו"ל קן בתוך ביתו ואקדשי' פרט למזומן כו' ותיקשי להר"ן נדרים ל"ד דיכול אדם לזכות להקדש מה שבד' אמותיו דל"ה מזומן אצלו כיון שזכה אותו תיכף להקדש וכבר הקשה כן בקה"י אות זכי':
בהשקפה ראשונה עלה בדעתי עפ"י התוס' ביצה ל"ח בפי' הר"ת דמ"ד כרגלי הממלא ס"ל דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והיינו כיון שהוא רק מטעם מגו דזכה לנפשי' כו' והואיל ואתי מכוחו דין הוא שיהא כרגלי הממלא עיי"ש, ולפי"ז הכ"נ א"א לאוקמי בכה"ג דא"כ הדק"ו הש"ס דהו"ל מזומן דכמו דהוי כרגלי המגביה כן מקרי מזומן אצלו:
ב
וע"ד הפלפול י"ל הנה חזות ק"ל בדברי הר"ן דמהני זכי' ע"י ד"א להקדש לפי"מ דאמר בירושלמי פ"ק דקידושין גבי בכסף ע"י אחרים דבעי הילך כסף שתצא שדה זו להפקר וא"ל לא יצאת משום דבעינן זכי' לבן דעת ומקשה הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש והיינו כיון דחרש מקרי איש יש זכי' לחרש ובמפורשים למדו מזה מדיש זכי' לחרש דזכי' לאו מטעם שליחות וכן מבואר בש"ס דילן ב"מ ח' דפקח וחרש שהגביהו קנה החרש משום דמהני הגבהת הפקח בעדו, מדין מגביה מציאה לחבירו, עכ"פ מבואר דמגביה מציאה מהני רק לחבירו בן דעת או שיהי' מקרי איש אבל להפקר דלית לי' בעלים לא מהני, ולפי"ז תיקשי ג"כ להר"ן איך מהני קנין ד"א לצורך הקדש מדין מגביה מציאה לחבירו כיון דהקדש לית לי' בעלים ועיין קצה"ח סי' ת"ו דלא יועיל הכשר מים בהקדש דליכא ניחותא דבעלים משום דהקדש אין לו בעלים] א"כ הוי כמו להפקר דלא מהני זכי', וגם לש"ל סברת הירו' דאיש כתיב דאדרבה אמרי' בב"ק, ע"ו וגונב מבית איש ולא מבית הקדש ובתוס' ב"ק ס"ג שכתבו דגבי הקדש שייך נמי לשון איש רק דהתם סמיך ארעהו אבל בס' למודי ה' סי' כ"ה העיר מזבחים (ק"ג) עולת איש ולא עולת הקדש וכתב דתוס' אתי' לר"ש דוקא והיא הערה נפלאה:
אבל י"ל להירו' פ"ה דמעשרות דמקשה ר' יוחנן לר"ל והתנינן שלא נגמרה וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורין הרי הגזבר כאחר כו' ור"ל משני לי' תפתר כמ"ד גזבר כבעלים דלא כר' יוסי כו', וא"כ אתיין שפיר דברי הר"ן למה דמסיק דגזבר כבעלים לכך מהני לזכות בד"א להקדש דלא דמי' להפקר משום דהקדש שפיר יש לו בעלים שהוא הגזבר:
ג
ובזה מתורץ קו' הקה"י על הר"ן הנ"ל מירו' ב"מ פ"א ה"ד דר"ל אמר אדם זוכה במציאה בד"א ור' יוחנן פליג ומקשה לר"י והכתיב ואני בעניי הכינותי הוי אמר בד"א שלו וקרי לי' בעניי הכינותי הואיל שלא באו ברשותו קודם שהקדיש, והשתא אם איתא דמגביה מציאה להקדש זכה ההקדש מאי קושי' נימא דמיירי שלא זכה מהם דוד מעולם לעצמו כ"א מתחלה הגביהם להקדש, רק ע"כ דמגביה להקדש לא זכה ההקדש דאין יד ושליחות להקדש. עוד הקשה דדברי הירושלמי סיתראי נינהו דבפ"ד דפאה ה"ד מבואר דמהני זכי' להקדש דר"ל יליף מקרא זה דבעניי הכינותי דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו עיי"ש ועיין קצה"ח סי' רס"ט, ולהאמור מיושב דבירו' ב"מ דר"ל הוא דמקשה לר' יוחנן לכך לא ניחא לי' לאוקמי קרא דבעניי הכינותי במגביה להקדש משום דר' יוחנן לשיטתו בפ"ה דמעשרות הנ"ל דגזבר כאחר א"כ א"א לזכות להקדש משום דהוי כמזכה להפקר דלא מהני לירו' דקידושין הנ"ל משום דאין לו לבעלים, משא"כ בירו' דפאה ר"ל אליבא דנפשי' שפיר מוקי לקרא דבעניי הכינותי במזכה להקדש משום דר"ל לשיטתו דאמר דגזבר כבעלים ודו"ק:
ד
ולפ"ז מתורץ ג"כ קו' הקה"י בחולין קל"ח הנ"ל, משום דלכאו' קשה דלמ"ל קרא דשלח תשלח דשה"ק א"נ במוקדשים או להר"מ דממעט זאת מקרא דתקח לך, תיפוק לי' דהוי מזומן לגבי הקדש דמה לי רשות הדיוט או הקדש וכדאמר בב"ק ע"ו מ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים. אך י"ל כיון דהקדש אין לו בעלים למ"ד גזבר כאחר לא מקרי מזומן, וא"כ מתורץ הקושי' דא"א לאוקמי במקדיש בתוך ד"א, דממנ"פ אי נימא דגזבר כאחר א"כ א"א לזכות להקדש ע"י ד"א דהוי כמזכה להפקר דלא מהני דבעינן שתצא לבעלים בן דעת והקדש אין לו בעלים ודוק כי חריף:
ה
ועפ"י הירו' הנ"ל דגזבר כבעלים עלה בדעתי כעת ליישב קו' הר"ן פ"ק דקידושין וכן הק' הרשב"א ז"ל הביאם הה"מ פ"ט מה' מכירה על הרמז"ל דלגבי פדה מן ההקדש במנה והוקר החפץ אינו נותן אלא מנה וכש"ס קידושין (כ"ט) דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי, ואילו בקנה הגזבר להקדש והוזל חוזר בו וכמתני' דשקלים פ"ד וקשה הא הדיוט במש"פ קאי והה"מ ז"ל כתב שלא מצא תי' מספיק לכן בודאי רשות נתונה לתרץ, ונראה דבס' משנ"ח למשניות מס' שקלים העיר במה דאמרי' אטו הדיוט לאו במש"פ קאי והיינו דאינו ראוי שיהא הקדש במש"פ, והרי בב"מ ע"ד גבי ותיפוק לי' דשליח שוי' מבואר דע"י שליח ליכא מש"פ וא"כ הכ"נ בגזבר שהוא שליח של הקדש וכמו"ש הר"מ בפי"ג מה' מכירה דהגזברין ואפוטרופסין הרי הן כשלוחין וא"כ בכה"ג ליכא מש"פ עיי"ש מ"ש בזה, אך למה שהבאתי מסקנת הירו' דגזבר כבעלים ניחא שפיר:
והנה הדבר מסתבר דאף דנאמר שגזבר כבעלים הוא רק על דבר שהוא כבר ברשות הקדש שקיבל אותו הגזבר תחת רשותו ואחריותו, אבל בקנה הגזבר מהדיוט לצורך ההקדש ודאי כ"ז שלא בא ליד גזבר ובפרט היכי שלא נעשה עוד קנין גמור ומה דאזיל הגזבר למידן דינא עם המוכר הוא רק בתורת שליח של הקדש כדברי הר"מ הנ"ל דגזברין הן כשלוחין וז"ב בסברא ויש גם סמך לזה ממה דקיי"ל דבאתי ליד גזבר ל"מ שאלה כתוס' פסחים (מ"ו.) אע"ג דגם קודם שאתי ליד גזבר בבי גזא דרחמנא איתא עיין ש"ך חו"מ סי' רנ"ה, רק הטעם דאתי ליד גזבר כיון דגזבר כבעלים הוי כתרומה ביד כהן כמבואר בנדרים (נ"ט) דל"מ שאלה, משא"כ קודם דאתי ליד גזבר דאז ל"ה עוד כבעלים ומעתה מיושב היטב קו' הר"ן והרשב"א הנ"ל דשאני גבי קנה מן ההקדש שפיר אמר הש"ס בקידושין אטו הדיוט לאו במש"פ קאי ואינו ראוי שיהי' הקדש במש"פ, משום דגבי דבר שכבר הי' ברשות הקדש הרי הגזבר כבעלים משא"כ בדין קנה הגזבר להקדש והוזל שפיר פסק הר"מ דחוזר בו דלש"ל בזה אטו הדיוט לאו במש"פ קאי משום דבזה שלא בא ליד גזבר עוד וגם שלא נעשה קנין גמור מהיכן בא לו להגזבר שם בעלים ע"ז והוי רק כשליח של הקדש דליתא למש"פ בשליח ועיין כ"מ פ"ט מה' מכירה שם לחלק כה"ג דמה דכסף קונה בהקדש משום ונתן הכסף וקם לו הוא רק בקנה מהקדש ולא בקנה להקדש עיי"ש ובמל"מ, והוא ישוב נפלא לענ"ד:
ו
אכתוב לך מה שהערתי עתה חזות קשה בתוס' יומא (ג':) לחד תי' דטבו"י שכשר בפרה מ"מ מדרבנן פסול, וק"ל דהאיך גזרו בזה ואיך חלה גזירת חכמים בזה דאיכא חששא לצדוקים, הרי לגבי טבו"י שכשר בפרה במכוון עשו תקנה משום צדוקים דמטמאין היו לכהן השורף את הפרה משום צדוקים שאמרו טבו"י אסור בפרה ואיך עתה באו חכמים עצמם לגזור דטבו"י אסור בפרה ובמתני' פרה פ"ג מ"ג אר"י אל תתנו מקום לצדוקים לרדות ובתוס' ב"ב (קט"ו) מה שכתבו דאפי' רוצה לתקן לצורך שעה אין שומעין לו וצע"ג, וחשבתי להעיר קצת דמה דחיישינן הרבה לצדוקין לכאו' דתלי' בפלוגתא בעירובין (ס"ח) דרב אמר מבטלין וחוזרין ומבטלין ושמואל אמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין כי היכי דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא ואיטלולא. והנה בעירובין (ע"ו.) פירש"י דמה דחיישינן במלתא דרבנן דלא ליהוי כחוכא ואטלולא הוא שלא ניתן פה לצדוקין לרדות א"כ הרי דרב אמר חוזרין ומבטלין לא חייש שלא ניתן פה לצדוקין, והא דב"ב (קט"ו) בתוס' הנ"ל דאזלא ג"כ אליבא דר"ה אמר רב כל האומר תירש בת עם הבן אפי' נשיא שבישראל אין שומעין לו שאינו אלא מעשה צדוקין אף לפי שנאמר דרב בשיטתו לא אלים לי' חששא לצדוקין מ"מ הכא אין זה חששא לצדוקין רק דזו מעשה צדוקין עצמן כלשון הש"ס, ועיין שבת (קט"ז) ההוא פילסופא דאמר מן יומא דגליתון מארעכון איתיהיבת אורייתא אחריתי וכתיב בי' ברא וברתא כחדא ירתון כו' על כזה אמר הש"ס ב"ב הנ"ל שאינו אלא מעשה צדוקין, אבל לחוש שלא לתת פה לצדוקין אפשר דרב לשיטתו לא חייש והוא חידוש, ואכתי לא מיתרצא בזה קושיתי בתוס' יומא הנ"ל כיון שכל התקנה כאן שהיו מטמאין לכהן השורף את הפרה הי' רק להוציא מלב הצדוקים ולטפח על פניהם שאמרו טבו"י פסול בפרה ואיך נבא אנן בעצמינו לגזור שיהי' פסול בפרה אתמהה:
ובענין זה יש להעיר בב"מ (קי"ח) גבי שומרי ספיחים לצורך העומר ושתהל"ח דאמר רבא דפליגי ר' יוסי ורבנן אי חיישינן שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה ועפירש"י, וצ"ע דלמה חיישי רבנן כאן חששא רחוקה מדברים שבלב מה שלא מצינו בשום מקום, ויתכן דהוא משום חששא לצדוקין שעשו הרבה גדרים בשבילם וכן כאן חששו בקרבנות ציבור, והוא משום דאמר במנחות (ס"ה) שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד וע"כ הכא חששו רבנן שמא לא ימסרנו לציבור יפה דאפשר שהוא נוטה אל הצדוקים לגבי תמיד של ציבור לומר דקרב משל יחיד כדרשתם את הכבש האחד תעשה בבוקר לשון יחיד ומשה"כ עשו חז"ל גדר לגבי ק"צ כגון תמיד דאין יחיד מתנדב משלו וממילא נתקיימה גזירה זו בכל ק"צ ואפי' בעומר ושתהל"ח, והוא חדש וניחא בזה ירושלמי דשקלים (פ"ד) דאמר דפליגי רק בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כ"ע מודי שהוא משתנה קרבן יחיד לק"צ ועיין מל"מ פ"ד מה' שקלים (וכתבתי בזה לעיל סי' י"ד] דלפמ"ש אתי שפיר כיון דחששא משום צדוקין ליתא רק בגופו של קרבן שהיו אומרים שקרב משל יחיד, והיא הערה יקרה. וי"ל ג"כ לפי"ז דבב"מ (קי"ח) פליגי תרי לישני בטעמא דרבנן אם הוא מחששא דשמא לא ימסרנו יפה שהוא תלוי בפלוגתא דעירובין (ס"ח) הנ"ל אי חוזרין ומבטלין מחששא לצדוקין כנ"ל דוק והבן:
ז
בתוס' חולין (קי"ב) שהק' דלמ"ל קרא הטמאים לאסור צירן ורוטבן כתבת דברים נכונים. ואני אמרתי בילדותי ליישב קו' דבירושלמי נזיר (פ"ו ה"א) אמר דבר שי"ב איסור וטומאה מקום שבטלה טומאתו בטלה איסורו ולפמ"ש התוס' (בכורות כ"ג) דבטומאה ל"א טכ"ע וכ"ה בירושלמי סופ"י דתרומות נותנין טעם בתרומה ואין נותנין טעם במקוה ובר"ן פ' גה"נ לגבי טכ"ע באסה"נ, לפי"ז בשרצים שי"ב איסור וטומאה יש סברא כיון דלדין טומאה ליכא משום טכ"ע לא יהי' גם לאיסור דין טכ"ע לכך אשמעינן קרא הטמאים לאסור צירן ורוטבן לטומאה ואיסור:
ומיושב לי גם הירושלמי נזיר הביאו הבט"ע דין עדול"ת פ"א גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תל"ט דכל נבלה לרבות ח"ש וקשה דכבר ילפינן אי' ח"ש מקרא דכל חלב (ביומא ע"ד) ומה לי אי' לאו מה לי אי' כרת (יבמות קי"ט). ונראה דבמתני' דאהלות פי"ז אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית מן המת ומן הנבלה מבואר חידוש דפחות מכזית ממת ונבלה הם טהורים לגמרי אע"ג דגבי טו"א אינו כן כמו שהתוס' פסחים (ל"ג) הביאו תו"כ דאי אתה שובר אוכלין לטהרתן וע' חי' הרמ"ל שם, ולפי הירושלמי הנ"ל דמקום שבטלה טומאתו בטלה איסורו א"כ מתורץ קו' הנ"ל דלכך צריך קרא בנבלה לרבות ח"ש כיון דבטלה טומאתו בח"ש דנבלה והו"א דבטלה גם איסורו ודוק: דודך דוש"ת בתקות בשור.