חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן צב · ג
ומתורץ לי בזה מה שתמהו התוס' שם אמה דאמר כיון דעל אכילה לא לקי אבשול נמי לא לקי ואימא איפכא כיון דאבשול לקי אאכילה נמי לקי כדאמר בסמוך ונראה דאמרי' בשבת ע"א גרירא אית לי' גרירא דגרירא לית לי' ולפי"ז הכ"נ סברת המ"ד קמא דלא נוכל לומר איפכא כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי, שהרי כל אי' בשול הוא רק מגרירא דאכילה משום סייג וכדברי הכ"מ הנ"ל שוב א"א לומר דבשול יחזור ויגרור אי' אכילה שיהי' לוקה עלי' גבי חלב בחלב דא"כ הוי גרירא דגרירא דלא אמרי', וי"ל לפי"ז דבאמת פליגי בזה הני תרי לישני, דאיכא דאמרי כיון דאבשול לקי אאכילה נמי לקי אינהו ס"ל דאי' בישול ל"ה משום סייג דאכילה לכך שפיר אמרי דבשול גורר את האכילה ודוק כי נכון בס"ד:
ומעתה מתורץ היטב קו' הנ"ל דשפיר פריך הש"ס בנדרים דלמא מזג וחרצן דלית לה צערא לא הפר לה, דאע"ג דזג וחרצן הוא רק משום סייג דיין מ"מ הרי מוכרח מש"ס דחולין הנ"ל דכל סייג עשאו הכתוב לאי' בפני עצמו ואף בהבטל העיקר הסייג קיים ועומד: