חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן פה
ב"ה עה"ח. תרצ"ג דאמבראווא.
שוכט"ס לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי מו"ה יוסף יאסקי וועסטרייך נ"י אבד"ק קאנטשינא יע"א:
ע"ד השאלה באשה שמסרה על יד אבי' ס"ת להניחו בביהמ"ד ושניהם של"ח ועתה רצון בנו הבכור ליקח הס"ת מביהמ"ד ולהוליכו לכפר שדר בו ולהניחו בבית שמתפללים שמה:
א
מקור הדבר בש"ע או"ח סי' קנ"ג סעי' כ' דס"ת שהוחזק שהי' של אבותיו של ראובן אין הציבור יכולין להחזיק בו והוא ממהרי"ק שורש ע', אבל דברי המהרי"ק לכאורה סותרים לדברי המהרי"ק עצמם שורש קס"א לענין כלי כסף של הקדש שמביאים לבהכ"נ שיכולים הקהל לתפשם שישארו בחזקת הקדש, ומכאן המהרש"ל בתשו' גם לענין ס"ת כן וכתב הט"ז דמהרש"ל חולק על דין הש"ע כאן בשם המהרי"ק, אבל בש"ך יו"ד סי' רנ"ט סק"ו כתב לדחות ד' המהרש"ל ושיש לחלק בין הא דמהרי"ק שורש קס"א לגבי כלי הקדש שאין המנהג להניחם בביהכ"נ ומשוה"כ כשהניחם איכא הוכחה שהוקדשו משא"כ לגבי ס"ת, ובשו"ת מהר"י אשכנזי או"ח סי' ז' כתב שאין שו"ת מהרי"ק אתו לעיין מה שנראה קצת סתירה במהרי"ק שורש ע' שהביא המחבר למהרי"ק שורש קס"א שהביא המהרש"ל, ובאמת לחילוקו של הש"ך מיושב הכל, ולפנינו לקמן יבואר עוד בזה:
ב
והנה כ"ת כתב שיש לו להעיר בדבר חדש שלא מצא מי שקדמו בזה, דבס"ת יש לחלק בין איש או אשה שנתנו הס"ת לביהכ"נ והוא עפמ"ש במגן גבורים דבס"ת איכא טעמא שלא יוכלו הציבור להחזיק בו עפי"ד התו"ח סנהדרין כ"א דיחיד הכותב ס"ת לעצמו אין מהראוי להקדישו דבעינן לכם והקדש ל"ה שלו, וא"כ לשי' הרמז"ל דאשה אינה חייבת במצות כתיבת ס"ת ועיין שאג"א סי' ל"ה ומנ"ח מ' תרי"ג בזה ממילא דין ס"ת לגבה כדין כלי קודש דמבואר בש"ע שהם לציבור ולכאו' יפה העיר, וכבר העלה כעי"ז המהראנ"ח לענין איסור מכירת ס"ת שלא יהי' דין זה באשה מטעם זה שאינה במצות כתיבת ס"ת ולפנינו ידובר בזה:
ג
אבל מלבד שדברי התו"ח עצמם אינם מיוסדים שהוא נשען על דברי הר"מ דנאבד ס"ת צריך לכתוב אחרת לפ"ז ה"ה בהקדיש ס"ת דמבטל למ"ע דכתבו, והנה הב"י חולק על הר"מ וס"ל גם בנאבד שא"צ לכתוב אחרת ועיין בתשו' הגרא"ב ז"ל ובנח"א ה' ס"ת ופ"ת סי' ע"ר, וגם הבעל מגן גבורים בעצמו בשו"מ מהדו"ג ח"ג סי' פ"ו ומהדו"ד ח"ג סי' קל"ו מסיק דלא כתו"ח, ועכ"פ מ"ש המחבר בסי' קנ"ג שאין הציבור יכולים להחזיק בס"ת לא נסמך על סברת התו"ח מאחר דהב"י לא ס"ל כן אפי' בנאבד רק שנסמוך על המנהג שמניחים ס"ת בביהכ"נ לזמן א"כ אין לחלק בין איש לאשה בזה:
ד
אבל יותר יש להסביר ולהעיר חדשות בזה, דהנה בדין המחבר והמהרי"ק ז"ל דבס"ת אין הציבור יכולין להחזיק בו מטעם שהמנהג כן, לכאו' ק"ל למה צריכי לבא לטעם מנהג הא בלא"ה מן הדין כן מדאמרי' בשבועות (מ"ו) דרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ובתוס' שם דכש"כ שאר ספרים דהוי בכלל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, וא"כ איך יש מקום שיוכלו הצבור להחזיק בס"ת מפני שהבעלים הניחו שמה הא בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אין המוחזק יכול לטעון לקוח הוא בידי ונאמנים הבעלים להוציא מידו בכה"ג שראו אותו עתה בידו שאין לו מיגו דהחזרתי, אך י"ל דבאמת שי' רש"י ז"ל בשבועות (מ"ו) דשאר ספרים ל"ה מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וראיתי בד"ג כלל ע"ד שהעתיק מ"ש הג"ו כלל ג' דס"ת הוי לכ"ע מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר עכ"ד. ונראה דמ"ש לכ"ע שכוון לפלוגתת רש"י ותוס' הנ"ל דבס"ת כ"ע מודי והטעם נראה עפי"ד המהרי"ק הנ"ל שכן המנהג שנותנין ס"ת לביהכ"נ לפי שעה בשאלה וא"כ מתורץ קושיתו דבאמת הן הן דברי המהרי"ק ז"ל דמשום שהמנהג כן ממילא דין ס"ת כדברים העשויין להשאיל ולהשכיר לכך אין הציבור יכולים להחזיק בו ודוק:
ומה יפה עולה עפ"ז חילוקו של הש"ך בסי' רנ"ט הנ"ל לחלק בין ס"ת לכלי כסף, משום דרק ס"ת הוי מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כעין ספרא דאגדתא המפורש בגמ' משא"כ כלי כסף שאין המנהג להניחו בביהכ"נ ל"ה כדברים העשוין להשאיל ולהשכיר ודוק כי נכון:
ה
ומעתה תפול סברת כ"ת לחלק בין איש לאשה דז"א דכיון דעכ"פ באיש אמרי' שלא הקדיש הס"ת יהי' מטעם סברת התו"ח שלא לבטל מ"ע דכתבו לכם או מאיזה טעם שיהי' עכ"פ כיון שכבר המנהג לתת ס"ת בשאלה לבהכ"נ שוב הוי ס"ת לכ"ע מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר ושוב ממילא גם באשה הדין כן שאין הציבור יכולין להחזיק כדין הגמ' בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין המחזיק יכול לטעון לקוח הוא בידי ודוק, תדע דהכי הוא דאל"כ לסברת התוח הו"ל לחלק דרק בס"ת שכתב לו לשמו אם הניחו בביהכ"נ לא יוכלו הציבור להחזיק בו משום האומדנא שלא נתן להקדיש כדי שלא יבטל מ"ע דכתבו לכם, משא"כ בס"ת שהניחו לו אבותיו או שקנה מאחר דבלאה"כ לא קיים מצות כתיבת ס"ת נאמר דבמה שהניחו בביהכ"נ הרי הקדישו לחלוטין ולא מצינו בש"ע ובפוסקים שום חילוק בזה, אע"כ דבאמת אין חילוק דבכל גווני יכולים הבעלים להוציאו מהקדש ומשום דס"ת הוי מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר:
ו
וחזות קשה לי במה שדנו הפוסקים באומדנא זו אם בס"ת הניחו הבעלים בביהכ"נ ע"מ להקדישו, דאמאי לא נאמר שיש איסור להקדיש ס"ת לפ"מ דאמר בב"ק ע"ט דמכר והקדיש חייב בדו"ה דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ובתוס' שם דקבה"ב הוי כמכרו להדיוט ורק בקדוה"ג ל"ה כמכר משום דהשתא נמי נקרא תורא דראובן, ואף דבירו' פ' מרובה ה"ד גבי הפודה כלכלה מידי גזבר מהו שתיטבל למעשר ומתיב מגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר המקדיש אינו כמוכר דכוותי' הפודה אינו כלוקח מבואר בשי' הירושלמי דאפי' קבה"ב אינו כמכר, באמת הירושלמי חולק עם הש"ס דילן וא"כ לדידן דהקדש כמכר יהי' איסור להקדיש ס"ת דהוי כמוכר ס"ת שאסור, ועיין ס' נתיבות לשבת אע"ז סי' א' בהא דמוכרין ס"ת לישא אשה דה"ה אשה יכולה למכור כדי שתנשא כיון דבלא"ה מכניסתו לבעל ובעל בנכסי אשתו לוקח הוי ועיין ס' כנ"ר סי' י"ב שהעיר דתלי' באיבעי' בגיטין (מ"ד) בן בבל שנשא אשה בא"י והכניסה לו עבדים כו' עכ"פ סברת הנת"ל שיש בנשואי אשה גדר אי' מכירת ס"ת מטעם דבעל לוקח הוי וא"כ הכ"נ למה דקיי"ל דהקדש כלוקח יהי' איסור להקדיש ס"ת, וכעי"ז אמר בירו' נדרים פ"ה ה"ה דקידש אשה בס"ת אפי' של יחיד אינה מקודשת ומשום דקידושין הוי כמכר וע' חת"ס חו"מ סי' קמ"ג ובקונטרס משמרת להבית סי' ה' סעי' י"ז מה שכתבתי בדברי הירושלמי, ועיין מג"א סי' קנ"ג סקכ"ד דשי' הריב"ש ליתן ס"ת במתנה מותר רק למקום קרוב דאי לאו דעביד ליה נייח נפשי' ל"ה יהיב מתנה והוי כמכר להפוסקים דמותר למכור ס"ת של יחיד משא"כ למקום רחוק אסור במתנה והמג"א הביא מתוס' מגילה כ"ו דאגורי ומשכוני משל רבים לרבים דליכא הורדה מותר ומשל רבים ליחיד אסור ודעת הפוסקים דאפי' משל רבים ליחיד נמי מותר אם השוכר נוהג בה קדושה, אבל שי' הב"ח דאגורי ומשכוני אפי' משל רבים לרבים אסור ומנהג העולם שמשכירים ס"ת שסומכין על המג"א דבליכא הורדה מקדושה מותר, עכ"פ מבואר בדברי הריב"ש וב"י שהביא המג"א דלמי שאסור למכור ס"ת אסור ג"כ במתנה כדאמר במגילה (כ"ו) דמתנה כמכר ולפי"ז הכ"נ לדידן דהקדש כמכר יהי' אסור להקדיש ס"ת והיא הערה חדתא:
ז
ולכאורה י"ל דהיינו הך שכתב התו"ח שאין להקדיש ס"ת משום שמבטל מ"ע דכתיבת ס"ת והיינו משום דגם אי' מכירת ס"ת יהי' ג"כ מהאי טעמא שמפקיע המצוה דכתבו לכם, לפ"מ שראיתי בס' לק"ס מצות פ"ו מחרע"ק ח"ב סי' ס"ד בשם מהראנ"ח דמה"ט לא יאסר מכירת ס"ת אלא לאיש שמצווה על כתיבתו אבל אשה שאינה מצווה אפשר שאינה בכלל אי' מכירה, ומתורץ בזה קו' העצי ארזים אע"ז סי' א' במשנה סוף בכורים למה אמרו כנכסי כהן כו' ושיהא בע"ח נוטלו בחובו והאשה בכתובתה דצ"ל דמיירי דבע"ח צריך לס"ת למכרו כדי ללמוד תורה או לישא אשה וא"כ הא דתנן והאשה בכתובתה קשה דבאשה לש"ל כן דלא מיפקדא אהכי והוכיח מזה דמותר למכור לנשואי עצמה וה"ה להשיא יתומה ולהראנ"ח מתורץ בפשיטות דבאשה ליכא איסורא במכירת ס"ת עיי"ש וא"כ לחידוש זה נמצא דמ"ש התו"ח בהקדיש ס"ת דאיכא ביטול מ"ע דכתיבת ס"ת דאתא בכלל זה גם אי' מכירת ס"ת דהקדש כמכר דאי' מכירה הוא ג"כ מטעמא דא דמפקיע מ"ע דכתבו לכם:
אמנם הנה הביא שם מס' תורת חיים לאו"ח סי' קנ"ג דכתב שגם לאשה אסור למכור ס"ת שאין האי' משום ביטול מ"ע דכתבו לכם שהרי אפי' יש לו ס"ת אחרת וכן אם קנה ס"ת מן השוק ולא יצא בזה מצות כתיבת ס"ת אסור למכור רק הטעם כיון שכנגד ס"ת אין דבר שיהי' יותר בקדושה ממילא אין יכול למכרו עכ"פ:
ח
איברא דהוכחת התו"ח מקנה ס"ת שאסור למכרו י"ל אי מהא לא איריא דבאמת שי' הפרישה ביו"ד סי' ע"ר דמה דאמר שאסור למכור ס"ת זה קאי אס"ת שלו דוקא נמצא דבאמת בס"ת שקנה מן השוק לא יהי' אי' מכירה וא"כ אדרבה מסייע לי' לשי' הראנ"ח דאי' מכירה הוא רק מטעם הפקעת מצוה דכתבו לכם, אבל האמת מבואר בירושלמי סוף בכורים דקאמר המוכר ס"ת של אביו אינו רואה סימן ברכה הרי דלא כהפרישה והראנ"ח:
ועוד שהרי מצינו דעת הפוסקים שרק ס"ת של רבים אסור למכור וס"ת של יחיד מותר ולדברי הראנ"ח איפכא מסתברא דס"ת של יחיד יהי' אסור למכור משום ביטול מ"ע דכתבו לכם ובס"ת של רבים יהי' מותר משום דבלאה"כ ליכא בזה קיום מ"ע דכתבו לכם לדעת האומרים דאין יוצאין בשל שותפות עיין שו"ת ב"א יו"ד סי' ס"ג ובתשו' הגרא"ב בנח"א ה' ס"ת ובשו"ת מהרי"א אשכנזי סי' ז' ושמן רוקח ח"ג בזה:
ועוד דבמגילה כ"ז מיבעי' להו מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש כו' ואס"ד כהראנ"ח דטעם אי' מכירת ס"ת הוא משום הפקעת מצוה דכתיבת ס"ת א"כ מאי תיקן במה שלוקח בו חדש שהרי בקנה מן השוק ליכא קיום מ"ע דכתבו לכם דהוי כחוטף מצוה מן השוק ולדעת החולקים על הט"ז בסי' ע"ר ליכא מצוה כלל. וע"כ דלא כהראנ"ח וטעם אי' מכירת ס"ת משום שאין דבר שבקדושה נכנס תחתיו וע"כ הוא דאיבעי' בלוקח חדש שיהי' מותר ועיין שו"ת כנ"ר או"ח סי' י"ב שדן בחקירה זו אם אי' מכירת ס"ת הוא משום הפקעת המצוה וכנראה שלא ידע מהתו"ח ומהראנ"ח וכל הנ"ל, והדבר פשוט וברור דאי' מכירה אינו משום הפקעת המצוה, וא"כ הדרא קו' הנ"ל שיהי' איסור להקדיש ס"ת חוץ מטעם התו"ח בסנהדרין משום ביטול מצוה, רק מטעם נוסף דהקדש כלוקח וכהא דבעל בנכסי אשתו כלוקח הוי דאיכא גדר אי' מכירת ס"ת להנת"ל כאמור וצ"ע לכאורה. וראיתי בשו"ת מהר"י אשכנזי סי' ז' שהעיר על סברת התו"ח סנהדרין הנ"ל דבהקדש או מכירה לס"ת מבטל מ"ע דכתבו לכם דק' מהא דמגילה כ"ז הנ"ל באיבעי' דמהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש שהרי אכתי איכא ביטול מ"ע וכעין שהקשיתי לעיל לשי' הראנ"ח, אבל אי משום הא י"ל דהאיבעי' אזלא בס"ת שלא כתב לו רק שקנאו מאחר דבלא"ה לא קיום בזה מ"ע אבל אני הקשיתי להראנ"ח דכל אי' מכירה היא רק מטעם ביטול מ"ע א"כ ע"כ איירי הכא האיבעי' דמהו למכור ס"ת ישן כו' בס"ת שקיים בה מ"ע דכתבו לכם וא"כ תיקשי להראנ"ח הנ"ל:
ט
ובראיית התו"ח דהקדיש ס"ת מבטל מ"ע הוא ממ"ש הר"מ לגבי מלך כשהניחו לו אבותיו ונאבד צריך לכתוב שני ס"ת א"כ ה"ה ביחיד הכותב ס"ת ונאבד צריך לכתוב אחרת ובשו"ת מהר"י אשכנזי הקשה ע"ז דשאני במלך שצריך שיהי' לו בתמידות שני ס"ת משא"כ בהדיוט דעיקר מצותו שיכתוב ויתחדש על ידו ס"ת ומיד כשכתב הרי קיים המצוה ואפי' למ"ש הרא"ש דעיקר המצוה לכתוב כדי ללמוד בה מ"מ ע"כ שיש בכתיבת ס"ת שני חלקי מצוה א' להמציא ס"ת חדש ועוד לקרות וללמוד מתוכה וא"כ מיד כשכתב הרי נתקיים חלק הראשון ומה שנוגע למצות לימוד הרי יכול לקיים בשל אחרים וכי נצטוה דוקא ללמוד מתוך שלו עכ"ק:
ולענ"ד יתכן שי"ל דבאמת המצוה שילמוד מתוך ס"ת שכתב לו אע"ג דמצות כתיבה כבר נעשה מ"מ לא חלפה ועוד מצותו נמשך על כל שעת לימודו אח"כ דכזה מצינו בחולין (ס"ז) דרני דבשרא אסורין דכוורי שריין ושי' הר"מ דתולעים של בשר אפי' לאחר מיתה אסורין ומבואר מדברי הה"מ דמצות שחיטה הנעשה בבשר מתירתו תמיד שהוא דבר הנמשך והני דלא מהני שחיטה חזרו לאיסורן ועיין אנ"ז או"ח סי' תפ"ג שביאר זה ולפי"ז יתכן דה"ה לגבי מצות כתיבת ס"ת שהוא לתכלית הלימוד דכתיב ולמדה את בנ"י שימה בפיהם הכתיבה הוא מצוה נמשכת בכל עת שלומד בס"ת זה מתעורר קיום המצוה של כתבו לכם ובנאבד הס"ת נתבטל הנמשך ודוק:
י
ובשי' הר"מ הנ"ל דנשים אינם במצות כתיבת ס"ת כתב במנ"ח מ' תרי"ג הטעם משום שאינם בקשירה כלומר דפסולות לכתיבת ס"ת וממילא אפי' ע"י אחרים לא דכ"מ דלמ"ע ל"מ משוי שליח ובנח"א ה' ס"ת הק' ע"ז דמזוזה תוכיח דחייבין במזוזה אע"ג דפסולות לכתיבה רק הטעם משום דנשים פטורות מת"ת וכתיב ולמדה את בנ"י עיי"ש ויש להעיר קצת לפי המבואר בש"ע או"ח סי' רפ"ב דהכל עולים למנין ז' אפי' אשה ובמג"א כתב דמשמע דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה אע"פ שפטורות מת"ת מ"מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שנשים וטף חייבים בה ואמנם משום מצוה לשמוע קרה"ת הוא רק תקנת נביאים לא מה"ת עיין מג"א סי' קל"ה סק"א אבל לשמוע פ' הקהל הוא מדאו' ועוד דנשים חייבות לשמוע פ' זכור מדאו' כמבואר באחרונים, ומ"ש החינוך מ' תר"ג דמצות זכר מחיית עמלק ליתא בנשים משום שאין דרכן לכבוש הק' במנ"ח שהרי במלחמת מצוה הכל יוצאין וע' נח"א ה' חנוכה ופורים בזה וא"כ אף דנשים פטורות מלימוד מ"מ למאי דאמר (ב"ב מ"ג) שאני ס"ת דלשמיעה קאי וא"כ הרי נשים באים לשמוע פרשת הקהל ופרשת זכור מדאו' וצ"ע:
כן עוררו רעיוני דרך אגב בברכות י"ז בר"א שנכנס לבהכ"נ ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה דלמה הי' צריך לשחררו לפי האמור דאשה חייבת לשמוע פ' זכור וממילא ה"ה עבד כמבואר באו"ח סי' רפ"ב ברמ"א דעבד כאשה ובס' א"ח לאו"ח סי' נ"ה הביא משו"ת שאילת שמואל דאם נאמר שאשה חייבת בפ' זכור מה"ת י"ל דנשים ועבדים מצטרפין בזה לעשרה וא"כ הרי הרא"ש בברכות מ"ז שם כתב דר"א ששחרר עבדו לצירוף עשרה הי' לקריאת פ' זכור שהוא מה"ת א"כ תיקשי דאפי' לא הי' משחררו הי' העבד מצטרף לעשרה וצ"ע וכמדומה שדברו בזה באחרונים:
העולה מכל הנ"ל בנדון שאלתנו שאין הצבור יכולים להחזיק בהס"ת ויש יכולת ביד הבן להוציא הס"ת להוליכו למקום שמתפלל בו וכמבואר בש"ע או"ח סי' קנ"ג משו"ת המהרי"ק הנ"ל ולא קיי"ל כמהרש"ל שהביא בט"ז שם גם בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב סי' י"ט כתב דכה"ג שרוצה היחיד ליתן הס"ת לביהמ"ד אחר גם המהרש"ל מודה וסייע לזה משו"ת מהר"ם אלשיך סי' כ"ז עי"ש וא"כ ה"ה בנ"ד:
יא
זולת שיש לדון קצת אם ליכא הורדה מקדושה במה שמוציא הס"ת מבהמ"ד דמתא לקיבוץ של יחידים בכפר ובמהרש"ם ח"א סי' מ"ה כתב כן ראי' מש"ס מגילה כ"ז בהא דאין מוכרין של רבים ליחיד מפני שמורידין מקדושתן דברי ר"א א"ל א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה ומפרש בגמ' טעמי' דר"מ דמעיר גדולה לקטנה השתא נמי קדושה משא"כ ביחיד שא"א קדושה בפחות מעשרה ורבנן אי איכא למיחש כה"ג נמי איכא למיחש משום ברוב עם הדרת מלך, הרי דגם בכה"ג איכא הורדה עכ"ד עיי"ש, ולענ"ד צ"ע בראייתו חדא דמה ראי' ס"ת מבהכ"נ ועוד דאדרבה מכאן מוכח דל"ה הורדה, דרבנן השיבו לר"מ דא"כ אף מעיר גדולה לעיר קטנה לא אלא ע"כ דלא חיישינן לזה והי' זה לפלא בעיני על הגאון מהרש"ם ז"ל בזה, שוב עיינתי ראיתי שדייק זה מלשון הרמ"א או"ח קנ"ג סעי' י"א שמותר להשאיל ס"ת ליחיד דש"מ דלמכור ליחיד לא ע"כ שפיר למד דלפי"ז ה"ה מעיר קטנה לגדולה לא כמו שאמרו רבנן לר"מ:
ואמנם תמה אני שהגאון מהרש"ם ז"ל לא הביא הירושלמי דמגילה שם דאר"י לית כאן בהכ"נ תפתר בס"ת עיי"ש וא"כ א"צ ללמוד ס"ת מבהכ"נ רק דאדרבה איירי כאן בס"ת וגם מה שהערתי דאדרבה רבנן השיבו בתמי' דא"כ אף מעיר גדולה לקטנה נמי לא הנה בתמים דעים סי' קט"ו הביא לדברי הירושלמי וכתב ע"ז וז"ל ודומה לי כי לפי הירושלמי דברי חכמים אינם כמתמיהים אלא בדעת עצמן הן אומרים כלומר אף אנו אומרים לא מעיר גדולה לקטנה וע"כ קשה הי' להירושלמי והרי מוכרין אותו לכל דבר ומשני תפתר בס"ת שאין להפקיעה מקדושתה גם אין להורידה אפי' דרגא אחת עכ"ד, מעתה לפי פי' התמים דעים טובה ראיית המהרש"ם שהרי חכמים אמרו כן לפי האמת דאף לא מעיר גדולה לקטנה ודוק, ואם הי' הגאון הנ"ל מרגיש בדברי הירושלמי ופי' התמים דעים הי' שמח ולא הי' צריך לדייק מלשון הרמ"א סי' קנ"ג דמותר להשאיל ליחיד ש"מ דלמכור ליחיד לא מאחר שמפורש כן בירושלמי:
[במחילה מכ' הגאון שר התורה מהרש"ם ז"ל שכתבתי דאשתמיטתי' ירושלמי דמגילה דאמר לית כאן בהכ"נ תפתר בס"ת כו' כאשר כן הביאו במקום אחר שהוא המהרש"ם ח"א סי' א' שהזכיר להירושלמי הנ"ל, ועכ"פ שלא אשתמיטתי' זה רק מה שלא הביא כאן בסי' מ"ה באמת הוא חידוש שמפורש יוצא לפי התמים דעים דגם לרבנן אין מוכרין ס"ת ליחיד אפי' מעיר גדולה לקטנה ולא הי' צריך לדייק מלשון הרמ"א סי' קנ"ג במ"ש דמותר להשאיל ס"ת ליחיד דש"מ דלמכור ליחיד לא וצ"ע]:
ומ"מ להלכה כ"ז לפי סוגי' הירושלמי אבל לפי סוגי' ש"ס דילן דחכמים השיבו לר"מ בתמי' א"כ אדרבה ש"מ דמעיר גדולה לקטנה ליכא הורדה ודוק:
כן ראיתי בס' עצי ארזים אע"ז סי' א' שהביא מהירושלמי הנ"ל ראי' לשי' הרא"ש דס"ת של יחיד מותר למוכרו מדאמר ר"מ שאין מוכרין משל רבים ליחיד ומוקי לה בס"ת והפ"י דלכך אין מוכרין ס"ת ליחיד דאיכא הפקעת קדושה דמתחלה בשל רבים הי' אסור הס"ת במכירה ועכשיו בשל יחיד יהי' מותר למוכרו והיא כשי' הרא"ש ז"ל:
ולענ"ד צ"ע דאיך אפשר ללמוד כן בשי' הירושלמי דבשל יחיד מותר למוכרו דאדרבה מפורש בירושלמי נדרים פ"ה ה"ה דקידש בס"ת של יחיד אינה מקודשת משום דקידושין הוי כמכר, הרי מפורש שי' הירושלמי דאף ס"ת של יחיד אסור במכירה והוא כשי' הר"מ ז"ל וצע"ג, יותר אין להאריך: והנני בזה ידידו דו"ש בהגיון גמ"ט וחג שמח.