חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן עז · ד
אמנם שיש לדון להשוות הענינים עפי"ד המהריב"ל הביאו המל"מ פ"א מה' מכירה דבאתרא דכתבי שטרי דל"ק עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש, דה"ה היכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקונה בכסף לבד עי"ש דמבואר סברתו דמשום דלא לעביד אינש איסורא סתמא כפירושו, עפי"ז יתכן ג"כ בהא דאפי' א"נ דבהקדש ותרומה מהני גמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא דעכ"ז אזלינן בתר מחשבתו, י"ל דה"ט משום דלענין חיובו להקדש גלי קרא כל נדיב לב דאזלינן בתר מחשבתו אבל לגבי זה מה שחשב להוציא בשפתיו ולא הוציא ע"ז שוב הדר אמרי' דדברים שבלב ל"ה דברים והוי כלא חישב להוציא בשפתיו ע"כ מחשבתו לצדקה קיימת, אבל כ"ז היכי שאינו נוגע לאיסורא משא"כ היכי דעפ"י מחשבתו בלא הוצאת שפתים נוגע קצת לאיסור בכה"ג שוב אמרי' דהוי כפריש בהדיא שלא יחול כ"א עד שיוציא מפיו, ומעתה לפמ"ש בשו"ת רע"א סי' כ"ט עפ"י הב"י או"ח סי' תל"ב מה שלא תקנו לברך על ביטול החמץ שהוא מה"ת משום דאין מברכין על דברים שבלב, לפי"ז ה"ה לגבי תרומה היכי שמפריש במחשבה לא יברך על ההפרשה ובבי"צ יו"ד ח"א סי' ו' דממילא איכא איסורא להפריש במחשבה להפסיד הברכה וכמו"ש הב"י אע"ז סי' ס"ב דאם אין עשרה לא יכנס לחופה שלא להפסיד הברכה ועיין א"מ בתשו' ו' בזה עכ"ד, א"כ נראה דלגבי תרומה בגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא דלא מהני ההפרשה עפ"י מחשבתו כיון דמברכין על הפרשת תרומה ומעשרות א"כ הוי כמפרש שלא תחול התרומה עד שיוציא בשפתיו דאל"כ תהי' ברכתו כמו לבטלה משום דאין מברכין על דברים שבלב, ולפי"ז מתורץ שפיר דין התוספתא בהפריש תרומה ע"מ לקרא לה שם אין בה קדושה עד שיקרא את השם, והיינו משום דלא לעביד איסורא הוי כפריש ומשא"כ בדין הש"ע חו"מ סי' רי"ב לגבי צדקה כיון שאין מברכין על הצדקה לא אמרי' דהוי כפריש לכך אפי' חישב להוציא בשפתיו ולא הוציא מ"מ חייב ליתן עפ"י מחשבתו, ואף שהש"ך ביו"ד סי' רנ"ח סק"ה כתב דהיכי שגמר בלבו שאותו סלע שחשב לא יהא לצדקה עד שיוציאה בפיו והוציא אחר בפיו דשניהם אינם כלום, התם שאני שהרי חשב בפירוש בשלילה שלא יהא מחשבתו כלום עד שיוציא בפיו וא"כ לא היתה חלות מחשבה כלל אבל היכי שהיתה מחשבתו לצדקה סתם אף שגמר בלבו להוציא בשפתיו ולא הוציא לא אמרי' דהוי כפירש וחייב ליתן עפ"י מחשבתו ודו"ק שהיא עצה נפלאה בס"ד: