חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן עו · י
איברא דמה שכתבתי דמשום נייח נפשי' דמצוה הוי כחוב דאמרי' תן כזכי יש לדון בטעם הדבר דבחוב הולך כזכי דכבר הבאתי מהמח"א שכתב הטעם דתלי' בדעתו של נותן אבל בסמ"ע סי' ק"ה כתב הטעם דבפקדון וחוב דהממון הוא כבר של זה ששלחו משה"כ בקל יכול לזכות עבורו משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא הי' שלו מעולם משה"כ בעינן לשון מעולה דמבורר טפי ובאמת נחלקו בזה הראשונים דהר"ן והמרדכי הביאם הב"ח בסי' ק"ה כתבו דתלי' בדעתו של נותן וע"כ כתב הטור אפי' עשאו שליח לקבל כיון דתלאן בדעת הנותן לא נפקא לן במקבל מידי במה שעשאו שליח עיי"ש, אבל הנמ"י הביאו הפרישה ז"ל כתב הטעם משום דבמתנה בעינן לשון מבורר, ומעתה הא תינח לטעם הר"ן והמרדכי דתלי' בדעתו של נותן שפיר יתכן דגם משום ניחותא דמצוה הו"ל כחוב דהנותן גמר דעתי' ומשעבד נפשו משום דאית לי' נייח נפשי' דמצוה משא"כ לטעם דנמ"י דלא תלי' בדעת הנותן כלל רק משום דבחוב הממון הי' כבר של המקבל, א"כ ניחא רק בעביד לי' המקבל נייח נפשי' להנותן דמשום זה הוי שיש להמקבל כבר זכות בהמתנה שמקבל ממנו משא"כ משום נייח נפשי' דמצוה כמו בהקדש לעניים שלא בא מצד העניים עצמן דאינהו לאו כלום קעבדו ואין להם זכות בהמתנה כלל א"כ אף שלהנותן יש לו ניחותא דמצוה מה בכך כיון דלא תלי' בדעת הנותן כלל: