אור ברסלב
חזון נחום סימן עו

חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד

סימן עו

סימן עה

ב"ה כ"ד תמוז תרפ"ו.

שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הגאון החו"ב חובר חבורים מחוכמים כש"ת מו"ה שמעון לאנגזאם נ"י ראבד"ק מעליץ:

מכתבו היקר הגיעני ואם שאפפוני כעת טרדות שונות פניתי בזה להשיבו מפני הכבוד ולמען דברי תורתו החביבים עלי:

ע"ד השאלה ראובן נדר שני מאות לעני שבעיר אחרת ונתן לשמעון ההולך לשם סך מאה לתתם להעני הנזכר וקודם שהלך לשם נתעורר לראובן פתח חרטה על כל הנדר ורוצה לשאול עליו:

א

ראשית דברי כת"ה בזה עפ"י המבואר בתשו' הרשב"א המיוחסת לרמב"ן ז"ל סי' רע"ה הביא הב"י יו"ד סי' רכ"ח והוא בש"ע סעי' מ"ב דבצדקה אף דבבא ליד גבאי ל"מ שאלה מ"מ בבא מקצת ליד הגבאי יכול לשאול על השאר ובחת"ס סי' רמ"ג העיר דא"כ נאמר מכיון שהותר מקצתו הותר כולו ותי' כיון דיד הגזבר כיד עניים לא גרע מנתן מתנה להדיוט שא"י לחזור אחר שכבר זכה, ולפי"ז הכא שעדיין לא בא ליד העני עצמו רק לדון מדין הולך כזכי דמבואר בחו"מ סי' קכ"ה במקבל עני שא"י לחזור הרי בקצה"ח שם ס"ק ב' כתב על דברי התומים לחלק בין גזבר לאיש אחר רק כיון דצריך ליתן לו מכח הנדר הוי כמו חוב דאמרי' תן כזכי וא"כ בנ"ד דמהני עכ"פ שאלה על המקצת שלא הוציא מרשותו ומכיון שהותר מקצתו הותר כולו ומיעקר חובת נדרו שוב ל"א תן כזכי וממילא בטל כל הנדר, זתו"ד הנחמדים והוסיף לבאר ולהמשיך בטוב טעם:

ב

והנלע"ד בזה הנה לכאו' להמבואר בירושלמי פ"ק דגיטין ה"ה טול מנה זה לפלוני יהא זה מנה לפלוני בידך אם רצה לחזור לא יחזור והדין זכה לחברי' הרי דלשון טול מנה זה הוי כזכי וכ"כ במח"א ה' צדקה סי' ג' במ"ש בשו"ת הרשב"א סי' תרנ"ו דכל שמסרן לאחרים זכו עניים ול"מ שאלה התם ה"ט משום דא"ל טלי זה לעניים ולשון טול הוי לשון זכי' עיי"ש, וא"כ בנ"ד לפי לשון בני אדם הרגיל לומר להמוליך טול סך זה ותן לפלוני הוי זה לשון זכי ולא יכול לחזור, אך י"ל דאפי' בכה"ג שאמר טול ותן הוי ב' לשונות דסתרי אהדדי שוב לא אמרי' שהוא כזכי וכמו"ש בשו"ת שבו"י ח"ב סי' קנ"ט לענין הולך ותן וראי' מהא דגיטין (ס"ב) בהא דהולך ותן דמדייק הש"ס מזה דגם הולך כזכי דאי ל"ה כזכי לא מהני מה שאמר ג"כ לשון תן והכ"נ במתנה דתן ל"ה כזכי לא מהני מה שאמר גם לשון טול ובפרט דהר"ן בגיטין פ"ק הביא הירו' דטול הוי כזכי ופי' דהוא לגבי חוב דוקא ולא כפי' המח"א דהוי כזכי גם במתנה:

ג

אמנם יתכן דבנ"ד גם משום הולך לחודא הוי כזכי כדין הש"ע סי' קכ"ה הנ"ל ואף שע"י שאלה איגלאי מלתא למפרע דל"ה נדר מ"מ י"ל דא"י לחזור, הנה לכאו' יש להעיר בדין הש"ע ובטעם הקצה"ח דמשום הנדר הוי כחוב דאמרי' בי' תן כזכי והרי למאי דאמר בגיטין (י"ד:) הא דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הא דליתא למקבל בשעת מתן מעות ופירש"י שכבר מת וזה לא הוי יודע נמצא זכי' בטעות כו' א"כ הכ"נ אמאי לא יועיל שאלה בהולך לעני משום תן כזכי הלא כיון ששאל ע"י פתח וחרטה ונעשה הקדש טעות ממילא אין לומר תן כזכי דהוי זכי' בטעות, ולכאו' י"ל למ"ש בשו"ת בצ"א סי' ט"ו דהקדש עניים חלוק מהקדש גבוה ומהני שאלה בחרטה דמעיקרא בלא פתח ול"ה הקדש טעות אבל אכתי תקשי על הטור שהביא דין זה והטור ז"ל הרי אזיל בשי' דגם הקדש עניים לא ניתר כ"א ע"י פתח דוקא וא"כ הוי זכי' בטעות, רק שי"ל דמתחלה אנו דנין אם הוי כזכי ואמרי' דמשום הנדר הוי כחוב דתן כזכי וממילא הוי כמסירה לידו שא"י לחזור וגם שאלה לא מהני ושוב אדרבה ל"ה זכי' בטעות, ולפי"ז נראה דה"ה בנ"ד אף שמועיל שאלה על המקצת שלא הוציא הנותן מרשותו וממילא בטל הנדר גם על מה שכבר נתן מידו משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו, עכ"פ כיון דביטול הנדר על מה שכבר נתן מידו ל"ה מדין שאלה רק מדין הותר מקצתו הותר כולו, ומטעם הירו' אם כל היוצא מפיו יעשה ואם לאו לא יעשה עכ"פ ל"ה ע"ז שנתן מידו שם הקדש טעות וממילא קודם שנשאל הי' על זה חיוב נדר שהרי לא נעקר למפרע כ"א מכאן ולהבא משום דליכא כל היוצא מפיו יעשה א"כ כבר זכה השליח להעני מדין הולך כזכי וא"י לחזור ממה שנתן ודוק:

אך י"ל דזה תלי' בטעמא דהותר מקצתו ולטעם הרא"ש נדרים (ס"ו) הוא משום שלא נדר כ"א על דעת שיתקיים כולו א"כ הוי גם ע"ז הנשאר דין הקדש טעות ומשא"כ לטעם הירושלמי משום כל היוצא מפיו יעשה הביאו הר"ן שם:

ד

עוד נ"ל בדין הש"ע סי' קכ"ה הנ"ל בנדר לעניים דהולך כזכי מלבד טעם הקצה"ח הנ"ל משום חיוב הנדר יתכן עוד דכמו שכתבו התוס' גיטין (י"ב) דאע"ג דבמתנה ל"ה תן כזכי, אבל בשחרור דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' ל"ה משחררו משה"כ חשוב כחוב דאמר בי' תן כזכי ורא"ש שם הק' שהרי גם במתנה אמרי' (בגיטין נ') אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' ל"ה יהיב לי', ותי' דפעמים שנותן לקרובו או אוהבו גם בלא עביד לי' נייח נפשי' [וצע"ק מפירש"י כתובות מ"ט מיבעי' דדוקא לגבי בנו אמרי' הכי דיהיב לי' מתנה בלא נייח נפשי' ולא בשאר בנ"א] ובמח"א ה' זכי' סי' כ"ט כתב בטעם הדבר דמהני מה דעביד לי' נייח נפשי' משום דגמר בדעתי' ויהיב לי' דכה"ג ודאי אין דעתו לחזור, א"כ הכ"נ בצדקה לעניים י"ל דמשום המצוה הוי כחוב דגמר בדעתו והוי תן כזכי וכה"ג שכתבו התוס' בכורות (י"ח) דאקנויי קא מקני לי' מקום בחצירו אפי' בלא קנין גמר ומשעבד נפשי', משום המצוה ויותר יש להסביר דמשום המצוה דקעביד אע"ג דמלל"נ מ"מ מקרי ג"כ מתעביד לי' נייח נפשי' וסמך לזה מגיטין (ל"ח) בר"א ששיחרר עבדו והשלימו לעשרה שכתב הר"ן דליכא משום לא תחנם כיון דמשום נייחא דמצוה קעביד הוי כמוכרו לו ועיין מג"א סי' צ', הרי דע"י נייחא דמצוה הוי כמכר וחוב א"כ שוב אמרי' בי' תן כזכי וזה טעם הש"ע סי' קכ"ה הנ"ל במקבל עני שא"י לחזור דהוי תן כזכי [ויש להעיר קצת בדברי הר"ן מירו' פ"ג דמעשרות במעביר תאנים בחצירו לקצות בניו וב"ב אוכלין ופטורים ומוקי לה כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה והיינו דמשום חוב דרבנן ל"ה כמכר שיקבע במעשר והכ"נ משום נייחא של תפלה בעשרה מצוה דרבנן ג"כ לא יהי' כמוכרו וצ"ע]:

ה

ועפ"י האמור יתכן בישוב קו' המח"א ה' צדקה סי' ג' על דין הש"ע סי' קכ"ה הנ"ל מירו' פ' בני העיר דיהבו לי' זוזי לר' חייא למפלגן ליתמי ולארמלתא אזל ופלגינהו לרבנן ומפרש משום דר"ח לאו גבאי הוא כדי דלזכי בי' עניים הרי דאף שאמרו לי' לר"ח הולך ומסרו בידו לא זכו בי' יתמי דאפי' בכה"ג ל"ה הולך כזכי, והנלע"ד דכבר הבאתי מ"ש הר"ן דמשום נייחא דמצוה הוי כמוכרו לו וכה"ג אמרי' במגילה (כ"ו) לגבי מתנה אי לאו דאית לי' הנאה מיני' ל"ה יהיב לי' הדר הו"ל כזביני, וכבר הבאתי לעיל מה שהק' הרא"ש ז"ל דגם במתנה יהי' תן כזכי משום דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' ל"ה יהיב לי' ותירץ דכ"פ שנותן לקרובו או אוהבו בלא עביד לי' נייח נפשי', וי"ל לפי"ז דבאמת ה"ט מאן דס"ל בגיטין שם גם במתנה תן כזכי שהיא משום דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' כו' הו"ל כחוב ומכר וכגמ' דמגילה הנ"ל דאמר מתנה פליגי בה כו', ונראה דתלי בפלוגתא דתנאי במתני' דבכורות (נ"ב) דר"מ אומר מתנה אין חוזר ביובל וחכ"א מתנה כמכר ובירו' מעשרות פ"ב ה"א לגבי מתנה אי קובע למעשרות דתלי לה בפלוגתא דר"מ וחכמים אי מתנה כמכר:

ו

ועפי"ז י"ל בישוב פירש"י ז"ל (ב"מ ט') במתני' אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום פירש"י ממנ"פ אי קני' קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו הא יהבי' נהלי' במתנה ואי לא קני' קמא הו"ל הפקר עד דמטא לידי' דהאי וקני האי כו' אבל בגמר' בסמוך בד"ה אלא וד"ה סיפא פירש"י רק הטעם משום דאדעתא דהאי אגבהה וכבר עמדו בזה המפורשים, ובנה"מ סי' רס"ט סק"ז הביא מהשמ"ק שכתב בטעם פירש"י בגמ' דאם לא הגביהו תחלה רק לעצמו כגון שאמר כן בפני עדים תלינן הנתינה בפקדון ולא במתנה, אבל בזה עדיין לא מתיישב הסתירה בפירש"י במתני', ולהאמור י"ל הנה דבר זה אי תלינן שנתן לשם פקדון או מתנה תלי' במחלוקת הפוסקים שהביאם בקצה"ח סי' שס"ג בנתן לחבירו מעות בסתם אי הוי פקדון או מתנה וע' מ"פ חו"מ לסי' קפ"ג (ובמ"ש הקצה"ח דהיכי שהי' חייב לו איזה חוב ל"א דרך מתנה נתנה לו אלא ודאי בחובו פרע כמבואר בש"ע סי' נ"ח עיין חו"ד סי' קס"א סק"ב בישוב קו' הט"ז שם עד"ז], ונראה דמחלוקת הפוסקים הנ"ל תלי' בפלוגתא דר"מ וחכמים אי מתנה כמכר ולמאי שבארתי דפליגי אי אלים חזקה דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' ל"ה יהיב לי' או דאמרי' שלפעמים נותן לאוהבו גם בלא עביד לי' נייח נפשי' וכסברת הרא"ש הנ"ל, ולפי"ז מתורץ שפיר דבגמ' דב"מ שם לא רצה רש"י ז"ל לפרש משום ממנ"פ דיהבי' לי' במתנה משום דלהלכה דקיי"ל כחכמים דמתנה כמכר דאלים חזקה דלא יהיב אינש מתנה בלא עביד לי' נייח נפשי' לכך הכא בנתן לחבירו סתם ולא ידעינן דעביד לי' נייח נפשי' לכך מספק לא אמרי' דנתן לשם מתנה כ"א לפקדון אבל במתני' רצה רש"י ז"ל לפרש סתם מתני' אליבא דר"מ לשי' דמתנה אינה כמכר משום דרגילות היא דיהיב מתנה בלא עביד לי' נייח נפשי' וכדברי הרא"ש בגיטין הנ"ל ולכך הכ"נ איכא ממנ"פ דאפי' לא אגבהה אדעתא דהאי הא יהבי' ניהלי' במתנה ודוק היטב:

ז

עכשיו אני חוזר לדין הקדש אי הוי כחוב ומכר משום נייחא דמצוה כנ"ל הנה ידוע מחלוקת הרי"ף והרמב"ן ז"ל ב"ב וש"ך סי' רנ"ה סק"ח אי מע"פ גובה מהקדש ובקצה"ח סי' קי"ז סייע להרי"ף דהקדש ל"ה כמשועבדים מתוס' ערכין כ"ג ולאפוקי מדעת המל"מ פי"ח מה' מלוה בשם הב"י הב"ח ומהרי"ט ז"ל ואני כתבתי במק"א דהקדש תלוי במחלוקת ש"ס בבלי וירושלמי והרי"ף ז"ל לשי', דהנה בירו' פ' מרובה ה"ד הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתיטבל למעשר מתיב ר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר דכוותי' הפודה אינו כלוקח מבואר שי' הירושלמי דמכר והקדיש א"ח דו"ה דאפי' בקב"ה ל"ה כמכר אבל שי' דילן ב"ק ע"ט דמכר והקדיש חייב בדו"ה דמ"ל מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים ובתוס' שם דקבה"ב הוי כמוכרו להדיוט והרמב"ן ז"ל פ' הגוזל בתרא כתב בשי' הרי"ף ז"ל ג"כ כשי' הירו' דהקדש ל"ה כמכירה וכ"כ הנמ"י והה"מ בשי' הרי"ף ז"ל עיין פנ"מ שהביאם ולפי"ז ניחא מה דס"ל להרי"ף דמטלטלין נגבין מן ההקדש דל"ה כמשועבדים דלשי' אזיל כשי' הירו' דגנב והקדיש א"ת בדו"ה דהקדש ל"ה כמכר וה"ה הכא ל"ה כמשועבדים ובש"ך סי' רנ"ה האריך בישוב דברי הרי"ף ולמאי שכתבתי מתורץ כמין חומר דמקורו טהור מסוגי' הירו' ומקום הניחו לי בזה לענ"ד:

ח

ובהסבר פלוגתת שני התלמודים אי הקדש הוי כמכר לענין גביית מע"פ י"ל לפי דאמר בגיטין (נ') דמע"פ אין גובה ממתנה דהוי כמכר משום דאי לאו דאית לי' הנאה מיני' לא יהיב לי' מתנה ולכך כי פסידא דלקוחות דמי, ולפי"ז גם לגבי הקדש אי אמרי' דהוי כמכר משום דאתעביד להנותן נייח נפשי' דמצוה אע"ג דמשום נייח נפשי' דא ליכא פסידא להקדש מ"מ כיון דעכ"פ הקדש נקרא מכר שוב אמרי' לא פלוג בין מתנה למתנה דשניהם הוי כמכר בהדיוט והקדש וכבר הביא בשער משפט סי' קי"א מחלוקת הראשונים ז"ל דלא פלוג חז"ל בתקנתן בין מתנה לאחר או לבנו, ולפי"ז בהקדש דעכ"פ שם מכר לו ע"י נייח דמצוה אף דליכא פסידא להקדש מ"מ בזה ודאי לכ"ע אמרי' לא פלוג במכר, ומשא"כ לשי' הירו' דהקדש לא נקרא מכר ומשום דלא סבירא לי' דע"י נייח דמצוה יהי' נקרא מכר, ומעתה מתורץ קו' המח"א הנ"ל על המחבר בסי' קכ"ה דבמתנה לעניים הולך כזכי שהוא נגד הירו' דמגילה הנ"ל, ולהאמור מיושב שפיר דהירו' לשיטתו דהקדש אינו כמכר ולא אמרי' דמשום נייחא דמצוה יהי' חשיב כמכר וחוב כיון דמלל"נ לכך שפיר ס"ל גם בהקדש עניים ל"ה הולך כזכי משא"כ אליבא ש"ס דילן ודו"ק:

ט

באופן שעפ"י העולה דהקדש עניים הוי כחוב ומכר לשי' ש"ס דילן ולכך במקבל עני כתב בש"ע דא"י לחזור דהולך כזכי כמו בחוב ויותר מזה כתב בכנה"ג בשם המבי"ט הביאו הפ"ת סי' קכ"ה באם המקבל הוא בעל תורה משום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה הוי הולך כזכי, ואף שבשו"ת שבו"י ח"ב סי' קנ"ט השיג עליו הוא רק משום דאפי' הוא ת"ח כיון שאינו עני שיש לו פרנסתו בריוח ליכא מצוה משא"כ בהקדש לעני שפיר הוי הולך כזכי משום דהמצוה משוי לי' כחוב, וא"כ אזדא לי' סברת כת"ה דמשום שהותר מקצתו הותר כולו וליכא חוב של נדר לא אמרי' עוד הולך כזכי ולמה שכתבתי גם בלא חוב קבלת נדרו הוי כחוב משום ניחותא דמצוה ואמרי' בי' הולך כזכי:

י

איברא דמה שכתבתי דמשום נייח נפשי' דמצוה הוי כחוב דאמרי' תן כזכי יש לדון בטעם הדבר דבחוב הולך כזכי דכבר הבאתי מהמח"א שכתב הטעם דתלי' בדעתו של נותן אבל בסמ"ע סי' ק"ה כתב הטעם דבפקדון וחוב דהממון הוא כבר של זה ששלחו משה"כ בקל יכול לזכות עבורו משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא הי' שלו מעולם משה"כ בעינן לשון מעולה דמבורר טפי ובאמת נחלקו בזה הראשונים דהר"ן והמרדכי הביאם הב"ח בסי' ק"ה כתבו דתלי' בדעתו של נותן וע"כ כתב הטור אפי' עשאו שליח לקבל כיון דתלאן בדעת הנותן לא נפקא לן במקבל מידי במה שעשאו שליח עיי"ש, אבל הנמ"י הביאו הפרישה ז"ל כתב הטעם משום דבמתנה בעינן לשון מבורר, ומעתה הא תינח לטעם הר"ן והמרדכי דתלי' בדעתו של נותן שפיר יתכן דגם משום ניחותא דמצוה הו"ל כחוב דהנותן גמר דעתי' ומשעבד נפשו משום דאית לי' נייח נפשי' דמצוה משא"כ לטעם דנמ"י דלא תלי' בדעת הנותן כלל רק משום דבחוב הממון הי' כבר של המקבל, א"כ ניחא רק בעביד לי' המקבל נייח נפשי' להנותן דמשום זה הוי שיש להמקבל כבר זכות בהמתנה שמקבל ממנו משא"כ משום נייח נפשי' דמצוה כמו בהקדש לעניים שלא בא מצד העניים עצמן דאינהו לאו כלום קעבדו ואין להם זכות בהמתנה כלל א"כ אף שלהנותן יש לו ניחותא דמצוה מה בכך כיון דלא תלי' בדעת הנותן כלל:

יא

אמנם נלע"ד שיש להוכיח כטעם הר"ן והמרדכי ז"ל, הנה בב"מ י' דאמר וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי הק' בתוס' דבפ"ק דגיטין אמר ר' יוחנן גופי' כל האומר תנו כאומר זכי, ונ"ל לתרץ דכבר הבאתי קו' הרא"ש דלמה במתנה ל"ה תן כזכי הא גם במתנה אמר בגיטין (נ') דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' כו' ותי' דרגילות היא כ"פ שנותן לקרובו או אוהבו בלא נייח נפשי' וכמו דאמר במגילה (כ"ו) דמה"ט הו"ל כזביני, וא"כ לפי"ז מתורץ קו' התוס' כמין חומר דהתם בגיטין שאמר תנו מנה לפלוני שפיר אמר ר"י כל האומר תנו כאומר זכי משום דעביד לי' המקבל נייח נפשי' הוי כחוב שיש לו זכות בהמתנה לכך הוי תן כזכי והא תינח שהלשון תן היא דיבור של הנותן גמרינן דודאי קעביד לי' המקבל נייח נפשי' להנותן משא"כ הכא בב"מ דהמקבל אמר תנה לי דבדידי' ליכא אומד זה שהרי המקבל לא יבצר ממנו לבקש מתנה גם מאיש זר וא"כ ל"ה כחוב שיהי' לו זכות בהמתנה לכך בעי לשון מבורר שיאמר זכה לי דוקא ומיושב היטב קו' התוס' כפתור ופרח:

יב

ויפלא לפע"ד שלא העיר מי מהמפורשים לתרץ כן ומהכרח זה נ"ל כטעם הר"ן והמרדכי דתלי' בדעתו של נותן לכך הק' התוס' שפיר דגם בלשון תן של המקבל נאמר דתן כזכי ואדרבה היכי שהמקבל אמר לשון תן יותר לנו לאמוד דעתו של המקבל דכוונתו במה שאמר תנה לי דהוי כאילו אמר זכה לי דרוצה בקדימת קנין המתנה:

וא"כ שהוכחנו כשי' הר"ן והמרדכי דתלי' בדעת הנותן שוב הדר דינא במקבל עני דהוי הולך כזכי אפי' שלא מחמת חובת נדרו רק משום ניחותא דמצוה הוי אצל הנותן כחוב דגמר בדעתו, ובפרט בצדקה לעניים שהיא מאלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כדדריש לה בקידושין (מ') מדכ' רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד וכו' כי פרי מעלליהם יאכלו ויותר ממה שבעה"ב נותן לעני העני נותן לבעה"ב [מד"ר רות פ"ה] בודאי לא גרע זה מסברא דעביד לי' נייח נפשי' דגבי שחרור שכתבו התוס' דאמרי' בי' תן כזכי, וא"כ בנ"ד אפי' א"נ דבטל חובת הנדר גם מן המאה שכבר נתן לשליח משום נדר שהותר מקצתו מ"מ יש בזה דין הולך כזכי דגמר ומזכי משום ניחותא דמצוה וא"י לחזור:

יג

ובפרט בנ"ד שעדיין לא התיר נדרו רק שנדון אם יכול לשאול הרי מבואר בתשו' הרדב"ז סי' קל"ד הביאו הפ"ת יו"ד סי' רנ"ח דחכם המתיר נדר של צדקה לעניים חייב נידוי מפני שמפסיד את העניים, ואף שראיתי בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' קי"ט שכתב דבשו"ת רבצ"א סי' ט"ו נראה דלא ס"ל כן, ולכאו' גם מדין הרשב"א בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' מ"ב הנ"ל שכתב ואם נתן מקצת יכול הוא להשאיל על השאר מבואר דיכול לשאול לכתחלה, י"ל דהרדב"ז והרשב"א ז"ל לשיטתם אזלי משום דהרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תקכ"ה כתב דהרשב"א דס"ל דליכא משום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בצדקה לעניים הוא יחיד בדבר הזה שהרי כל גאוני עולם חולקים וס"ל דבאמירה לבד קנו העניים, אבל הרשב"א ז"ל לשי' דליכא משום אמירה לגבוה בצדקה לעניים ועיין שו"ת רבצ"א סי' ט"ו מ"ש בתשו' הרשב"א הסותרות ועיין שו"ת חתם סופר סי' רל"ז בזה, לכך להרשב"א ליכא הפסד לעניים במה שלא קנו עדיין ושפיר כתב דנשאל לכתחלה ודו"ק, ואפי' להך תשו' הרשב"א שהביא בשו"ת רבצ"א דס"ל גם בצדקה לעניים אמירה לגבוה יש לתרץ דין הרשב"א הנ"ל בסי' רכ"ח סעי' מ"ב הנה שם דן למעשה באחד שהתנדב לתת בכל שנה כל ימי חייו כך וכך ונתן בעד השנים שעברו ועכשיו בא לחזור ולשאול על נדרו מלבד מה שבגוף תשו' הרשב"א הביא שאמר הנודר שכבר נשאל רק אפי' לפי לשון המחבר שכתב יכול להשאיל על השאר דמשמע לכתחלה] א"כ ניחא שפיר מה דנשאל לכתחלה דכיון שלא הגיע עדיין הזמן של שנים הבאים ליכא משום אמירה לגבוה וכמו"ש הרשב"א גופי' הביאו הר"ן נדרים (ל') דבהקדש על אחר זמן שאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום ליכא משום אמירה לגבוה כדאמר בירושלמי באומר הר"ז עולה לאחר ל' יום יכול לחזור בו ומשא"כ בנ"ד שכבר הגיע זמן הנדר ולדעת רוב הפוסקים דאיכא בצדקה לעניים משום אמירה לגבוה וכבר הקשו המחברים על הקצה"ח סי' רי"ב שכתב להיפוך ובב"י חו"מ סי' קכ"ה על דברי הטור במקבל עני שא"י לחזור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כתב דאשיגרת דלישנא היא דליכא בזה משום אמל"ג אבל ביו"ד סי' רנ"ח סעי' י"ג כתב הרמ"א מפורש דאיכא בצדקה משום אמירה לגבוה, א"כ צדקו דברי הרדב"ז שיש בהתרה הפסד לעניים והמתיר חייב נידוי ועיי"ש שכתב ג"כ שאין נאמן הנודר לומר ששאל אצל חכם דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן:

יד

וכעת יסתער בלבי הערה חדשה דבכל נדר שע"י הותר מקצתו יהי' הותר כולו ממילא יהי' איסור להנודר לשאול על מקצתו שהרי בנזיר כ"א במתני' הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר ובתוס' שם דבגמ' בעי לאוכוחי מינה דבעל מיעקר עקר ולכך אינו יכול להפר שאם מיפר לה א"כ יתבטל גם את שלו שנדרו תלוי בנדרה ואינו רשאי לגרום דבר להיות נדרו מבוטל דכ' לא יחל דברו ודרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו, ובמל"מ פ"ב מנזירות כתב שהתוס' סותרים לדבריהם ד' כ"א ד"ה אלא שכתבו וצ"ע דלא דמי לאחרים כיון דרשאי להפר לאשתו ובק"א לנזיר שם כתב לתרץ בכוונת התוס' דגם במסקנא ס"ל דאסור לכתחלה להפר משום אי' בל יחל וכמו"ש התוס' ג"כ לקמן (כ"ב:) ד"ה ואס"ד רק לענין דיעבד כתבו בצ"ע והביא מהמל"מ שכתב בעצמו כן והנה לכאו' יש להעיר דבכה"ג שאינו מיחל דברו רק ע"י גרמת היתר נדר שלה לא יהי' כעושה מעשה לחלל דברו דכה"ג כתבו התוס' עירובין (ס"ז) ד"ה כמאן דלש"ל אין ביטול מחצר לחצר בשכח אחד מן החיצונה ולא עירב כיון דמאליהן משתרי בני חיצונה ע"י שמבטל בן פנימי לפנימית, ובתוס' בכורות (ג') ד"ה דקא מפקע להו מקדושתו דהקנאה לאם אע"ג דעי"ז גם הולד ממילא נפקע לא חשיב הפקעה, ובתוס' סוטה (כ"ו) דסריס אדם ע"י כוס עיקרים אינו פ"ד ומותר לקיימה וכתב בחת"ס אע"ז סי' י"ז בפי' כיון שאין עושה מעשה בכלי ההולדה עצמם מקרי בידי שמים, והכ"נ באשה שנדרה בנזיר ואמר ואני כיון שאין מוחל נדר עצמו רק שמיפר נדרי אשתו וממילא הותר נדרו ואמאי אין יכול להפר, עכ"פ לפי המבואר בתוס' נזיר ובסוגי' דגמ' שם דבאמת בדיעבד מופר רק לכתחלה אין רשאי להפר משום איסור בל יחל, ולפי"ז נראה מלתא חדתא דגם בכל נדר שהותר מקצתו הותר כולו אסור להנודר להשאיל לכתחלה על מקצתו משום דע"י שהותר מקצתו ממילא הותר כולו ואינו רשאי לגרום דבר להיות נדרו מבוטל בלא התרה, ודוחק לחלק בין נדר אשתו ואמר ואני ובין שכל הנדר הוא של עצמו דמאי שנא, דעכ"פ לא הותר ע"י חכם כ"א מקצת הנדר ומקצתו נשאר רק שנתבטל מאליו, וגם אין לומר כיון דהחכם הוא שמתיר מקצת הנדר ולדידי' הותר לבטל גם כל הנדר כדאמר אבל אחרים מוחלים לו דז"א דגם להחכם ניתן רשות התורה רק ע"י התרה ולא שיבוטל ממילא וממילא יש אי' דרבנן לכתחלה על הבעל לבקש פתח וחרטה דמעיקרא לגרום ולבטל עי"ז שאר הנדר בלי התרה, ואף אם נאמר דבכה"ג ליכא איסור דגם זה בכלל רשות התורה שניתן לחכם להתיר את כל הנדר, אבל הא תינח באופן שיש לכל הנדר התרה, אבל בכה"ג שמקצת בא ליד גזבר נראה שיש אי' לכתחלה, וא"כ מה שכתב בש"ע סי' רכ"ח סעי' מ"ב שנשאל על המקצת לכתחלה אתי' שפיר משום דהתם לש"ל הותר מקצתו הותר כולו וכדברי הח"ס הנ"ל דיד גזבר כיד עניים והוי כנותן מתנה להדיוט שא"י לחזור וממילא שאר הנדר קיים, ומשא"כ בנ"ד שלא בא המקצת ליד גזבר רק ליד איש אחר ועתה אם תרצה לומר שע"י שנשאל על מקצתו ממילא הותר כולו דלא אמרי' בזה תן כזכי כסברת כת"ה הנ"ל שוב י"ל דהדר דינא דממילא אסור להנודר לכתחלה לבקש התרה ע"י חרטה דמעיקרא משום שגורם לבטל שאר הנדר דאיכא משום לא יחל דברו ודו"ק, ויש לעיין עוד בזה כי הוא דבר חדש מאוד ואפשר שיש לחלק בנ"ד דהתם תרי דיבורי נינהו שהבעל הפר דיבורה של נזירות ועי"ז מחלל דיבורי שאמר ואני, אבל הכא הרי הותר לחכם כל דיבור נדרו ומה שלא הותר זה שבא ליד גזבר הוא מדין התורה דאינו נאמן על הפתח כמו"ש הנו"ב ואפי' לטעם הש"ך דל"א דיבור ומבטל מעשה עכ"פ דיבור זה הותר ע"י חכם למשל שנדר מנה לחודש ונתן חמשים הרי הותר הדיבור מנה לחודש רק דמה שנתן נתן מ"מ נפ"מ בכה"ג שמתחלה לא מצא פתח רק למקצת הנדר בכה"ג י"ל דאסור לשאול כנ"ל וצ"ע:

מ"ש כת"ה לדון בנ"ד דאף שנשאל על מקצתו ובטל כולו מה שנתן לשליח ואמר תן לעני דהוי נדר כמבואר בסי' קכ"ה וסי' רמ"ג הכ"נ הוי נדר מחדש, רק שנראה לדעתו דהכא מה שאמר תן לעני בא לקיים נדר הראשון ולא שיקבל עליו נדר מחדש, יש לסייע לדבריו מתוס' כתובות (נ"ד) ד"ה ולעוברת דבכתובה הואיל ואינה תלוי' בכתיבתו אין דעתו לכותבה אלא כמו שחייבוהו חכמים ועיין ס' אמרי בינה ח' חו"מ שהביא דבר חידוש מס' כפתור ופרח דאפי' דברים שא"ח בתו"מ מה"ת מ"מ אם קרא עליהן שם חל עליהם קדושת תרומה מה"ת ומדמעת ומה דתרומת דמאי אינה מדמעת משום דקריאת שם ל"ה כ"א משום חיובא דרבנן והכ"נ לנ"ד כה"ג ודוק:

טו

ומ"ש כת"ה שיש להוסיף סניף בנ"ד דמהני שאלה משום שהשליח החזיר במשך הימים הסך מאה לראובן וכמו"ש הנוב"ת חו"ד סי' קנ"ד דהיכי שהחזיר הגזבר בלא עדים מהני שאלה דנאמן הנודר על הפתח שמצא במגו, הנה שם כתב הטעם דל"ה משואיל"מ ע"י העד שמעיד שהחזירו לידו כיון דהוי ממון שאין לו תובעין דהוי לעניים שאינם ידועים ומשא"כ בנ"ד שהיא לעני ידוע:

טז

כת"ה הביא מס' מ"פ לחו"מ סי' קפ"ג בישוב פירש"י בב"מ י' במתני' הסותר לפירש"י בגמ' ד"ה אלא [שהבאתי לעיל אות ו'] משום דהגמ' אזלא למ"ד מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וכמו שביאר שם טעמו של דבר הוא תמוה דאכתי לא מתרצא מה שסותר גם לפירש"י שם ד"ה סיפא דאזלא למ"ד ל"ק חבירו, גם מה שתי' כת"ה עפ"י קו' הט"ז אע"ז סי' ל"ח דאס"ד בנותן מתנה לחבירו יכול לחזור תוכ"ד א"כ מאי מקשה הש"ס שם תחלה דסיפא למ"ל והרי אי לאו תחלה רק שרוצה לחזור תוכ"ד הי' יכול, ותירץ הקצה"ח סי' קצ"ט דל"ש כאן חזרה תוכ"ד כיון שלא הי' של המגביה לעולם שלא כוון לזכות לעצמו, ולפי"ז לא יכול רש"י ז"ל לפרש דאפי' נתכוון לזכות לעצמו קיהיב לי' לשום מתנה שהרי באופן זה הי' מועיל חזרה תוכ"ד, הנה מלבד שלא תי' עדיין הסתירה מפירש"י במתני', הנה דברי הט"ז עולים שפיר על קו' הש"ס תחלה דסיפא למ"ל ויפה הק' הט"ז שהרי אי לא דאמר אני זכלה בה תחלה הי' יכול לחזור תוכ"ד משא"כ לפי האמת דתני במתני' שאמר אני זכיתי בה תחלה איך שייך לומר שוחזר תוכ"ד אחר שטוען תחלה:

סיומא דפסקא בנידון שאלתינו נלענ"ד בהשקפה ראשונה שאין היתר למה שכבר הוציא הנודר מרשותו עכ"פ שאין להתיר לכתחלה: ידידוש"ת.

תוכן העניינים

חזון נחום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה