חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן עה · ז
הנני חוזר לענין הראשון דאכתי תיקשי למאי דאמר רב פפא (חולין) ל"א לרבנן שירדה להקר והיינו ניהו דל"ב כוונת טבילה לטהרה עכ"פ בעינן כוונה לרחיצה וא"כ תיקשי אפי' קודם דבטלוה רבנן לטבילה דרביעית היאך משכחת לה לטבילותא דרביעית לגבי מחטין וצינורות בכה"ג שהי' טבילת המחטין וצינורות לכוונת רחיצה ולא לכוונת טהרה שהרי נטמאו המים בנגיעת רצון שמתכוון לרחיצה, וא"ל כתי' תפארת ישראל הנ"ל משום דאיכא כוונת מצוה ומצות לאו להנות ניתנו לא מקרי נגיעת רצון שהרי בכה"ג ליכא כוונת מצוה לטהרה ונגיעת רצון לרחיצה איכא:
אבל נ"ל עפ"י תי' תפ"י הנ"ל דלא איכפת לן כלל כוונת טבילת מצוה רק כיון דממילא אתעבד מצוה ממילא בטלה לה כוונתו לרחיצה דגדול כוחה של מצוה לבטל כל מציאות מחשבות זרות שבה וכה"ג שכתב הרשב"א אפילו הנאת הגוף בהדי מצוה אמרי' מללה"נ והביא סיוע לזה ממה שכ' התוס' פסחים (מ"ו) גבי נדונ"ד דאין קריבין ביו"ט משום דצורך הדיוט בטל לגבי צורך גבוה והכא נמי בטל כוונתו לרחיצה לגבי מצות טהרה דמתעבד ממילא: