חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן סז
ב"ה י"ד טבת תר"ץ.
להנ"ל. מכתבך עם שאלתך הגיעני במועדו אחרתי עד כה ממבוכת צערי שנענשתי בעוה"ר באבל העדר בני בכורי ז"ל [נפטר כ"ח מרחשון תר"צ תנצב"ה] ד' ינחמני וע"כ גם עתה עוד לבי בל עמי לבא בעיון הנדרש ופניתי מעט לתשובתך למען חיבתך וחיבת דבריך היקרים הערות משמחות בדברי תורה, ע"ד השאלה באשה שנשתרבב מקור שלה וקבע לה הרופא טבעת באותו מקום להחזיק המקור מה דינה לענין טבילה ובדיקת ז' נקיים:
וכבר דנו בזה בשו"ת גדולי האחרונים בנוב"ת סי' קל"ה ורע"א סי' ס' זכרון יוסף סי' ו' ובס"ט סי' קצ"ו וסי' קצ"ח ס"ק כ"ג ועוד כמה ספרי שו"ת מאחרונים ולא הניחו מקום בזה כ"א מה שהורשה לנו לפלפל קצת בדבריהם כיד ד' הטובה עלינו:
א
הנה מדין טבילה שלא יהי' הטבעת חוצץ שי"ל כיון שהאשה צריכה לו לרפואתה הרי אינה מקפדת בו ואע"ג דקיי"ל דלא אזלינן בתר קפידא דידה כ"א בתר רובא דעלמא ומ"ש הב"י בשי' הרמז"ל דבתר דידה אזלינן בין לקולא בין לחומרא הקשה ע"ז בס"ט סי' קצ"ח סק"ה מ"מ בכה"ג שניתן לה הטבעת מחמת חולי כיון שגם כל הנשים אם הי' להם חולי זו לא היו מקפידין בכה"ג שפיר אזלי' בתר דידה שאינה מקפדת וכ"כ הס"ט ס"ק י"ט בענין הקליעות שערות כיון דאיכא סכנה להסיר הקליעה ואף נשים דעלמא שיש להם קליעות שער אין מקפידות על חוטין שבתוך הקליעה בכה"ג אזלינן בתר נשים שיש להם קליעות כזו דומיא להא דסעי' י"ז במי שאומנתו בכך דלא אזלינן בתר רוב העולם אלא בתר אותן בעלי אומנית עיי"ש:
וראיתי בס' חק"י סי' ל' כתב לפקפק בסברא זו דהרי מבואר בסוף מקואות דרטי' חוצצת וע"כ צ"ל דהחילוק כיון שהיא רק מחמת הכרח החולי וברצונה שלא תהי' חולה ע"כ מקרי מקפדת ומוכח כן לכאו' מש"ס שבת (ק"כ) בשם כתוב על בשרו דפריך ת"ל דהוי חציצה משום דיו ואף דאינו מקפיד מחמת מחיקת השם וע"כ דכל מחמת הכרח מקרי מקפיד עכ"ד וע' בהגהות מהרש"כ על המחה"ש שהעיר מהא דשבת (ק"כ) הנ"ל ובס' אמרי יושר ח"ב סי' פ"ב מ"ש בזה:
ולענ"ד מ"ש כיון שברצונה שלא תהי' חולה מקרי מקפדת אמנם שמצינו כסברא זו בפירש"י (שבת צ"ג:) לגבי מוציא את המת דמקרי משאצ"ל לר"ש כיון דברצונו שלא בא לו ולא הי' צריך לו אבל זה אין לו ענין לגבי טבילה שמשום זה יהי' מקרי מקפיד וגם לענין משאצ"ל גופי' הקשו התוס' שם ובחגיגה י' אפרש"י הנ"ל:
ב
ומה שהעיר דא"כ בהא דשם כתוב על בשרו יהי' מקרי אינו מקפיד מחמת אי' מחיקת שם י"ל דלא מקרי אינו מקפיד רק במה שצריך לו לגופו אבל מה שנצרך לחפצי שמים שלא יבא לידי איסור משום זה ל"ה בכלל אינו מקפיד, ולכאו' יש ללמוד דגם משום איסורא שאינו מקפיד ל"ה חציצה כיון דדין חציצה תלוי בביטול דכל שמבטל הדבר לגבי' אינו חוצץ וכדאמר (ביומא נ"ח) שאני רגל דלא מבטל לי' ובחולין (פ"ג:) לא ליבטלי' קא הוי חציצה א"כ למאי דאמרי' (בעירובין מ"ט) הנח אי' שבת דאפי' ארנקי מבטל אינש ופירש"י כגון מתני' כיון דעפר אינו ניטל בשבת סתמי' בטיל ועיין תוס' (סוכה ד') ד"ה ואע"ג מ"ש דלא דמי להא דאפי' ארנקי מבטלי אינשי עיין גליון הש"ס ולפירש"י הנ"ל מפורש החילוק דהתם משום דאיכא איסורא מבטל לי' ולפי"ז י"ל דה"ה לגבי חציצה בטבילה דהיכי שאינו רוצה בהסרת הדבר משום איסורא מקרי אינו מקפיד משום דמבטל לי':
מ"מ י"ל דאין זה מוכרח דאפשר רק לגבי עפר שייך לומר דמשום איסורא מבטל לי' לקרקע אבל לא מבטל משום איסורא אל גופו דבר שהוא חוץ לגופו מה שהוא נגד טבעו של אדם וע"כ י"ל דמשום רפואתו של אדם שצריך לו שפיר מקרי אינו מקפיד ומבטל לי' וכה"ג שפירש"י (שבת קמ"א:) לגבי תנוק מת וכיס תלוי בצווארו פטור דאגב ממרי' מבטל לי' לגבי תנוק ולא חשיב לי' האי שעתא עכ"ל והכ"נ י"ל דאגב ממרי' של חולי שנצרך לו זה לרפואתו מבטל לי' ואינו מקפיד משא"כ משום איסורא יותר מקרי מקפיד, ודומה לזה כתב הר"ן כתובות הביאו הב"ש אע"ז סי' קט"ז סק"ג דיותר אדם מתפייס באיסור מבמומין שאין אדם נתפייס ודו"ק:
ג
ומה שהקשה מהא דרטי' חוצצת וע"כ הטעם משום שהיא מהכרח החולי כנ"ל הנה כבר העיר בזה בס"ט עצמו סי' קצ"ח סקי"ט וכתב לחלק לגבי הקליעות דשאני בזה שיש סכנה להסירו ואפי' אם אין הסכנה ידועה מ"מ כיון שהיא דואגת שלא תשוב לחולי' אפשר י"ל דהוי אינו מקפיד עיי"ש, וע"כ בנידון הטבעת שעושין לנשים להגביה את המקור שנופל בודאי י"ל כחילוקו של הס"ט ויוסבר יותר דשאני ברטי' דסעי' ו' וקשקשים שע"ג השבר דסעי' כ"ג אפי' באופן שנותנו על המכה שהרי אם תבא הרפואה פתאומי קודם לזמן שאמד הרופא אז יוקדם ג"כ הסרת הרטי' משא"כ לגבי טבעת שהיא להרגיל את המקור הגבה למעלה שאף אם יוקדם המקור להגביה חוק וזמן ניתן להטבעת שלא יסור זמן ארוך קבוע למען הרגיל ולהטביע את המקור במקומו שלא ישוב ליפול לכך יותר מבטל לו ואינה מקפדת ודמיון לחילוק זה כתבו התוס' ב"ב (כ"ז) בקונה אילן אחד שמביא ואינו קורא אף למ"ד ק"פ כקה"ג דמי דשאני התם שהקרקע קנוי לו עד זמן קבוע אבל הכא אם יתייבש מיד האילן אין לו בקרקע כלום עכ"ל ודוק:
ומלבד זה גם בדין רטי' עצמה כתב בשו"ת ד"ח ח"ב סי' ס"ה באופן שיש כמעט סכנה להסירה אינה חוצצת עיי"ש וא"כ בנידון שאלתינו טובה הסברא דמקרי אינו מקפיד כיון שגם כל הנשים אם הי' להם חולי זו לא היו מקפידין:
ד
ולכאורה יש להעיר דסברא זו הרי מצינו בתוס' (שבת צ"ב) בהא דאמר מי דמי ערביא אתיא דלא אמרי' בטלה דעתם אצל כל אדם משום דלכל העולם נמי אם הי' להם רוב גמלים היו ג"כ מקיימי קוצים כו' הרי מבואר כתבו סברא זו ומ"מ בעי לזה צירוף של ערביא אתרא שלא לומר דבטלה דעתם אצל כ"א ולפי"ז בנוגע ליחיד כנידון שאלתינו לא יועיל סברא זו מה שכל הנשים אם הי' להם חולי זו היו עושין כן משום דאכתי ביחיד בטלה דעתו אצל כ"א שאינם חולים:
ואמנם נראה דבאמת מצינו סברא זו גם לגבי יחיד והיא בתוס' ביצה (כ"ג), דרבא דשרי ע"ג גחלת משום דחשיב לי' השוה לכל נפש דאם היו עשירים היו צריכים לכך עכ"ד הרי דאמרי' סברא זו גם בחד גברא דמשוה"כ מקרי לצורך או"נ והכ"נ בנ"ד הוי לצורך שמקרי אינו מקפיד ודוק [עיין לעיל סי' ל"ז מה שכתבתי בזה] ודומה שפיר להמבואר בש"ע סעי' י"ז דמי שאומנתו בכך דהוי אינו מקפיד וכדברי הס"ט הנ"ל:
ה
וראיתי בח"ס סי' קצ"ב כתב בנ"ד דל"ה חציצה כיון שיש סכנה להסירה וכמו"ש הר"ש סוף מקואות לגבי חץ של ברזל, ועוד דהכא עדיף שהושם שם בכוונה וניחא לה בהכי והיינו רביתה וכדאמר ביבמות (ע"ח:) שאני עובר דהיינו רביתי' וכמו"ש המרדכי טעם זה לגבי שערות קאלטנש עיי"ש:
אבל הנה גם בשו"ת פמ"א כתב טעם זה בשאלות השערות קשורות ע"י פיזור הסמים של הרופא דכיון דלא מצי לגלחן משום סכנה הוי רביתה והס"ט סי' קצ"ח ס"ק י"ט פקפק בזה דלש"ל כן כ"א בדבר הנעשה ממילא מתולדה ולא בנעשה ע"י אדם במתכוון עיי"ש וא"כ גם בנידון הטבעת צ"ע כיון שהיא נעשה בידי אדם, ולענ"ד צ"ע עוד מטעם אחר בטעם הח"ס וגם בדברי הס"ט עצמו דנראה לכאו' דלש"ל היינו רביתי' כ"א בכה"ג דאמר בגמרא דעובר היינו רביתי' משום שהעובר חי וגדל עם האם אבל בדבר שאין לו חיות ויניקה מן האדם לש"ל כן, וסמך ראי' נ"ל מגמ' זבחים (י"ט) דבעי כוונה מהו שתחוץ מתה לא תבעי לך בודאי חייצא חי' מהו כיון דאזלא ואתא רביתא היא ולא חייצא כו' מבואר דבמתה לש"ל היינו רביתי' כיון שאינה רבה וגדל עם האדם וא"כ בנידון של הפמ"א בשערות שנסתבכו ע"י סמים שהסם החוצץ אינו יונק ורבה ובפרט בנידון הח"ס לגבי טבעת ברחם לכאו' דלש"ל היינו רביתי' כיון שאינו חי ורבה עם האדם וצ"ע לענ"ד על הני תקיפי קדמאי שלא נחתו להרגיש בחילוק זה במחכגת"ה:
ו
ובמק"א הערתי בנוגע לזה בזבחים (פ"ה) וכולן שעלו חיין ירדו הא שחוטין לא ירדו כו' וקשה הרי בזבחים (ק"י) בהא דמקריב קדשים ואימורין בחוץ חייב מקשה הש"ס והאיכא חציצה ומשני רב מב"מ אינו חוצץ וא"כ הא תינח באימורין ובשר דהוי מב"מ ועיין בס' הארוך לש"ך שהמגיה העיר מכאן לסייע לשי' הפוסקים בחלב ובשר הוי מב"מ ועיין ש"ך יו"ד סי' צ"ח במ"ש דבשר שמן ודאי הוי מב"מ א"כ י"ל דאין ראי' משום דסתם קרבן היא שמן דאומרין לו הבא שמינה לכתחלה ע' מנחות (ס"ד) עכ"פ זה רק לגבי חלב דל"ה חציצה משא"כ בשחוטין שעלו עם עורן ע"ג מזבח איך נעשו לחמו של מזבח שלא ירדו נהי דפסולה א"צ הפשט מ"מ מב"מ ל"ה וחוצץ העור דלאו בר הקרבה והיא קו' גדולה, ועכצ"ל דפשיטת הש"ס שגם העור אינו חוצץ דהוי רביתי' דבהמה וכגמ' דיבמות הנ"ל דעובר היינו רביתי' ומאז כתב לי הגאון מהרש"ם ז"ל לתרץ כן הקו' הנ"ל שהקשיתי לו בילדותי אבל לפי האמור צ"ע דנראה דבשחוטין לש"ל היינו רביתי' ועיין חולין (ע"ג) לענין שחיטה עושה ניפול והכ"נ ל"ה העור יותר רביתי' דבהמה וא"כ כש"כ בנוגע לנ"ד בטבעת הניתן באותו מקום שהיא דבר זר שאין לו שייכות אל הגוף כלל ודאי צ"ע הרבה אם שייך לומר סברת היינו רביתי':
ז
עוד כתב בנו"ב סי' ס"ד בנידון זה להקל עפי"מ שחידש דדוקא גבי בהס"ת היא דבעינן ראוי לביאת מים אבל בבלוע לא בעינן ראוי לב"מ והביא ראי' מריטב"א קידושין (כ"ה) שמה שביהס"ת צריך ראוי לביאת מים היינו מדרבנן בעלמא הואיל לענין טומאה דינו כגלוי וא"כ בלוע שלא מקרי גלוי לענין שום טומאה אפי' לטומאת משא א"צ ראוי לב"מ וכ"כ בנוב"ת סי' קל"ה ובשו"ת תשובה מאהבה בזה עיי"ש:
ובאמת מצינו בכ"ד דלענין טומאה הוי יותר כגלוי מלענין טבילה כדאמר בקידושין (כ"ה) הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי היא דהאי נמי בר נגיעה הוא לענין טבילה כטמון דמי כו' ועיין שו"ת זכרון יוסף סי' ט' מזה, ולי יש להעיר ג"כ מתוספתא בכ"מ פ"ב דמקואות ה"ח דבין אצבעות מקרי ביהס"ת ואילו לענין נגעים הביא המל"מ פ"ו מטומ"צ מתו"כ את כל בשרו להביא את בין אצבעות ידים ורגלים דמקרי גלוי לטומאה ועיין יומא (מ"ז:) בין הבינים של מלא קומץ מהו ומתני' דפאה פ"ד ה"ו ראש היד כו':
ח
ובשו"ת זכרון יוסף שם העיר לסברות הנו"ב מהא דנדה (מ"ב) דמבעי לי' אותו מקום של אשה בלוע הוי או ביהס"ת הוי למאי נפ"מ כגון שתחבה לה חבירתה כזית נבלה כו' ואמאי לא אמר דנפ"מ לענין חציצה דבבלוע ל"ב ראוי לב"מ:
והנה משום הא לא איריא מה דלא חשיב הש"ס נפ"מ זו דעדיפא מזו הקשו באחרונים מה דלא אמר נפ"מ שהוזכרה בגמ' לעיל (מ"ב) ביולדת שירדה לטבול מטומאה וטהרה ונעקר ממנה דם בירידה טמאה כו' ומוקי לה בשיצא לחוץ דאלה"כ טומאה בלועה היא א"כ נפ"מ לכה"ג אי בלוע הוי בלא יצא מביה"ח לחוץ והאחרונים הניחו זה בקו' ועכ"פ דהש"ס לא חשיב כרוכלא כל נפ"מ שנמצא ויתכן ליישב בפשיטות משום דהסוגי' בחולין (ע"א) לגבי בלוע דלמטה שטהור איירי בכה"ג שתחב לו נבלה כפירש"י שם ע"כ סמך הש"ס הכא ע"ז ונקט נפ"מ זו וא"כ ל"ק גם קו' הז"י מה דלא נקט הש"ס נפ"מ לענין חציצה בטבילה וז"פ:
ט
וראיתי מה שכתבתי במכתבך בישוב קו' זו ע"ד פלפול יפה עפ"י מתני' דמקואות פ"ח האשה ששימשה ולא כיבדה את ביתה ירדה וטבלה כאילו לא טבלה ובר"ש הקשה על י"מ שהיא מטעם חציצה מנדה (מ"א) דמשני כשטבלה לשימושה דמהני טבילה באינה מתהפכת ותירצת דמתני' דמקואות איירי שהש"ז בבית החיצון וכמו"ש הרמב"ן נדה (מ"א) משא"כ בנדה (מ"א) שהש"ז במקור דהוי בלוע ל"ה חציצה להנו"ב כנ"ל ולא תיקשי במתני' דמקואות דאם הש"ז בביה"ח תיפוק לי' מטעם פולטת, ז"א למ"ש התוס' נדה (מ"א:) ד"ה וסבר דהיכי שלא הי' הש"ז בבית הפנימי אלא בביה"ח ליכא משום פולטת ועוד דאפי' פולטת מפנימי לחיצון מבואר בפירש"י שם (מ"ב) בהא דפריך והא טומאה בלועה הוי דלא שייך לטמא בפנים כבחוץ אלא בשעת עקירת דם ממקור ואח"כ אינו מטמא אלא מכח מגע ומשא וא"כ בש"ז דליכא טומאת משא ליכא עכוב לטבילה כ"א מטעם חציצה כדברי הי"מ וע"כ כתבת בישוב קו' הנ"ל דלאביי דס"ל דאותו מקום בלוע עכדס"ל ג"כ דאפי' בלוע חוצץ ממתני' דמקואות הנ"ל דהוי כלא טבלה דאפי' שהיא בביה"ח מקרי בלוע לאביי וע"כ לא אמר הש"ס נפ"מ זו דאיירי התם בפלוגתא דאביי ורבא עכתו"ד הנעימים ומושכלים, אבל לדבריך תיקשי בנדה שם (מ"ב) דפריך בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא והיינו דאי משום טומאת מגע טומאת ערב היא ומהני בטבילה כפירש"י והשתא מאי קו' הרי י"ל דלכך בירידה טמאה דלא מהני הטבילה משום חציצה כיון דכל קו' הש"ס הוא רק לאביי דס"ל דאותו מקום בלוע הוי כמו"ש שם והרי אליבא דאביי אף בלוע חוצץ בש"ז וה"ה בדם ועכצ"ל הטעם דמהני טבלה לשימושה דל"ה הש"ז חציצה אין זה מטעם בלוע לחוד כ"א ג"כ מטעם דלח אינו חוצץ וזה שהקשה הר"ש במתני' דמקואות פ"ח הנ"ל על הי"מ מכאן דמהני טבלה לשימושה והיינו משום דלח אינו חוצץ ולכך שפיר מקשה הש"ס (בד' מ"ב) בירידה אמאי טמאה דגם בביה"ח ל"ה חציצה משום דהוא לח ודוק:
ואכתי יש להעיר קצת עפ"י רמ"א סי' קצ"ח סעי' י"ד דמקפדת אפי' לח חוצץ א"כ מאי מקשה הש"ס הא י"ל דבירידה שהדם בביה"ח מקפדת וגם לח חוצץ וי"ל]:
י
ואמנם בישוב קו' הזכרון יוסף הנ"ל בסגנון זה דהנה בב"י הק' על הסמ"ג שמביא ראי' מהא דתנן ואלו חוצצין ביהס"ת באשה והא מסקינן דלא בעינן ביאת מים אע"כ שיש חילוק בין לטהרות בין לבעלה והק' הב"י דהא מ"מ בעינן ראוי לבי"מ ובס"ט סי' קצ"ח סקכ"ג כתב דקו' זו קשה גם על התוס' נדה (ס"ז), ותי' הס"ט דכוונת התוס' לפי ס"ד דהמקשה דלא אסיק אדעתי' דבעינן ראוי לבי"מ עיי"ש, נמצא לפי"ז דמתני' דמקואות פ"ט דביהס"ת שבאשה חוצץ הטעם לפי המסקנא משום דבעינן ראוי לבי"מ, וא"כ תיקשי ממתני' לאביי דס"ל דאותו מקום בלוע הוי ובבלוע לא בעינן אפי' ראוי לבי"מ לסברת הנו"ב ועל כרחו דלאביי דס"ל אותו מקום בלוע הוי ה"ה דס"ל דבבלוע בעינן ראוי לבי"מ וא"כ מתורץ קו' הז"י מה דלא אמר הש"ס נפ"מ בפלוגתא דאביי ורבא לענין אי חוצץ באותו מקום משום דלאביי אפי' בלוע חוצץ דבעינן ראוי לבי"מ:
יא
ואמנם בעיקר סברת הנו"ב דבאותו מקום ל"ב ראוי לבי"מ אם הוא בעומק במקום דהוי בלוע כנ"ל, לענ"ד יש לדון בה:
הנה לכאו' בעיקר הסברא של הנו"ב דבלוע ל"ב ראוי לבי"מ כבר קדמו הר"ש סוף מקואות לגבי חץ ביריכו וקרם עליו עור מלמעלה דמבואר בתוספתא הכל מודים שאינו חוצץ שכל הבלועים טהורים דר"ל דכי היכי דלענין טומאה הוי בלוע ובטל אגב גופו לענין חציצה בטל נמי אגב גופו עיי"ש, וכבר העיר בזה בס"ט סי' קצ"ח, אבל לענ"ד חידוש גדול מצינו בדברי הנו"ב מה שלא נמצא בדברי הר"ש ז"ל משום דאף שלמדין אנו מדברי הר"ש לגבי חץ התחוב ביריכו מ"מ אכתי מיבעי טובא באותו מקום אפי' בעומק הבלוע שלא יהי' חוצץ, והוא שהרי עיקר הסמיכה וראי' היא מדברי הריטב"א ז"ל דמדמי חציצה לטומאה ובלוע דל"ה גלוי לענין טומאה הוי טמון ג"כ לענין חציצה, לפי"ז י"ל דהיינו דוקא בבלוע בשאר מקומות שבגוף משא"כ באותו מקום שבאשה למאי דפליגי בנדה (ט"ז) אי מקור מקומו טמא וכתבו התוס' אע"ג דטומאת ביהס"ת הוי ורצונם לומר דבלוע הוי במקור וכמו"ש בס"ט] מ"מ הלמ"מ היא וא"כ שמצינו דאותו מקום אפי' במקור שהוא בלוע לכ"ע מ"מ הלמ"מ דמטמא לדם א"כ י"ל דלא שייך בזה סברת הריטב"א שלא יהי' חוצץ באותו מקום בטבילה משום דל"ה גלוי לענין טומאה שהרי באמת הלמ"מ היא דהוי מקור גלוי לענין טומאת מקור והיא הערה חדשה:
וניחא ע"כ עפי"ז מה דלא נקט הש"ס בד' מ"ב הנ"ל נפ"מ אי בלוע אי ביהס"ת הוי לענין חציצה כקו' הז"י הנ"ל משום דמה שאינו חוצץ באותו מקום נראה דתלוי בפלוגתא דמקור מקומו טמא ודוק:
ובשו"ת זכרון יוסף הוכיח ג"כ דבלוע אינו חוצץ ממתני' דמקואות ומייתי לה בחולין (ע"א) בלע טבעת טמאה כו', והרי התם מסתמא מקפיד עליו שיצא מגופו וה"ל מיעוט המקפיד ואפה"כ עלתה לו טבילה הרי דבלוע ל"ה חציצה עיי"ש, ולפי האמור אכתי אין ראי' לבלוע באותו מקום כיון דהוי כגלוי לטומאת מקור:
יב
ובח"ס סי' קצ"ב כתב דטבעת באותו מקום אינו חוצץ עפי"ד הר"ש במתני' דאלו חוצצין אותו מקום באשה דהוא רק בנשואה דמקפדת שלא תתגנה על בעלה, א"כ הכא אדרבה שניהם רוצים ויודעים הבעל והאשה ואין מקפידים, ומ"ש בנו"ב דאיכא הקפדה שצריכה להסיר בשעת לידה י"ל כיון שאין ההקפדה על הטבעת אלא לפנות מקום לולד ואפשר שמעצמו נופל כשבר נבל יוצרים מחמת יציאת הולד אין זה מקרי הקפדה לחציצה וראי' מטבעת של איש שאין בו אבן שאינו חוצץ לנט"י אע"ג שמסירו להנחת תפילין ונטילת לולב, וע"כ משום שהסרה ההיא אינה משום קפידא אלא משום מקום לפנות לתפילין ולולב עכ"ד:
הנה מ"ש שלפנות מקום לולד ל"ה קפידא דאפשר שמעצמו נופל לכאו' מבואר כן בפירש"י שבת (ט"ו:) גבי אלו חוצצין בכלי זכוכית הזפת כו' דדבר אחר הוי אינו מקפיד לפי שנופל מאליו כו' ויצא מזה דבר חידוש בדין אינו מקפיד דלאו דוקא היכי שלא איכפת לי' שהוא עליו רק מה שסופו ליפול ג"כ חשיב אינו מקפיד אבל בב"י יו"ד סי' ר"ב הביא מהסמ"ק שכתב דלהר"י אינו נראה כן עיי"ש:
ומ"ש הח"ס דמקפיד בהסרה משום דבר אחר לא מקרי מקפיד דוגמא לזה מצינו בפסחים (נ"ו:) דפליגי במכניסו לקיום ע"י דבר אחר אי שמי' קיום ועיין ג"כ פסחים (ו':) וכ"ת דמנטרי אגב ביתי' חשיבי והתניא סופי תאנים ומשמר שדהו משום ענבים כו' פטורים משום מעשר כו' וכעי"ז בתוס' חגיגה (כ"ו:) ד"ה כלי דהיכי שהטלטול כ"א ע"י שאר הכלים עדיין מקרי עשוי לנחת לפי"ז כמו דלא חשיבי השימור או הקיום ע"י דבר אחר רק דבעינן קפידת הקיום שיהי' מחמת עצמו הכ"נ להיפוך בקפידת ההסרה, דהיינו העדר הקיום בעינן שיהי' מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחר דאל"כ לא מקרי מקפיד גם כתב בנו"ב במקום שאין דרכו להתגלות לעולם א"צ אפי' ראוי' לבי"מ וכ"כ בבינת אדם בשם הרמ"ע ובשו"ת רע"א מסיק כן להקל באופן שיש סכנה להסירו משום ס"ס דשמא בכה"ג שהוא סתר לעולם ל"ב ראוי לבי"מ ושמא בסכנה לא מקרי מקפדת וכן פסק בח"ס סי' קצ"ב, ועיין שו"ת מהרש"ם ח"א סי' ז' וסי' א' ושו"ת הר"ב ח"ב סי' קכ"ז:
באופן שיש כמה צדדים להקל שלא יהי' הטבעת חוצץ בטבילה בפרט במקום שיש סכנה להסירו, וכבר כתב בשו"ת רע"א שכדאי הם הפוסקים המקילים לסמוך עליהם בשעה"ד בכה"ג דהוי תרי דרבנן לשי' הריטב"א הנ"ל דראוי לבי"מ דבעינן בביהס"ת דרבנן וגם מיעוט המקפיד דרבנן:
יג
ואודות הפסק טהרה ובדיקת ז' נקיים האריך ג"כ בשו"ת זכרון יוסף והעלה להלכה דבכה"ג שתשים המוך במקום או קרוב למקום שהשמש דש ותניחהו שם כל ביה"ש וכן תעשה גם באחד מימי הספירה שחרית וערבית שוב אין כאן בית מיחוש:
ואי דשמא יצא קודם הבדיקה ועיכבה הטבעת לצאת משום דהוי כמוך דחוק דמודה רבא בריש מס' נדה, ז"א דמעידנא דנפיק לביה"ח הו"ל רואה ומהני לה טבילה שאינה טמאה אלא טומאת ערב לטהרות במשא כפירש"י נדה (מ"ב) ובס"ט הקשה ע"ז אבל הנה בח"ס סי' קצ"ב מסיק דאם אי אפשר בשום אופן להסיר הטבעת ע"כ צריכין להקל לה לבדוק עצמה בעומק שאפשר לה לסמוך על כמה קולות וכתב שכן העלה בס"ט סי' קצ"ו, והנה הגם מה שהביא כן מהס"ט תמוה שאדרבה הס"ט החמיר בדבר אבל כבר העיר בזה בתשו' הגאון בעהמח"ס נפש חי' נדפסת בס' שי למורא סי' ט"ז וכתב דאעפ"כ כיון שיצא מפיו הקדוש להקל נוכל לסמוך עיי"ש, ובשו"ת רע"א סי' ס' כתב לבדוק ע"י שפופרת ובבי"צ סי' כ' לדעתו טוב יותר בלי שפופרת רק בצמר גפן תוך מטלית פשתן עב קצת להכניסו דרך חלל הטבעת עד נגד פי המקור ויהי' אצלה כל ביה"ש וגם ביום הראשון תעשה כן וכ"ז אם נותן הטבעת מחמת כאב ומחלה והמיקל גם באופן שנעשה לצורך הריון, יש לו אילן גדול הרב מ"ע לסמוך עליו לענין שאינו חוצץ בטבילה עיי"ש, ובבש"ר בכסדה"ס סי' קנ"ו החמיר הרבה בדבר ובשו"ת מהרש"ם ח"א סי' מ"ו הביאו ועכ"ז כתב לחקור מהאשה ואם תאמר שיכולה לבדוק מכל צד אפשר להקל:
יד
והנה כתבת לחדש לפימ"ש הס"ט סי' קצ"ד דדם שלא בהרגשה סותר בזיבה ממילא נמצא דבז' ימי נקיים אין מטמא בפנים כבחוץ עפי"ד הגאון מו"ה גבריאל ז"ל בתשו' שב יעקב הביאו בבר"א סי' מ' שכתב דכיון דמטמא בפנים כבחוץ ע"כ דבעינן הרגשה דאל"כ אין זה דרכי נועם דפעמים שיהי' הדם בביה"ח והיא לא ידעה ואתי' לידי תקלה לפי"ז בז' ימי נקיים דל"ב הרגשה ע"כ דאין מטמא כ"א בחוץ אבל עכ"ז אף למה שהוכיח בשו"ת בר"א סי' מ"ב מפירש"י נדה (מ"ב) הנ"ל וכ"ד דאין שום טומאה נוספת ביציאת דם מבה"ח ולחוץ אבל בז' ימי נקיים דאין מטמא בפנים שוב מטמא בחוץ רק משום יציאת ידם לחוץ סגי בקנוח ואתי' שפיר שי' הרמב"ן ז"ל דדוקא בבדיקת הפס"ט בעינן בדיקת חו"ס ולא בבדיקת ז' נקיים שהק' עליו הרשב"א ז"ל ולהנ"ל עולה שפיר לפי שבז' נקיים אין מטמא בפנים עכתו"ד, הנה בודאי כוונתך למ"ש הב"י אפשר שטעמא שצריכה לבדוק כל ביה"ח כו' משום דקיי"ל כל הנשים מטמאות בביה"ח כו' ואמנם בעיקר דבריך דבז' ימי נקיים כיון שסותר בלא הרגשה לא יטמא בפנים כבחוץ משום דל"ה דרכי נועם אינו מתקבל שהרי מה שסותר בלא הרגשה אין זה משום שמטמא בלא הרגשה רק משום דאפי' בלא הרגשה ל"ה ספורין לפנינו כמו"ש בס"ט וחו"ד באריכות ואפי' בדם מכה כתבו מה"ט שלא לתלות תוך ג' ימים משום דל"ה ספורין לפנינו אבל מדין ראי' גם בז' ימי נקיים אין מטמא בלא הרגשה והוא מקרא בבשרה עד שתרגיש בבשרה א"כ ממילא דמטמא בפנים כבחוץ דילפינן ג"כ מקרא דבבשרה בנדה (נ"ז:) וז"ב:
טו
גם מה שכתבת לפי פירש"י נדה (נ"ג) ד"ה מ"ד שכתב הס"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ג בכוונתם דמה דבעינן גבי זבה הרגשה היא רק בראי' ראשונה אבל שאר ראיות אפי' שלא בהרגשה מצטרפינן לעשות זבה גדולה ראה לעיל סי' ס"ו אות ד'] א"כ עפ"י האמור ממילא דבשאר ראיות ה"ה שאין מטמאין בפנים כבחוץ דאל"כ אין זה דרכי נועם, ותירצת בזה פירש"י נדה (מ"ב) הנדה והזבה ושומ"י כולן מטמאות בחוץ שפירש"י בראי' ראשונה ובתוס' הרא"ש הק' ע"ז עיי"ש, ולהנ"ל אתי שפיר לשיטתו דבשאר ראיות אין מטמאין בפנים דבריך טובים אבל לא נצרכת לבוא בזה לסברת השב יעקב משום דרכי נועם רק בפשיטות למ"ש בס"ט סי' ק"צ שם בהסבר פירש"י דשאר ראיות בזבה מצטרפין שלא בהרגשה משום דעיקר קרא בבשרה דדרשינן מיני' דבעינן הרגשה בנדה כתיב אלא דמרבינן נמי לזבה ודרשינן זבה דומיא דנדה דבהרגשה אחת סגי וא"כ כמו דלא נאמר קרא בבשרה לשאר ראיות לגבי הרגשה ה"ה דלא נאמר בבשרה בזה לענין שיטמאו בפנים כבחוץ ואתי' שפיר פירש"י לשיטתו כדבריך:
טז
ובעיקר סברת השב יעקב הנ"ל דטומאה בפנים תלוי בדין הרגשה יש להעיר מנדה (מ"א:) דפליגי רבנן ור"ש אי פולטת מטמאה בפנים דמקשה לר"ש דאמר דיו כבעלה מקרא ורחצו דגזה"כ שמטמא בפנים ומשני כאן במשמשת והכא בטבלה לשימושה והדר מקשה מדרבא דאמר משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה שא"א לה שלא תפלוט כו' וקשה לכאו' דמאי בכך שא"א שלא תפלוט מ"מ הרי יהי' שלא בהרגשה רק דאפי' שלא בהרגשה נהי דרואה ל"ה מ"מ כשתפלוט לחוץ טמאה מטעם נגיעה, ולפי"ז מתורץ מה שהק' בס"ט כאן דמאי מקשה הש"ס דדלמא רבא אזיל אליבא דחכמים שמטמאין בפנים כבחוץ ובהא אמר רבא שלא תפלוט אבל אפשר שלא תפלוט לחוץ ול"ק לר"ש גם הרמב"ן ז"ל הקשה כאן דלמה מקשה דוקא לר"ש הרי קשה מדרבא גם אליבא דרבנן:
ולדברי השב יעקב מתורץ שפיר דע"כ ידע הש"ס דדברי רבא שא"א שלא תפלוט הם רק אליבא דר"ש דאמר דיו כבעלה דאי אליבא דרבנן שמטמא בפנים לש"ל שא"א שלא תפלוט כיון שהוא בלא הרגשה ומכיון דמטמא בפנים ע"כ א"א לטמא כ"א בהרגשה משום דרכי' דרכי נועם ודוק:
יז
ובענין בית הסתרים דמרבינן מכל בשרו שיהי' ראוי לביאת מים אע"ג דמיעוט המקפיד היא רק דרבנן כתב בשו"ת ז"י להסביר דראוי לבי"מ לחוד וחציצה לחוד דמיעוט המקפיד מה שאינו חוצץ מה"ת משום דאותו דבר החוצץ בטל לגבי גופו וחשיב כגופו ממש והרי יש כאן בי"מ על גופו ממש משא"כ בקרצה שפתי' או קפצה ידה דלאו משום חציצה אתינן לה אלא שאין המים ראוין לבא לתוכן ולש"ל דמיחשב כגופו שהרי פנימית פי' ולשונה ודאי גופה הוי ואין המים יכולים לבא עליהן והוי כמו שהושיטה ידה חוץ למים וכ"כ בנח"א ה' מקואות ובס"ט ס"ק כ"ג הקשה על הז"י עיי"ש, ולענ"ד יש להעיר קצת במתני' דמקואות פ"ח מה' קפצה ידה קרצה שפתי' כאלו לא טבלה האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין שיל"ד בשינוי לשון רישא וסיפא ונראה מבואר משום דברישא שקרצה שפתי' שהטעם משום שאינו ראוי לבי"מ דהוי מה"ת דלש"ל דבטלי השפתים וגופה שהרי בלאה"כ השפתים וגם תוך פי האשה גופה הוי ואנן בעינן ביאת מים בשניהם וכסברת הז"י הנ"ל וע"כ לשון המשנה בזה כאלו לא טבלה ול"ק מה שדקדק במ"א שם מה דנקט כאלו לא טבלה הא מה"ת מהני הטבילה דהוי רק מיעוט המקפיד דז"א דבאמת הוי כאלו לא טבלה מה"ת משום דבעינן ראוי לב"מ משא"כ בסיפא שאחזה חברתה בידה הוי יד חברתה כמו שאר דבר החוצץ במיעוט המקפיד שהוא רק דרבנן וכמו"ש בט"ז סי' קצ"ח ס"ק כ"ז לכך תני במתני' דמטמאין וכלומר מדרבנן ומסייע לדברי הז"י:
ואמנם אכתי צ"ע לפי המבואר בתוס' ב"ב (פ"ה) דאע"ג דכלי בטל לגבי הרשות אבל בהמה לא עכ"ל, ובר"ן גיטין (פ"ב) במתני' דהכל כותבין על קרן של פרה דלש"ל בזה אוירא דמגילתא היא דעבד ופרה כיון שיש להם חיות אינם טפלים לקרן ולא ליד עכ"ל והיינו הסברא דבע"ח לא בטיל וכ"כ התוס' סוכה (ל"ז) דלכך ע"ג רגל חבירו פסול אע"ג שהוא מב"מ משום דהוי מידי דלאו אורחא והוא מסברא הנ"ל דרגל האדם לא בטיל לחבירו וא"כ גם בסיפא דמתני' הנ"ל באוחז באדם לא יעלה לה הטבילה מה"ת אע"ג שהוא רק מיעוט המקפיד שהרי לא שייך בזה סברת הז"י דבטל החוצץ והוי כגופה דהא אין אדם בטיל לחבירו וצ"ע:
יח
וע"ד ההערה שהבאת בשם חותנך הרה"ג נ"י לחילוקו של הז"י א"כ למה בנימא אחת קשורה שחוצצת והיא רק דרבנן עיין ר"מ פ"ב דמקואות שהביא שי' הגאונים ברוב שערות שיהי' מה"ת ושי' הר"מ דהוי רק מיעוטו המקפיד והרי בנימא אחת קשורה ודאי אין המים באים לשם ולמה אינו חוצץ מה"ת וכתבת לתרץ דשאני בשערות דילפינן מאת בשרו הטפל לבשרו כו' ותירוצך אינו מוסבר כ"כ:
ויתכן שהרי הסבר דברי הז"י היא דלש"ל בזה דבטל לגופה שהרי בלאה"כ גופה הם ולפי"ז י"ל דשאני הכא לגבי שער אף שהר"מ בלשונו בפ"ב דמקואות הט"ו כתב ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשיב כו' מ"מ מצינן דלא לכל דבר הוא כגופו, דבזבחים (י"ט) בעי יצא שערו בבגדו מהו שערו כגופו דמי או לאו כגופו דמי ואף לפי המבואר בשאר דוכתי דפשיטא להש"ס דשערו כגופו ע' ערכין (ז':) מ"מ הרי בגיטין (ל"ט) פליגו בשערו העומד לגזז אי כגזוז דמי ובנזיר (נ"א) מבעי' לי' בשערו העומד לגלח אי כגופו הוי לגבי טומאת מת ולענין גלגלין, והנה במנחות (ק"א) מחלק הש"ס לגבי כל העומד לפדות אי מצוה לפדותה כו' לפי"ז מיושבת הערתו הנ"ל דא"א לומר דגבי נימא קשורה שיעכב הטבילה מה"ת דא"כ הרי השער עומד לגלח מפני שהיא קשורה וגם מלבד זה מפני מצות טבילה ובמקום מצוה כגזוז דמי ול"ה כגופה והוי רק כשאר דבר החוצץ במיעוט המקפיד שהיא רק דרבנן דבטל לגבי גופה והיא דרך פלפול:
יט
וכעת עלה ברעיונו ראי' גדולה לדברי הנו"ב ונדון שאלתינו דבבלוע לא בעינן אפי' ראוי' לביאת מים, מזבחים (ע"ט) לגבי דלי שהיא מלא מ"ח עד שירבו המים על המ"ח דאמר רבא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא עסקינן דמדינא סגי להו בכל דהו כו' ופירש"י דהא תוכו א"צ טבילה הרי מפורש דלאו דוקא ביהס"ת דכלי שא"צ בי"מ כסברת הר"ש הנ"ל רק אפי' גלוי דכלי כגון תוכו באופן שנטמא גבו ולא נטמא תוכו אין התוך הטהור צריך אפי' ראוי לבי"מ כמו התם במלא מ"ח וכפירש"י דאין תוכו צריך טבילה כלל ולפי"ז ה"ה בבלוע בתוך האדם למ"ש התוס' חולין (ע"א:) ד"ה אטו באדם תוכו טהור ומה"ט ילפינן דטהרה בלוע אינה מטמאה א"כ ממילא נשמע דתוכו של אדם במקום הבלוע א"צ טבילה כלל ואפי' ראוי לבי"מ א"צ כמו בכלי שתוכו טהור והיא ראי' נפלאה, שוב מצאתי בס' שי"ט לאהלות פ"ז שהעיר בזה:
כ
ולולא דמיסתפינא הוה אמינא לחדש דגם ביהס"ת דאדם שצריך ראוי לבי"מ מה"ת היינו דוקא כמו בקמטים שמצד חוץ אבל ביהס"ת שמצד תוכו כגון ביהס"ת שבאשה באותו מקום במתני' דמקואות פ"ח וחץ התחוב באדם במתני' פ"ו דמבואר דבעינן ראוי לבי"מ זה אינו מה"ת דכיון שתוכו טהור א"צ טבילה כלל ורק מדרבנן צריך טבילה כמו דאמר בזבחים (ע"ט) לגבי כלי שתוכו טהור דמדרבנן גזרו בהו דלמא חייס עלי' ולא מטביל לשפת הכלי כמו כן ביהס"ת דאדם צריך טבילה מדרבנן מגזרה דלמא לא מטביל שפתו והוא דבר חדש מאד:
כא
ואם הי' מקום לחידוש זה יתורץ קו' הז"י הנ"ל מה דלא אמר בנדה (מ"ב) נפ"מ לענין חציצה באותו מקום דלאביי דאמר בלוע הוי ל"צ ראוי לבי"מ ולרבא דביהס"ת הוי צריך, ולהנ"ל לרבא לשיטתו בזבחים (ע"ט) הנ"ל גם ביהס"ת דאותו מקום א"צ ראוי לבי"מ מה"ת כיון שתוכו טהור ואף למ"ד מקור מקומו טמא אין זה מצד טומאת המת או נדתה שמשום זה יהי' תוכה צריך טבילה וא"כ לא משכחת הנפ"מ לגבי דאו' ועכ"פ במקום הבלוע שבאשה כמו בנדון השאלה בטבעת באותו מקום בעומק דלא שייך הגזירה דלמא חייס ולא מטבילה לשפתה שפיר א"צ ראוי לבי"מ אפי' מדרבנן:
כב
ודרך אגב יש להעיר בזבחים (ע"ט) דאמר גזירה דלמא חייס הרי התם בכלי שנטמא במשקין טומאה דרבנן ואמרו בחולין (קכ"ג:) דבדרבנן לא גזרינן דלמא חייס וצ"ע:
ולכאו' גם בפסחים (ל') דקדירות בפסח ישברו ולא מהני הסקה מבפנים דלמא חייס, והרי אחר שנעשה אב"י דהוי רק דרבנן לא נגזור דלמא חייס ועיין ח"ס יו"ד קי"ג לענין כלי ברזל המצופים בהתוך שלא יועיל לבין דלמא חייס וי"ל דהתם תחלתו דאו' רק שנעשה ע"י גלגול דרבנן אבל בזבחים (ע"ט) קשה ועיין מרכה"מ פי"ב דכלים ה"ט הק' בע"ז (נ"ב) דבעי בטומאה דרבנן אי גזרו טומאה ישינה והרי בזה ל"ש טעם הגמ' שמא לא יקבנו בכדי טהרתו כיון דבדרבנן ל"ג דלמא חייס עיי"ש ולא העיר מזבחים כנ"ל:
הנה כבר נמשכתי להאריך יותר ממה שחשבתי בתחלה ובזה אסיים בשלום: