חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן סג
ב"ה טו"ב סיון תרצ"ב
שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הגדול החריף ובקי זך השכל והרעיון מו"ה משה ציממעטבוים נ"י מק' בייטש:
הגיעני קונטרסו הנחמד וראיתי משנתו סדורה וערוכה בעיון יפה ואסוקי שמעתתא ויאתה לו תהלה בכפלים לתושי' ידו האחת בעסק ומסחר והשנית תלמודו בידו יהי ד' עמו ויזכה לשתי שלחנות תורה וגדולה:
א
ע"ד השאלה בנוגע להפאבריק אשר אתו שהביא לו נכרי המשמש בבית תפלתם שק מלא פסולת מן הנרות שהיו דולקות שמה, למען להחליף לו וליתן לו נרות בעדם, אם אין חשש אי' הנאה בהפסולת משום תקרובת ע"ז ואם מותר לעשות מהם נר מצוה, וע"ז סובב הולך בקונטרסו לבאר כל דבר על אופנו, למרכז ההלכה ורצונו לשמוע חו"ד בזה:
ב
הנה בש"ע יו"ד סי' קל"ט סעי' ט' נרות של שעוה שמדליקין לפני' נוי' הם ואסורים ואם משכנם או מכרן לישראל מותרים דכיון שכיבן לצורך עצמן זה ביטולן, ויש חילוק בזה בין כיבן הכומר שהוא ע"מ שלא לחזור ולהדליקן דהוי ביטול, ובין כבו מעצמן דאז ההיתר רק מטעם מכרן או משכנן דתלי' בפלוגתא בש"ע סעי' י"ב אי הוי ביטול, ואע"ג דהרמ"א סי' קמ"ו כתב דקיי"ל דהוי ביטול במכרן או משכנן לגבי משמשי עכו"ם וגם המחבר עצמו סעי' י"ב הביא דעה זו בראשונה וכבר הק' כן בש"ך כאן דברי המחבר אהדדי מה דסתם כאן דרק בכיבן לצורך עצמן זה ביטולן, אבל בכבו ממילא אסורין דלא מהני ההיתר במכרן או משכנן, ובמק"ח בשם התפל"מ ומשנ"ח תירצו שכן דרכו של המחבר למשוך אחר רוב דעות והכא נרות של ע"ז מכריע המשקל להחמיר משום דעת הר"מ שהביא הש"ך סק"ג דהני נרות יש להן דין תקרובת ואין להם ביטול כלל ע"כ לא סמך כאן המחבר להתיר מטעם מכרן או משכנן לחוד:
ג
ובאמת לכאו' עפ"י דעת הר"מ סגר בעדינו הש"ך ז"ל דרך היתר לכתחלה בהנהו נרות של עכו"ם, שכתב הש"ך בסק"ג דלשי' הר"מ בפ"כ מעכו"ם דאפי' דבר שאינו קרב ע"ג מזבח אסור אם נמצא במקום עבודתן א"כ הנהו נרות אם הכניסום במקום עבודתן תקרובת נינהו ואין להם ביטול והב"ח כתב ע"ז ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר כו' אבל הנה מקורו של הר"מ ז"ל הוא מגמ' דע"ז (נ"א:) דאר"א ב"ח כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפי' מים ומלח אסור ושי' המחבר כאן סעי' ה' דדוקא דבר שכיוצא בה קרב לגבי מזבח כגון מים ומלח אמרי' דלפנים מן הקלקלין הוי תקרובות ע"ז, אבל שי' הר"מ דמים ומלח מקרי אינו קרב למזבח מפני שאין דרך להביאם לבדם בלי דבר אחר כמו"ש הכ"מ:
ולכאו' שיש לתלות דבר זה בפלוגתא אי משום דקרב ע"י דבר אחר מקרי הקרבה דכה"ג פליגי בפסחים (נ"ו:) דאמר במכניסו לקיום ע"י ד"א קמיפלגי מ"ס שמי' קיום ומ"ס לא שמי' קיום, וע' פסחים (ו':) וכ"ת כיון דמינטר אגב ביתי' חשיבי והתנן כו' ותוס' חגיגה (כ"ו:) ד"ה כלי דטלטול ע"י ד"א ל"ה טלטול ומקרי עשוי לנחת וע' ע"ז (ל"ב) דפליגי ר"א ור"י ברוצה בקיומו ע"י ד"א:
אך בשי' הר"מ תיקשי מהא דע"ז (נ"א) דזרק מקל לפני' פטור ואינה נאסרת משום דל"ה כעין פנים זריקה משתברת וכ"פ הר"מ פ"ג ודוחק לומר שזה שלא במקום עבודתה וראיתי בשבילי דוד ליו"ד שעמד בזה ותי' דדוקא בדבר שאין דרכו לשמש ואמרי לדורן הובא שם מקרי תקרובת וכמו שהוציא זה הר"מ ממתני' דבשר היוצא אסור אף דלא שחטו שם משא"כ במקל וכה"ג שעושה בו איזה עבודה של שימוש, ולפי"ז ה"ה במ"ש הב"י כאן דלשי' הר"מ הנהו נרות נמי אם הכניסום במקום עבודתם תקרובת נינהו ולית להו ביטול, ולהנ"ל יתכן דשאני נרות שבאים לשמש להאיר ולא לשם דורן אפשר שיועיל ביטול גם לשי' הר"מ, ומ"מ צ"ע די"ל דזו עצמו שבאים להאיר לפני ע"ז מקרי דורן עכ"פ שהרי בלאה"כ שי' הריא"ז שהובא בש"ג דנרות ע"ז הוי תקרובת דהדלקה הוי כמו הקטרה ועיין שעה"מ ה' לולב בזה:
ד
אמנם בשעה"מ שם כתב לחדש דאף בנמצא במקום עבודתה לפנים מן הקלקלין אפי' לשיטת הר"מ דלא בעי בזה כע"פ והוי תקרובת ע"ז גם שאינו ראוי למזבח, מ"מ מודה הר"מ בכה"ג שיש לו ביטול כיון דדין זה דתקרובת ע"ז אין לה ביטול נפקא לן מקרא ויאכלו זבחי מתים אין לך בו אלא חידושו ודוקא בתקרובת כע"פ דאיירי בי' קרא דהיינו זבח אמרי דאין לו ביטול, והכ"נ בהנהו נרות של עכו"ם שחושש בהם בב"י משום דהוי במקום עבודתם ולהאמור מ"מ ביטול יש להם וכרו"מ הביא עוד מהריטב"א ז"ל שכתב דמה שאסור בנמצא לפנים מן הקלקלון הוא רק משום נוי ומשמשי ע"ז וכ"כ מפורש בקרית ספר להמבי"ט ז"ל דכוונת הר"מ ז"ל לאסור בזה הוא רק מדין משמשי ע"ז א"כ בהנהו נרות נמי לכ"ע יש להם ביטול:
ה
אמנם מכיון שבאנו לזה נ"ל לדון בדבר חדש דבהנהו נרות של עכו"ם הנקחין בפאבריק י"ל דאפי' ביטול לא צריך בהו, והוא שהרי יש הפרש בין תקרובת למשמשין דבתקרובת כיון שהקריבה נאסרה עולמית כמתני' דע"ז (כ"ט) דבשר היוצא אסור, משא"כ בתשמישי ע"ז אין איסורן אלא בשעת תשמישן וכמו שביאר זה במרכה"מ פ"ז מדברי הר"מ פ"א ה"ד וה"ה דמכניס ע"ז לבית והוציאו הותר הבית וכן אבן שהעמיד עליו ע"ז וסילקה הותר האבן כמתני' דע"ז (מ"ז) אא"כ שנעשה מתחלה לתשמיש ע"ז הר"ז עומד באיסורו אע"פ שסלקו וכמו"ש הר"מ פ"ז ה"ד ומשמעות הש"ס דדוקא עשאו לע"ז דאל"כ לא נאסרו אלא בעודן משמשין משה"כ כתב רבינו פ"ז ה"ב וכל הנעשה בשבילה דאז נאסר עולמית, וכן יפרש הר"מ ז"ל סוגי' הגמ' ע"ז (נ"א) לגבי פרכילי ענבים דמקשה הא ל"ה כע"פ ולא כעין זריקה משתברת ול"ה תקרובת ע"ז ומשני כגון שבצרן מתחלה לכך והיינו דהו"ל פרכילין ושבלים דברים של נוי ואסורין לעולם כדין תשמישי ע"ז שנעשו מתחלה לשם תשמיש והיינו דאמר בירושלמי לא סוף דבר עטרות שבלים אלא אפי' עטרות של ורד והטעם משום תשמישי ע"ז והא דתנן אסור דמשמע לעולם משום דחוששין שנתלשו ונעשו לכתחלה לשם ע"ז ומיושב קו' הרמ"ך מה שסתם רבינו והשמיט אוקימתא דגמ' שבצרן מתחלה לכך משום דעפי"ז כל תשמישי נוי אסור שמא נעשה לשם ע"ז דאסור עולמית, עכ"ד המרכה"מ הנחמדים:
ו
ועפי"ד המרכה"מ מתורץ לי מה שהקשה בשעה"מ ה' לולב במ"ש הכנה"ג בהגהת ב"י בדעת הרמ"ק שהביא הכ"מ פ"ט הט"ז דהא דבעי כע"פ הוא רק לענין שהוא נאסר אפי' ע"י ביטול, אבל איתסורי מיתסר אפי' שלא כע"פ ובביטול סגי ומשה"כ אמר בגמ' ע"ז (נ':) דמאן דלא פריש סבר בעינן כע"פ וליכא ומותרים בביטול כיון שחיפו בהן דרכים והק' השעה"מ ממה דמקשה הש"ס מפרכילי ענבים דל"ה כע"פ ולא זריקה משתברת ומאי קו' הא אע"ג דל"ה כע"פ איסורא איכא:
ולהאמור מיושב שהרי סברת הכנה"ג דבשלא כע"פ איסורא מיהא איכא היינו משום תשמישי ע"ז ועיין אגודת אזוב סוגי' דכתמ"ש הביא מהריטב"א ע"ז (נ'.) שכתב בשי' הראב"ד כן דבאינו כע"פ איסורא איכא והריטב"א הק' דמהיכי תיתי כיון שאין זה בכלל אשר חלב זבחימו יאכלו ותי' בס' הנ"ל דטעם הראב"ד ז"ל כיון שעבודתה בכך לא גרע ממשמשי ע"ז שנאסר וצריך ביטול, וא"כ מתורץ שפיר קו' השעה"מ דבאמת היינו דמשני הש"ס כגון שבצרן מתחלה לכך שע"כ נאסרו מטעם משמשי ע"ז כסברת הראב"ד והכנה"ג משום דאי לא בצרן מתחלה לא היו נאסרין כ"א שעת תשמישן ורק בכה"ג שבצרן מתחלה לכך נאסרו עולמית וצריכין ביטול ודוק נכון:
ז
באופן דבתשמישי ע"ז לא נאסרו אחר שסילקן כ"א מספק דשמא תחלת עשייתן לשם ע"ז לפי"ז י"ל לגבי נרות של עכו"ם המבואר בש"ע דאיירי בנרות של שעוה שעושים מתחלה לכך ועכ"פ ספק נעשו לכך משא"כ בנרות דידן הנעשים בפאבריק הרי ודאי שאין תחלת עשייתם לשם ע"ז דוקא ואפי' אם נעשו בהפאבריק בכוונה לכל דבר שיש בזה גם מחשבה לע"ז הרי מבואר בתוספתא פ"ח דכלים ובר"מ פ"ח דכלים הי"ג דאומן שעושה ומניח זוגין לבהמה ולדלתות דאם רוב העשוי לדבר שאין מקבל טומאה הכל טהור עד שיפריש מקצתן לדבר המקב"ט וע' ירושלמי גטין פ"ג ה"א ובש"ע או"ח סי' תרכ"ט ברמ"א דאזלינן במחצלת בתר רוב העושין לסיכוך וא"כ הכ"נ כיון שידעינן שנרות הפאבריק הרוב אינם לע"ז וא"כ הכל טהור דמקרי ודאי לא נעשו לשם כך וע"כ אפי' אותן נרות שנשתמשו לע"ז מ"מ אחר שסילקן מותרים אפי' בלא ביטול משום דתשמישי ע"ז אין איסורם אלא בשעת תשמישן ודוק, ועכ"פ דאחר שכיבן או אפי' כבו מעצמו דמהני בהו ביטול דמכרן או משכנן דאף לשי' הר"מ דבמקום עבודתם ל"ב כע"פ מ"מ ל"ה יותר משמשי ע"ז כנ"ל ומהני ביטול כנ"ל:
ח
ובשעה"מ ה' לולב מותיב לנפשי' דאס"ד להר"מ בלפנים מן הקלקלין שלא כע"פ מהני ביטול א"כ תקשי מה דמקשה הש"ס ע"ז (נ"א) אלא מעתה אבני מרקוליס במה יאסרו ומאי קו' הא פעור ומרקוליס נאסר אפי' שלא כע"פ דומיא דלפנים מן הקלקלין משום דחוץ כפנים דמו כדאר"י ב"ח וליכא למימר דהכי פריך במה יאסרו אפי' בביטול דא"כ מאי משני נעשה כמגדל ע"ז הא ע"ז גופא יש לו ביטול:
עוד הק' השעה"מ כן על שי' הכנה"ג הנ"ל דאפי' שלא כע"פ מ"מ איסורא איכא דא"כ מאי מקשה אבני מרקוליס במה יאסרו:
והנ"ל לתרץ דבע"ז (מ"ב) מותיב לר"ל דאמר ע"ז שנשתברה מאלי' מותרת מהא דעכו"ם שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות מותרות וישראל שהביא אבנים כו' אסורות אמאי תהוי כעכו"ם שנשתברה מאלי' ומשני כדרבא גזרה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה, ובתוס' לקמן (ס"ד:) ד"ה מסתברא ומל"מ פ"ח מע"ז הי"א דמה דאמר גזרה דלמא מגבה לה הוא רק אליבא דר"ל דצריכינן לזה אבל לר' יוחנן דקיי"ל כוותי' דע"ז שנשתברה מאלי' אסורה לא באנו לגזרה זו רק דישראל אינו מבטל ע"ז שלא עכו"ם מן הדין שאין העכו"ם מבטל בשביל ששברה ישראל דהוי כנשתברה מאלי' ולפי"ז במשמשי ע"ז דלכ"ע בנשתברה מאלי' מותרת כדאמר בירושלמי ע"ז פ"ד ה"א מאן דאמר שברי ע"ז אין להם ביטול הא משמשין לא גם בס' ט"ת לירושלמי שם הראה לש"ס דילן (ע"ז נ"ג) דר"י ור"ל דאמרו תרוי' בימוס שנפגם מותר ואפי' למ"ד עובדין לשברים ה"מ עכו"ם דזילא בי' מלתא לבטולה אבל הני שקלו להאי ומייתי בימוס אחרינא, והיינו נפגם ונשבר מאליו, ומבואר בש"ע סי' קמ"ו סעי' ב' דמשמשי ע"ז אפי' אחר שבאו ליד ישראל יכול העכו"ם לבטל ובר"ן ע"ז פ"ד הביא מה שנסתפק הרמב"ן ז"ל דבמשמשין ע"ז דישראל שיועיל ביטול רק דהר"ן מסיק דלא מהני בשל ישראל אבל עכ"פ נראה דהישראל יכול לבטל משמשין של עכו"ם דלא גרע מנשתברה מאלי' דמותר לכ"ע במשמשין וא"כ שפיר מתורץ קו' השעה"מ דהש"ס הקשה אלא מעתה אבני מרקוליס במה יאסרו כלומר כיון דליכא כע"פ וזריקה משתברת ליכא משום תקרובת ע"ז ואי משום דלפנים מן הקלקולין אסור אפי' שלא כע"פ הרי איסורו רק מדין משמשי עכו"ם ושוב הדרא קו' הש"ס בד' מ"ב דאמאי אבני מרקוליס שהביא ישראל אסורות להוי כע"ז שנשתברה מאלי' שהרי במשמשי ע"ז לכ"ע בנשתברה מאלי' מותרת ולכך משני דנעשה כמגדל לע"ז דהוי גוף ע"ז דקיי"ל נשתברה מאלי' אסורה ודוק:
ט
ועפי"ד הרמב"ם דבמקום עבודתם אפי' דבר שאינו ראוי למזבח אסור מאז הערתי בישוב קו' התוס' חולין (מ') בהא דאר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה והקשו דלמה נקט דוקא לפני ע"א דבכל דוכתי דאיירי בשוחט לא נקט לפני ע"ז ועוד דאמאי פריך בסמוך אש"ח לא לחייב דמחתך בעפר הוא והרי התם בשלא שחט לפני ע"א ולא מתסרא ומ"מ חייב העובד מידי דהוה אעובד להר, ונ"ל הנה בב"ק (ע"א) דפריך הש"ס בשוחט לע"ז כיון ששחט בה פורתא אסרה פירש"י דהקו' הוא משום דס"ד דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף אבל התוס' הק' דאפי' למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדאמר בחולין (מ') אע"ג שאמר המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה:
י
ונ"ל דרש"י לשיטתו (סנהדרין ס"ב.) ד"ה תיפוק שכתב דלכך שחט סימן אחד לעכו"ם חייב משום דעשה מעשה חטה"ע בפנים, והנה בחולין (כ"ט) מבואר דעשה מעשה חטה"ע לא שייך רק בשחט סימן אחד אבל בשחט מיעוט סימנים בחוץ תלי' בדין אי ישנו לשחיטה מוע"ס נמצא דשחט מיעוט סימן לע"ז ל"ה כעין פנים למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף והוי כשוחט בהמה בע"מ לע"ז דאמר בע"ז (נ"א) דפטור דלא אסרה תורה אלא כעין פנים, וא"כ מאוד צודק פירש"י בב"ק כאן דפריך כיון ששחט בה פורתא אסרה שהוא רק למ"ד ישנו לשחיטה מוע"ס אך אפי' בשחט סימן אחד לע"א הרי לפירש"י חולין (מ') ותוס' חולין (כ"ט) דמקרי נתקלקלה בשחיטה לש"ל עשה מעשה חטה"ע וא"כ למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ל"ה שחיטה לע"ז דל"ה כע"פ אבל למה דאמרי' בע"ז (נ"א) דלפנים מן הקלקלין אפי' מים ומלח אסור ושי' הר"מ דאפי' דבר שא"ר למזבח נמצא דבמקום עבודתה אפי' בפורתא קמא נהי דל"ה כע"פ מ"מ נאסרת:
יא
ולפי"ז מתורץ קו' התוס' ב"ק הנ"ל דהנה ממה דאמר המשתחוה לבהמת חבירו עשה בה מעשה אסרה משם ל"ק כ"כ דהתם לא משום תקרובת ע"ז רק משום ע"ז עצמה נאסרת וכונת התוס' בקושיתם ע"כ הוא רק ממה דאמר שם היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה הרי דמשום תקרובת נאסרת בסי' אחד אבל להנ"ל י"ל דהתם שפיר קאמר ברבוצה לפני ע"ז דוקא והיינו מקום עבודתה דשם לא בעי כע"פ לכך נאסרת שפיר בפורתא קמא:
ומתורץ עפי"ז קו' התוס' חולין הנ"ל דלמה נקט רבוצה לפני ע"ז כיון דאפי' שלא בפני ע"ז נאסרת ולהנ"ל ניחא דבכל מקום שהוא שחיטה כע"פ בב' סימנים ל"ב בפני ע"ז אבל הכא דקאמר כיון ששחט בה סימן א' אסרה בעי דוקא רבוצה לפני ע"ז והיינו במקום עבודתה:
יב
ומתורץ ג"כ קו' השני' של התוס' ממה דפריך מהשוחט בשבת בחוץ לע"א אש"ח לא לחייב דמחתך בעפר הוא והרי התם בשלא שחט לפני ע"ז, ונראה דהרי בפסחים (ע"ג) מקשה הש"ס בהא דהשוחט חטאת כו' מאי תיקן והק' בתוס' שהרי תיקן להוציא מידי טומאה דאו' רק אליבא דריב"ב דס"ל תקרובת ע"ז מטמא באוהל ליכא תיקון והול"ל לריב"ב מה תיקן ותי' דהו"מ לשנויי הכי דתיקן להוציא מידי טומאה אלא אין רוצה לדקדק מכאן שיהא טומאת תקרובת לאו דאו' לפי שהגמ' רוצה לדקדק כן בהעור והרוטב ודחו לה עכ"ד, נמצא עכ"פ דקו' הש"ס מאי תיקן הוא רק באופן דתיקום מתני' אפי' בשיטת ריב"ב דתקרובת ע"ז מטמאה מדאו':
והנה התוס' (ע"ז ל"ב:) ד"ה והיוצא כתבו דלריב"ב דאמר תקרובת ע"ז מטמא דיליף ממת ס"ל דאפי' תקרובת שאינה כעין פנים אסור וא"כ שפיר מתורץ קו' התוס' כיון דבעי הש"ס לאוקמי הא דהשוחט חטאת כו' גם בשי' ריב"ב שפיר פריך כיון ששחט בה פורתא אסרה ולא מצי לשנויי בששחט שלא בפני ע"ז שהרי כל מה דבעי לפני ע"ז הוא משום דל"ה כע"פ ולשי' ריב"ב ל"צ כע"פ כלל ודו"ק:
יג
ומתורץ בזה גם קו' המח"ל בחי' לע"ז במה דמשני הכא באומר בגמר זביחה הוא עובדה והק' דממנ"פ אי בתחלת שחיטה אמר כן הרי מכי שחט פורתא כבר נעשה מוקצה לע"ז וא"ר לפאה"מ ואי שאמר בסוף שחיטה דבגמר זביחה עובדה הרי כבר נעשה בע"מ בשעה ששחט בה רוב שנים וקיי"ל בש"ס ע"ז (נ"א) דשוחט בהמת בע"מ לע"א פטור ומוקי לה במחוסר אבר דל"ה כע"פ והכ"נ בגמר זביחה דאמר לעיל (ל"ב) דריאה כמאן דמנחא בדיקולא הוי מחו"א, ולהנ"ל מתורץ שפיר ממנ"פ דלמ"ד השוחט בע"מ פטור הרי בלאה"כ ל"ק קו' הש"ס די"ל כקו' התוס' דמיירי דלא שחט לפני ע"ז ורק דהש"ס מקשה אליבא דריב"ב דלא בעי כע"פ ול"ב ג"כ לפני ע"א א"כ לדידי' גם השוחט בע"מ חייב ושפיר משני הש"ס, ודוק כי חריף:
יד
מה שהעיר רו"מ בקונטרסו להוכיח כדברי הקרית ספר דלפנים מן הקלקלין לשי' הר"מ באינו ראוי למזבח האיסור רק מטעם משמשי ע"ז שיש להן ביטול כנ"ל מלשון הר"מ פ"ז הט"ו בשר יין או פירות כו' הקריבם לפני' נעשו תקרובת ואע"פ שחזרו והוציאם הרי אלו אסורין לעולם כו' המוצא כסות וכלים כו' במד"א בזמן שמצאן חוץ למקום עבודתו אבל אם מצאו בפנים כו' הרי שכתב לגבי בשר יין ופירות ואסורין לעולם היינו דלא מהני בהו ביטול משא"כ באינך כתב רק דאסור בהנאה ולא נקט לעולם משום דמהני ביטול, הנה הי' יכול לסייע כן מש"ס תמורה (ל"ד) גבי כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשירה ואפר הקדש לעולם אסור ומיערב הוא דלא קעריב ותני משום דאשירה יש לו ביטול בעכו"ם הקדש אין לו בטילה עולמית הרי דמדייק מלשון ואסורין לעולם שאין להן ביטול ובאינך דלא קתני לעולם המשמעות שיש להן ביטול, ואמנם מצינו דיוק זה בגמ' לגבי דאו' ודרבנן ביבמות (קי"ג:) דייקא נמי דקתני גבי דידה נשתטית לא יוציא וגבי דידי' לא יוציא עולמית מאי שנא כו' אלא ש"מ הא דאו' הא דרבנן, והנה אמנם שדיוקים אלו יש להם ענין בברייתא ובגמ' ולא בלשון הפוסקים מ"מ אם אין ראי' לדבר זכר לדבר יש בדברי הרמז"ל ודבריו מתקבלים ע"ד סמך לדברי הק"ס:
טו
ומה שהעיר רו"מ בדברי הט"ז סי' קל"ט סק"ד דהא דהניח בשר לפני ע"ז הוי תקרובת דהיינו דוקא בשר בהמה ולא בשר עוף דלא סגי במין הקרב למזבח והרי בגמ' ע"ז (נ"א) מקשה לגבי שוחט בע"מ דפטור אילימא בדוקין שבעין השתא בב"נ חזי' לגבוה בבמה דידהו והכ"נ הרי חי' ועוף כשרים בבמה דידהו כמבואר בזבחים (קט"ו) ועתו"ס חולין (כ"ב) ובמנ"ח מ' כ"ו כ"כ לענין שחייב בשוחט חי' ועוף לע"ז מה"ט וא"כ הכ"נ בהניח בשר עוף עכ"ק כבר קדמו בזה בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' ל"ד ותי' בפשיטות דרק בשוחט שעשה מעשה כעין פנים נאסר אף בדברים דלא חזי אלא לב"נ בבמה דידהו משא"כ בהניח דעת הט"ז דלא נאסר רק אם אותו דבר ממש ראוי לגבוה ועיי"ש שכתב לסייע להט"ז מתוס' ע"ז (נ':) לגבי ככרות דהוי כע"פ דדמיא למנחת מאפה אבל משום מנחת סולת לא הי' נאסר דבעינן אותו דבר ממש שיהי' קרב בפנים באפי' וגם רו"מ הביא מדרכ"ת בשם ס' חקר הלכה ממה דשוחט בע"מ מחו"א פטור דל"ה כע"פ הרי כדברי הט"ז דלא סגי במין הקרב, ובדעת הפרישה דסגי במין, יפה כתב בשם הרב הגדול מו"ה משה ניימאן נ"י שהוא כה"ג דאמר במנחות (כ"א) הלכך דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות הרי דאפי' בבהמה טמאה שלא קרב כלל בפנים אמרי' הואיל וכנגדו ראוי וה"ה בבשר עוף רק דמהש"ס דע"ז ותוס' הנ"ל מוכח כהט"ז. ובדומה לזה מצינו פלוגתא דתנאי במנחות (נ"ח) ר"א אומר כל שממנו לאישים ר"ע אומר כל ששמו קרבן אר"ח בשר חטאת העוף איכא בינייהו וע' תמורה (י"א:) בעי רבא בעוף מהו בהמה א"ר והא לאו בהמה הוא או דלמא קרבן א"ר והאי נמי קרבן הוא ובזבחים פ"ג בעוף מר מייתי לה מעולה ומר מייתי לה מכבשים רק התם תלי' פלוגתתם בלישנא דקרא אי בשר עוף בכלל בשר בהמה שאין לו ענין כאן:
טז
ולי יש כעת הערה חדשה בהא דאמרי' הכא (בע"ז נ"ג) דזרק מקל לפני' פטור משום דל"ה כע"פ זריקה משתברת והרי בדבר הראוי למזבח ל"ב כע"פ כמתני' דבשר היוצא אסור וכמבואר בש"ע סי' קל"ט דדבר שכיוצא בו קרב למזבח כגון בשר מים ומלח אם הניחו לפני' אסור מיד א"כ הכ"נ בזרק מקל לפני' למאי דאמר במנחות (ק"ו) קרבן מלמד שמתנדבין עצים ורבי אומר עצים קרבן הן טעונין מלח כו' א"כ גם מקל של עץ הוי כיו"ב קרב למזבח וצ"ע, ויתכן עפימ"ש הב"ח בסי' קל"ט במה שנסתפקו התוס' לגבי נרות עכו"ם דאי הוי תקרובת א"צ ביטול כיון דל"ה כעין פנים רק אי הוי נוי צריך ביטול והרי הוי כעין פנים שהרי הכהן הי' מדליק הנרות לפנים בכל יום, ותי' דלענין ביטול בעינן דוקא דבר מאכל כדכתיב ויאכלו זבחי מתים ודוקא בתקרובת כעין זביחה, ולפי"ז י"ל דה"ה בעצים כיון דל"ה דבר מאכל בעינן דוקא כעין זביחה זריקה משתברת:
יז
רו"מ העיר דאמאי בזרק מקל פטור ואינו נאסר דבעינן זריקה משתברת ופירש"י כעין זריקת דם שבפנים שאינה מחוברת אלא משתבר ונופל טיפים טיפים והרי במנחות (כ"א) אמרי' דדם שקרש בחטאת החיצוניות כשר דכ' ולקח והאי בר לקיחה ונתינה הוא א"כ הרי מצינו גם בפנים זריקה שאינה משתברת ואע"ג דלכתחלה מבואר בגמ' שם דצריך למרס דם החטאת שלא יקרוש וכמו"ש בס' ק"א שם ורו"מ כתב להמתיק משום לא יהא טפל חמור מן העיקר דשירי הדם דכ' בהו שפיכה ואת כל דמה ישפוך בודאי לאו סגי בדם שקרש וכמו"ש בק"א לענין פסח דכ' בי' שפיכה רק משום דשירים גופי' לא מעכבי ע"כ כשר בדיעבד בדם שקרש אבל עכ"פ משום שכשר בדיעבד אמאי לא מקרי כעין פנים וכה"ג שכתב בשו"ת שבו"י ח"ב סי' י"ח במ"ש הר"מ דיין מזוג נאסר משום יי"נ אע"ג שכתב הר"מ דאין נתנסך אלא יין הראוי למזבח רק משום דהר"מ לשי' בפ"ו מה' תו"מ דבחג אם עירה המים לתוך היין כו' יצא וא"כ הכ"נ משום שכשר דיעבד בדם שקרש יהי' מקרי כע"פ, ע"כ הערתו והיא נחמדה:
יח
ויתכן כה"ג דאמר בתמורה (י"א) בעי רבא הקדיש אבר לדמיו כו' או דלמא חד מגו אמרי' תרי מגו לא אמרי', ובב"מ (ט':) רבנן סברי חד מגו אמרי' תרי מגו לא אמרי' ותוס' ביצה (ל':) ד"ה עד לענין מגו דאתקצאי דתרי מגו ל"א ותוס' פסחים (מ"ו) דתרי הואיל ל"א, לפי"ז גם הכא מה דנאסר בע"ז בעבודה כעין פנים שהוא הואיל דהוי עבודה בפנים וגם בפנים גופא בדם שקרש דכשר דמקרי ראוי לכפרה משום הואיל דהדרא לקמייתא כמות שהי' צלול הו"ל כתרי הואיל ותרי מגו דלא אמרינן ול"ה משוה"כ כעין פנים:
יט
מה שכתב לתרץ פירש"י יבמות (ק"ג) שפי' סנדל של תקרובת ע"ז שתמה בכפ"ת ושעה"מ הא ל"ה כע"פ וזריקה משתברת והעיר עפ"י המבואר בזבחים (פ"ה) ונתח אותה א"ר כשרה ולא פסולה דהיכי שאם עלה לא ירד מן המזבח לא בעי הפשט ונקרב עם עורה א"כ מצינו דעור קרב לגבי מזבח גם דקרב לכתחלה בבמה לב"נ כמו"ש התוס' חולין (כ"ב) מירושלמי מגילה דבבמת ב"נ עולה א"צ הפשט ורש"י לשיטתו בתוס' ע"ז (נ':) דבקרב למזבח ל"ב זריקה משתברת, הנה לדבריו לא הי' צריך לזה רק דבלאה"כ מצינו עור קרב למזבח שהיא משנה ערוכה (זבחים פ"ה) הצמר שבראשי כבשים כו' בזמן שהן מחוברים יעלו ובגמ' חולין (כ"ז) שהראש אינו בהפשטה אבל באמת ז"א דמשום שאינו בהפשט עדיין לא מקרי עור קרב למזבח דא"כ עדיפא מזה גם בזרק מקל יהי' מקרי עץ קרב למזבח בעצי המערכה רק משום שאין קרבן לעצמו והוי העצים ואפי' העור רק כמו מכשירי קרבן וכבר הערתי לעיל דאפי' אליבא דרבי דעצים קרבן הן לא מקרי עצים הקרב למזבח משום שאינו אוכל וא"כ מכש"כ לגבי עור דלא הוי קרבן, כן שמעתי מקשים במתני' דזבחים (ק"ג) אין המזבח מוכיח שאין לו עור בכ"מ, וקשה משבת (ק"ח) בכנפיו להכשיר את העור דאע"ג דעור הוא רבי קרא הרי דעור קרב למזבח וכן בחולין (כ"ז) דראש העולה א"צ הפשט והעירוני לתרץ ע"פ התוס' מנחות (ו') ד"ה מה במה שאין לו היתר אלא ע"י חבור כגון גה"נ ל"ש למיעבד יוכיח, וזה ג"כ כנ"ל דהוי רק מכשירי קרבן:
כ
הדר נידון בדבר שאלתינו בנרות של עכו"ם הנקחים בפאבריק שיש סברא דאפי' ביטול א"צ משום דבפאבריק לא נעשו בודאי לשם ע"ז ואפי' אם הי' ספק בזה עכ"פ שיש להתיר במכרה או משכנה משום ס"ס דשמא אפי' ביטול א"צ באופן שלא נעשו לשם ע"ז וספק דלמא דבמשמשים מכרה או משכנה הוי ביטול וכה"ג דס"ס בגמ' ע"ז (מ"א:) בשברי צלמים אימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימר בטלום ועיין ש"ך יו"ד סי' ק"י סקנ"ה בדברי הר"מ לגבי כוס וטבעת של ע"ז לחלק דרק באי' אכילה לא שרינן ס' אחד בגוף וס' א' בתערובת משא"כ בע"ז לגבי הנאה ועשו"ת פר"ת סי' נ"ב בזה:
וטובים ג"כ צדדי היתר שהזכיר דיש להתיר כאן הנרות אפי' כבו מעצמן משום שהחתיכות אינם ראויים יותר להדליק וכהא דע"ז (מ"ט) דאפי' שפאה לצורכה שלא נתבטלה מ"מ השפאים מותרים משום דמזריק זריק להו ולא פלח להו, ואף שי"ל דכיון שכן דרכן של נרות שנוטף מהן בשעת הדלקה ושישאר מהם קצת למטה ע"כ לא נתבטלו וכדמחלק הש"ס ע"ז (מ"ב) בין שיפויין לנבי' שכן דרכה של אשירה לנשר עלין שלה אבל התם רק משום דעיקר ע"ז קיימת אין בטילה דרך גדילתה ועוד דהכא במשמשי ע"ז בלאה"כ הוי ביטול דבמשמשין לכ"ע בנשתברה מאלי' מותרת כדאמר לגבי בימוס שנפגם וירו' דע"ז פ"ג דאמור לעיל:
כא
אך מפני שיש ג"כ נרות שנעשין מתערובת סטעארין שנעשה חלב מזוכך והרי התוס' ע"ז (נ"א) שכתבו להתיר בנרות של שעוה דאי משום תקרובת אפי' ביטול א"צ דל"ה כע"פ וכתב בפלפלא חריפתא שעל הרא"ש משום דשעוה לא הקריבו ע"ג המזבח אבל בנרות של חלב י"ל דהוי תקרובת דבדבר הקרב ע"ג המזבח אפי' בהניחו לפני ע"ז נאסר, וכתב רו"מ לחקור במ"ש התוס' דנרות ל"ה כע"פ אם הכוונה משום העצם של שעוה דלא מצינו הקטרה בשעוה כמו"ש בפלפלא חריפתא אבל מעין ד' עבודות איכא דהדלקה הוי כהקטרה או כוונתם דל"ה כע"פ משום דמדליקין להאיר ואינו דומה לקיטר וכלשון הש"ג מה שחלק על הריא"ז שר"ל דהדלקה הוי כהקטרה יש לצדד להיתר גם בחלב מפני שנשתנה שמו ונקרא סטעארין גם שע"י התערובת א"ר עוד למזבח כמו בדם שנתערב במים (מנחות כ"ב) ועוד כיון שנתבשל החלב א"ר עוד למזבח כמו דאמר במנחות (כ"א) איברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח נחוח ויש לפלפל דמקרי ראוי משום אם עלו לא ירדו דאיברים שצלאן כשר בבמה כפירש"י (זבחים קי"ג) במתני' דר"י אומר אין מנחה בבמה כו' וריח נחוח, הנה בלאה"כ אינו מפורש באיברים שצלאן אם אינם ראויים להקרבה אע"ג שא"ב משום ריח נחוח וכן כתבו התוס' ריש זבחים דכשרים ומרצים ועלו לשם חובה ועיין לח"מ פ"ד ממעה"ק הי"א מ"ש במשמעות הר"מ דלא עלה לשם חובה שהוא היפוך דהתוס' זבחים הנ"ל, ובזבחים (מ"ו) במתני' לשם ששה דברים הזבח נזבח כו' לשם ריח נחוח ובגמ' לאפוקי איברים שצלאן כו' ובמל"מ פ"ד ממעה"ק דאם חישב בד' עבודות שלא לשם ריח נחוח הזבח כשר ועלה לבעלים ולא הוצרכו אלו הכוונות אלא למצוה ועיין ח"ס יו"ד סי' רל"ו וסי' ש"ו במ"ש בס' כפתור ופרח שהר"ח מפריז עלה לירושלם ורצה להקריב ק"פ, ובשו"ת מהרי"א הלוי סי' הביא מה שנשאל דאיך אפשר להקריב בזה"ז דכתיב ולא אריח בריח נחוחכם ותי' דבהדי כבשי דרחמנא למ"ל ואין זה מעכב מצידינו, ובשו"ת משיב דבר סי' נ"ו בא לחדש דבפסח לא כתיב ריח נחוח לא שייך בי' ובסי' כ"ח פ' תבא כתב לפלפל בזה, ויש להעיר בכריתות (י"ד) במתני' דיש אוכל ובפירש"י שם (כ"ג) ד"ה בגסה דמועלין משום אם עלו לא ירדו וקשה שהרי אכל חלב חי פטור וע"כ שכבר נתבשל או נצלה א"כ א"ב משום ריח נחוח, וכמדומה שכבר שמעתי בשם הגה"צ אבד"ק זאבנא זצ"ל שהעיר כן אבל להנ"ל מתורץ דאפי' באברים שצלאן א"ע לא ירדו וכשר:
כב
אמנם חוץ מהנ"ל י"ל דבר חדש דגם נרות של חלב לא מקרי ראוי למזבח לפי"מ דאמר (תענית ל') בשר מליח עד כמה ארחב"ר משמי' דשמואל כל זמן שהוא כשלמים ופירש"י דבזמן אכילת שלמים אשכחן דאיקרי בשר טפי לא אשכחן דמקרי בשר שהטעם נפסל אחר ב' וג' ימים עכ"ל, ובשו"ת מהרא"ש מדו"ז הגאון מלבוב ז"ל בסי' ב' כתב בישוב המהרש"א קידושין (נ"ו) דנותר פקע קדושה ממנו שתמוה ממתני' דכריתות (י"ד) וכתב משום דהכא בקידושין לגבי המקדש בחלקו של בעלים שהוא נותר אחר ב' ימים יצא מכלל בשר שפיר נפקע קדושתו עיי"ש ולפי"ז ה"ה חלב אחר ב' וג' ימים יצא מכלל חלב בעצם אע"ג דאיסורא דאכילת חלב לא פקע וכבר הק' בגב"א תענית שם דבאמת לא יהי' אי' אמה"ח וטרפה בבשר אחר ג' ימים אבל דשאני אפוקי מעיולי כדאמר (כריתות כ"א) ההוא לאסוקי טומאה מיני' כיון דמעיקרא חזי לאדם עד שיפסל מאכילת כלב או למ"ד נוט"ל מותר משום שא"ר לגר אבל כ"ז לענין האיסור דלא פקע משא"כ עצמיותו של בשר נתבטל שאין עליו שם בשר וה"ה בחלב כן אחר ב' וג' ימים, ולכאו' יש לחלק בין בשר לחלב כדאמר בב"מ (פ"ג) כל תרבא לא סריח אבל הש"ס משני התם דמשום שוריקו סומקי מסריח, ועיין נזיר (נ') לגבי המחהו לחלב בחמה דפריך אימת ממחי לבתר דמסרח וא"כ נראה בחלב אחר ב' וג' ימים יצא מכלל חלב וא"ר עוד למזבח וממילא בהנהו נרות של עכו"ם שכבר עברו עליהם ימים הרבה ונפסלו מאכילת כלב ג"כ שיצא מכלל חלב ולא מקרי יותר ראוי למזבח ול"ה כע"פ לענין תקרובת:
כג
ולכאו' עפ"י האמור דנותר של אימורין אחר ב' וג' ימים יצא מכלל חלב יש להעיר דא"כ בנותר כזה נאמר שאם עלו ירדו מה שלא מצינו חידוש זה בש"ס, והנה מבואר בתוס' זבחים (פ"ד:) דאפי' לן הדם שתי לינות אם עלה לא ירד אבל לא כן הוא פירש"י מנחות (כ"ג:) ד"ה לעולם מ"ש בדם כשילין לילה אחת יצא מקדושתו כחולין והיינו משום דדם נפסל בשקה"ח וכשילין לילה אחת הו"ל לן שתי לינות ונראה בשי' רש"י ז"ל דכה"ג אם עלו ירדו, אבל נראה דאפי' להתוס' ז"ל דגם בכה"ג א"ע לא ירדו מ"מ אחר שלן ב' וג' ימים שיצא מכלל בשר וחלב עכ"פ לענין מה דאמרי' בפסולין שא"ע לא ירדו דבמשלה בהן האור אפי' אם ירדו יעלו משום דנעשו לחמו של מזבח ודאי דליתא לזה בכה"ג הנ"ל שיצא מכלל בשר וכמו דאמר (זבחים פ"ה) לגבי גידין ועצמות מאן דמתני ארישא אבל אסיפא לאו בני הקטרה נינהו ופירש"י דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם הלכך לא שייך בהו משלה אור לקדשינהו עכ"ל והיינו משום דלא מקרי בשר:
כד
ובזה אמינא לתרץ סוגי' דפסחים (נ"ט) ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בה"ע אלא קטורת ונרות ופסח ומחו"כ בע"פ ר"י בנו של ר"י בן ברוקא אומר אף מחו"כ בשאר ימוה"ש ואר"פ מעלה ומלינה בראשה של מזבח והק' הט"א בר"ה דא"כ מ"ט דת"ק במחו"כ בע"פ משום דיבא עשה דפסח שיב"כ וידחה עשה דהשלמה שאב"כ הרי אלק"ש ע"י מעלה ומלינה בראשו של מזבח:
ונ"ל דהנה בטעם דמעלה ומלינה הק' במל"מ פ"א מתו"מ דמה בכך שאם עלו לא ירדו כפירש"י דאכתי איך יתכן דמשום מ"ע דאכילת קדשים יעבור אלאו דלא ילין רק דיתכן בכוונת פירש"י כיון דעכ"פ א"ע ל"י הרי סופו שיבא לידי הקרבה ומשלה בו האור לכך ליכא אי' לאו דלא ילין כה"ג שהוא על המזבח כיון שיפקע איסורו לגמרי שיעשה לחמו של מזבח, ולפי"ז מתורץ שפיר קו' הט"א דבמחו"כ בע"פ ליכא תקנה דמעלה ומלינה שהרי ביום וגם בלילה שלאחריו לא יוכל להקטיר האימורין משום לא עולת חול ביו"ט ושוב איכא לינה שני ימים ועוד דאפי' בלילה שלאחריו לא יכול להקריב משום עשה דהשלמה ויהי' נותר של שני ימים ויותר דאז יצא מכלל בשר ולא נעשה לחמו של מזבח וא"כ אין זו תקנה לעבור בלאו דלא ילין ודוק והוא דבר נפלא בס"ד:
כה
ולכן גם בנידון שאלתינו בנרות של חלב מכיון שכבר נשתהה החלב אחר שחיטת הבהמה זמן הרבה יצא מכלל חלב שאינו ראוי עוד למזבח לעשות לחמו של מזבח לא מקרי עוד קרב למזבח שיאסר משום תערובת ע"ז כ"א בכעין פנים דליכא בנרות, גם מפני שבטל החלב בשאר המינים דתקרובת ע"ז שאסור בכ"ש הוא רק במינו וכמו"ש מבואר בש"ך יו"ד סי' צ"ח סק"ו ואף לדברי הרשב"א ביו"ד סי' קל"ד לגבי משקה הנעשה מחומץ יין ודבש שכתב דכל שעיקרו כך נעשה לתיקון לא בטיל והביאו במג"א סי' תמ"ב אבל בנוב"ת יו"ד סי' נ"ו הוכיח שזה רק מדרבנן שמפורש כן בדברי הראב"ד והרשב"א עצמו לא כמו"ש המג"א מסברא דנפשי' וע"כ כדאי הם הרי"ן מגא"ש והרמב"ם לסמוך עליהם להקל בזה עיי"ש:
והנה כ"ז לענין שיהיו הנרות מותרים להשתמש בהם להדיוט אבל גם לנר של מצוה אף שמבואר בש"ע סי' קל"ט דאפי' כיבן השמש דמותרין להדיוט מ"מ אסורין לנר של מצוה משום דמאיס הביא רו"מ משו"ת ח"ס או"ח סי' מ"ב ומהרש"ם ח"ד סי' מ"ה דהכא גם למצוה שע"י ההיתוך לנרות נעשה פנים חדשות וליכא משום מאיס אך שצ"ע על המהרש"ם שלא הרגיש מה שיש לחלק לגבי נדון שאלתו בנרות של חלב שי"ל שהוא דבר הקרב למזבח דאיכא משום תקרובת דלא מהני ביטול אפי' להדיוט והגם שיש לדון בזה כאמור למעלה מ"מ צ"ע שלא דיבר מזה כלום:
כו
ומ"ש רו"מ להקשות על דברי הח"ס מדברי הב"ח בסי' קל"ט שסיים ומשה"כ כתב המהרש"ל שאסור לעשות נרות של מצוה משעוה הנוטף מנרות בבית עכו"ם עכ"ל, הרי דמבואר להביא להיפוך מדברי הח"ס שהרי המהרש"ל איירי בעשיית נרות משעוה הנוטף שהוא בודאי ע"י התכה עכ"ד ולא אדע מהו דמה מצא דדברי המהרש"ל יותר מדברי הש"ע שכתב דנרות ושעוה של אלילים אסורים לנר מצוה וישאל גם ע"ז דמשעוה עושין הנרות בודאי ע"י התכה, אמנם הח"ס למד שאפשר לעשות נרות משעוה בלא התכה רק ע"י שממחין החלב בידים וכורכין פתילה בתוכה וע"כ כתב דאינם אסורין אלא בעין ולא ע"י התכה א"כ זה עצמו יש לפרש בדברי המהרש"ל לגבי שעוה הנוטף:
כז
גם שי"ל בנ"ד דאחר שמערבין את חלב הנרות עם שאר מינים ומתיכין אותן ביחד ליכא עוד משום מאיס למצוה כה"ג דחולין (ס"ז) דא"ל רבינא לא"מ אבלע לי ואנא איכול דמשום שאינו ניכר ל"ה מאיס, ובפרט דכל המבואר בש"ע דאסור לנר של מצוה משום דמאיס הוא במחלוקת הראשונים ובב' תירוצי התוס' בע"ז (מ"ז) וסוכה (ל"ב) בבעי' דר"ל משתחוה לדקל לולבו מהו למצוה אי האיבעי' הוא אפי' לאחר ביטול מי מאיס לכתחלה או האיבעי' הוא אפי' לדיעבד ונחלקו בזה הראב"ד והרמב"ן ז"ל בר"ן פ' כל הצלמים דשי' הראב"ד דבעי' דר"ל לענין לכתחלה ונמצא דרבא מודה לו בזה אבל שי' הרמב"ן מדאמרי' לענין מצוה כגבוה הן ודאי אפי' בדיעבד פסול וכיון שכן לית לי' דרבא ולענין הלכה קיי"ל כרבא דבתרא הוא עיי"ש, נמצא דדין המבואר בש"ע או"ח סי' קנ"ז וביו"ד סי' קל"ט דנרות של עכו"ם אפי' אחר ביטול אסורים לנר של מצוה שהוא מדברי הרי"ו ז"ל שלמד מזה מאבעי' דר"ל והוא רק לפי' הראב"ד ז"ל דהאיבעי' הוא לענין לכתחלה משא"כ לשי' הרמב"ן ו"ל דהאיבעי' הוא גם לענין דיעבד ממילא לית לן דין מאיס למצוה כלל דקיי"ל כרבא דבתרא הוא לכן בצירוף טעמים הנ"ל נלע"ד שאין להחמיר מדינא כלל זולת שהמחמיר תע"ב כמו"ש הח"ס בעצמו שם, חוץ לזה מה שמבקש העכו"ם להחליפם לו בנרות שלימות שיש בה משום לפ"ע בא"א ליקח במק"א כמבואר בש"ע סי' קנ"א:
כח
למה שהביא דברי הר"מ פ"ז מעכו"ם ה"ז בהמה שהקריבוה כולה לעכו"ם אסורה בהנאה אפי' פרשה ועצמותי' שמדייק הכ"מ במ"ש שהקריבה כולה שבא לומר שאם הקריבוה ופירש ואמר חוץ מפרשה כו' אותם דברים ששייר לא נאסרו והביא מצ"פ על הר"מ שהעיר מחולין (ל"ט) הנהו טייעי דאתי לציקונא יהיב דכרי לטבחי ישראל א"ל דמא ותרבא לדידן משכא ובשרא לדידכו דמבואר דלר"מ דאמר זה מחשב וזה עובד אסור הבשר גם במתני' שם אפי' שחטה לאכול לעכו"ם מחצר כבד שלה פסולה וכן תיקשי מהא דעורות לבובין בע"ז (כ"ט) דמבואר בירו' דרק הלב לחוד הי' מקריבין ומ"מ אסורה כולה:
ולענ"ד הנה מהא דחולין (ל"ט) דאמרי דמא ותרבא לדידן לכאו' י"ל דלכך אסור גם הבשר כמו דאמרי' בפסחים (פ"ג) דר' יוחנן סבר דם ובשר חדא מלתא הוא ופירש"י והו"ל פסולו בגופו כאילו נטמא בשר עצמו ועיין זבחים (ס':) דם ובשר חדא מלתא הוא לענין דבר הלמד בהיקש כו' ותוס' פסחים (כ"ב) וסנהדרין (ד') אי דם בכלל בשר ויומא (נ') דפליגי אי בפר ואפי' בדמו של פר. וא"כ הכ"נ כיון שאמרי דמא ותרבא דידן ממילא נאסר גם הבשר דדם ובשר חדא מלתא הוא:
כט
אך בפשיטות לא אדע התחלת קו' דהר"מ ז"ל לא כתב דבעי' הקריבה כולה רק בכה"ג שהקריב הבשר אחר שחיטה שלא הוקבעו כל חלקי הבהמה יחד משא"כ בשחיטה לע"ז אפי' חישב להקריב רק מקצתה מ"מ כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה הרי שחיטה קובעת לכל הבהמה וכעי"ז דאמר במנחות (ט"ו:) הוקבעו בשחיטה, וע"כ בהנהו טייעו למ"ד זה מחשב וזה עובד הוי כאילו חישב העכו"ם בשחיטה וכן בעורות לבובין ששחט ע"מ להקריב הלב נעשה כל הבהמה תקרובת ע"ז ול"ה זה כהקריבו מקצתה:
ל
ובדברי הר"מ פ"ח מעכו"ם בהשתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו הר"ז אסור מספק שמא זה כמו יד לחצי הנעבד והראב"ד השיג עליו דלא אמרי יד אלא לענין טומאה ולא לענין איסור, הנלע"ד דהדבר תלי' בפלוגתא דחולין (קי"ח) אי יש יד להכשר דמ"ד יש יד משום דהכשר תחלת טומאה היא, ולפי"ז הכ"נ לגבי ע"ז דכל טומאת ע"ז נצמח מן האיסור דאי לאו שנאסר מדין ע"ז ליכא ענין טומאה כלל כמו דאמר בע"ז (נ"ב) עכו"ם גופא לא מיבעי' לי' כיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטלה ע"כ האיסור תחלת טומאה הוא והר"מ לשיטתו בפ"ה מטו"א דיש יד להכשר ע"כ פסק ג"כ דיש יד לאיסור של ע"ז שהוא אי' תורה והוא דאיבעי' להש"ס בהשתחוה לחצי דלעת אי יש יד לאיסור וכתב הר"מ שהר"ז אסור מספק:
[ונראה לכאו' דר' יוחנן דאמר בחולין (קי"ח) יש יד להכשר ומשום דהכשר תחלת טומאה הוא לשיטתו אזיל בסנהדרין (פ"ו) דאמר גנבה אתחלתא דמכירה הוא והיינו כיון שא"א זה בלא זה וכה"ג דכתובות (ל"א) כיון שא"א להנחה בלא עקירה ובתו"י שם דאז התחלת האי' וע' סוטה ב' לר"א דסתירה אתחלתא דטומאה ובב"ק ע"ד ס"ל ג"כ לר' יוחנן דהכחשה תחלת הזמה והוא מתאים לשיטתו דהכשר תחלת טומאה כנ"ל]:
לא
ויש לתרץ עפי"ז דברי הרמב"ם פ"ד מאס"מ ה"ז במשתחוה למעיין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך וכתב הכ"מ משום דבגמ' ע"ז (מ"ז) הוא בעי' דלא איפשטא וספיקא לחומרא אבל הלח"מ הק' דא"כ הל"ל ואם הביא הורצה כמו"ש לגבי שאר ספיקות:
ונראה דהנה במה דאיבעי' בגמ' במשתחוה למעיין אי למיא דקמא סגיד וקמאי קמאי אזלי כו' הק' בצ"פ לר"מ פ"ח דלשי' הר"מ שיש יד לאיסור א"כ גם המים הוי יד קמאי לתתאי, אך י"ל עפימ"ש דיש יד לאיסור ע"ז תלי בפלוגתא דיש יד להכשר וא"כ הרי בחולין (קי"ח:) פליגי בזה רב ור' יוחנן וס"ל לרב דאין יד להכשר, ובשבת (מ.) אמר דרבה במילי דרב ודאי עביד כוותי' דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב כו' וא"כ ניחא שפיר דרבה בעל האיבעי' דמשתחוה למעיין לשיטתו דאין יד להכשר, וא"כ מתורץ היטב דברי הר"מ לשיטתו דיש יד להכשר ובפירוש פסק דיש יד לאיסור ע"ז וא"כ איפשטא האיבעי' דמשתחוה למעיין דודאי מימיו פסולין לנסכים משום דאפי' קמאי קמאי אזיל מ"מ נעשה האחד יד לחבירו ואף שנשאר בעי' דלא איפשטא במשתחוה לחצי דלעת וכ"כ הר"מ דספיקא הוי אי יש יד מ"מ במשתחוה למעיין דג"כ איבעי' לי' אי למיא קמאי קא סגיד וקמאי קמאי אזל אז דלמא לדברונא דמיא קסגיד שוב הוי ס"ס לאיסורא ולכך לא כתב שאם הביא הורצה ודוק כי נכון: והנני בזה ידידך דו"ש בברכת התורה.