חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן סא · ו
ויש בזה ג"כ מן הסברא דהיכי שכבר נפסל מאכילת כלב ע"י פגמו וקלקולו לא ישוב עוד הפגם לדין אוכל גמור עיין נוב"ק יו"ד סי' כ"ו במ"ש הר"מ פ"ב מטו"א הי"ח יבש כחרס טהור ולא התנה שאם יוכל לחזור ולשרות שהוא טמא כמו"ש בדין טומאות חמורות בר"מ פ"א מאה"ט הי"ג משום דבטומאת אוכלין מכל האוכל כתיב וזה לא ישוב לעולם לאוכל אדם אף שיחזור ע"י שרי' שיהי' ראוי לכלב עכ"פ כיון דמתחלה כבר נפסלו מאכילת כלב פרח תורת אוכל מהם לא מהני מה שיכולים לחזור ולשרות כיון שאפי' ע"י שרי' לא ישוב להיות אוכל אדם ואע"ג דכל זמן שלא נפסלו מאכילת כלב אף שאינם ראויים לאדם אם כבר נטמאו נשארו בטומאתם מ"מ אם נפסלו מאכילת כלב קודם שנטמאו לא מקב"ט אף אחר שנעשו ראויים לכלב ע"י שרי' כיון שא"ר עוד לאדם ע"ש:
ולפי"ז הכ"נ לגבי איסורי אכילה דנבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה אע"ג דבבכורות כ"ג אמרי' לר"י דאתי למעוטי דוקא סרוחה מעיקרא הרי כתבו התוס' שם דלענין איסור סרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא הוא וא"כ מותר אפי' בא"ר לגר רק דכה"ג מהני חזר ותקנו שאם נעשה ראוי לאדם הדר איסורו אבל היכי שכבר נפסל מאכילת כלב שאז אין אופן שישוב עוד לכלל אוכל אדם שוב אין חוזר לאיסורו וכן בנ"ד הגם שיש בנ"א שאוכלין הווארשט עם העור יחד מ"מ העור לעצמו אינו מאכל אדם שהרי הוא נייר בעלמא רק שאוכלין אותו ע"י שנשתנה מראיתו ע"י הבשר הממולא בו ועכ"פ שגם טעם הטישלער ליים באופן שנשאר עוד ממנו בהנייר לא שב להיות מאכל אדם כי דבר שכבר נפסל מאכילת כלב אין לו תקנה לאדם עוד כדברי הר"מ הנ"ל ממילא שאין חוזר לאיסורו וכבר כתב ג"כ בנוב"ת יו"ד סי' נ"ז לגבי הא דפסחים (מ"ה) בפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם חייב לבער והוא בש"ע סי' תמ"ב סעי' ט' ומשום דראוי לחמע בה עיסות אחרות מ"מ אם כבר נפסלה מכלב לא מהני מה דיכול לחמע וא"צ ביעור והוכיח כן בשיטת הש"ס ומדברי הר"ן שם ואף לדעת הראב"ד בפ"ד הי"א בפת שעפשה שהביא ירושלמי דוקא נסרחה ולבסוף נתחמצה זהו במלוגמא שהיא לא נפסלה לכלב אבל בנפסל לכלב אין חילוק ואע"ג דגם שאור א"ר לאכילה ואפה"כ אסרו רחמנא מטעם דראוי לחמע כמו"ש הר"ן הוא משום דשאור עצמו לא נפסל לכלב עיי"ש, ונוראות נפלאתי במה שהעלה כן גם בשי' הראב"ד ז"ל ולא הזכיר מדברי הראב"ד פ"א ה' חמץ ה"ב על מה שכתב הר"מ דאי' חמץ ושאור אחד הוא ושי' הראב"ד דחלוק דין שאור מפת דבשאור אפי' נפסל מאכילת כלב חייב לבער מטעמא דראוי לחמע דלא שייך זה בפת ובסמ"ג מביא ראי' לזה מתוספתא מאימתי איקרי שאור משיפסל מאכילת כלב והוא כשי' הראב"ד ז"ל, הרי מפורש שי' הראב"ד ז"ל להיפוך דכל מה דאמר בגמ' הטעם דראוי לחמע איתא רק לגבי שאור דנפסל מאכילת כלב דאי בפת אינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות לסברתו ולפלא לי שלא העירו בזה אחד מהמחברים: