אור ברסלב
חזון נחום סימן סא

חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד

סימן סא

סימן ס

ב"ה עש"ק וירא תרצ"ו.

שוכט"ס לכבוד ידנ"פ ח"ג הרב הה"ג החריף ובקי מזה בן מזה כש"ת מו"ה שמואל שמעלקא קארניטצער נ"י ראבד"ק קראקא:

התענגתי עם יקרתו ושמע שלומו הטוב כה לחי:

וע"ד השאלה הבאה לפניו אודות הדקים המלאכותים קונסטדארמע] שנעשים מנייר אם אפשר להשתמש בהם לווארשט כשר לכתחלה ואופן תיקונם הוא ע"י טישלער ליים הנעשה מעצמות בע"ח ואפי' שיש בהם מוח שאחר שמבשלין אותן ומוציאין המיץ ולחלוחית שבתוכן ובשימת תערובת שאר דברים הוא מתקשה ונעשה טיט יבש וקשה, והוא הטישלער-ליים שמשתמשין בו הנגרין, ולעשיית הדקים הטישלער-ליים נמחה במים אח"כ מטבילין בו את הנייר למען הקשותו שלא יקרע כשיתמלא ויתבשל עם הבשר החי הנתון בתוכו] ואח"כ מעבדין את הנייר מקודם עם משקה חזק וחריף הרבה הנקרא פארמאלין-שפירטוס לשלול כח ההמסה של הליים וגם לאבד ולשרוף טעמו וריחו הפגומים שלא יקלקלו ויפגמו את הבשר אשר יבא בתוכו, וכ"ת האריך למעניתו בפרטי ההלכה בדברי חן וטעם:

א

ואשר אחזה אנכי בזה לענ"ד הנה הדבר נוגע בזה לא רק משום טכ"ע שיתן הליים שבנייר טעם בבשר הנתון בתוכו ונתבשל עמו שאפשר כבר נאבד ונפגם טעם הליים לגמרי ע"י הפארמאלין שפיריטוס מלבד שבודאי יש בהבשר יותר מס' נגד הטעם, אבל עלינו לדון גם משום ממשו של איסור שהרבה מבנ"א שאוכלים ווארשט ואינם קולפים את המעטפה רק אוכלים הכל העור והבשר יחד ונמצא שאוכלים גם הליים הנבלע בנייר, וכ"ת כתב שגם בזה אין בית מיחוש ע"י שהליים כבר נפסל מאכילת כלב ומבואר בחו"ד רס"י ק"ג דאפי' בב"ח וכה"כ שאסורין שלכדה"נ מ"מ אם נפגמו לגמרי מותרין דנבילה שא"ר לגר אינה קרוי' נבילה ואפי' חזר ותקנו בדברים המתבלין שרי דכבר פרח האיסור מיני' ונעשה כעפר ואינו חוזר לאיסורו:

ב

אמנם מלתא דא צריכא עיונא רבה דמ"ש החו"ד דנבילה שא"ר לגר פקע אי' ואף שתיקנה בתבלין אינה חוזרת לאי' ראיתי בחק"י יו"ד סי' י"א שהקשה ע"ז דהא קיי"ל במנחות (נ"ד) דאין דיחוי באיסורין והרמב"ן הביאו הריטב"א ע"ז ע' כתב בטעם חוזר וניער משום דאין דיחוי באיסורין ואף דאמרי' בתמורה (ל"א) בביצת טרפה אימת קא גביל לכי מסרח, היינו בנעשה עפרא שנפסל גם מכלב אבל לא בנפסל רק מאדם דעדיין שם נבלה עלי' כמבואר בשבועות (כ"ד) עיי"ש. והנה באמת כתב בפלתי סוס"י צ"ט דחוזר וניער הוא רק דרבנן אבל דבריו הם נגד התוס' בבכורות (נ"ו) שכתבו כן לגבי הטמאים לנפש אדם בימי משה דעדיין לא גזור הרי דחוזר וניער הוא מה"ת ומטעם אין דיחוי באיסורין כדברי הרמב"ן וכבר דברו בזה בספרי האחרונים וא"כ הקו' עצומה ע"ד החו"ד:

ג

ולכאורה י"ל דבנ"ד אחר שנעשה מעשה בבישול דברים אחרים עם מיץ היוצא מהעצמות שנפסל עי"ז מאוכל אדם בכה"ג שפיר אין חוזר וניער האיסור אפי' אחר שתקנו להוציא טעם הפגום, עפ"מ שהערתי עוד בימי חורפי בהא דקיי"ל אין דיחוי באיסורין דאפשר יש חילוק בדבר שהרי מה דאין דיחוי באי' הוי כה"ג דאמרי' בסוכה (ל"ג) דאין דיחוי אצל מצות דבשניהם הטעם משום דלאו כקרבן הן ולפי"מ שחידש בל"א חולין (פ"ו) דבדיחוי בידים יש דיחוי אצל מצות כמו"ש התוס' פסחים (צ"ו) דבכה"ג גם בע"ח נדחים לפי"ז י"ל דה"ה דיש דיחוי באיסורין בדיחוי בידים ויש להעיר א"כ בגמ' דע"ז (ע"ג) דכי אתא רב דימי אר"י המערה יי"נ מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל ומקשה הש"ס מדתנן יי"נ אסור ואוסר בכ"ש מאי לאו דנפיל איסורא לגו התירא כו' ולהאמור מאי קו' דשאני ביי"נ דנפיל איסורא דהוי נפילה ממילא לכך לא אמרי' קמא קמא בטל דחוזר וניער כמו"ש התוס' (בכורות כ"ב) ובכ"ד והיינו טעמא דאין דיחוי באיסורין כדברי הריטב"א בע"ז הנ"ל משא"כ בהא דרב דימי אר"י המערה יי"נ מחבית לבור שהוא מערב בידים בכה"ג יש דיחוי באיסורין כיון דדחי' בידים והיא הערה נכונה, ואמרתי לתרץ דבפמ"ג יו"ד סי' ס"ד הקשה להפוסקים דאין מבטלין איסור לכתחלה דאו' למה בדיעבד בטל ומותר נימא שיאסר משום לא תאכל כל תועבה ותי' דלש"ל כאן משום ל"ת כ"ת כיון דאפי' נתערב ממילא מותר וכמו"ש התוס' (תמורה ד') לגבי צורם אוזן בכור דליכא משום ל"ת כל תועבה דלא גרע מאילו נעשה המום מעצמו לפי"ז מתורץ קושיתי דאין לומר דביטול בידים יהי' עדיף שלא יהי' חוזר וניער שהרי כל דמהני ביטול בידים הוא רק משום דאפי' ביטול ממילא מהני והכא דביטול ממילא לא מהני משום דחוזר וניער שוב גם ביטול בידים לא יעדיף כחו וע"כ חו"נ כמו בממילא, אבל מכיון דאתאן להא י"ל דהא תינח בביטול ע"י תערובת דאיכא משום אין מבטלין אי' לכתחלה משא"כ בכה"ג דנ"ד שביטל איסורו בידים ע"י דבר הפוגם שכתב בשו"ת ח"צ סי' ק"א ובחי' יד אפרים סי' צ"ט דאין זה מבטל איסור ומדאו' שרי לפגמו א"כ דליכא תועבה ול"צ לבא לטעם הפמ"ג דמהני מכח ביטול מאליו שוב שפיר י"ל דכיון דפגמו וביטלו בידים שוב אין חוזר וניער אם תקנו אח"כ כיון דבדיחוי בידים יש דיחוי באיסורין ולא תיקשי מהא (דבכורות כ"ב) בלוקח ציר מע"ה משיקו במים והוא טהור דאי רובא ציר לאו בר קבולי טומאה הוא ומיעוטא דמיא בטלו להו ברובא ואר"י ל"ש אלא לטבול בהן פתן אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור הרי אע"ג שנתן הע"ה את המים בידים מ"מ חוזר וניער ואע"ג דגם הכא ליכא משום ל"ת כל תועבה שהרי בנתינת המים לציר שהמים היתר אין כאן ביטול איסור, לק"מ דהכא גם דיחוי בידים ליכא שהרי לא נתן המים בציר בכוונה לבטל המים רק כדי למזוג את הציר ואדרבה כוונתו שיהי' הציר ממוזג ויהי' נרגש בו גם כח המים א"כ מה שעשה בלא כוונת הביטול אין זה הביטול בידים וכמו"ש במקו"ח ריש בדיקה וביטול לגבי לאו דב"י דדבר הנעשה בלא כוונה הוי כאילו איתעביד ממילא ומשא"כ כה"ג דנ"ד שנתן תערובת מינים אחרים בידים לפגום ולשרוף את טעם הליים שוב אפי' חזר ותיקנו ומתאכל ע"י הבשר שנתן לתוכו ובישלו עמו אינו חוזר וניער משום דבדיחוי בידים יש דיחוי באי' ודו"ק, ולפימ"ש התוס' (בכורות כ"ב) דהא דמערה מחבית לבור מיירי בשלא נתכוון לבטל את האיסור בלאה"כ מתורץ קושיתי דלעיל דהתם ל"ה דיחוי בידים כיון שנעשה בלא כוונה וכדברי המקו"ח הנ"ל וזו עצה מתקבלת:

ד

אבל כ"ז דרך פלפול ולהלכה צ"ע ובפרט דבנ"ד ג"כ מה שנותנים תערובת שאר מינים בבישול המיץ ולחלוחית העצמות ג"כ אין זה במתכוין לבטל טעם המיץ רק כדי להקשותו וגם אח"כ שנותנים את הפארמאלין שפיריטוס אם שהוא לבטל הרגש טעם הליים אבל אפשר שאינו מוציא לגמרי ונשאר עוד טעם בהלחלוחית ומי יוכל לשער אם גם אח"ז נפסל מאכילת כלב וא"כ אח"כ שמבשלין הנייר עם הבשר הוי כחזר ותקנו שחוזר וניער:

ועוד דהרי גם החו"ד עצמו בסי' ק"ג כתב דבכה"ג שהוא שלא כדה"נ שעירב בו דבר מר שהזכיר הר"מ בפי"ד ממא"ס אם חזר ותקנו שהוציא את הדבר מר מתוכו חוזר לאיסורו וא"כ הכ"נ דכל מה שנפגם ונתקשה המיץ ולחלוחית היוצא מן העצמות הוא רק ע"י תערובת מינים אחרים שנותנו בבישול ובכה"ג י"ל דחוזר לאיסורו ע"י שתקנו להוציא טעמם ע"י הפארמאלין ואח"כ בבישול הנייר עם הבשר ובשו"ת חק"י הנ"ל כתב שמודה הוא להחו"ד שאינו חוזר לאיסורו היכי שמתחלה נפסל מאכילת כלב דפקע איסורו לגמרי וכהא דתמורה (ל"א) אימת כי גביל לכי מסרח אבל כ"ז בנסרח ונפגם מחמת עצמו שאחר לאכילת כלב אבל הכא נעשה אינו ראוי רק מתערובת שאר מינים בכה"ג נראה דלא מהני אפי' נפסל מאכילת כלב שהרי הר"מ שצייר שלכדה"נ בעירב דבר מר ובכה"ג ודאי שא"ר גם לאכילת כלב ע"י המרירות ועכ"ז כתב החו"ד דאם חזר ותיקנו שהוציא את הדבר המר חוזר לאיסורו וכן הוא משמעות הר"מ פי"ד מיסי"ס הי"א מה שדייק בלשונו ואכלן כשהן מרים פטור עיי"ש:

ה

אמנם בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תע"א בשאלת המוסק בחריא"ק כתב דכל שנפסל מאכילת כלב בין מצד עצמו בין מצד שנתערב בדברים אחרים יצא מתורת אוכל ומזה הטעם כתב הר"מ בה' חו"מ הקילור והאספלנית הרטי' והטריאק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח ואסור לאוכלן שהן איסה"נ נמצא נהנה מן החמץ אבל שאר אי' כיון שנפסדה צורתו או שנפסל מלאכול לכלב מותר עוד שהרי אין כאן לא טעמו ולא ממשו שהרי אין בו חלק אחד מששים בשר אסור שהרי אין נותנין בו אלא כל דהו כו' ועוד שהרי מערבין בו דברים מרים ואין זה דרך הנאתו וכ"כ הרמז"ל פ"ה מה' יסה"ת כו' עכ"ל הנצרך לענינינו, הרי כתב מפורש דאפי' נפסל מאכילת כלב לא מחמת עצמו רק ע"י תערובת כבר פקע איסורו ומותר אפי' אח"כ שתקנו וערבו בדבר הראוי לאכילה כעובדא דהתם בתריא"ק המעורב בו המוסק שהוא דם חי' טמאה שהתירו משום שכבר נפסל מאכילת כלב ע"י שמערבין בו שאר חריפות ודברים אחרים ועיי"ש שכתב דאע"ג שעירבו בו קודם שנפסל מאכילת כלב הותר אחר שנפסל, ומעתה לפי"ז עכצ"ל דשאני בעירב בו דבר מר שכתב הר"מ דפטור דוקא באכלן כשהן מרים וכתב החו"ד דאם חזר ותקנו חוזר לאיסורו משום דבעירב בו דבר מר אפי' שאינו ראוי גם לכלב אין זה משום שנפגם או נסרח רק משום טעם המרירות שבו וכיון שתקנו וחלף מרירותו אזדא לי' נמי התירו משא"כ בכה"ג שנפסל מאכילת כלב ע"י תערובות תרופות דברים הפוגמים שנעשה הכל קלקולו בתוכו פקע איסורו לגמרי ולא הדר רכבא עלה איסורא אפי' אחר שתקנו דהוי פנים חדשות ולש"ל כאן אין דיחוי באיסורין כיון שכבר נפסל ונתבטל לגמרי דין אוכל מתחלה:

ו

ויש בזה ג"כ מן הסברא דהיכי שכבר נפסל מאכילת כלב ע"י פגמו וקלקולו לא ישוב עוד הפגם לדין אוכל גמור עיין נוב"ק יו"ד סי' כ"ו במ"ש הר"מ פ"ב מטו"א הי"ח יבש כחרס טהור ולא התנה שאם יוכל לחזור ולשרות שהוא טמא כמו"ש בדין טומאות חמורות בר"מ פ"א מאה"ט הי"ג משום דבטומאת אוכלין מכל האוכל כתיב וזה לא ישוב לעולם לאוכל אדם אף שיחזור ע"י שרי' שיהי' ראוי לכלב עכ"פ כיון דמתחלה כבר נפסלו מאכילת כלב פרח תורת אוכל מהם לא מהני מה שיכולים לחזור ולשרות כיון שאפי' ע"י שרי' לא ישוב להיות אוכל אדם ואע"ג דכל זמן שלא נפסלו מאכילת כלב אף שאינם ראויים לאדם אם כבר נטמאו נשארו בטומאתם מ"מ אם נפסלו מאכילת כלב קודם שנטמאו לא מקב"ט אף אחר שנעשו ראויים לכלב ע"י שרי' כיון שא"ר עוד לאדם ע"ש:

ולפי"ז הכ"נ לגבי איסורי אכילה דנבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה אע"ג דבבכורות כ"ג אמרי' לר"י דאתי למעוטי דוקא סרוחה מעיקרא הרי כתבו התוס' שם דלענין איסור סרוחה מעיקרא ל"צ קרא דעפרא בעלמא הוא וא"כ מותר אפי' בא"ר לגר רק דכה"ג מהני חזר ותקנו שאם נעשה ראוי לאדם הדר איסורו אבל היכי שכבר נפסל מאכילת כלב שאז אין אופן שישוב עוד לכלל אוכל אדם שוב אין חוזר לאיסורו וכן בנ"ד הגם שיש בנ"א שאוכלין הווארשט עם העור יחד מ"מ העור לעצמו אינו מאכל אדם שהרי הוא נייר בעלמא רק שאוכלין אותו ע"י שנשתנה מראיתו ע"י הבשר הממולא בו ועכ"פ שגם טעם הטישלער ליים באופן שנשאר עוד ממנו בהנייר לא שב להיות מאכל אדם כי דבר שכבר נפסל מאכילת כלב אין לו תקנה לאדם עוד כדברי הר"מ הנ"ל ממילא שאין חוזר לאיסורו וכבר כתב ג"כ בנוב"ת יו"ד סי' נ"ז לגבי הא דפסחים (מ"ה) בפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם חייב לבער והוא בש"ע סי' תמ"ב סעי' ט' ומשום דראוי לחמע בה עיסות אחרות מ"מ אם כבר נפסלה מכלב לא מהני מה דיכול לחמע וא"צ ביעור והוכיח כן בשיטת הש"ס ומדברי הר"ן שם ואף לדעת הראב"ד בפ"ד הי"א בפת שעפשה שהביא ירושלמי דוקא נסרחה ולבסוף נתחמצה זהו במלוגמא שהיא לא נפסלה לכלב אבל בנפסל לכלב אין חילוק ואע"ג דגם שאור א"ר לאכילה ואפה"כ אסרו רחמנא מטעם דראוי לחמע כמו"ש הר"ן הוא משום דשאור עצמו לא נפסל לכלב עיי"ש, ונוראות נפלאתי במה שהעלה כן גם בשי' הראב"ד ז"ל ולא הזכיר מדברי הראב"ד פ"א ה' חמץ ה"ב על מה שכתב הר"מ דאי' חמץ ושאור אחד הוא ושי' הראב"ד דחלוק דין שאור מפת דבשאור אפי' נפסל מאכילת כלב חייב לבער מטעמא דראוי לחמע דלא שייך זה בפת ובסמ"ג מביא ראי' לזה מתוספתא מאימתי איקרי שאור משיפסל מאכילת כלב והוא כשי' הראב"ד ז"ל, הרי מפורש שי' הראב"ד ז"ל להיפוך דכל מה דאמר בגמ' הטעם דראוי לחמע איתא רק לגבי שאור דנפסל מאכילת כלב דאי בפת אינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות לסברתו ולפלא לי שלא העירו בזה אחד מהמחברים:

ז

רק להלכה קיי"ל כהר"מ וכמו"ש במג"א סי' תמ"ב סקי"ד דאין חילוק בין חמץ ושאור כהר"מ ומ"מ דלא כהראב"ד עכ"ל ונמצא מתקיים סברת הנו"ב דבנפסל מאכילת כלב לא מהני מה דראוי לחמע רק דשאור לא נפסל מכלב ולפי"ז נראה דהכ"נ לענין זה דמהני חזר ותקנו לאוכל אחר שנפגם שהוא רק באינו ראוי לאדם אבל בנפסל מכלב לא מהני חזר ותקנו דלא עדיף חזר ותקנו מסברת הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות דלא מהני בנפסל מאכילת כלב והכ"נ לא מהני חזר ותקנו כיון שכבר פרח ממנו תורת אוכל, ולפי"ז ממילא בנ"ד אחר שנתבשל מיץ העצמות בתערובת דברים אחרים שנפגם עי"ז ונפסל מאכילת כלב א"כ גם אח"כ שמעבדין את הנייר בפארמאלין שפיריטוס אפי' נאמר שמוציא זה את הטעם לפגם שמתחלה וכן אפי' אח"כ שממלאין בשר בדקין של הנייר ולא נרגש טעם לפגם מ"מ כיון שמתחלה כבר נפסל מאכילת כלב שוב לא מהני חזר ותקנו דכבר פקע איסורו ולא הדר רכבא עלה, ועוד דממנ"פ שהרי אדרבה אית לן למימר שע"י העיבוד בהפארמאלין שפירוטוס יצא כל טעם הטישלער-ליים מהנייר שכן טבעו ותכונתו של הפארמאלין ולתכלית זה נתון בזה למען לשרוף ולאבד טעמו וריחו של הליים כדי שלא יפגום את הבשר הניתן בהדקין ומשום זה לחוד הי' לנו להתיר, ויש לדמות זה להא דע"ז (ל"ג) בנודות העכו"ם שריבבן ופירש"י שבעוד הזפת חם נותנין יין ליטול טעם מרירותו של זפת שרי דנעשה כזורק מים לטיט ואר"פ ש"מ ההוא נכרי דשדא חמרא לבי מלחי דישראל שרי, ופי' התוס' שהוא מקום עשיית המלח ומותר מפני שהאור שורפו וכלה שם כזורק מים לטיט ורב אשי פריך דמ"מ לא אזיל לאיבוד כמו נודות דזוהמת העור מבטל היין עכ"ד, ולפי"ז מכש"כ בנ"ד בפארמאלין שנותן לתכלית זה לבטל הטעם דעדיף עוד מדין הנודות רק אפי' נימא דזה לא מספיק לסמוך ע"ז משום דאין ליבון באוכלין ועיין פמ"ג יו"ד סי' ס"ט מ"ז סקכ"א וקיי"ל אפשר לסוחטו אסור, הגם שאפשר לחלק כחילוק התוס' ע"ז הנ"ל דמשום ליבון האש שפיר כתב הפמ"ג שאין להתיר כמו בבי מלחא אע"ג דהאש שורפו משא"כ בנ"ד דעכ"פ לא גרע מזוהמת העור דמבטל היין, רק דאפי' אם באנו לחוש דשמא נשאר מעט שלא יצא כולו אבל לפי"ז הרי שוב איכא התירא מטעם דנפסל מאכילה תחלה אפי' לכלב ואפי' אם הי' רק נפסל מאכילת אדם ונחוש שיחזור לאיסורו אחר ההפרדה ע"י הפארמאלין שהוציא את הטעם לפגם א"כ ממנ"פ מותר דאם מהני ההפרדה להוציא כל הטעם הרי הועיל הליבון וליתא לאיסורא ואם תאמר דלא מהני ההפרדה להוציא הכל רק שנשאר עוד מעט א"כ לא אפשר בהפרדה ולא מקרי חזר ותיקנו, רק דא"צ לזה הממנ"פ אחר דמתחלה כבר נפסל מאכילת כלב וכבר נתברר דבכה"ג לא מהני חזר ותקנו דכבר פקע איסורו לגמרי ונעשה היתר גמור שמותר להשתמש בו גם לכתחלה ועיין שו"ת שבו"י ח"ב סי' ע' במה שמשתמשין בבלאז מטרפות ונבלות לקשור על כלי שתי' מפני שנתיבש כבר כל הלחלוחית ואין בו טעם כלל, גם בש"ע יו"ד סוס"י פ"ד בשרץ שרוף שמותר לאכלו משום רפואה דעפרא בעלמא הוא וכתב במים חיים להפר"ח דבנשרף לגמרי אף לבריא מותר וע' פר"ח או"ח סי' תמ"ה סקי"א והכ"נ בנ"ד שנפסל לגמרי מאכילת כלב דהוי כעפרא בעלמא מותר אפי' לכתחלה, זה הנלע"ד להלכה ולמעשה ומ"ש הש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ק ל"ג בדינו של השבולי לקט בעור הקיבה שנתיבש שמותר דמ"מ אין לעשות כן לכתחלה כבר כתב בשו"ת רע"א סי' ר"ז שהוא משום דחיישינן שמא לא נתייבש לגמרי אבל בנתייבש לגמרי ודאי שנפסל מאכילת כלב מותר אפי' לכתחלה] ועכ"ז מפני שהדבר נוגע למעשה להנהיג זה בקביעות לצורך הרבים ע"כ רצוני שלא לסמוך ע"ז רק באופן שיסכים אתנו עוד רב מובהק ומני' ומנן תסתיים שמעתתא:

ח

דרך אגב אעורר בדברי התוספתא שהבאתי מאימתי קרוי שאור משיפסל מאכילת כלב, ראיתי בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קצ"ח שכתב בפי' התוספתא שנמשך על שאמר בתוספתא מקודם איזה חמץ שנתחמץ מאחרים משום דשיטת התוספתא הוא דנתחמץ מאליו ל"ה חמץ א"כ נמצא דשאור הוא הגורם האחד להחמיץ אחרים לכך אפי' בנפסל לכלב חייב לבער וע"כ זה הטעם שדחאו הפוסקים התוספתא מהלכה שהוא משום שי' הש"ס דילן (פסחים מ"ג) אין לי אלא שנתחמץ מאליו כו' דאדרבה טפי קרוי חמץ בנתחמץ מאליו א"כ ל"ה שאור גורם האחד להחמיץ עכתו"ד, ומאד אתמה פה קדוש יאמר כן בשי' התוספתא דנתחמץ מאליו ל"ה חמץ מה שהכתוב מכחישו וישא העם את בציקו טרם יחמץ וכמה משניות כמו (בפסחים מ"ה) בצק שבסדקי ערבה כו' ושם (מ"ו) מנחתה עד הערב אם החמיצה החמיצה אתמהה, ועל כרחו דגם בתוספתא דקאמר איזהו חמץ שנתחמץ מאחרים הוא לרבותא דאפי' נתחמץ מאחרים וכסוגי' דפסחים (מ"ג) הנ"ל:

ט

ובדברי התוס' (בכורות כ"ג) שהבאתי דלטומאה איירי קרא דלא תאכלו כל נבילה בסרוחה מעיקרא ולאיסור מיירי בנסרחה אח"כ שתמה ע"ז בנוב"ק יו"ד סי' כ"ו דאיך יתכן דקרא חדא מיירי ומופסק בתרי עניני, ונראה שיתכן עפ"ד הש"ך יו"ד סי' ל"ג ראי' (מחולין ל"ב) קתני נבלה דלא מטמאה מחיים ש"מ דנקובת הושט ל"ה נבלה מחיים אבל בתב"ש כתב שיש חילוק בין אי' לטומאה דאפי' מפרכסת אינה מטמאה דחשיבה כחי' ולפי"ז יתכן שפיר דקרא לא תאכלו כל נבלה מיירי בחד גוונא שנסרחה כפירש"י (ע"ז ס"ח) במוכה שחין בנקיבת הושט או במפרכסת דלגבי טומאה הוי סרוחה מעיקרא דעדיין ל"ה נבלה לטומאה ולאיסור ל"ה סרוחה מעיקרא דכבר הוי נבלה מחיים ודו"ק ויש הרבה לפלפל עוד בזה וכעת אין להאריך יותר: ידידו דוש"ת.

תוכן העניינים

חזון נחום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה