חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן נו · ג
ולי נראה לסייע לדברי הלב"ש מהמבואר בספרי בנזיר (ד"כ) מיין ושכר יזיר מותר הוא בסחורתו ובקה"י אות סחורה שביאר כיון דאי' סחורה ילפינן משרצים דהוי אי' הבא מאליו ולא ילפינן מיני' אי' הבא ע"י אדם כדאמר בחולין (ק"כ), ולפי"ז להמבואר בר"ן נדרים (י"ט) לגבי ספק נזירות להקל דלא עדיפא טומאה דרבנן שהיא מאלי' מנזירות דאו' שבאה בידי אדם, וכסברא זו כתב גם בסמ"ע חו"מ סי' ר"ח סק"ג דאחר דגם בדרבנן אעל"מ ממילא גם בדאו' אפי' בדה מלבו דלא גרע כו' עיי"ש, ולפי"ז הכ"נ מאחר דמבואר בספרי דבנזירות דאו' מותר סחורה כיון שבא בידי אדם א"כ ממילא דמותר ג"כ באי' דרבנן שיש לו עיקר מה"ת ובא האי' מאליו דלא גרע אי' דרבנן מאליו מאי' תורה הבא ע"י אדם דמותר בסחורה וליכא אפי' אי' דרבנן, והא דב"מ (צ"ב) דנזיר אסור להשכיר עצמו לענבים משום לך לך כו' אינו לפי המסקנא דמשל שמים הוא אוכל וכמו"ש בס' א"י הנ"ל מר"מ פי"ב מה' שכירות הי"ג ולא דמי לתרומה דאסור בסחורה דרבנן משום תקלה דשאני התם דכתיב לאכלה וכמו גבי שביעית דכ' לאכלה ולא לסחורה עיי"ש וא"כ מאחר דבנזיר ליכא אי' סחורה אפי' מדרבנן ממילא ה"ה באי' דרבנן אפי' ביש לו עיקר בדאו' דלא גרע כו' כדברי הר"ן נדרים הנ"ל, ודוק כי היא הערה עצומה: