חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן נו
ב"ה ג' שבט תרצ"ו.
שוכט"ס לכבוד הרב הגביר החריף עמית בתורה פאר היחס והמעלה איש חמודות כש"ת מו"ה יוסף יצחק כ"ץ קאהן נ"י בק' קאטאוויץ:
הגיעני יקרתו עם ח"ת ושאלתו וערבו לי דבריו דברי חן בחכמה ודעת ובאמנה לא מוזר לי שמו כאשר יאמר במכתבו, כי אמנם ידעתיו לשבח מפי השמועה גם הכרתיו במחזה כמדומה במרחץ מאריענבאד, אבל עכשיו ביותר אשר הראני לדעת את נכאתו חילו לאורייתא מה טוב ומה נעים שבת אחים תורה וגדולה גם יחד ב"ה. ואבא על סדר דבריו:
א
התעורר רו"מ באשר ראה איש ישר הולך סוחר בהמות וקצב שלפעמים קונה עגל שהוא פחות מח' ימים ונותנו לשחוט ומוכר הבשר לעכו"ם מה שיש לדון בזה מאי' סחורה ביו"ד סי' קי"ז והביא דברי הנוב"ת סי' ס"ב מ"ש שלא מצא לשום א' מהפוסקים הראשונים שיהי' מפורש בו אי' סחורה מה"ת, ובאמת הרבה הראשונים ז"ל כתבו מפורש דהוי מה"ת, גם במה שצדדו באחרונים בנידון זה להתיר ע"י שנאמר דאי' סחורה דרבנן והכא בספק שמא כלו לו חדשיו הוי סד"ר להקל דיש לשדות נרגא בזה דהא אין עושין סד"ר לכתחלה עכתו"ד בקיצור:
ואמנם הנה צד היתר זה משום אי' סחורה דרבנן והוי סד"ר לקולא הוא רק סניף אחד מצדדי ההתירים שהוזכרו בשו"ת נאות דשא סי' כ"ה ומהם שזכר בקיצור בלב"ש ח"ד סי' א' עיי"ש, ואפי' מטעם זה לחוד דהוי סד"ר וקו' רו"מ דאין עושין סד"ר לכתחלה אי משום הא לא איריא, אמת שכ"כ במג"א סי' ו' סקי"א דאין עושין סד"ר לכתחלה וענוב"ק יו"ד סי' מ"ג ושו"ת שמן רקח ח"ג שהעיר מש"ע או"ח סי' רמ"ח סעי' ב' ומכ"ד ובא"ר הק' מש"ע או"ח סי' ע"ו סעי' ז' גם כתב בהגהת חי' א"א לאו"ח סי' ו' דבמקום שצריך טרחה מותר אפי' לכתחלה דהוי כהפסד ממון עיי"ש וא"כ מכש"כ הכא דהוי הפסד ממון ממש ואע"ג שהקצב קונה להרויח ואיכא רק מניעת הריוח, הנה בב"י או"ח סי' קל"ט הביא ב' דעות בדין ריוח ברור אי הוי כהפסד וע' מ"ק י"ד מר מדמי להרויח כלמזונות רק דבלאה"כ בנ"ד אין זה בכלל עושה סד"ר לכתחלה כיון דבשעת קנין לא עביד איסורא ובדע"ת סוס"י י"ז העיר דמצינו כזה באו"ח סי' רמ"ד לגבי קנין מכס ובר"ן נדרים (מ"ז:) ד"ה מ"ט בע"ח באין ונפרעין עיו"ש:
ב
אבל עיקר ההיתר בנ"ד לא משום אי' סחורה דרבנן כיון דבאמת שי' רוב פוסקים שאסור מה"ת רק מטעם דעגל קודם ח' ימים החשש נפל הוא רק דרבנן דרק לכתחלה חיישינן לדרשב"ג ובדבר האסור מדבריהם מותר לעשות בו סחורה כמבואר בסוס"י קי"ז דמשמע אפי' בדבר שיש לו עיקר מדאו' שרי וכ"מ ברע"ב פ"ד דשביעית עכ"ל הל"ש בח"ד, וראיתי בס' אמרי יושר ח"ב סי' ק"ט שהביא ראי' לזה מב"מ (נ"ו) דאחד הסיטון ואחד בע"ד מוכר ושולח לחבירו דמאי, והרי סיטון הוא שקונה תבואה מאחרים ויש בזה חשש דאו' לשי' הריב"א בתוס' ב"מ פ"ח דלקוח אחר מירוח חייב מה"ת, אע"כ משום דדמאי דרבנן אף שעיקרו דאו' שרי בסחורה כדברי הלבו"ש וכתב ע"ז שהיא ראי' מפורשת:
ולענ"ד במחכ"ג אין ראי' כלל דבדמאי לש"ל שיהי' אי' סחורה כיון דמאכילין את העניים והאכסנאים דמאי ומבואר בפר"ח אודות דג ברביט"א שבכמה מקומות נוהגים בו איסור מ"מ מותר לסחור בו משום דאינהו מיכל אכלי כו' ועשו"ת חיים שאל ח"א סי' ל"ב ודוק:
ג
ולי נראה לסייע לדברי הלב"ש מהמבואר בספרי בנזיר (ד"כ) מיין ושכר יזיר מותר הוא בסחורתו ובקה"י אות סחורה שביאר כיון דאי' סחורה ילפינן משרצים דהוי אי' הבא מאליו ולא ילפינן מיני' אי' הבא ע"י אדם כדאמר בחולין (ק"כ), ולפי"ז להמבואר בר"ן נדרים (י"ט) לגבי ספק נזירות להקל דלא עדיפא טומאה דרבנן שהיא מאלי' מנזירות דאו' שבאה בידי אדם, וכסברא זו כתב גם בסמ"ע חו"מ סי' ר"ח סק"ג דאחר דגם בדרבנן אעל"מ ממילא גם בדאו' אפי' בדה מלבו דלא גרע כו' עיי"ש, ולפי"ז הכ"נ מאחר דמבואר בספרי דבנזירות דאו' מותר סחורה כיון שבא בידי אדם א"כ ממילא דמותר ג"כ באי' דרבנן שיש לו עיקר מה"ת ובא האי' מאליו דלא גרע אי' דרבנן מאליו מאי' תורה הבא ע"י אדם דמותר בסחורה וליכא אפי' אי' דרבנן, והא דב"מ (צ"ב) דנזיר אסור להשכיר עצמו לענבים משום לך לך כו' אינו לפי המסקנא דמשל שמים הוא אוכל וכמו"ש בס' א"י הנ"ל מר"מ פי"ב מה' שכירות הי"ג ולא דמי לתרומה דאסור בסחורה דרבנן משום תקלה דשאני התם דכתיב לאכלה וכמו גבי שביעית דכ' לאכלה ולא לסחורה עיי"ש וא"כ מאחר דבנזיר ליכא אי' סחורה אפי' מדרבנן ממילא ה"ה באי' דרבנן אפי' ביש לו עיקר בדאו' דלא גרע כו' כדברי הר"ן נדרים הנ"ל, ודוק כי היא הערה עצומה:
ד
ובעיקר הדין אי עגל פחות מח' ימים אסור רק מדרבנן הקשה בט"א מר"ה ו' בהא דבע"מ מונין שנה בבכור לנתינתו לכהן דכ' תאכלנו שנה בשנה מקשה הש"ס בע"מ מי מצי אכיל לי' ומשני דקים לו שכלו חדשיו ואס"ד דפחות מח' ימים הוא רק דרבנן מאי מקשה בע"מ מי מצי אכיל הרי שפיר אכיל מה"ת ולכך מונין משעה שנולד לענין לאכול בתוך שנתו דהוא מה"ת והיא קו' עצומה, ונ"ל לתרץ דכבר העיר בדג"מ ובנוב"ת אע"ז סי' י"ט דהול"ל דפחות מח' ימים אסור מה"ת אע"ג דרוב אינם נפלים מ"מ סמוך מיעוטא לחזק"א דבהמה בחיי' בחזקת אי' עומדת, ונ"ל דהדבר תלי' בפירש"י ותוס' ביצה (כ"ה) אי בהמה בחיי' בחזק"א עומדת מטעם אי' אמה"ח או מטעם אי' שאינה זבוחה דלדברי התוס' שהוא משום אי' שא"ז י"ל דלש"ל סמוך מיעוטא שהרי אף לר"מ דחייש למיעוטא ומה"ט ס"ל בקידושין (פ') דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה והרי כתב בהגהת מל"מ פ"א מה' יו"ט דבלאו שא"ב מלקות וכן באיסור עשה גם לר"מ לא חייש למיעוטא, ולפי"ז מכש"כ לרבנן דל"ח למיעוטא רק היכי דמסייע חזקה מודו דאמרי' סמוך מיעוטא אבל באי' עשה דאפי' ר"מ ל"ח למיעוטא ממילא דלש"ל סמוך מיעוטא לחזקה. ולפי"ז אם בהמה בחיי' בחזק"א עומדת משום אי' שא"ז שהוא מעשה דוזבחת נמצא שלא יהי' הבשר רק באי' עשה כיון שנצמח איסורו רק מחזק"א של עשה דוזבחת וכה"ג שכתבו התוס' יבמות (ע"ז:) דחללה הבאה מחייבי עשה ליכא לאו אלא עשה וכעי"ז גם בר"מ פט"ז מטו"א ה"י דמטמא עצמו ברגל אינו לוקה וכתב בט"א ר"ה ט"ז משום דהלאו בא רק מכח עשה דמבטל עשה דחובת הרגל עיי"ש וקצ"ע מ"ש כן בשי' הר"מ שהרי הר"מ פי"ט מא"ב לא אזיל בשי' התוס' יבמות (ע"ז) הנ"ל לגבי חללה הבאה מחייבי עשה] והכ"נ כגון בס' בשחיטה שאסור רק מטעם בהמה בחיי' בחזק"א מעשה שא"ז גם אי' הבשר ל"ה יותר מאי' עשה וכדאמרי' כה"ג בחולין (ט') מ"ס בחזקת אי' אמרי' בחזקת טומאה לא אמרי' אבל כ"ז אי בחזק"א עומדת רק מעשה דשא"ז ממילא לש"ל ג"כ סמוך מיעוטא לחזקה כיון דבאי' עשה לכ"ע ל"ח למיעוטא, משא"כ לפירש"י דבהמה בחיי' בחזק"א עומדת מאי' אמה"ח דהוי אי' לאו רק שהתוס' הק' על פירש"י דמשנשחט כבר אזיל אי' אמה"ח ואין מחזיקין מאיסור לאיסור, והנה בש"ך יו"ד סי' נ' כתב ע"ד הד"מ שהוכיח מתוס' יבמות ל' דבריעותא מחיים לא אמרי' נשחטה הותרה ובשו"ת מהרמ"ל הק' ע"ז דאדרבה מסקנת התוס' דאפי' בכה"ג אוקמה אחזקת היתר כדאמרי' אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת וע"ז כתב הש"ך דבאמת תלי בפלוגתא ורק רבה ס"ל התם דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אבל אביי אקשי לי' מהך דנפל עליו הבית כו' אלא דלא מוקמינן בחזקת היתר לשוק בעודה א"א, וא"כ פלוגתתם, דרבה ס"ל אפי' בנולד ריעותא מחיים דאיכא עוד אי' אמה"ח מ"מ כשנשחטה והלך אי' הראשון לא מחזיקין מאיסור לאיסור ואביי ס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור וכמו"ש בשו"ת בש"א יו"ד סי' כ' עיי"ש:
ולפי"ז מתורץ היטב קו' הט"א הנ"ל בר"ה (ו') בהא דאמר אביי דבכור מונין לו שנה משעה שנולד ומקשה בע"מ מי מצי אכיל, ול"ק הא עגל פחות מח' ימים הוא רק דרבנן דז"א דלאביי לשיטתו דאית לי' מחזיקין מאי' לאי' ואמרי' בהמה בחיי' בחזק"א אמה"ח עומדת שפיר הוי פחות מח' ימים אי' דאו' משום סמוך מיעוטא דנפלים לחזקת אי' אמה"ח ודוק כי נכון:
סוף דבר שיש כמה צדדים להתירא בנ"ד וכמו"ש ג"כ בס' מנח"י יו"ד סי' ט"ו משו"ת נאו"ד דא"כ נאסור ג"כ לקנות בהמה דאיתילד בה ריעותא מה שלא שמענו וכן בעגל קודם ח' ימים מותר לשחוט וא"צ לברך על שחיטתו עיי"ש ולכן הגם שלא אומר להתיר לכתחלה אבל אין למחות במי שמיקל שי"ל על מי לסמוך:
מה שהעיר כרו"מ בט"ז יו"ד סי' א' סק"ז בענין הפרשת תרומה דעיקר הברכה היא על מצות הפרשה אפי' אינו רוצה לאכול שהוא נגד פירש"י גיטין (מ"ז:) כבר עמדו בזה האחרונים והביאו ג"כ מתוס' ר"ה (ד') דבתו"מ כל זמן שלא הפריש אינו עובר בבל תאחר ובע"כ שאין חיוב עליו באם אין רוצה לאכול אבל דבריהם הם נגד הירושלמי פ"ג דמעשרות ה"א דאמר המשהה טבלו עובר בב"ת ועיין בהערותי לס' שלחן העזר ח"ב שכתבתי בזה ישוב נחמד:
מה שהעיר בט"ז יו"ד סי' ה' סק"ז דלא מצינו בשום מקום שיהי' אסור משום מראית עין חמיר טפי מאיסור מצד עצמו וקשה מחולין (פ"ה:) בשוחט את הטרפה כו' ר"ש מתיר בהנאה א"ל ר"פ לאביי וסבר ר"ש חשנב"ע דאו' ופירש"י דאו' מוזבחת ובעי' שחיטה ראוי' דאי רבנן וטעמא דאסורי משום דמאן דחזי דנשחט בעזרה סבר קדשים נינהו ואתי למישרי קדשים בחוץ מה לי ראוי' מה לי אינה ראוי' כו' הרי דחשיב מאן דחזי דאיכא מ"ע מחמרינן יותר מאי' גופא, לכאו' יפה העיר, אבל באמת י"ל דשאני בהא דיו"ד סי' ה' דבין משום אי' דאו' ובין משום אי' מ"ע (הוי משם אחד מדין קדשים בחוץ שפיר כתב הט"ז דאין סברא דשוחט קדשים בשאינו שלו ליכא אי' קדשים בחוץ ובשוחט בזה"ז לשם קדשים דהוי רק אי' מ"ע יהי' אי' קדשים בחוץ אפי' בשאינו שלו, אבל התם בחולין (פ"ה) אם האי' מה"ת הוא מקרא וזבחת דאיכא אי' חשנב"ע ולא נזכר כלל מענין קדשים בחוץ לכך בטרפה דהוי שא"ר ליכא איסורא ומשא"כ אם האי' דרבנן משום מ"ע הוא משם אחר מדין מחזי כקדשים בחוץ ואין הנושאים דומין זל"ז וז"פ:
ובדבר הדו"ד שעשה פשרה עם הלוה בערכאות ע"פ החוק כפי רוב דעות הבע"ח בהסכמה ועתה הרחיב ד' את גבול הלוה, אם יכול לתבוע ממנו עכשיו המותר מטעם מחילה בטעות והביא משו"ת התשב"ץ חוט המשולש סי' כ"ז במי שכפר בפקדון ומתוך כך נתרצה בעל הפקדון לקבל החצי גם במהרי"ק שורש קי"א בפשרה עם האחים על שהי' סבור שלא היו הנכסים מרובים וכן אמרו לו אחיו, וכתבו דהוי מחילה באונס או בטעות כפי מהות העובדא עיי"ש, והנה לא ירשני הזמן לעיון אבל פשוט דלא דמי נ"ד להתם דהוי בטעות משעת פשרה מה שהי' סבור ע"פ דברי האחים שאין בנכסים מרובים וכה"ג דכתובות (צ"ז) דאמר התם נמי זביני בטעות הוו דאיגלאי מלתא דארבי בעקולי הוו קיימי אבל הכא נולד הטעות אח"כ מה שהרחיב ד' את גבולו ואין פותחין בנולד, וראיתי בד"ג כלל פ"א הביא משו"ת אבני צדק לענין פשר שנעשה ע"י קאנקורז ואח"כ תפס הנושה על מותר החוב דמהני תפיסתו שיכול לומר שלא מחל לו אבל כ"ז בתפס שאין מוציאין מידו וגם דוקא בקאנקורז שעשה הלוה עצמו אבל לא בקאנקורז הנעשה ע"י רוב הבע"ח שהרי כתב בגליון הגרע"א הביאו הפ"ת חו"מ סי' י"ב סקי"ט בשם תשו' מהרש"ך דבע"ח שהסכימו הרוב להתפשר עם הלוה כופין גם את המיעוט להתפשר כן וכה"ג פשרה א"צ קנין כיון דנהיגי בלא קנין עיי"ש, ועפי"ז ג"כ סר פקפוק מה שיש לדון בכח פשרה הנעשה בערכאות ע"פ המבואר בסמ"ע סי' ס"ח סקי"ג דפשרה בערכאות לא מהני אפי' בקנין רק בכה"ג דנ"ד שאני לפי שנעשה בהסכמת רוב הבע"ח דהוי ג"כ מדינא דידן וע"כ נראה דאפי' להפוסקים דלא מהני מחילה בדנקט שטרא מ"מ כה"ג מהני לכ"ע כיון דמנהגא הכי הוי ומהני מדין סטומתא וז"ב לענ"ד: ידידו.