חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן נד
א
הנה מקור הדבר בחולין (כ"ז) דרב כהנא יליף מקרא ושחט את בן הבקר דמסיק הש"ס דקרא למאי אתא דלא לשוי' גיסטרא פירש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו להוציא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא לישנא אחרינא דלא לשוי' גיסטרא שלא ידרוס אע"ג דהלכות שחיטה הלמ"מ יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך כו' ורב אמר יליף מקרא וזבחת וקרא למאי אתא דלא לשוי' גיסטרא פירש"י ולא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שזב ותו לא מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא עכ"ל:
ב
ויל"ד בפירש"י דבילפותא דרב כהנא הקדים רש"י הפי' גיסטרא שלא יחתוך המפרקת לשנים דחטהו להוציא את דמו ותו לא, והפי' של גיסטרא שלא ידרוס כתב בלישנא אחרינא, ואלו בילפותא דרב יימר הקדים רש"י ז"ל הפי' גיסטרא שלא ידרוס ואת הפי' גיסטרא שלא יחתוך המפרקת בלישנא אחרינא, וביותר מה דבתחלה בילפותא דרב כהנא יש שינוי דבפי' גיסטרא שלא ידרוס לא כתב חטהו ותו לא כמו שכתב לפי' שלא יחתוך המפרקת, ואילו בילפותא דרב יימר פירש"י גם בפי' גיסטרא שלא ידרוס דחטהו עד שיזוב ותו לא כמו שכתב זה לפי' שלא יחתוך המפרקת:
ג
ויתכן דהנה המרדכי כתב בפירש"י שלא יחתוך המפרקת לשנים כו' דלא נהירא דכיון דשחט הסימנים אם יחתוך אח"כ גם המפרקת או בבשר הבהמה לא איכפת לן ועיין בתוספתא תני הי' שוחט את הראש בבת אחת אם נתכוין לכך שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשרה רבינו ברוך ואומר לנא רבינו מאיר שמעשה הי' ששחט אחד כל המפרקת ודקדק ראבי' מפירש"י ואסר ולא נהירא למורי רבינו מאיר ומפרש כך פירש"י חטהו הוציא את דמו ותו לא א"צ יותר עכ"ל המרדכי, נמצא לפי"ז דלפי"ד הרבינו מאיר דפירש"י במ"ש ותו לא דהיינו שא"צ יותר ולא שיהי' אסור, א"כ לכאו' שיש חילוק בין ותו לא לפי' גיסטרא שלא יחתוך המפרקת ובין ותו לא שלא ידרוס, דחטהו עד שיזוב ותו לא זה הוי לאיסורא של דרסה ולפי"ז לא ותו לא דראשון עם ותו לא השני שוין בפירושא שזה צ"ע וכ"ת העיר כן בקונטרסו, אבל הנראה בזה דגם לדברי הרבינו מאיר אין חילוק משמעות בפירושיו של ותו לא הראשון גם השני כמו שיבואר:
ד
הנה בשי' הראבי' שהביא המרדכי דאסור לחתוך המפרקת למר מקרא ושחט ולמר מקרא וזבחת לכאו' תיקשי לפי גמ' דזבחים (כ"ה) אר"ז א"ר הצורם אוזן הפר ואח"כ קיבל דמו פסול כו' אמר רבא תניא שה תמים זכר בן שנה כו' ת"ל יהי' כל הווייתות לא יהיו אלא תם ובן שנה ואותבי' אביי ומסיק דלא בעי תם כ"א בשחיטה וקבלה עד שעת זריקה ועתו"ס יומא (מ"ט) וירושלמי פסחים (פ"ה ה"י), ולפי"ז תיקשי בילפותא דרב כהנא מקרא ושחט את בן הבקר דאיירי בקדשים דאתא לזה שלא יחתוך המפרקת דחטהו להוציא את דמו ותו לא לאיסורא, והרי בלאה"כ ידעינן דאסור בקדשים לחתוך המפרקת בשעת שחיטה דא"כ נעשה בע"מ קודם קבלה דפסול כדיליף ר"ז מקרא ולקח מדם הפר שהי' כבר ולדברי הירושלמי פסחים (פ"ה) הנ"ל אפי' בשעת זריקה צריך שיהי' תם שצ"ע ועמד ע"ז בגה"ש ועיין שטמ"ק ב"ק קי"א], אלא ע"כ מה דיליף הכא רב כהנא מקרא ושחט ל"ה לאיסורא כ"א אהתירא קאי מהדר חטהו להוציא את דמו ותו לא שא"צ יותר כדברי הרבינו מאיר ז"ל, דסד"א שצריך להכשר שחיטה וממילא דל"ה מום והיא הערה עצומה, ואחר החפוש מצאתי בבי"צ יו"ד ח"א סי' כ"ז שהביא בשם הגאון מקוטנא ז"ל שאמר בפי' דברי הרשב"א דלא לשווי' גיסטרא בקדשים משום דלדם הוא צריך והכוונה דמשוה"כ אסור לשבור המפרקת קודם קבלת הדם דשוי' בע"מ והקשה שזה אינו במשמעות הש"ס עיי"ש, וא"כ לפי"ז הקו' עצומה דמיותר קרא ושחט דתיפוק לי' דהוי בע"מ ואפי' אם עלה ירד בבע"מ כמו בטרפה לדידן דלא קיי"ל כר"ע דבע"מ א"ע לא ירד:
אך נראה דבודאי מודה הראבי' דמילפותא דרב כהנא מקרא ושחט דאיירי בקדשים דל"ה לאיסורא רק דאין צריך, כפי' הרבינו מאיר ושיטת הראב"י הוא רק משום ילפותא דרב יימר מקרא וזבחת דאיירי בחולין לא בקדשים בזה יתכן הפי' לאיסורא שלא יחתוך המפרקת דחטהו עד שיזוב ותו לא לאיסורא:
ה
ולפי"ז מה נחמד עולה פירש"י בדקדוק הלשון וסרו כל הדקדוקים דגבי ילפותא דרב כהנא מקרא ושחט הקדים הפי' גיסטרא שלא יחתוך המפרקת דחטהו להוציא את דמו ותו לא להתירא כמו שכתבתי דבזה מודה הראבי' ז"ל כיון דאיירי קרא בקדשים לכך בלישנא אחרינא דגיסטרא שלא ידרוס לא נקט פירש"י ותו לא כדי שלא יהי' חילוק וסתירה בין ותו לא הראשון להתירא בין ותו לא השני לאיסורא שלא ידרוס, ומשא"כ בילפותא דרב יימר דאיירי בחולין דגם בפי' גיסטרא שלא יחתוך המפרקת דהוי ותו לא לאיסורא כדברי הראבי' ע"כ יפה הקדים רש"י ללשון גיסטרא שלא ידרוס ונקט ע"ז ג"כ לשון ותו לא כדי ללמוד מן המוקדם אל המאוחר ללישנא אחרינא דגיסטרא שלא יחתוך המפרקת דחטהו להוציא את דמו ותו לא דהוי ג"כ לאיסורא דילמד תחתון מעליון ודו"ק, ולא תיקשי לך דהרי בפירש"י דלא גריס בגמ' ולטעמיך כו' שכתבו התוס' שם דלפירש"י הש"ס קאמר לה ילפותא דרב כהנא וילפותא דרב יימר וא"כ איך אפשר שיהי' נפ"מ לדינא בילפותא חדא ואידך, אבל כבר הק' התוס' עצמם דלפירש"י תרי קראי למ"ל ותי' בלא דרש"י תיקן זה במ"ש דמר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא והיינו דאע"ג דהש"ס קאמר לה הוא למר מילפותא דישחט ולמר מילפותא וזבחת]:
ו
ועפי"ז מיושב ג"כ פירש"י במה שהקשו התוס' דאמאי ס"ד שיחתוך המפרקת אחר הסימנים עכ"ל, והנה מבואר דהתוס' ס"ל הכוונה כפירש"י ותו לא להתירא דא"צ שיחתוך המפרקת וכפי' הרבינו מאיר במרדכי הנ"ל, ובל"א תי' לקו' התוס' משום דבסמוך מצריך קרא דאת ראשו לרבות את הראש שכבר הותז והיינו שכבר הותז בשחיטה ואינו מחובר לנתחים הנפשטים לפי"ז הי' מקום לטעות דהחיוב הוא לחתוך כל המפרקת לכך צריך קרא דושחט דלא לשוי' גיסטרא דא"צ עיי"ש, ולכאו' אכתי תיקשי דהא תינח בילפותא דרב כהנא מקרא ושחט לגבי קדשים אבל לרב יימר דיליף מוזבחת לגבי חולין לא מסתבר שיצריך קרא בחולין דא"צ, ע"י מה דס"ד מקרא דאת ראשו דכתיב בקדשים, ועוד דאכתי אפשר לטעות דנהי דבחולין א"צ לחתוך המפרקת מ"מ בקדשים אפשר דצריך כה"ג דאמר בחולין (כ"ט) דבקדשים דלדם הוא צריך אימא לא תסגי לי' ברובא עד דאיכא כולי'.
ז
אמנם עפ"י האמור מתורץ היטב דבילפותא דרב יימר מקרא וזבחת אין ספק כלל דקמהדר קרא לאיסורא רק בילפותא דרב כהנא מקרא ושחט דאיירי בקדשים אמרי' דאתי' להתירא דא"צ וא"כ מתורץ שפיר דצריך קרא בקדשים דא"צ שלא למטעי מקרא דאת ראשו דאיירי ג"כ בקדשים ודו"ק:
ח
ועפי"ז מתורץ ג"כ קו' הפרישה ביו"ד סי' ג' הובא בט"ז שם דלפי"מ דקיי"ל שחיטת חולין א"צ כוונה מדגלי קרא בקדשים דמתעסק פסול מושחט את בן הבקר מכלל דבחולין שרי א"כ הכ"נ מה דדרשינן מקרא זה דלא לשוי' גיסטרא נימא דבחולין שרי, ולמ"ש ניחא שפיר דלמאן דיליף מהך קרא דושחט דאיירי בקדשים הרי לא אתי' כלל לאיסורא כ"א להתירא דא"צ ומה דאמרי' דאסור לחתוך המפרקת הוא רק מילפותא דקרא וזבחת דאיירי בחולין, ועולה הכל נכון כמין חומר:
ט
והנה הר"מ פ"ב מה"ש ה"ט הוליך והביא עד שחתך הראש והתיזו שחיטתו כשרה, הרי מפורש שיטתו דלא לשוי' גיסטרא ל"ה לאיסורא כ"א להתירא דא"צ ומחולק עם שי' פירש"י דהוי לאיסורא, ובהסבר מחלוקתם נראה דלטעמי' אזלו דלכאו' משנה מפורשת להתירא בחולין (ל') הי' שוחט והתיז את הראש בב"א אם יש בסכין מלא צואר כשרה:
אבל כבר נחלקו הראשונים בפירושא דמתני', דהר"ן הביא בשם הרמב"ן דדוקא בהתיז את הראש בעי האי שיעורא אבל בחתיכת סימנים לחודא לא בעינן כולי האי דבכ"ש הן נחתכין והר"ן כתב דלא מיחוור רק דלחתיכת הסימנים קרי התיז את הראש, ומשום זה כתב בפר"ח דבהתיז את הראש ממש לא סגי בהאי שיעורא וכ"פ הת"ש סוס"י ח', אבל הר"מ בפ"ד מה"ש פסק כהרמב"ן עיין כ"מ ולח"מ שם, וא"כ מובן שפיר מחלוקת רש"י והרמב"ם ז"ל דשי' רש"י דגיסטרא לאיסורא הוא ע"פ סברת הר"ן דמתני' דהי' שוחט והתיז את הראש הפי' דלחתיכת סימנים קרא התיז אבל הר"מ לשיטתו דהתיז את הראש ממש א"כ מפורש במשנה להתירא:
וראיתי לכ"ת בקונטרסו שכתב להפליא שלא הביאו הפוסקים להתיר ממשנה מפורשת דהי' שוחט והתיז את הראש בב"א, והנה כ"ת שטרח ועסק בשמעתא בעיונא רבא איך לא הרגיש מה דאתי' שפיר לפי' הר"ן הנ"ל וכ"כ בשו"ת השיב משה סי' כ"ג עיי"ש:
י
גם בזה י"ל דרש"י והרמב"ם לטעמי' אזלי עפ"מ שהעיר בשו"ת השיב משה שם שיש ראי' ברורה פסוקה וחלוטה מפורשת דגיסטרא לא פסול דבחולין (כ') דבעי לאתויי סייעתא לזעירי דנשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבלה מהא דתנן מלק בסכין מטמא בביה"ב וא"א טרפה תהני לה סכין לטהר מידי נבלה וקשה אמאי הלא גיסטרא הוא אע"כ דכשר וכתב שהיא ראי' שאין עלי' תשובה מלבד קו' הש"ך בסי' כ"ד מחולין י"ט בקו' הש"ס מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי כו', ומהכרח הקו' הגדולה כדי ללמוד זכות על חכמי ישראל בראשם הראבי' ז"ל כתב לחדש דאף להראבי' דבבהמה פסול היינו דוקא בבהמה אבל בעוף ודאי דלא פסול דכל קראי דמייתי לפסול גיסטרא בבהמה איירי דוזבחת מבקרך ומצאנך כתיב וכן ושחט את בן הבקר וא"כ עוף מהיכי תיתי לפסול בו גיסטרא וא"כ ממילא סרו כל הקושיות מדף י"ט ודף כ' דאיירי במליקת עוף דבזה מודה הראב"י דכשר עיי"ש שעשה זה ליסוד מוצק והכריע בזה להלכה:
יא
ואני אם שאיני כדאי אבל תורה היא וללמוד אני צריך מה שלענ"ד דבריו במחכ"ג צע"ג ואית להו פרכא דמ"ש דלא ילפינן עוף משום דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך הן אמת דכן מצינו בחולין (ק"ב) דר"מ ס"ל דאין אמה"ח נוהג בעוף משום הך טעמא דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך וגו', אבל מ"ש דגם לענין איסור גיסטרא כן כמדומה דבמחכ"ג אחר נשיקות עפרות זהב לו אשתמיטתי' לפי שעה דברי הט"ז יו"ד סי' ג' הנ"ל שהק' ג"כ דאיך ילפינן איסור גיסטרא בחולין דקרא ושחט בקדשים כתיב וכמו לענין מתעסק דילפינן רק לקדשים מהך קרא ושחט את בן הבקר ותי' דשאני לענין מתעסק דהילפותא מן בן הבקר שתהא השחיטה לשם בן הבקר משא"כ לגבי איסור גיסטרא דילפותא הוי מושחט וכל דנתמעט דל"ה שחיטה בקדשים ממילא ל"ה שחיטה גם בחולין עכ"ד, ולפי"ז אין נפ"מ למאן דיליף מושחט או למאן דיליף מוזבחת דאמרי' דגיסטרא לא מקרי שחיטה א"כ ממילא אין לחלק ג"כ ולומר דלא ילפינן עוף משום דכתיב מבקרך שהרי הילפותא הוא מתיבת וזבחת ולא מתיבת מבקרך וכיון דידעינן דגיסטרא ל"ה שחיטה בבהמה ה"ה בעוף כן אתמהה, וחידוש בעיני שגם בדע"ת סי' כ"ד הביא לדברי ההשיב משה להלכה ולא הרגיש שצע"ג:
ומעתה אחר שראיית ההשיב משה מחולין (כ') היא ראי' מוכרחת וכמו שכתב בעצמו שהיא ראי' שאין עלי' תשובה ממילא שהיא מספקת להתיר גם בבהמה מאחר שאין סברא לחלק בין עוף לבהמה כן י"ל לכאו':
יב
אך הנלענ"ד שיש סברא אחרת להכשיר יותר גיסטרא בעוף שהרי המרדכי הקשה בטעם האוסר דמאי איכפת לן שיחתוך המפרקת אחר שכבר שחט הסימנים, ובשו"ת הש"מ שם הביא מהגהות מהרי"ו וז"ל ושחט משמע שחיטה אחת ולא שתי שחיטות מיתה אחת ולא שתי מיתות דחיות אחד תלוי בסימנים וחיות אחד תלוי במפרקת ומנא לן דחיות תלוי במפרקת דכתיב בעלי ותשבר מפרקתו וימת עכ"ל, והנה התוס' חולין (פ"ד) כתבו שדוחק לחלק דבעוף דחיותו קלוש דסגי בסי' א' לא נאמר מפרכסת הרי היא כחי', אבל בשו"ת בר"א יו"ד סי' כ"ה הוכיח מפירש"י דס"ל כן והוא בחולין (כ') דפריך לזעירי וכי מתה עומד ומולק ומשני אביי ולטעמיך עולת העוף דבעי ב' סימנים וכי מתה עומד ומולק ופירש"י דהא ודאי עוף בחד סימן מתה ואמאי מעכב שני עיי"ש, א"כ חזינן דס"ל בפשיטות דשחיטת עוף הוי כמתה ממש והיינו כדוחק לומר שכתבו התוס' הנ"ל עכ"ד:
יג
והנה עוד במקום אחר מצינו שי' רש"י כן דשחיטת סימן בעוף הוי מתה והוא בחולין (י"ט:) למ"ד מחזיר סימנים אחורי העורף פירש"י ד"ה מחזיר סימנים וז"ל וחותך הסימנים לבדן, וכתב בשו"ת הש"מ שם משום דהי' קשה לרש"י אם מפרשינן הסימנים ואח"כ עורף א"כ תיקשי בכאן קו' הגמ' (דף כ') וכי מתה עומד ומולק אפי' לאחר סימן אחד ומכש"כ בשני סימנים ומה דמשני הש"ס כדי לקיים מצות הבדלה ליתא כאן דאמר מצות מליקה מחזיר סימנים לכך פירש"י דמצות מליקה רק בסימנים לבד וחטה"ע כדינו בסימן אחד משום לא יבדיל ועולת העוף בשני סימנים עכ"ד נמצא גם מכאן מסתייע שי' רש"י דבעוף שחיותו קלוש לא אמרי' מפרכסת כחי' והיא כמתה ממש:
ולפי"ז נראה דלפירש"י לשיטתו שפיר יש סברא לגבי איסור גיסטרא לחלק דמותר בעוף מטעם קו' המרדכי דמאי איכפת לן שחותך במפרקת אחר שכבר נשחטו הסימנים דבשלמא בבהמה גם אחר שחיטה מפרכסת כחי' ואיכא ג"כ סברת המהרי"ו דמיתה אחת ולא שתי מיתות משום דחיות אחד איכא גם במפרקת ומשא"כ בעוף דאחר שחיטה הוי כמתה ממש לא נשאר עוד חיות במפרקת וליכא שתי מיתות ומאי איכפת לן בחתיכת המפרקת:
ולפי"ז הדר מתורצין כל התמיהות שיש בשי' רש"י ממה דמבואר בשחיטת עוף דליכא איסור גיסטרא כנ"ל משום דלרש"י לשיטתו אין סתירה כלל מכל הני דוכתי הנ"ל משום דבעוף שאני דאחר שחיטה הוי כמתה לכך מותר גיסטרא ומשא"כ בבהמה:
יד
ולפי"ז נראה דגם הר"מ לשיטתו דגם בעוף אחר שחיטת הסימנים ל"ה כמתה והוא דבשו"ת בית יעקב סי' קס"ב כתב בשי' רש"י הנ"ל דהיכי דמחזיר הסימנים אינו חותך המפרקת כלל דא"כ מה דתני' בחולין (כ"א) כיצד מולקים חטה"ע חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר כו' איירי דוקא בשלא החזיר הסימנים והקשה דלמ"ד בחולין (כ') דמליקה הוא הקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו עכדס"ל דמצות מליקה לא סגי כ"א בחתיכת המפרקת, ולפי"ז למה שפסק הר"מ פ"ז ממעה"ק ה"ו דאיסור של לא יבדיל בחטה"ע הוא רק שלא יבדיל הראש מן הגוף ובלח"מ שם דמסייע לו ברייתא דחולין (כ"א) הנ"ל מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה כו', א"כ דס"ל להר"מ דאפי' מחזיר סימנים בעי ג"כ חתיכת מפרקת דלא אמרי' וכי מתה עומד ומולק משום דבחתיכת סימנים ל"ה כמתה נמצא ממילא ג"כ לענין איסור גיסטרא דאין סברא כלל לחלק ולהכשיר יותר גיסטרא בעוף מבהמה:
ומעתה עולה שפיר מחלוקת רש"י והר"מ בדין גיסטרא כ"א לשיטתו דהר"מ הי' לו כל הני הוכחות להתירא מתני' דחולין (ל') הי' שוחט והתיז את הראש בב"א וגמ' חולין (י"ט) שהביא הש"מ לראי' שאין עלי' תשובה ומגמ' דחולין (כ') שהביא הש"ך, דאין לתרץ דהתם בעוף שאני שהרי להר"מ לשיטתו אין סברא לחלק ודוק היטב דבר נפלא בס"ד:
טו
היוצא להלכה שיש יסוד גדול להתיר בשחט וחתך גם המפרקת עפ"מ שהוכחתי לשי' רש"י ופי' הראבי' דגיסטרא לאיסורא הוא רק אליבא דרב יימר דיליף מקרא וזבחת דכתיב בחולין אבל אליבא דרב כהנא דיליף מושחט דכתיב בקדשים עכצ"ל דהוי להתירא דחטהו את דמו ותו לא כלומר דא"צ יותר, חוץ מזה רוב הפוסקים שמנה אותם הש"ך ז"ל ובתוכם הרמב"ן והרמב"ם ז"ל שמתירין וכפי מה שכתבתי הרמב"ן והר"מ לשיטתן דמפרשי הכי מתני' דחולין (ל') שחט והתיז את הראש בב"א דבהתזת הראש ממש איירי ורמז לזה הש"ך בסימן כ"ד, ועוד דלהר"ם מסייע לי' ראיית הש"ך וט"ז ממתני' וגמ' חולין (י"ט) וגם ראיית ה"ה שם מדף כ' שכתב עלי' שהוא ראי' שאין עליו תשובה ואם לחלק בין בהמה לעוף לא יתכן להר"מ לשיטתו א"כ ממילא הראי' מכרעת להכשיר בבהמה:
אך עכ"פ בעוף ממנ"פ שמותר לכ"ע מהכרח הראיות הנ"ל וע"כ אע"ג דקבילו עלי' בני אשכנז להחמיר כמבואר בפוסקים הוא רק בבהמה אבל בעוף כתב בשו"ת הש"מ דאף אם הוקבע המנהג א"צ לחוש לו כלל דהוי מנהג בטעות מאחר שטעו בדבר משנה דעכ"פ בעוף מפורש להתירא:
טז
והנה לפי"ז אין הכרח לאסור אפי' במתכוון וכמו שהביא באמת הש"ך בארוך ראי' להתיר אפי' במתכוון וגם אם ננקוט כמבואר בתוספתא דאם נתכוין לכך שחיטתו פסולה עדיין י"ל בפירוש נתכוין שחשב שאין השחיטה מתרת רק עם חתיכת המפרקת וכמו שהעיר הפמ"ג במ"ז סק"ה, איברא דלכאו' הרי כעי"ז מצינו בשבת (י"ד) לגבי בא ראשו ורובו במים שאובין דאמר אביי שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין ואקשי לי' רבא מאי נפ"מ הא קא טבלי בהנך אלא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, וא"כ לגבי דין גיסטרא מה בכך דנתכוין ואמר דלא סגי בשחיטת הסימנים בלי מפרקת אלא אלו ואלו מכשירין מאי נפ"מ הא שחט הסימנים ושחיטת חולין א"צ כוונה, וי"ל דבשחיטה הוי זה כמו כוון בפירוש שלא לעשות שחיטה המכשרת דכה"ג דעת הרש"ל ותב"ש סי' ג' דגרע מסתם בלא כוונה וצ"ע, ואמנם יתכן ג"כ דמתכוון דתוספתא הפי' מתכוין לחתיכה בעלמא פסול ועכ"פ דאסור כה"ג משום המנהג דבאופן שמתכוון ל"ה המנהג טועה בדבר משנה וכמו"ש ההש"מ, גם כתב דאפי' בסתמא צריך שיאמר השו"ב ברי לי שלא דרסתי גם שאסור לכתחלה משום חשש מבליע דם, חוץ לזה כתב התב"ש דבעינן תפס הסימנים באופן שיודע ששחט הסימנים קודם המפרקת עיין תב"ש סי' כ' סעי' ז' דאל"כ איכא חשש שהיי':
יז
וע"כ בנ"ד למעשה הגם שיש לדון דהשחיטה עם חתיכת המפרקת בכה"ג לא מקרי מתכוון כיון שעושה זה מחוק וכפיית הממשלה וכמו דהש"ס (ר"ה כ"ח) למד מכפאו ואכל מצה בכפאוהו פרסיים דמצות א"צ כוונה, מ"מ אם נאמר דפי' התוספתא במתכווין היינו לחתיכה בעלמא הכ"נ שפיר מקרי מתכוין, חוץ לזה דאפי' בלא מתכוין תלוי ההיתר בכמה תנאים מוכרחים הנ"ל שהי' זה אפשרי רק במקרה בודד ולא אם יתירו לקבוע שחיטה זו בעד בית החולים וכדומה מלבד שקרוב למכשולות קלקול הסכינים ע"י חתיכת המפרקת ע"כ חלילה להתיר שחיטה כזו בשום אופן בעולם:
זה הנלענ"ד מה שערו רעיוני בהחפזי כי לא הרשני הזמן לעיון הראוי ובהשקפה ראשונה נראים הדברים טובים ומתאימים למרכז ההלכה וד' יצילנו משגיאות ויראינו בתורתו נפלאות: ידידו דוש"ת.