חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן מד
להנ"ל
בדבר השאלה שנמצא חטים בתבשיל בע"פ ולא הי' ס' אבל החטים היו קשים מבלי שום ריכוך כלל:
א
הביא מ"ש הפרמ"ג במ"ז סי' תס"ז סק"י דאם אין ס' בתבשיל נגד החטה אפי' לא נתרככה אסור משום טכ"ע ד"ת והוי כאוכל החטה בעין וע"ז כתב לחקור דאפשר כ"ז רק בפסח עצמו אבל בע"פ לא עבדינן הרחקה כ"כ בתוספת חומרא זו וכמו שהפמ"ג בהנהגת השואל א' אות ל"א מצדד לענין חטה שלא נתבקעה דבע"פ או ביו"ט אחרון, דאפשר רק בפסח מחמרינן מחומר כרת והכ"נ לענין זה ועמד במשמעות שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קס"ו דאפי' בע"פ מחמיר, גם העיר מסי' תס"ב בט"ז ומג"א סק"ז בשם הב"ח דבמלח שי"ב חטה קשה אפי' יש בה בנו"ט שרי ופמ"ג במ"ז סק"ג דאפי' לח מותר עכתו"ד הנכונים:
ואמנם הנה מה שהעיר מדברי הב"ח סי' תס"ב כן העיר ג"כ בס' א"ח בהגהת סי' תס"ז ס"ק כ"ה ורמז ג"כ לשו"ת חפ"צ או"ח סי' כ"ב בזה, ומ"ש כ"ת דאפשר אין להוסיף חומרא זו בע"פ, הנה לכאו' נראה דאין זה מצד חומרא כ"א מן הדין כלשון הפמ"ג משום דטכ"ע מה"ת הוי כאוכל החטה בעין:
ב
אך נראה דהנה כל דין זה דבפחות מס' אסור אפי' בלא נתרכך לכאו' נפל ברבוותא לפמ"ש הח"י סי' תס"ז סק"ז במ"ש המחבר בדגן שנטבע בנהר כיון דמינח נייחי אפי' לא נתבקע אתי לידי חמוץ דלהטור והרא"ש שפסקו כמר עוקבא דלמיכל חטה בעיני' אפי' לא נתבקעו ממש אלא קרובים להתבקע אסורות עכצ"ל דבמינח נייחו אפי' לא נתרככה אסור, אבל להפוסקים כשמואל דבעינן נתבקע ממש בלחותה א"כ גם במינח נייחו חמור רק בחד צד דאסור אפי' קרובות להתבקע אבל בלא נתרככו מותרות אפי' בעיניהו עיי"ש וא"כ מכש"כ בחטים בתבשיל אפי' ליכא ס' מה בכך דטכ"ע דאו' כיון דאפי' לאוכלם בעין מותר בלא נתרככו להפוסקים כשמואל:
אך אפי' למאי דס"ל להטור והרא"ש הרי מה דאיכא איסורא אפי' בלא נתרככה לאכלה בעינא הוא רק היכי דמינח נייחו ובמג"א סקי"ב הק' דלמה ניקל בתבשיל הא הוי ג"כ מינח נייח ובח"י סק"ז תי' כיון שי"ל בתבשיל רותח דהוי כחלוט שאינו מחמץ לדעת הטור בסי' תס"א לכן לא מחמרינן כולי האי ועוד תי' כמו"ש המג"א דבתערובת משהו לא מחמרינן כ"כ א"כ לתי' הא' אפי' שלא בתערובת משהו לא מחמרינן בתבשיל חומרא דמינח נייחי א"כ אפי' באין ס' הי' מותר בלא נתרכך רק אפי' לחי' הב' דרק לגבי תערובת משהו לא מחמרינן מ"מ י"ל דזה רק בפסח עצמו אבל בע"פ י"ל דודאי ליכא איסורא אפי' בפחות מס' בלא נתרככה שהרי כתב הר"מ בה' חו"מ פ"ה ה"ה שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מד"ס והיינו דס"ל דל"ה רק חמץ נוקשה דל"ה רק דרבנן להר"מ, נמצא דה"ה אפי' להפוסקים דחמץ נוקשה בלאו עכ"פ דגן שלא נתבקע לא חמיר מנוקשה. והנה התוס' ריש פסחים כתבו דלא אסר ר' יהודה אחר הפסח אלא בחמץ גמור דאיכא ג' קראי אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפי' ר' יהודה מודה וברא"ש ר"פ כ"ש כתב דה"ה בע"פ ליכא איסורא דנוקשה מה"ת וע' צל"ח פסחים (י"ג) שכתב כן מדעתי' דנפשי' ולפלא שלא הביא מהרא"ש ועיי"ש בצל"ח שחקר אם לא יהי' אפי' אי' דרבנן בנוקשה בע"פ ולפי"ז נראה דה"ה חטה אפי' נתרככה אם לא נתבקעה ליכא איסורא אפי' בעינא בע"פ משום דל"ה כ"א נוקשה דמודה ר' יהודה דליכא איסורא ועכ"פ אי' תורה ודאי ליכא והוא דבר חדש:
ג
וא"כ לנדון שאלתינו דמכש"כ בלא נתרככה החטה דליכא איסורא בע"פ:
עוד יש סברא דאפי' בחמץ גמור שאינו בעין רק דאיכא נותן טעם אע"ג דטכ"ע דאו' לא יהי' אסור בע"פ להפוסקים כר"ש דלפני זמנו אינו עובר בלא כלום לא מבעי' לשי' הבעה"מ דלר"ש מותר אפי' באכילה בע"פ משום דבאכילתו הוא משביתו א"כ מותר לאכלו אפי' בעין רק אפי' להתוס' פסחים (כ"ח) דאפי' לר"ש אסור באכילה בע"פ משום תשביתו דמשמע שלא כדרך הנאה הא תינח בחמץ בעין אבל בטכ"ע בלא ממשו דליכא תשביתו וכמו"ש בש"ע הרב סי' תמ"ב ע"פ המג"א רס"י תנ"א בשם הראב"ן שאין חיוב לבערו דכתיב לא יראה וטעם המובלע אינו נראה א"כ ממילא מותר באכילה מה"ת:
ולפי"ז גם בנ"ד אע"ג דליכא ס' נגד החטה וטכ"ע דאו' מ"מ בע"פ איכא ס"ס דשמא כשי' הפוסקים כשמואל דבעינן נתבקע ממש א"כ אפי' במינח נייחו עכ"פ בלא נתרככה מותר אפי' בעיני' וספק שמא כהראב"ד ובעה"מ שפסקו כר"ש דלפני זמנו בלא כלום א"כ בטכ"ע מותר מה"ת ואף שיהי' אכתי אסור מדרבנן הרי לגבי דרבנן סגי בספק אחד דשמא בעינן נתבקע ממש וכעין שכתב בש"ך סי' ק"י לגבי ס"ס בציר דגים ודו"ק: