חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן כט · ג
רק באופן שיש היתר מדינא בקבלנות נשאר עוד איסורא משום מראית עין וגם משום חה"ש כמג"א סי' רמ"ד סק"ח, והנה מצד איסורא דמראית עין מבואר בש"ע סי' רמ"ג סעי' ב' דאם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכיר או ליתן באריסות ליכא משום מ"ע, ובלבו"ש על הט"ז סק"ב כתב דה"ה באם המנהג בקבלנות אבל בלבו"ש לקמן סי' רמ"ד על הט"ז סק"ב חזר בו בשי' הט"ז רק דגם במנהג בקבלנות אסור, ובמ"ז סי' רמ"ג סק"א וסי' רמ"ד סק"ב כתב דלטעם התוס' דהמראית עין הוא שמא יאמרו שהוא שכיר יום וכמו"ש במג"א סי' רמ"ד סק"ה מותר בנתפרסם בקבלנות דשוב לא יחשדוהו בשכיר יום משא"כ לטעם הר"ן דמחזי כשכיר יום שאין יודעים לחלק בין קבלן לשכיר יום אסור אפי' בנתפרסם רק שהפמ"ג כתב דדעת הר"מ דלא כהר"ן רק שהחשש שמא יאמרו וצ"ע דמפורש בר"מ פ"ז מהיו"ט ה' כ"ה כתב שאין הכל יודעים ההפרש שיש בין השכיר ובין הקבלן ולפיכך אסור עכ"ל, הרי אדרבה ס"ל להר"מ כטעם הר"ן דמחזי כשכיר יום ועיין מהרש"ם ח"ב סי' קע"ב שלא הביא מדברי המ"ז אבל כנראה שנתכוון לזה ועיי"ש שהביא מס' משנה ברורה דדעת כמה ראשונים דאפי' דרכן של בנ"א בקבולת מחזי כשכיר יום כיון שהבעלים נוטלים כל הריוח ולא שרי אלא בדרכן באריסות: