חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן יח · ו
ועפי"מ שכתבתי לעיל בישוב שי' הרמז"ל דר' יוחנן דאמר בש"ס דילן דמנין הזאה ראשונה עכאו"א ילפינן מקרא דיזה שהוא רק לסוגי' הש"ס כאן דהזאה א"צ ליגע אבל שיטתו בירו' דצריך ליגע י"ל בישוב קו' רש"י ותוס' זבחים (ט"ו) דאתמר הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן כו' ופליגי בהולכה זוטרתי מחכו עלי' במערבא אלא חטה"ע דפסולה בה מחשבה המ"ל אי דחשיב מקמי דליפוק דם לאו כלום הוא ואי בתר דנפק דם איתעבידא לי' מצותו, ודחי הש"ס מאי קושי' דלמא מדמפריש ועד דמטי למזבח דהא בעא מיני' ר' ירמי' מר' זירא הי' מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר מזבח מהו וא"ל פסולה מ"ט והזה ונתן בעינן, והק' בפירש"י בהא דמחכו עלה במערבא דהו"ל למפרך כן אדר' יוחנן דאמר לעיל הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולא פסול בה מחשבה ונראה לתרץ דהתוס' שם כתבו מה דמחכו עלה במערבא אי בתר דנפק דם איתעביד לי' מצותו משום דס"ד בהזאה דל"צ מזבח מידי דהוה אהזאת דפרוכת ובין הבדים דהוי הזאה שלא נגע, וק"ל דאכתי מה בעא ר' ירמי' מר' זירא בהי' מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר מזבח הרי לר"ז שהוא ר' זעירא בירו' ס"ל בפירוש דצריך ליגע בהזאת הפרוכת ובין הבדים וא"כ פשיטא לדידי' דפשיטא גם בלא קרא דהזה ונתן אך באמת ר"ז כאן הוא קודם דסליק למערבא [ע' כתובות ק"י] וס"ל דהזאות א"צ ליגע וכן מה דמחכו במערבא במאי דאתמר לר"ש אי בתר דנפק דם כו' וסד"א דא"צ ליגע אע"ג דלשי' תלמודא דמערבא עצמו ס"ל לר"ז דהזאה צריכה ליגע מ"מ הרי רב שמואל בר' יצחק פליג שם בירו' וס"ל דא"צ ליגע וגם סוגי' הש"ס בבלי יומא (נ"ה) ס"ל בסתמא דא"צ ליגע ושפיר אתי' מה דמחכו בסד"א דא"צ ליגע כדברי התוס' הנ"ל, ומעתה מתורץ היטב קו' פירש"י ז"ל דאדר' יוחנן הו"ל למיפרך כן, ולהאמור הנה בני מערבא לשיטתם לא הוה מצי מחכו על דר' יוחנן משום דלשי' תלמודא דמערבא עצמו הרי ר' יוחנן הדר בי' ואמר בטעם מנין הזאה ראשונה עכאו"א משום כדי שלא יטעה ולא מקרא דיזה והיינו משום דס"ל לר' יוחנן דהזאה צריכה ליגע א"כ לא מיותר קרא דיזה כנ"ל וע"כ בא ר' זעירא שם לפרש דברי ר' יוחנן כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע ולא משום שמא יטעה בהזאות כיון דס"ל צריכין ליגע ניכרין ההזאות לעצמן כנ"ל, א"כ אליבא דר' יוחנן לשיטתו ל"ק אי מדנפק דם אתעביד לי' מצותו, שהרי באמת לא אתעביד מצותו עד דנגע במזבח ואתי' שפיר לשון הש"ס מחכו עלה במערבא משום שיטת תלמודא דמערבא ודוק היטב: ידידו.