חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן יג · כט
אבל הנה במ"ש האו"ז שנטלו מעפר קבר דרב ומשקין אותה לו לענ"ד לכאו' משמעות הפשוט היא שלא הי' לאכילה ושתי' וסמך לזה נראה מגמ' דע"ז (נ"ג) דאמר מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלאינן עיינן ומשמע דהיינו הך דסנהדרין דאומר קברי' דרב הוי שקלו מיני' עפרא כו' שהי' זה למלינן עיינן ומכיון שלא הי' לאכילה ושתי' הדק"ו דבלאה"כ הותר איד"ר של קבר לחשאב"ס ואמאי צריך לטעם דקרקע עולם, אלא ע"כ מכאן ראי' להר"מ דכיון שעפרא דרב הרי הי' רק רפואה של סגולה שלא הותרה ודוק היטב בהערה זו, [ולא כביר נתעוררתי עפ"ד פיה"מ הנ"ל מירושלמי שהביאו התוס' סוטה (י"ז) ראב"ש אומר אין כותבין על עורות בהמה טמאה כו' שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה, ותיקשי לכאו' מיומא (פ"ד) ניתי משכא דאפא ונכתב עלי' ו' צבאות כו' והרי אפא הוא טמא ואין לומר דהתם מותר משום סכנה שהרי לפיה"מ הנ"ל אסור אפי' במקום סכנה רפואה סגוליית וי"ל]: