אור ברסלב
חזון נחום סימן יג

חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד

סימן יג

סימן יב

ב"ה ה' בראשית תרצ"ג דאמברובה.

שוכט"ס לכבוד ידנ"פ הרב הה"ג החריף ובקי מעוז ומגדול מו"ה יחיאל מיכל הכהן האללענדער דומ"צ דק' טארנא:

א

ע"ד שאלתו אם יש להתיר ליהנות ממטפחת של ס"ת לצורך גדול וכגון לסגולה לאשה שלא תפיל, וכ"ת עשה חיל בעמקה של הלכה בדבר המסתעף לג' פרטים, א) אם אי' הנאה מתשמישי קדושה הוא דאו', ב) אם יש היתר הנאה מתשמישי קדושה ע"י פדיון, ג) אם עכ"פ יש היתר במקום סכנה ע"ד סגולה:

ב

הנה בדין תשמישי קדושה אי הוי דאו' או דרבנן שכתב בחת"ס או"ח סי' ל"ח שעפי"ד הר"ן פ' בני העיר שחולק ארמב"ן במ"ש דביהכ"נ הוי רק תשמישי מצוה, אבל שי' הר"ן כיון דביהכ"נ עיקרו לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם והם אמרו שיחול הקדושה על המעות ומדאקלש שוב יכולים הצבור להפקיע וכמו הלקוח בכסף מעשר דנפדה, נמצא מדברי הר"ן דס"ת ותשמישי קדושה הכל דרבנן שעשו ס"ת כעין קדושת מקדש ויוצאין לחולין ע"י פדיון וקדושה שחל על המעות מדרבנן מדאקלש מתחלל ע"י זטה"ע במעמד אנשי העיר כמו ביהכ"נ עכ"ד הח"ס וכ"ת בא להשיג אמהרש"ם ח"א סי' ו' במ"ש שאין להוכיח בקדושת ביהכ"נ שהוא דרבנן מדמהני בהו תנאי כמבואר במגילה (נ"ח) דביהכ"נ שבבבל על תנאי הן עשויות ואס"ד שהוא דאו' לא יועיל תנאי כמו"ש התוס' שבת (כ"ב וכ"ד) לגבי עצי סוכה שאמנם דהתוס' צ"ע דבאמת מצינו דגם בדאו' מהני תנאי כמו בארון ושאר תשמישי קדושה כמבואר באו"ח סי' קנ"ד אע"ג דתשמישי קדושה דאו' כמו"ש במ"ז רס"י קנ"ג עכ"ד וע"ז כתב שאינו רואה שום הוכחה ולא נמצא כלל בפמ"ג שם דאדרבה כתב שם דאע"ג דקדושת ביהכ"נ דרבנן מיהו קדושת ס"ת דאיכא ק"ו מפני לומדי' עומדין מפני' לא כש"כ וק"ו גמור הוא והדרת פני זקן ד"ת הוא עכ"ל הרי שכתב רק לגבי קדושת ס"ת מק"ו אבל בתשמישי קדושה ודאי דהוי רק דרבנן והנך רואה דאשתמיטתי' למהרש"ם ד' החת"ס שכתב בפשיטות דתשמישי קדושה דרבנן כמו ביהכ"נ עכ"ד:

ג

הלא כנראה מדבריו אלה שתפס דברי החת"ס דתשמישי קדושה דרבנן להלכה פסוקה עד שחשב זה להשמטה מהגאון מהרש"ם ז"ל, ואמנם לא כן הדבר ומלתא דפשיטא לי' מבעי' טובא, חדא שהרי החת"ס ג"כ לא כתב זה כ"א בשי' הר"ן דגם ביהכ"נ הוי תשמישי קדושה נמצא דכלהו דרבנן אבל לשי' הרמב"ן דביהכ"נ הוי רק תשמישי מצוה לכך יוצא לחולין ע"י פדיון כתב החת"ס שם דלא הועיל בזה לגבי תשמישי קדושה וס"ת דהוי קדוה"ג עיי"ש א"כ לדידי' תשמישי קדושה הוי דאו' ועוד דעכ"פ מפורש בד' הפמ"ג שהם היפך דברי החת"ס במה שהשוה ס"ת לת"ק דכולהו הוי רק דרבנן ואילו הפמ"ג כתב מפורש דקדושת ס"ת דאו' מק"ו, ועיין ג"כ מגילה (כ"ח:) ודאשתמש בתגא חלף תנא ר"ל זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה, וא"כ שמעינן ג"כ אי' הנאה ותשמיש בס"ת מה"ת מק"ו, ועיין מח"א ה' צדקה סי' י"ב מ"ש בהבדל שי' הר"מ והרמב"ן ז"ל דהר"מ ס"ל בהא דמגילה (כ"ו) דאפי' למשתי בי' שכרא שפיר דמי הוא דקאי על המקום שמותר להפקיע קדושתו עפ"י זטה"ע והדמים אינם יוצאין לחולין שלא כשי' הרא"ש ז"ל שגם הדמים חולין אבל שי' הרמב"ן מבואר דתשמישי קדושה הם קדוה"ג ואינם נפדין כלל עיי"ש, וא"כ נראה ג"כ דקדושה דידהו מה"ת ונמצא לכאורה עפי"ז דתליא בשי' הרמב"ן והר"ן ז"ל:

ד

ובאמנה בשי' הר"ן ז"ל שנתנו חכמים לביה"כ דין תשמישי קדושה שלדברי החת"ס הנ"ל עולה בשי' הר"ן ג"כ דדין תשמישי קדושה דרבנן ג"כ יש להעיר ע"ד הפלפול לפמ"ש באו"ז ה' ביהכ"נ סי' שפ"ו דאם עשו אה"ק משן סלע שמחובר מעיקרו בלאו ה"ט דלשמירה עביד אין בו קדושה דכל במחובר לא נאסר דכמו שאין מעילה במחובר ה"ה דאין בו משום תשמישי קדושה וסייע ג"כ מדין עכו"ם דבמחובר לא נאסר ועיין מ"פ סי' קנ"ג מ"ש שהוא חידוש ולפי"ז תיקשי בשי' הר"ן דביהכ"נ יש לו דין תשמישי קדושה לפמ"ש הש"ך חו"מ סי' צ"ה דבית הוי כקרקע ועיין מג"א סי' תרל"ז סק"ז א"כ לא יהי' לו לביהכ"נ דין תשמישי קדושה ובב"ב (ס"ו) אמר שאני פשוטי כ"ע דרבנן דתלוש ולבסוף חיברו כקרקע הוי לגבי דרבנן ועיין פסחים (כ"ו) שאני היכל דלתוכו עשוי והק' המפורשים דהא גם שלכה"נ אסור מדרבנן וכתב בשו"ת משיב כהלכה יו"ד סי' ט"ו לתרץ עפי"ז קו' המל"מ דבלא"ה הרי מחובר אין בו מעילה רק דתלוש ולבסוף חיברו ל"ה כקרקע, ע"כ משני הש"ס שאני היכל דלתוכו עשוי דהוי שלכה"נ ואסור רק מדרבנן ובדרבנן תולבס"ח הוי כקרקע ודפח"ח, ולפי"ז הכ"נ אס"ד דדין תשמישי קדושה הוי רק דרבנן תיקשי אמאי יהי' לביהכ"נ דין תשמישי קדושה הא בדרבנן תולבס"ח כמחובר שאין בו מעילה וה"ה דאין בו דין תשמישי קדושה לדברי האו"ז אלא עכצ"ל דתשמישי קדושה עיקרן דאו' רק לביהכ"נ נתנו חכמים דין ת"ק ועשו כשל תורה ודו"ק:

ה

אבל יותר נראה הדבר מפורש בירושלמי דתשמישי קדושה דאו' והוא בירו' סוטה פ"ז ה"ה דתני על אבני המלון נכתבו דברי ר"י ר' יוסי אומר על אבני המזבח נכתבו ומקשה מאן דמר על אבני המזבח נכתבו לא לשעה היו ונגנזו ופי' ביפ"מ ופנ"מ דודאי נגנזו אחר שהקריבו עליו ולא הניחום שם מפני שתשמישי קדושה הן והאיך היו יכולים להעתיק התורה בשעה מועטת כו' הנה הוא מקשה במה שכתוב בתורה מטעם תשמישי קדושה הרי מפורש דדין תשמישי קדושה דאורייתא והוא ראי' נפלאה:

וראיתי גם בשד"ח מערכת ב' בהכ"נ שהביא דברי האחרונים בדין תשמישי קדושה אי הוי דאו' או דרבנן וכן בשו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' מ"ז כתב מסברא דנפשי' דהוי רק דרבנן, ותמהני על כל הגדולים במחכ"ת שלא העירו מהמפורש בירושלמי דהוי מה"ת:

[הרב השואל כתב ע"ז והדפיס בספרו דשאני אבני מזבח הר עיבל דהוו כעין קדושת המקדש דכ"ז שלא נפדה איכא מעילה מה"ת, וזה טעות דקודם שבאו לארץ ואין מקדש אין מעילה באבנים אלו ומאחר דס"ל כאן שסתרו את האבנים ולא הביאום עמהם א"כ עכ"פ לא עדיפי מתשמישי קדושה דס"ת ותדע דאפי' לר' יוסי בזבחים (ק"ח) דבמה בעי מזבח הכי יעלה על הדעת דבמתו שעושה בראש גגו יהי' לו קדושת מקדש אתמהה ואדרבה בשי"ק חוכך גם בזה שיהי' להן אפי' דין תשמישי קדושה והקשה ממה דלא מצינו במזבחות שעשו אבותינו שיהיו נגזזים וקושיתו יש לתרץ ואכמ"ל ומעכ"ת אזיל בתר איפכא ולדחות בקש מה שהיא ראי' עצומה]:

ו

פרט הב' אם יש פדיון לתשמישי קדושה, הנה ביו"ד סי' רפ"ב סעי' ט"ז מבואר דתפוחי כסף וזהב שעושין לס"ת לנוי תשמישי קדושה הן ואסור להוציאם לחולין אם לא לקנות מהם ס"ת או חומש ובמג"א סי' קנ"ג סקי"ד כתב בפשיטות דתשמישי קדושה אפי' במכירה ע"י זטה"ע אכתי בקדושתי' קיימי ועמד ע"ז בפמ"ג שמבואר ההיפך בש"ע יו"ד כנ"ל. ובחת"ס או"ח סי' ל"ח העיר על הסתירה בדברי הר"מ פ"י מה' ס"ת שכתב וז"ל תיק שהוכן לס"ת והונח בו וכן המטפחות כו' תשמישי קדושה הן ואסור לזרקן אלא כשישברו או שיבלו נגזזין כו' ומיני' בי' כתב וכן רימוני כסף וזהב כו' אסור להוציאן לחול אא"כ מכר אותן לקנות בדמיהן ס"ת או חומש והרי הסתירה גלוי' בדברי עצמו אם יש פדיון לתשמישי קדושה ותי' החת"ס ע"פ קו' הרמב"ן הנ"ל הובא בר"ן מגילה דהא קדוה"ג א"י לחולין ע"י פדיון ולטעמי' אזיל במלחמות בע"ז גבי מזבח ששקצו אבני יון דמזבח הוי ככ"ש ומייתי מתוספתא דאבני היכל ועזרות שנפגמו אין להם פדיון וה"ה אבני ביהכ"נ אבל הרז"ה פליג שם וס"ל אפי' אבני מזבח יוצאין לחולין ע"י פדיון ומעילה ומכש"כ אבני היכל ועזרה, ואמנם כ"ז בבנין אבל בכלים אתאן לפלוגתת הר"מ והראב"ד פ"ו ממעילה ה"ד דלהר"מ כלי תשמיש דמקדש אפי' אינם כ"ש יש בהם מועל אחר מועל ולהראב"ד דוקא כ"ש אשר ישרתו בהם בקודש, ולפ"ז להר"מ היינו כלי תשמיש כגון תיק וכדומה ע"כ כתב שנגנזים אבל ברמונים שאינם אלא לנוי ס"ת לא יעלה על הדעת שיהי' כיו"ב במקדש מועל אחר מועל וממילא יוצאין לחולין ע"י פדיון עכתו"ד. וכ"ת תמה ע"ד החת"ס שהרי הר"מ בה' מעילה לא כתב שם רק שבכלי תשמיש במקדש י"ב מועל אחר מועל אבל לענין פדיון מודה הר"מ שיש להן וכמבואר בכ"מ שנלמד ממתני' דקתני לה עם בהמה טמאה שאינה קדושה אלא קדו"ד עכ"ד:

ז

ובאמת לק"מ שהרי לכאו' גם דברי הרמב"ן עצמו צ"ע במה דמדמה ביהכ"נ או מזבח לכ"ש וע"ז יסודו להקשות איך יוצא ע"י פדיון, ומה בכך דהוי כ"ש, הרי להתוס' מעילה (י"ט) אפי' למ"ד יש מועל אחר מועל בכ"ש מ"מ מהני פדיון שלא כדבריהם בתוס' מנחות (ק':) עיי"ש רק משום דגם בהא דתוספתא דאבני היכל ועזרה שנגממו אין להם פדיון כתב המל"מ פ"א מה' בה"ב שנלמד מגמ' ע"ז (נ"ב) גבי מזבח ששקצו אנשי יון דאע"ג דבאו פריצים וחללוה כיון שנשתמש לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמשי בהו הדיוטא ומבואר דל"מ בהו גם פדיון וע"כ שפיר הביא הרמב"ן לגבי ביהכ"נ דאי הוי כאבני היכל ועזרות ויש להן קדושת כ"ש לא יועיל פדיון מה"ט דלאו אורח ארעא, ולפי"ז עולין יפה גם דברי החת"ס דלהר"מ בכלי תשמישי מקדש דהוי לענין זה כקדוה"ג שיש להן מועל אחר מועל ממילא ג"כ אין להן פדיון מכיון דאשתמיש בהו לגבוה לאו אורח ארעא להשתמש בהו להדיוט ומשא"כ בבהמה טמאה דל"ש האי טעמא לכן אף שי"ב מועל אחר מועל מ"מ יש להן פדיון ודוק, ומה שתמה אחת"ס שלא הזכיר ממ"ש המג"א סי' קנ"ג סקי"ד הנ"ל ע' אמרי יושר ח"א סי' מ"ה וחת"ס סי' קס"ג בזה:

ח

וכדברי החת"ס בישוב סתירת לשון הר"מ כתב ג"כ בשו"ת שי"צ סי' ז' לחלק בין תיק ומטפחת שהם תשמישי ס"ת ובין תפוחי זהב וכסף שהם רק לנוי, והיינו דגם הטור והר"מ לא פליגי ארמב"ן וכ"ע ס"ל דתשמישי קדושה בקדושתי' קיימי ואין להן פדיון ושאני ברמוני כסף וזהב העשויין לנוי דהוי כהתנה בתחילת עשייתן שיהי' לו רשות להוציאן לחולין דאם לא יוציאן לחולין לא ימצא לו קונים עליהן על דברים שאינם לצורך והכרח להס"ת כ"א לנוי עיי"ש, ומעתה שאין לנו מוצא אחר בישוב לשון הר"מ ז"ל כ"א עפ"י חילוקו של החת"ס ושי"צ א"כ ממילא בנ"ד לגבי מטפחת של ס"ת אין לנו צד להתיר כלל ע"י פדיון, וגם הר"ן במגילה שכתב דביהכ"נ הוי תשמישי קדושה ובכ"ז מהני בהו פדיון במכירה ט"י זטה"ע, התם משום דגם להר"ן ל"ה ביהכ"נ תשמישי קדושה ממש רק שהטילו בה קדושה מדבריהם ע"י שעיקרו לדבר שבקדושה והם אמרו דמהני פדיון משא"כ בשאר תשמישי קדושה דהוי דאורייתא כמו שהבאתי לעיל מפורש בירושלמי:

ט

ויש לסייע ע"ד הפלפול דתשמישי קדושה הוי קדוה"ג ואין להן פדיון דהש"ך יו"ד סי' רנ"ט סקי"א הביא מהמרדכי שכתב דרק בתשמישי קדושה אמרי' דמעלין ולא מורידין משא"כ בתשמישי מצוה, ולכאו' י"ל בהסבר זה עפמ"ש בט"א (מגילה ט') דדין מעלין בקודש ולא מורידין איתא בדין קדוה"ג לא פקעה בכדי דחד טעמא הוא עיי"ש, א"כ זה שייך בתשמישי קדושה ולא בתשמישי מצוה, ולפי"ז נמצא על כרחו דתשמישי קדושה אין להם פדיון דאל"כ הוי רק קדו"ד דפקעה בכדי וא"כ אמאי אמרי' דתיבה של ס"ת אסור לעשות ממנה כסא לס"ת כדאמר במגילה (כ"ו) ובש"ע יו"ד סי' רפ"ב משום דמעלין בקודש ולא מורידין ומאי שנא מתשמישי מצוה אלא ע"כ דשאני תשמישי קדושה דנגנזין ואין להן פדיון דהוי קדוה"ג:

י

ואמנם בדברי המרדכי הנ"ל דבתשמישי מצוה ליתא לדין מעלין בקודש ולא מורידין ובש"ך סי' רנ"ט שם הביא ממהרי"ק שכתב דלא יוכל שום פוסק לחלוק ע"ז, אבל הנה בפמ"ג מ"ז או"ח סוס"י קנ"ג כתב דהרמב"ן במגילה שכתב דביהכ"נ הוי רק תשמישי מצוה ועכ"ז מבואר דאמרי' לגבי ביהכ"נ דמעלין בקודש ולא מורידין בע"כ שחולק אמרדכי ולפי"ז ממילא דלא ס"ל ג"כ טעם הט"א שהוא משום קדוה"ג לא פקעה בכדי, ועיין ג"כ שבת (כ"א) דאמר וכי נר קדושה יש בו ועכ"ז אמר' התם לגבי נרות חנוכה דמעלין בקודש ולא מורידין, איברא דל"ה התם תשמישי מצוה רק מצוה גופא, עכ"פ דמעלין בקודש ל"ה משום קדושה דלא פקעה בכדי וע"כ אין הכרח שתשמישי קדושה הוי קדוה"ג רק אפי' שיש להן פדיון דהוי קדו"ד איתא בהו כללא דמעלין כו' ובפרט בשי' הראב"ד ז"ל בפט"ו ממעה"ק ה"ז דגם קדו"ד לא פקעה בכדי, ובמח"א ה' צדקה כתב לסייע בשי' רש"י כן בעירובין (ל"ו) גבי ככר זו היום קודש ולמחר חול שפרש"י על מעות שיש לו בבית דש"מ שבלא חלול גם קדו"ד לא פקעה בכדי א"כ שפיר י"ל דתשמישי קדושה אפי' הוי רק קדו"ד איכא בהו משום מעלין בקודש ולא מורידין ודוק:

יא

עוד יש להוכיח דתשמישי קדושה אין להן פדיון מתוס' שבת (נ"ח) דכתבו לגבי כיפה שנתנו לספר שטהור מן המדרס דכיון שנאסר עי"ז בהנאה חשוב שינוי מעשה ועיין משנה אחרונה כלים פכ"ח מ"ה מ"ש בביאורו דכיון שאסור להשתמש בו מפני קדושתו ודאי לא מימלך למלאכתו הראשונה ועיין מ"ש בפכ"ו מ"ט דטעמא דמימלך הוא פלוגתא דתנאי והשתא אס"ד דמהני פדיון בתשמישי קדושה אמאי טהור מן המדרס ניחוש דלמא מימלך ע"י פדיון אע"כ דקדוה"ג הוי ואין להן פדיון, אך י"ל דל"ח לדלמא מימלך כמו"ש התוס' פסחים (מ"ו) דל"א הואיל א"ב פריק דהוי כהואיל א"ב קנה ובר"ן שם שכתב משום דהוי מחוסר ממון:

יב

ואין להקשות ג"כ עפי"ד המנ"ח בקומץ מנחה מ' שנ"ז דבתשמישי קדושה מהני שאלה על ההזמנה ואפי' אזמין וצר בי' מכיון דנשאל על הזמנה הו"ל צר ולא אזמיני' דמותר עיי"ש, א"כ אכתי אמאי הוי שינוי מעשה בכיפה שנתנו לספר דאפשר דמימלך ע"י שאלה, ז"א דכבר כתבו התוס' (ב"ק ס"ז) דלא חשוב שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה כיון דלא שכיחא והכ"נ בזה שפיר הוי שינוי מעשה ודוק:

באופן בנידון שאלתנו במטפחת של ס"ת מפורש כתב הר"מ דהוי תשמישי קדושה שנגזזין ואין להן פדיון ורק ברימוני כסף וזהב שעשויין לנוי אע"פ דתשמישי קדושה יש להן פדיון כחילוק והסבר שכתבו החת"ס והשי"צ הנ"ל:

יג

איברא שיש להעיר קצת ממתני' דכלים פכ"ח מ"ד מטפחות ספרים בין מצויירות בין שאינם מצויירות טמאות כדברי ב"ש בה"א מצויירות טהורות שאינם מצויירות טמאות ופי' הרע"ב דשאינן מצויירות מיוחדים נמי לשאר תשמישין והוי משמשי אדם הלכך טמאות, וא"כ תיקשי דמטפחות ס"ת לא יהי' בכלל תשמישי קדושה כיון שמיוחדים ג"כ לאדם וכמו"ש הש"ך יו"ד סי' רנ"ט סקי"א מכתבי מהרי"א דהפחים של ס"ת אינם תשמישי קדושה כיון שלא נעשו אלא לסימנים בעלמא לצורך בנ"א שלא יטעו להוציא ס"ת שלא הוזמנה לקריאה וכן נר ומנורה שלא נתנו בביהכ"נ אלא כדי להאיר למתפללים הוי רק תשמישי מצוה, הרי דאעפ"י שנר ומנורה הוי ג"כ לצורך כבוד ביהכ"נ והתפלה כמוש"נ כבדו את ה' באורים וכן פחים של ס"ת אפי' שהוא של כסף וזהב שהם לנוי ס"ת ג"כ מ"מ כיון שתכליתן לצורך האדם הוי רק תשמישי מצוה וא"כ הכ"נ במטפחת של ס"ת דמיוחדים נמי לתשמישי אדם כמפורש במשנה למה יהי' בכלל תשמישי קדושה, אבל באמת לק"מ דמה שמבואר במשנה דמטפחות ס"ת הוי נמי מיוחד לאדם עכצ"ל דאיירי בהזמנה בעלמא וכמו"ש בתוס' אנ"ש שם דאי בשכבר שמש בו לס"ת ל"ה עוד מיוחד לאדם שהרי אסור לתשמיש אחר ועוד דשאני בנר ומנורה או פחין לס"ת שעיקרן באין לצורך אדם אבל במטפחת אפי' אם הוא מיוחד ג"כ לאדם מ"מ עיקרו נעשה לכבוד ס"ת אבל האמת דמטפחות שכבר שימש לס"ת ל"ה צורך אדם כלל:

יד

ויתכן ע"ד זה בישוב דברי הר"מ הנ"ל לגבי רימוני כסף וזהב שאעפ"י שתשמישי קדושה הן יש להן פדיון ומ"ש ממטפחות וכל תשמישי קדושה שאין להן פדיון כנ"ל, ורציתי לומר דאע"ג שהר"מ עצמו כתב דרימוני כסף וזהב שהם לנוי ס"ת מקרי תשמישי קדושה י"ל דל"ה לגמרי תשמישי קדושה ממש משום דנוי לס"ת מקרי ג"כ לצורך אדם למראה עין, ולא דמי להא דמגילה (כ"ו:) דקמטרי דספרי דמקרי תשמישי קדושה משום דלכבוד עבידי, דהתם היא לכבוד ס"ת ולא לנוי ויופי חיצוני, אבל ברימוני כסף וזהב אין זה צורך הס"ת עצמו דלי הכסף ולי הזהב אמר ד' רק שהוא יותר לצורך אדם להקסים עיניהם ולעוררם לכבוד הס"ת, וחילי בזה מהמבואר ברמ"א או"ח סי' קמ"ז ס"א שי"א שאם המעיל מצ"א משי צריך להפך המשי לצד הספר ולגלול ולא נהגו כן והעיר בהגר"א לסייע ממ"ש התוס' מנחות (ל"ב) דבתפילין ומזוזה שהן מכוסין א"צ שרטוט וליכא בהו משום נוי עיי"ש הרי דכל נוי ס"ת הוא עיקרו בעד האדם אשר למראה עינו, והלכך רימוני כסף וזהב ל"ה תשמישי קדושה ממש ודמי קצת לפחים של ס"ת דהוי רק תשמישי מצוה משום שעיקרן לצורך האדם וברימוני כסף וזהב נמי אפי' ל"ה עיקרן לצורך אדם מ"מ כיון שיש בהן ג"כ חלק לאדם לא אלים קדושתי' כשאר תשמישי קדושה ויש להן פדיון ושאני במטפחת שכבר שימש בו לס"ת שאין בו צורך אדם כלל ודוק:

טו

ולענין אי מהני תנאי בתשמישי קדושה מבואר באו"ח סי' קנ"ד סעי' ח' דמהני תנאי להשתמש בו שאר תשמיש אפי' בחול, אבל יש עוד אופן תנאי אחר שיהי' קדוש רק לזמן ואח"כ יצא לחולין שכתב במח"א דלא דמי לתנאי להשתמש בו שאר תשמיש דלא הקצה אותו מתחילה לקודש וכהא דנוי סוכה באומר איני בודל מהם כל ביה"ש משא"כ בתנאי לזמן די"ל דלא פקעה בכדי ועיי"ש שתלה לי' במחלוקת הראשונים דלהתוס' מגילה (כ"ח) דמה דאמרי' ביהכ"נ שבבבל על תנאי הן עשויין דוקא כשחרב מהני התנאי ודוקא לאותן שבבבל שהרי לעת בא גואל ב"ב תפקע קדושתן כו' נמצא דבתשמישי קדושה ל"מ תנאי ומשא"כ לשי' שאר הראשונים ז"ל:

טז

וכ"ת הביא ממהרש"ם ח"א סי' י' שכתב דהתוס' שס"ל דבבנינם ל"מ תנאי הוא לטעמי' בתוס' שבת (כ"ב) לגבי עצי סוכה דלא מהני תנאי בדאו' רק שצ"ע מתשמישי קדושה דמהני תנאי אף שהוא מה"ת, והנה לדברי המח"א באמת להתוס' לשיטתם לא מהני תנאי בתשמישי קדושה, רק שהדבר צריך עיון ודקדוק עפ"י חילוקו של המח"א בין תנאי לתנאי ואין להאריך יותר:

יז

ועיין ירושלמי פ"ג דמע"ש ה"ה דבה"א הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בול"ה בפנים מה בין ול"ה בפנים או בחוץ זה וזה לא מדבריהם הוא ומשני כשהכניסן ע"מ שלא תתפשנו מחיצות אר"ז הדא אמרה מע"ש טהור ע"מ שלא תתפשנו מחיצות אין מחיצה תפשתו ר' יונה בעי טהור הוא דבר תורה ואת אמרת הכין אלא כיני עבר ופדאו פדוי, והנה הר"מ פ"ב דמע"ש הי"ג פסק דמהני תנאי ע"מ שלא תתפשנו מחיצות שנפדין לכתחילה ולכאו' תיקשי קו' הירושלמי שהרי טהור הוא דבר תורה ואיך מהני תנאי, ויתכן עפי"ד התוס' הנ"ל לגבי עצי סוכה דל"מ תנאי בדאורייתא וע"כ קו' הירושלמי טהור הוא דבר תורה ואיך יועיל תנאי בדאו' שלא תתפשנו מחיצות אך א"כ תלוי זה בפלוגתא דב"מ (נ"ג) אי מחיצה לקלוט דאו' ולפי"ז הר"מ לשיטתי' בפ"ב דמע"ש ה"י דמחיצה לקלוט דרבנן שפיר מהני תנאי בטהור דבר תורה כן י"ל לפום ריהטא ועוד הדבר צריך ישוב בפלס העיון, ועיין זבחים (פ"ב:) דאמר רבא כל מיד דחשיב עלי' לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל והוא כה"ג בירו' הנ"ל דמהני תנאי ע"מ שלא תתפשנו מחיצות והכ"נ מהני מחשבה שלא תתפשנו מחיצות ההיכל ולא מפסיל עד דמטי לפנים:

יח

ועפ"י האמור י"ל בהסבר הרמ"א באו"ח סוס"י קנ"א דבית שיחדו לאחר שנבנה לביהכ"נ מותר לשכב עליו ובמג"א סקי"ז דכיון שלא נבנה מתחלה לבהכ"נ מהני תנאי אפי' בישובו, ונראה עפי"ד האו"ז שהבאתי לעיל דליכא דין תשמישי קדושה במחובר כמו דאין מעילה במחובר והערתי לעיל דבהכ"נ שהוא מחובר ולדברי הר"ן במגילה נתנו חכמים עליו דין תשמישי קדושה, אך י"ל עפ"י דאמר (מעילה י"ט) התם בשהקדישו ולבסוף בנאו דבכה"ג מודה רב דבית הוי כתלוש דמועלין בו ולפי"ז הכ"נ בבהכ"נ דדמי לקדושת היכל ועזרה אם בנאו מתחלה לכך נתנו בו דין תשמישי קדושה שעיקרו דאו' ולכך לא מהני תנאי בבנינו כמו"ש התוס' מגילה (כ"ח) ולטעמי' בתוס' שבת (כ"ב) הנ"ל דלא מהני תנאי בדאו' כנ"ל אבל הא תינח בבנאו מתחלה לביהכ"נ דהוי כהקדישו ולבסוף בנאו משא"כ בבית שיחדו אחר שנבנה לבהכ"נ דהוי בנאו ולבסוף הקדישו דל"ה עיקרו דאו' מטעם תשמישי קדושה כמו דאין מועלין במחובר וכיון דהוי דרבנן שפיר כתב הרמ"א דמהני תנאי אפי' בבנינו ודוק היטב, ועיין לעיל סי' א' עד"ז בביאור ירושלמי מגילה פ"ג:

יט

אך בלשון המהרי"ו שממנו נובע דין זה שכתב הרמ"א והביאו במחצה"ש וז"ל דדוקא בית הבנוי לכך דדמיא להיכל וע"ז העיר כ"ת שהרי בונין בחול ואח"כ מקדישין א"כ גם היכל לא הי' בנוי מתחלה לכך ולק"מ דהרי מבואר בתוספתא ובר"מ פ"א מבה"ב ה' כ' דאין בונין מתחלה אלא לשם הקודש ואבנים וקורות שחצבן מתחלה לבהכ"נ אין בונין אותן להר הבית וכתב בשו"ת ב"א או"ח סי' י' שצריך לחלק הא דבונין בחול היינו שיבנה בסתם אבל לא יקרא עליו שם הדיוט משא"כ בהא דתוספתא אמר שלא ייחד אותם מתחלה להדיוט ואפי' לבהכ"נ:

כ

ומה שרצה לחדש דרק עזרה הי' בונין בחול ולא ההיכל ומחשש שלא ימעלו בשעת בנין הי' אפשר בעצים דיומי' כדאמר במעילה (י"ד) וזה אין מתקבל כלל ומי יכריחנו לחידוש זה אשר לא שערום מעולם, וכבר הבאתי לעיל מ"ש במשיב כהלכה בפי' הגמ' פסחים (כ"ו) שאני היכל דלתוכו עשוי דאע"ג דשלכד"ה אסור מדרבנן מ"מ הכא בדרבנן שוב תלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר וליכא מעילה וא"כ ש"מ דגם היכל בונין בחול ואח"כ מקדישין דבהקדישו ולבסוף בנאו הרי מועלין במחובר כדאמר במעילה כ':

כא

ועוד נראה הדבר מבואר בירושלמי דגם ההיכל בונין בחול ואח"כ מקדישין והוא בסנהדרין פ"א ה"ג בירושלמי פליגו ר"י ור"ל חד אמר בונין ואח"כ מקדישין וחרנא אמר מקדישין ואח"כ בונין כי בקשו להוסיף על היכל במה מוסיפין בשתהל"ח ומקשה ומקדישין ביו"ט אלא בלחה"פ כו' ובמה"פ שם דפי' הירושלמי מסכים לתלמודא דידן (שבועות ט"ו) דאמר שא"א לקדש עזרה בשתהל"ח דנבני' ביו"ט ונקדשי' ביו"ט אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט ואזלא כמ"ד בונין בחול ואח"כ מקדישין כדאמר התם בעינן קידוש בשעת בנין, ולכך קאמר הכא בירושלמי כן ג"כ לגבי קידוש היכל בונין ואח"כ מקדישין ודוק היטב הרב השואל כתב ע"ז והביא מס' ט"ת פי' אחר בירושלמי והנה גם אני לעצמי זכיתי כבר בפי' הירושלמי עד"ז עיין לעיל סי' ב' אבל לא מפני שאנו מדמין כו' ולהלכה אנן בעקבות הראשונים מפורשי הירושלמי נלך]:

כב

ועוד יותר מצינו דאפי' המזבח שבתוך מחיצות העזרה היו בונין בחול, דבתוס' סוכה (מ"ט) הק' דהיאך בנו את המזבח דלא אפשר דכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו וכתבו דהיינו יכולים לחלק בין קודם שהקדישו אבנים למזבח דעודן חולין בין אחר שהקדישו כו' ולכאו' איך משכחת לה בנין המזבח באבנים קודם שהקדישו הרי מבואר בתוספתא ובר"מ פ"א מה"ב דתחלת חציבתן לשם הקודש אבל כבר הבאתי משו"ת ב"א או"ח סי' דמ"מ לא הקדישו את האבנים בפירוש לשמן דבונין בחול ואח"כ מקדישין וא"כ מבואר דאפי' מזבח לחוד שיותר הי' במציאות לבנותו באבנים ע"ד שאמר במעילה (י"ד) בעצים דיומי' מ"מ היו בונין בחול וא"כ מכש"כ בנין ההיכל ודוק:

כג

אגב אעורר עוד בנוגע לראשי הדברים בדברי הח"ס או"ח סי' ל"ח שהבאתי לעיל מה שהשוה בהכ"נ לכל תשמישי קדושה ושיטתו דכל הני קדושתן דרבנן וס"ת בכלל, והערתי ממגילה (כ"ח) ודאשתמש בתגא חלף זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה דמשמע שהוא אי' מה"ת שע"כ עונשו מרובה וא"כ שמעינן מכש"כ אי' הנאה ותשמיש בס"ת עצמו מק"ו וכמו"ש בפמ"ג סי' קנ"ג דבקדושת ס"ת איכא ק"ו דמפני לומדי' עומדין כו':

ויתכן אלא להעיר קצת דק"ו זה דמפני לומדי' עומדין כו' לאו דברי הכל הוא, דהנה בקדושין (ל"ג:) בהא דאמר ק"ו מפני לומדי' עומדין מפני' לא כש"כ הק' הר"ן ממכות (כ"ב) כמה טפשאי הני אנשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבא כו' עיי"ש מה שתי' בזה, והי' נראה להמציא דק"ו זה דמפני' עומדין הוא מסכים לק"ו דר' נחמי' (מעילה י"ט) דאמר שיש מועל אחר מועל בכ"ש מק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כש"כ ורבנן פליגי עלה והכ"נ בק"ו דאם מפני לומדי' עומדין הוא מסברא זו עצמה של ר' נחמי' דאם הס"ת מביא את לומדי' לקדושה היא עצמה לא כש"כ, וכמ"ש האוה"ח פ' פנחס פסוק כ"ג שמצא לחסידי ישראל שכתבו כי פה של לומדי תורה דינו ככ"ש אשר ישרתו בה בקודש כי אין קדושה כקדושת התורה וא"כ לרבנן דפליגו עלה דר' נחמי' לגבי כ"ש לית להו סברא זו א"כ י"ל דהא דמכות (כ"ב) אתי' אליבא דרבנן:

כד

ועיין זבחים (מ"ג) דאמר עולא אם אחרים מביא לידי פיגול כו' י"ל דעולא לשיטתו דאזיל בסברא זו בשבת (צ"ט) דאמר עולא ק"ו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כש"כ ומצינו ג"כ בנדה (ל"ה) דאמר רבא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ וכעי"ז במנחות (ט"ו) ומה האיסור אינו נאסר ומכות (ב') מה הסוקל אינו נסקל, ויש לחלק בענינים ורשמתי זה ע"ד צחות להערה בעלמא חוץ לענין ההלכה:

כה

העולה מכל האמורים הניתנים למעלה מה שכתבתי להוכיח בתוקף הראיות דלאו דוקא קדושת ס"ת כ"א אפי' כל קדושת שאר תשמישי קדושה הם מה"ת, וגם לענין שיצאו תשמישי קדושה לחולין ע"י מכירה ופדיון הגם שהמח"א ה' צדקה הבין בשי' הר"מ דמשוה כל תשמישי קדושה לתפוחי כסף וזהב שהם לנוי דכלהו יש להן פדיון וחולק עם הרמב"ן בזה אבל נראה מסתבר מ"ש הח"ס ושי"צ לחלק בין מטפחת שהוא תשמישי קדושה ובין רימוני כסף שהם לנוי:

והגם שבסברת הח"ס דמה שהוא רק לנוי ס"ת ל"ה כלצורך ס"ת שנאמר דהוי כתשמישי מקדש שי"ב מועל אחר מועל צע"ק מתוס' שבת (כ"א:) מ"ש דהואיל ולכבוד קרבן היו עושין צורך הקרבן חשוב לי', ועי' מג"א סי' תרמ"ט סק"ח מ"ש כיון שהוא נוי למצוה חשוב כמצוה עצמה וע' ב"ב (ס"ט) מלבנות של חלונות מהו מי אמרי' לנוי בעלמא עבידי מבואר דמבעי' אי לנוי הוי בכלל לצורכה וע' מ"ש בבאר שבע (תמיד כ"ז) דלכך אמר התם דבשמירת המקדש לא מצי יתיב דל"ה צורך עבודה כיון שהוא רק לכבוד, ובנמ"י ב"מ פ"ב מ"ש דלכך בזקן ואל"כ פטור מפריקה שהותר צעב"ח לתשמיש בנ"א דלכך נמי לכבודם הרי לנו דוגמות שונות אי לנוי ולכבוד הוי כמו לצורך ודוק בכל אלה, גם חוץ מטעמו של הח"ס כתב בשי"צ להסביר מטעם אחר משום דבנוי ס"ת הוי כהתנה מעיקרא שיהי' להן פדיון כמו שהבאתי לעיל וג"א בעניותי כתבתי הסבר מתקבל ולכן בנידון שאלתנו לגבי מטפחת ס"ת קשה להקל מצד פדיון:

כו

ונפן אל פרט הג' בהיתר משום חולי וחשש סכנה ע"י רפואה מצד סגולה, הנה הביא מדברי הר"מ פיה"מ ליומא פ"ח מ"ו בהא דמי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותן מחצר כבד שלו דלהתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור ובברכ"י או"ח סי' ש"א כתב דהפוסקים חולקים אדברי הרמז"ל וס"ל דגם רפואה בדרך סגולה הותר להנצל מחשש סכנה עכ"ד:

כז

והנה משום הא לכאו' הי' נראה ראי' להר"מ מסנהדרין (מ"ז) קברי' דרב הא שקלי' מיני' עפרא לאישתא בת יומא אתו א"ל לשמואל אל יאות עבדין קרקע עולם היא וקרקע עולם אינה נאסרת כו' והקשו באחרונים לשו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' ר' דצרכי המת תכריכי וקברו אינם אסורים מד"ת כ"א מדרבנן וע' שו"ת רע"א סי' מ"ה בזה א"כ בלא הטעם דקרקע עולם מותר רפואה באי' דרבנן לחשאב"ס עכ"ק:

כח

והנה לכאו' י"ל עפי"ד האו"ז בה' אבלות סי' תכ"ג שכתב בפי' הגמ' דסנהדרין הנ"ל שנטלו מעפר קבר דרב ומשקין אותה לו וניצל וא"כ שניתן העפר לאכילה ושתי' מתורץ לפי המבואר ברמ"א יו"ד סי' קנ"ד סעי' ג' דאסד"ר מותר לרפואה לחשאב"ס ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור ואע"ג דאכתי אכילת עפר הוי שלא כדה"נ לגבי איסורין מ"מ י"ל דאכילת עפר עצמו הוי איסורא מצד עצמו דאמר בשבת (קי"ג:) מהו שאכול אדמה בשבת א"ל וכי בחול מי הותרה וא"ר אמי כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו וי"א כאלו אוכל שקצים ורמשים דכ' וימח את כל היקום כו' עד כיון דמלקו גזרי בי' רבנן, ונראה דלמ"ד כאלו אוכל מבשר אבותיו הוי אי' דאו' והא דשבועות (כ"ב) דבעי בשבועה שלא אוכל עפר בכמה ולא אמר דהוי נשבע לבטל את המצוה משום דלא אתי' אלא מדרשא והוי כמו ח"ש דל"ה מושבע ועומד והכ"נ באי' אכילת עפר בין לטעם שהוא מלקה בין לטעם כאלו אוכל מבשר אבותיו ל"ה דבר המפורש וחלה שבועה עליו:

כט

אבל הנה במ"ש האו"ז שנטלו מעפר קבר דרב ומשקין אותה לו לענ"ד לכאו' משמעות הפשוט היא שלא הי' לאכילה ושתי' וסמך לזה נראה מגמ' דע"ז (נ"ג) דאמר מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלאינן עיינן ומשמע דהיינו הך דסנהדרין דאומר קברי' דרב הוי שקלו מיני' עפרא כו' שהי' זה למלינן עיינן ומכיון שלא הי' לאכילה ושתי' הדק"ו דבלאה"כ הותר איד"ר של קבר לחשאב"ס ואמאי צריך לטעם דקרקע עולם, אלא ע"כ מכאן ראי' להר"מ דכיון שעפרא דרב הרי הי' רק רפואה של סגולה שלא הותרה ודוק היטב בהערה זו, [ולא כביר נתעוררתי עפ"ד פיה"מ הנ"ל מירושלמי שהביאו התוס' סוטה (י"ז) ראב"ש אומר אין כותבין על עורות בהמה טמאה כו' שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה, ותיקשי לכאו' מיומא (פ"ד) ניתי משכא דאפא ונכתב עלי' ו' צבאות כו' והרי אפא הוא טמא ואין לומר דהתם מותר משום סכנה שהרי לפיה"מ הנ"ל אסור אפי' במקום סכנה רפואה סגוליית וי"ל]:

ל

ואמנם כ"ז בנוגע לשאר אי' אבל בנידון שאלתנו באי' הנאה מס"ת ותשמישי קדושה מפורש להיתר בש"ע יו"ד סי' קע"ט סעי' ט' תינוק שנפגע אין קורין עליו פסוק ואין מניחין עליו ס"ת ובש"ך ס"ק י"ב שהוא עפ"י דאמר בשבועות (ט"ו) דאסור להתרפאות בדברי תורה רק להגן שאני וע"כ בתינוק וה"ה גדול שכבר נחלה אסור להניח עליו ס"ת משא"כ להגן שלא יחלה וא"כ מכש"כ בנ"ד להניח עליו מטפחת ס"ת כדי שלא תפיל דהוי רק להגן מותר אע"ג שהוא רק רפואה סגוליית, וראיתי בשו"ת טוטו"ד מהדו"ג סי' מ"ז שנשאל בענין זה וכתב להתיר מטעם זה ובצירוף הסברא דתשמישי קדושה הוי רק דרבנן שמותר לחשאב"ס ואין הס' כעת תח"י וכמדומה שלא הזכיר מזה דהוי רק רפואה סגוליית, והנה הגם שהוכחתי לעיל דתשמישי קדושה הוי אי' דאו' מ"מ יספיק טעם הראשון משום דלהגן שאני ומותר אפי' רפואה סגוליית כנ"ל:

לא

ואסיים בדבר אגדה במה שאמרתי כבר בפי' הכ' פ' בשלח ויאמר ה' אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך ובעק"י שער מ' כתב וז"ל רבים מקשים במקום שאין חולי רופא למה והיא קו' הגמ' סנהדרין (ק"א), אבל נראה ע"פ הגמ' שבועות הנ"ל דאסור להתרפאות בד"ת רק להגן שאני וע"כ נמצא שבקיום התורה והמצות יחוייב קישור שלימות הבריאות מבלי תעבור המחלה שיהי' צורך לרפואה דא"כ יהי' כמו מתרפא בד"ת ורק שיועיל שלא תבא המחלה להגן שאני זשה"כ אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה וגו' לא אשים עליך ובא הכתוב לבאר למה זה כי אני ד' רופאך, מפני שהוא פועל יוצא מקיום תורתו וא"כ הי' זה כמתרפא מד"ת ע"כ ההכרח שתהי' ע"ד להגן שאני והוא פי' נחמד, כן יזכינו ד' בחו"ש והבריאות בקישור קיום התוה"מ: והי' שלום ידידו דו"ש.

תוכן העניינים

חזון נחום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה