חזון נחום· רבי נחום ויידנפלד
סימן א · ה
והנה בירושלמי שבת פ"ט ה"א ר"ז בשם רב המשתחוה לבית אסרו ומקשה וההן בית לא כמי שחקקו ואח"כ חברו רב פתר לה סיתותן של אבנים הוא גמר מלאכתן וזה סותר מה דאיתא בש"ס בבלי (שבת ק"ב) מסתת משום מאי מחייב רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש ובשבת (ע"ה) רבה ור"ז דאמרי תרווייהו כל מידי דאית בי' גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש וכיון דרב ס"ל דמסתת אינו חייב משום מכה בפטיש ע"כ דלא ס"ל סיתותן הוא גמר מלאכתן, ובשו"ת מהרא"ש סי' פ"ד כתב עפי"ז בישוב קו' השעה"מ ה' מעילה בפסחים (כ"ה) דמבואר דאיכא מעילה ביושב בצילו של היכל אף דהוי מחובר רק משום דבנין בהמ"ק חציבת האבנים בקודש כמבואר בתוספתא ובר"מ פ"א מבה"ב ה"כ גם תלוש ולבסוף חברו מקרי תלוש דחציבתן הוא גמר מלאכתן, ולפי"ז לשי' דברי הירושלמי אלו נמצא דקדושת המקדש מלבד קדושתו משום הקרבנות יש לו קדושת בה"ב מה"ת כשי' הרז"ה דלא תקשי איך חלה עליו קדושה במחובר הא אין מעילה במחובר וכדברי האו"ז ז"א דהא להירושלמי חציבתן הוא גמר מלאכתן והוי תלוש וממילא גם קדושת בהכ"נ לפי"ז הוא מה"ת דהוא בכלל המקדש בכה"ג שהי' סיתוס האבנים לצורכו, וי"ל עפי"ז בביאור הירושלמי מגילה פ"ג ה"א הדא דאת אמר בבהכ"נ של יחיד אבל בבהכ"נ של רבים אסור אני אומר אחד מסוף העולם קנו בו והא תני מעשה בר"א בר' צדוק שלקח בהכ"נ של אלכסנדריים כו' ומשני אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן עד כדון כשבניי' לשם בהכ"נ בניי' לשם חצר והקדישה מהו כו', והנה המפורשים פי' מה דמשני דעשו אותה משל עצמן דלא עשו אותה משל ציבור והוי בהכ"נ של יחיד והוא ע"פ פי' הראשון בתוס' דכל שידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא וכן יחיד שבנה בהכ"נ ונתנה לבני העיר יש לו מכר ע"פ זטה"ע ובב"י סי' קנ"ג מ"ש ע"ז דהרא"ש לא כ"כ עיי"ש, והנה לפי' זה אין המשך למה דאמר אח"כ בירושלמי עד כדון כשבניי' לשם בהכ"נ בניי' לשם חצר והקדישה מהו דהרי לא איירי בזה עד עכשיו:
אבל ע"פ האמור י"ל דמה דמשני אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן רצה לומר דאפי' הוי עכשיו בהכ"נ של רבים רק שתחלת בנינו הי' בשל עצמן בנין הדיוט אף שנעשה אח"כ בהכ"נ של רבים בקנין מ"מ יש לו מכר וההסבר דהרי הירושלמי דאמר בסמוך אני אומר אחד מסוף העולם קנוי בו כבר הבאתי מה שדקדקו בו דאי קדושת בהכ"נ דרבנן הוי ספיקא דרבנן להקל רק דמכאן מוכח בשי' הירושלמי דקדושת בהכ"נ דאו' וכבר כתבתי דהירושלמי אזיל בזה לשיטתו דאמר סיתותן הוא גמר מלאכתן א"כ הא תינח בכה"ג שבנאו מתחלה לבהכ"נ אבל כאן בבהכ"נ של אלכסנדריי' שבנאו תחלה בשל עצמן לצורך הדיוט אף שנעשה אח"כ קנין רבים מ"מ כיון דליכא סיתותן גמר מלאכתן לצורך בהכ"נ שוב הוי קדושת בהכ"נ דרבנן ואין לחוש מספיקא בשל כרכין שמא אחד מסוף העולם קנוי בו דסד"ר להקל, ולכן מה יפה ההמשך בירושלמי דקאמר עד כדון שבניי' לשם בהכ"נ בניי' לשם חצר והקדישה מהו והיינו כיון דקמתרצת לה דאיירי שבנו בשל עצמן לצורך הדיוט ואח"כ נעשה בהכ"נ של רבים ש"מ דפשיטא לך בכה"ג דבנאו לשם הדיוט והקדישה נאסר ומנ"ל הא ואמר נישמעינא מן הדא קונם לבית זה שאני נכנס ונעשה בהכ"נ הדא אמרה בניי' לשם חצר והקדישה קדשה ודו"ק. [אח"ז כתבתי בתשו' במק"א והבאתי ירושלמי סוטה פ"ז מפורש דתשמישי קדושה קדושתן דאו' וא"כ למ"ש הר"ן דבהכ"נ הטילו עליו דין תשמישי קדושה מדבריהם והיינו דס"ל דכל תשמישי קדושה הוא רק דרבנן וכמו"ש הח"ס או"ח סי' ל"ח וא"כ להירושלמי דתשמישי קדושה הוא מה"ת ממילא גם קדושת בהכ"נ הוא מה"ת]:
ומעתה י"ל דמ"ש בירושלמי דספסלה וקלטורה קדושת בהכ"נ עליהן הוא לשיטתו דקדושת בהכ"נ הוא מה"ת בבניינו וכמו קדושת המקדש לכן כל הנבנה מחובר בבהכ"נ יש לו דין בהכ"נ משא"כ לדידן דבהכ"נ גופי' יש לו קדושה רק מדין תשמישי קדושה מדבריהם שהטילו בו על שעשוי לומר בו דבר שבקדושה לא יכול לגרור אחריו קדושה לספסלין וכיפות שהם רק תשמישי מצוה ול"ה בכלל המחיצות דלתוכן עבידן לצורך דבר שבקדושה וליכא בהן איסור נתיצה כלל: