חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ש · שנאת חינם / החיוב לסלוח
על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. כשיחשוב האדם על מעשה נורא זה, נשתדל
לחזק בנפשנו ולעורר אחרים, להיזהר זהירות גדולה ביותר מזכרונות לא טובים אשר
נחרטים אצל האדם, ויכולים לגרום לא רק חורבן פרטי של אנשים ושל משפחות אלא
לחורבן שלם של עולם שלם.
הנה, באותו מעשה, אותו אדם עשה סעודה והזמין על ידי עבדיו את חברו, והעבד
טעה והזמין את שונאו, כשראה אותו בסעודה עמד בתוקף שיצא מן הסעודה, עמד
אותו אורח נבוך ומבוייש וביקש ממנו: אל תשפיל אותי כך, אני אשלם לך את כל
ההוצאות שאני אוכל. התעקש האדם ודרש ממנו לצאת, עמד האורח בבושה גדולה
וביקש לשלם את רוב הסעודה ולא לצאת בבושה הגדולה הזאת, אך המארח לא
הסכים. יצא בבושה. הלך למושל ואמר לו: מרדו בך היהודים, אמר לו המושל: ח"ו
היהודים מכבדים אותי וטובים מאוד איתי, אמר למושל: תנסה לתת לי קרבן ותראה
שהם לא יקריבו אותו על גבי המזבח. שלח המלך קורבן, לקח אותו אדם חפץ חד ופצע
את הקורבן בעין, ומזה התדרדר המצב עד שקם המלך והגיע חורבן בית המקדש )עי
גיטין נה,ב(.
כל החורבן הזה הגיע מזיכרון לא טוב, זכרון ראשון של המזמין לסעודה, וזכרון
שני של האורח, אשר זכר את אשר השפילו אותו, והלך ונקם והביא חורבן עצום לעם
ישראל.
הנה נחלק את זכרון האדם לשנים, סוג ראשון של זיכרון זה זיכרון של העבר, נקרא
לו זיכרון פסיכולוגי, שבו טמון כל הזכרונות של מה שעבר וקרה לו אתמול, היום, לפני
חודש וגם לפני שנה, מסע גדול של זכרונות. ויש סוג שני של זיכרון וזה זיכרון עובדתי,
זיכרון של העובדות אשר קורים לאדם פה ועכשיו. הזיכרון הפסיכולוגי הוא זיכרון
מסוכן מאוד, זיכרון אשר יכול בפעמים רבות להטעות את האדם טעויות חמורות
ומסוכנות ביותר, והזיכרון הפסיכולוגי יכול לגרום לאדם, כאשר צריך להחליט דברים
על ידי הזיכרון העובדתי, ההחלטות נהיות לא אמיתיות, לא ישרות.
צריך האדם לדעת מי שפגע בך אתמול הוא כבר לא אותו אדם היום, היום הוא
איש אחר, המציאות שלו היום אחרת לגמרי, האדם שפגע בך אתמול הוא לא האדם
של היום, שניהם אנשים אחרים, נשאר הפגיעה הפסיכולוגית של שניהם, והיא כתם
ודבר לא ראוי ולא אמיתי להיום, הפוגע צריך לתת את הדין על מה שעשה אתמול
ונדון אותו לזכות, "שאם ראית תלמיד חכם שחטא אל תהרהר אחריו שמא עשה
תשובה". והנפגע גם מחוייב למחול ולסלוח.
והנה במעשה של קמצא ובר קמצא, שהביא אותנו לחורבן בית המקדש, נבע
מזיכרון פסיכולוגי, אחד פגע בחברו, החבר שמר בליבו את הפגיעה, כשבא לסעודה
גירשו משום שהזכרון הפסיכולוגי שלו עמד ודרש את כבודו ואת שלו, האדם סיפק
ליצר ולזיכרון הפסיכולוגי את שלו, האורח עמד בבושה וביקש מהמארח לא להשתמש
בזיכרון הפסיכולוגי, אלא להשתמש במחשבה של הרגע, זיכרון עובדתי, שאף טוב יצא
מזה שישאר לסעודה, ישלם לו את כל ההוצאות. אך, הזיכרון הפסיכולוגי גבר על
הזיכרון העובדתי, נכנע האדם וגרשו.
המגורש הלך מיד עם הזכרון הפסיכולוגי לדרוש את כבודו ולנקום את נקמתו,
איבד את הזכרון העובדתי והגיע לחורבן הקשה שהיה בעם ישראל חורבן בית המקדש.
כשמתבוננים אנו בכל חיינו, רוב הצער והבעיות של העולם מתחילים מזיכרון
פסיכולוגי, כל אחד נושא איתו מטען גדול של זכרונות, וזכרונות אלו מובילים אותו
לטעויות הקשים ביותר, בית מקדשנו נחרב מזיכרון פסיכולוגי של אדם שנשא עימו
דברים קטנים, שאינם עומדים מאומה לעומת התוצאה אשר גרם.
לכן נזהר מהזיכרון הרע, הפסיכולוגי, יש זיכרון טוב לזכור ודאי את שמך ושם
ילדיך והיכן אתה גר, לזכור "כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל", "וזכירת
ירושלים תבנה ותכונן", "זכור את אשר עשה לך עמלק", "זכור את יום השבת לקדשו",
אלו ומעין אלו, אלו זכרונות מחוייבים, בלעדיהם אין לנו קיום לא כיחיד ולא כרבים.
אך זיכרונות של כעסים ושל שנאות אלו זיכרונות של חורבן ושל הרס של העולם כולו.
ולמסקנת המעשה של זיכרון פסיכולוגי, להיכן מביא את האדם, לקחת קרבן
ובכונה לפצוע אותו בפניו פציעה קטנה, אשר על פי דתות אחרות אינה נקראת פציעה
ועל פי דת ישראל זו פציעה פוגמת את הקרבן להקרבה, ועל ידי שקר זה סיכן את כל
עם ישראל, נשפך דם רב ונחרב בית המקדש.
נקבל עלינו ביום זה לדעת לשלוט על עצמנו, על מחשבותנו, ולהפריד בין זיכרון
פסיכולוגי לזיכרון עובדתי, שזה אחד מן היסודות החשובים בחיינו.