חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ש · שבת קודש / כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מיצרים
צריך היהודי לדעת, שמצוות השבת, אינה חלה רק על האדם הפרטי בלבד, אלא
מחוייב האדם לדאוג בכל כוחו, שכל יהודי אף הוא יבין, ידע וירגיש את עונג השבת.
לכן נאמר: "כל המענג" שפועל על אחרים שיענגו אף הם את השבת אז זוכה
ל"נחלה בלי מיצרים". מהי נחלה בלי מצרים? בכל טוב, אשר בא לאדם, יש גבול, אשר
שם מסתיים הטוב. עושר יש לו גבול. שמחה יש לה גבול. כך, כל מה שנברא בעולם
יש גבול.
אך האדם, אשר זוכה לענג את השבת, הברכה שזוכה לה היא ללא מיצרים -
שהטוב אשר זוכה לו אין לו אף גבול. וברכת ה' חלה על ראשו ומעשירה אותו. ואף
עצב של סיום הברכה אינו בא לו. וזה כח של עונג שבת.
ולכן, אל לו לאדם להסתגר ב-ד' אמותיו ולומר: אני את שלי עשיתי ושלום עליי
נפשי, אלא, ישתדל בכל כוחו, לקרב ולהסביר לאחינו, בני ישראל, את מעלת השבת.
וידועים דברי הגמרא: כאשר קובעים שעה לתפילה, השכינה מגיעה בשעה
הקבועה. אם יש מניין, הקב"ה, משרה ברכה, על כל מי שזכה לבוא לבית הכנסת
לתפילה. ואם, השכינה מגיעה ומוצאת, שנחסר המניין, הקב"ה כועס, על מי שבא ואף
על אלו שלא באו.
מקשה הגאון מוילנא: מילא, על מי שלא בא, יכעס הקב"ה, מובן מדוע לא בא, אך
על אלו, שהשכימו והניחו את כל מלאכתם ובאו לבית המדרש, מדוע עליהם יכעס
הקב"ה?!
אלא מתרץ הגאון: כאשר מישהו בא ומודיע, שיש ממון מרובה, מונח, בשלושה
רחובות מרחק מפה, כל בעלי הדעת, רצים, בכל כוחם, לאסוף את הממון הזרוק
ומופקר, ברשות הרבים וכאשר אנשים, העוברים ושבים רואים, ארבעה, חמישה או
שישה אנשים, רצים, בדבקות ובהתלהבות ואינם מבינים, על מה ולמה, מיד, גם הם
מצטרפים לרצים, להבין ולראות, על מה כל כך שמחים ורצים, וודאי הדבר נשגב
ונעלה.
לכן יובן, כאשר הקב"ה, מגיע לבית הכנסת ורואה, שעדיין אין מנין, הקב"ה, ודאי
שכועס על מי שלא בא, אך גם על אלו שבאו, הקב"ה כועס, מדוע לא רצו בהתלהבות
ובשמחה ובדבקות, שהעוברים ושבים, ייכנס בליבם סקרנות, לרוץ עימם ולהבין, על
מה ולמה, התנהגותם הזו.
כך בעניין השבת, יהודי צריך לנהוג בשמחה, ובהתלהבות כל כך גדולה, לא רק ביום
שישי, אלא בכל ימות שבוע. כמו שחז"ל מספרים, על תנאים גדולים, שכל דבר מיוחד,
אשר היו רואים, היו קונים, לכבוד שבת ואחרי כן, כשהיו מוצאים דבר יותר משובח,
היו אומרים, זה יותר משובח לשבת, וכל ימות השבוע, היו מסובבים, סביב יום השבת.
השבת, היא התמצית, של כל ימות השבוע, וחזרנו, כמה פעמים, על דברי מו"ר
זקני, רבנו מאיר אבוחצירא, זצוק"ל, שבכל השבת, היה אומר, יום ראשון, יהיה יום
טוב; יום שני, יהיה דאגה וכך, כל יום, מימות השבוע, היה אומר בשבת, בתמצות, את
אשר יהיה בו.
שאלוהו בני ביתו: איך יודע זאת, אחרי שנוכחו לדעת, שכך כדבריו נהיה, ענה ואמר
להם: בבריאת העולם, הקב"ה ברא 6 ימים, וכל יום היה בעל 28 שעות, ובאו הימים,
לפני הקב"ה בדרישה ובשאלה, מדוע בכל הבריאה, יש לכל נברא מלך ושליט? האריה,
המלך שבחיות; נשר, מלך שבעופות וכו' ולימים, אין מלך?!
עמד הקב"ה ודרש מן הימים, כל יום, יתמצת מעצמו, את ארבע השעות המובחרות
שלו, אשר עיקר כוחו בהם, וארבע שעות, מששה ימים, הן 24 שעות של שבת קודש:
תמצות של המובחר, של ששה ימים, והיא שבת מלכתא.
ולכן, צריך לשמור ולנצור את השבת, בכל כוח ואף ריבונו של עולם, הקב"ה ביום
השביעי, שבת וינפש.
וידוע, שאף רשעים, שעברו וחטאו ופשעו ביום השבת, יוצאים הם מגיהנום,
וחופש ודרור לנפשם, מן הגיהנום, מן כף הקלע, וכל יורדי דומה נאספים, כדברי
הגמרא במסכת שבת וכדמובא בספר הקדוש 'שבט מוסר': "בכמן ההרים של שלג
ושם מצננים את נפשם מאש הגיהנום"
ולכן, ישתדל האדם, לקבל את השבת מוקדם ולהוציאה, כמה שיותר מאוחר,
כמקבלי השבת בציפורי ומוציאי השבת בטבריה. דבציפורי, על הר גבוה והשבת
נכנסת מוקדם, ובטבריה, במקום נמוך והשבת יוצאת מאוחר.
וחכמי הקבלה, הוסיפו ואמרו, אם יש מבני משפחת האדם, אשר נפשם בגיהנום,
יוצאים משערי גיהנום, כאשר בן משפחתם הראשון, מקבל עליו את השבת, ובזכותו
ניצולים דקות או שעה או יותר, מן הצער של גיהנום. וחוזרים לעינוי נפשם, בגיהנום,
כאשר אחרון מבני משפחתם, מוציא את השבת.
לכן, ישים האדם מול עיניו, את מעלת השבת, שמירתה, והטוב הטמון והצפון בה,
לו, לחייו ולבני משפחתו, החיים, ואשר אינם בני החיים.