חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ר · רשעים / רעה רודפת אותם
כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו - כדמובא, אחשוורוש היו לו שני מפקדים
על צבאו, אחד היה מרדכי היהודי ואחד היה המן הרשע. והמלך אחשורוש נתן קיצבה
של כסף לשניהם, מרדכי הצדיק חישב את כל הוצאותיו ביושר, המן הלך אחרי זרש
אשתו, אשר כל הון שבעולם לא הספיק למלא את תאוותיה.
וכך, אחרי חודש סיים את כל כספו, עמדו החיילים וביקשו את משכורתם ואת
מחייתם ולא היה להמן מה לתת להם, עמדו להורגו. מיד בא בבכי ותחנונים למרדכי
שיעזור לו, עמד מרדכי הצדיק וריחם עליו ונתן לו את אשר היה צריך, אך במקום
להחזיר טוב, עמד וחישב בכל דרך איך להרוג ולהשמיד את עם ישראל.
ימים רבים, המן התהלך שמח שמחה מרובה הנה תאוותו עומדת להתקיים להרוג
ולאבד ולהשמיד את כלל ישראל וזרש אשתו אשר יעצה את כל העצות, שמחתה
הייתה מרובה, אך ברגע אחד, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש
מן הרחמים, ישועת ה' כהרף עין וכאשר הנפילה של הרשעים מתחילה אין מעצור
"וכל דבר אשר חשבו לעשות כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו" ואת העץ אשר
בנה למרדכי, אותו תלו על עץ זה.
וברגעיו האחרונים, המן חיפש את אשתו אשר היא יעצה לו את כל הרע, חיפש
תמיכה ועזרה, ומה אשתו הרשעה זרש עונה לו: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר
החילות ליפול לפניו לא תוכל לו"; הרי ידעת זרש שמזרע היהודים מרדכי, ידעת
את כל הדברים האלו מדוע יעצת כך לבעלך?! אלא, זה גם חלק מן העונש של המן,
היועצים אשר הלך אחריהם הם הניחוהו והשאירו אותו בודד בפני הצרות הגדולות.
וכך, סופם של כל הרשעים, רעה רודפת רעה ואחריתם עדי אובד "על כן לא יקומו
רשעים במשפט".
נחזק עצמינו בתורה הקדושה ובזכות רעיא מהימנא, נזכה לאורה זאת תורה ואור
חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו לגאולה שלמה, ובזכות אבותינו הקדושים ה' יתן הטוב
והשמחה תהיה מנת חלקנו כל הימים.
שבעה עשר בתמוז
סיבת התענית י"ז בתמוז היא על חמישה דברים אסונות חמורים, שקרו לאבותינו
ביום קשה זה.
אסון ראשון - נשתברו הלוחות - משה רבנו, השליך את הלוחות על הקרקע
ושברם, כאשר ראה ושמע על העגל, אשר עשו.
אסון שני - בוטל קורבן התמיד - ומובאת מחלוקת; הרמב"ם סובר, שהיה זה בבית
ראשון, ראשונים אחרים סוברים, שהיה זה בבית שני.
ואיך בוטל? מצור קשה היה על ירושלים ובכל יום, היו משלשלים, תושבי ירושלים,
קופה עם כסף ותמורת קופה זו, עם שלמונים מרובים, היו הגויים מעלים קורבן עם
חוט, לעבר השני של החומה. וביום י"ז בתמוז, במקום שה, העלו חזיר. ובשעה שהייתה
החיה טמאה, לקראת סוף החומה, נעץ החזיר את ציפורניו בחומות ירושלים; ומובא
בחז"ל, שבאותו רגע, נזדעזעה ארץ ישראל כולה והחל מיום י"ז בתמוז והלאה, נפסק
קורבן התמיד;
אסון שלישי - הובקעה העיר בחורבן בית שני. ובחורבן בית ראשון - מחלוקת, יש
אומרים ז' בתמוז והירושלמי מביא, שאף בית ראשון, בי"ז בתמוז.
אסון רביעי - שרף אפוסטמוס את התורה - הוא היה שר של מלכות יוון הרשעה.
אסון חמישי - הועמד צלם בהיכל.
והנה, יום זה, מסמל את תחילת הקושי והצער של אבותינו, אותו צער לא נסתיים
עד היום הזה וזה אשר אנו מתפללים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" מתפללים אנו
לפני בוראנו, שישיב שכינתא מעפרה. ויבנה בית מקדשו ויפאר היכלו.
חשבנו, לבאר ולומר יסוד גדול: "בירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו ששם
עלו שבטים שבטי יה... להודות לשם ה'" - ואפשר לפרש ולומר: כל עיר ועיר בעולם
יושבי העיר הוותיקים אינם אוהבים את החדשים, אשר באים לעירם. שהוותיקים
אומרים: עיר זו, אבותינו עמלו וטרחו בנו, עמלו, סיכנו את חייהם וכעת כל אוצרותיה
וברכותיה לנו הם. ומדוע יבוא, איש חדש, אשר אבותיו לא מסרו מדמם ומחלבם למען
העיר?! ולכן, אין יושבי המקום אוהבים את החדשים, אשר באו.
אך בירושלים, דין אחר לה, ירושלים הבנויה, תושבי ויושבי ירושלים, ידעו שכל
בניית העיר וכל הצלחתה, שורשה מברכת ה' ואין אף זכויות, לאף אדם עליה. לא עדה,
לא קבוצה ולא שום כח, אלא כוחה של ירושלים היא מברכת ה' וכל השבטים, הסכימו
עם זה וזה, ששם עלו שבטים שבטי יה, הודו שהכל בא מאיתו יתברך; זה להודות לשם
ה'. אך בזמן החורבן, השתנו פני הדברים ועינו של כל אחד הייתה צרה בחברו. וכל אחד
הרגיש שחברו את שלו לוקח וזה אשר הביא את החורבן.
תמיד יהיה מול עינינו דברי הגמרא: "בשמך יקראוך, בכיסאך יושיבוך ואת שלך,
יתנו לך"
נבאר הדברים: האדם לפעמים שואל למה זה שמי ולא שם אחר? מדוע הושיבו
אותי בכיסא זה ולא בכיסא גבוה? מדוע פלוני גוזל את מלאכתי ואת שלי? אך אלו
דברים נגד אמונתנו, ואמונתנו היא ששמנו זה שמנו, וכיסאנו זהו כיסאנו ושלנו, זה
שלנו ואין אדם יכול לנגוע בשערה של חברו.