חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ר
ראוי / כל אחד ראוי להיות כלי קיבול
ישנו בעולם יסוד גדול, שמי ששמו מול עיניו יכול לזכות לדברים גדולים ונצורים.
והסוד הוא טמון בפרשת השבוע פרשת עקב: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי
לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" )דברים י'(.
ומובא במדרש תהילים קל"ב: עד שלא נבחר אהרן, היו כל ישראל ראויים לכהונה,
משנבחר אהרון יצאו ישראל. עד שלא נבחר דוד, היו כל ישראל ראויים למלוכה,
משנבחר דוד, יצאו כל ישראל. עד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות
לדיברות, משנבחרה ארץ ישראל, יצאו כל הארצות. הנה בדברי המדרש הזה, טמונים
דברים נשגבים, לכל דבר גדול הקב"ה פותח ומפנה מקום לאחד והמיוחד ומי שיודע
לעלות ולהתעלות מעל כולם ויודע לאסוף את כל הכוחות וכל ההשפעות ולחתור
במעשים נשגבים למקום הנכון, זוכה לדבר אשר אחרים לא זוכים. לזכות להרים את
ברית ה', כל עם ישראל יכולים לזכות, אך שבט לוי מסר נפש ולקח את זה לו ולזרעו,
עד עולם.
כך המלוכה, כל אחד מעם ישראל, היה ראוי ליקח את מלוכת עם ישראל ודבר זה
היה פתוח מצפה ומייחל מי יקחנו, עד שדוד עלה מעל כולם וזכה לדוד מלך ישראל
חי וקיים.
וכן קדושת הארץ, כל ארץ הייתה יכולה להשיג, אך ארץ הקודש עלתה על כולם.
כשאחד עולה ולוקח את הדרגה הגבוה, כולם נדחקים חוצה. כך מצאנו עם ברכת
יצחק ליעקב, ברכה אחת היא ואם יעקב היה מתאחר ומתעכב רגע, היה מפסיד את
הברכות, כל כח הברכה, היה בסכנה, ברגע אחד לא לאבד את הכל. ברגע אחד אפשר
לזכות לעולם ומלואו וברגע אחד אפשר לאבד עולם ומלואו. וזהו "יש קונה עולמו
בשעה אחת".
וידוע מעשה עם הבעל שם טוב שבשבת קודש בשעת סעודה שלישית עמד
ונטל את ידיו ואמר לתלמידיו: כבה אור המערב, לא הבינו התלמידים פרוש הדברים.
במוצאי שבת שאלו את רבם: מה פרוש כבה אור המערב? ענה ואמר להם: יסוד גדול
של נטילת ידים, אשר רק אחד יכול לדעת אותו, ורבי חיים בן עטר ידע אותו אני לא
יכולתי להשיג זה, משום שהוא כבר לקח את זה, כעת פתאום נגלה לי סוד זה, סימן
שכבה אורו ונפטר מן העולם. אחרי ימים נודע שבאותה שעה נפטר האור החיים
הקדוש.
ישנם כל מיני השפעות וכוחות בעולם ומי שעינו בראשו יודע לנצל את הזמנים
המיוחדים ולתפוס השפעות האלו בזמן ולזכות לדברים נשגבים. וזוכרים אנו בצעירותנו
באחד מן הלוויות של גדולי ישראל של הדורות הקודמים, עמד אחד מגדולי עם ישראל
ומירר בבכי ואמר: רבנים, תלמידים, ילדים, תדעו שהנשמה של אותו צדיק, שעכשיו
קוברים מרחפת היא פה ביננו, מחפשת כלי קיבול להכנס בתוכו, עם כל המסירות נפש
שהייתה בה, עם כל האהבת ישראל שהיתה בה ועם כל עמל התורה שהייתה בה, מי
שיהיה כלי קיבול ראוי, יזכה לאור הגדול הזה שהוא יקח את כוחותיו.
כמה צריכים לדעת לנצל את הרגע ואת הזמן מי יודע כמה אנו יכולים להשיג ולאן
להגיע, חס ושלום כמה הפסדנו וכמה עוד אפשר להפסיד. נדע לנצל כל רגע, אשר
וודאי בתוכו נחבא דברים עצומים. הרגע, השעה, היום נראה כדבר תמים, אך אין אנו
יודעים מה מוחבא ומה עוטף הרגע והשעה והיום ואיזה דברים עצומים הפסדנו או
יכולים להפסיד. "אין לך אדם שאין לו שעה" אין אדם שאין לו את השעה המיוחדת
שלו להשיג ולהגיע לדברים גדולים, אלא רובא דרובא מעבירים את השעה המיוחדת
שלהם בחיים כמו כל השעות.
ואשרי מי שבא הנה ותלמודו בידו. אשרי מי שזוכה לבוא עם דבריו שעותיו
ותלמודו אז הוא זוכה לתיקון השלם לנפשו, קרבה אל נפשי גאלה.
ידע האדם, שישנם שני סוגים בעובר על דבר ה'; אחד, העובר על דבר ה' במרד
ובמעל בשאת נפש, יודע את בוראו ומתכוון למרוד בו ואין פחד אלוקים לנגד עיניו
השליך מעצמו את אמונת אלוקי עולם ואומר- לית דין ולית דיין. וסוג שני, שעובר
על דבר ה', אדם שאמונת ה' לנגד עיניו וכל תשוקת ליבו היא לעבוד את ה' אך היצר
מפתהו לילך אחר תאוות ליבו ואין לו כח להתגבר על יצרו, ואין לו כח ליהיות גיבור
הכובש את יצרו והוא בא לידי חטא, ובשעת החטא עצמו ליבו נשבר לרסיסים איך
התגלגל לידי כך למרוד את פי ה'. וליבו כואב לו עד דיכדוכה של נפש על מה שאינו
יכול לכבוש את יצרו, כדוגמת מי שרופאים אמרו לו, לא לאכול סוג של מאכל ואינו
עומד בתאוותו ואוכל מהמאכל, ויודע שיזיק לו מאוד אחר מכן אך אינו עומד בזה.
ואפשר לפרש שזה עומק דברי דוד המלך בתהילים ל"ח: "ה' נגדך כל תאוותי
ואנחתי ממך לא נסתרה" אומר דוד ברוב ענוה, הן אמת שאני חוטא ופושע ואתה
ה' בוחן כליות ולב, נגלה לפניך כל תאוות ליבי איך הלב חומד לדברים חומריים אבל,
באותו העת שאתה רואה תאותי גם אנחתי ממך לא נסתרה, האנחה העצומה היוצאת
מליבי בעת התאוה, איך הלב נשבר ומתפוצץ למה אני עומד במצב כזה. היסורים
הפנימיים שעובר בתוך קירות ליבי בשעת החטא עצמו כי זה לא נסתר ממך. וזאת
מעלת האנשים הגדולים שגם ח"ו אם חוטאים הלב בצער כל רגע ורגע.
ראש השנה / צריך האדם להעביר על המידות
ימי ראש השנה מיוחדים ונעלים משאר כל ימות השנה, כיון שבהם נקבע כל מהות
השנה כולה ואופיה. ומשום כך נקראים ימים אלו "ראש השנה", שהם ראש ותחילה
לכל השנה כולה.
ולכן נוהגים אנו על פי המובא בגמרא לאכול בראש השנה מאכלים מיוחדים,
"סימנים", כדי שיהיו לנו לסימן טוב לשנה כולה. שתהא השנה מתוקה כדבש, ומלאה
מצוות כרימון, ושירבו זכיותינו בימות השנה, שנהיה לראש ולא לזנב, ועוד ברכות
ותפילות, כל קהילה לפי המנהג שלה שיסודתו בהררי קודש.
אכן, מדקדקים אנו בראש השנה אחר סימנים, ומהדרים אנו בהם, אך מובא בספרים
הקדושים, שאין סימן טוב ומהודר יותר, מהארת הפנים לזולת, לשמח ולעודד, לברך
ולאחל טוב.
וזו העצה הטובה ביותר לזכות ביום הדין לשנה טובה ומתוקה, כי המרחם על
הבריות מרחמין עליו מן השמים, וכל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו,
שנאמר )מיכה ז,יח(: "נושא עוון ועובר על פשע", ודרשו חכמים )ראש השנה יז,א(: למי נושא
עוון? למי שעובר על פשע! כי זה השער לה' והמבוא להשגות גדולות, לכבוש את
הכעס ולהעביר על המידות, ולהידבק במידותיו של הקב"ה. תוך חיזוק האמונה שאין
אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, ושבורא העולמים הוא
המנהיג את העולם, ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו מטוב ועד רע.
אמרו חכמים )תענית כה,ב(, מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה בתענית של
עצירת גשמים, ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה, ולא ירדו גשמים. ירד רבי
עקיבא אחריו, ואמר: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם
עלינו", וירדו גשמים. היו החכמים מרננים אחרי רבי אליעזר, שכל כך הרבה בתפילה,
עשרים וארבע ברכות, ולא נענה, ורבי עקיבא נענה מיד. יצאה בת קול מן השמים
ואמרה, לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על
מידותיו. ולא שחלילה רבי אליעזר לא היה מעביר על מידותיו. אלא, רבי אליעזר בן
גדולים היה, ומקטנותו חונך והודרך למידות טובות וישרות ואורחות צדיקים. כשבא
אפוא להעביר על מידותיו, לא נותרה בפניו מלאכה מרובה, ובקלות העביר על מידותיו.
אך רבי עקיבא בן גרים היה, ועדיין היו טמונים בו שורשי המידות הרעות. לכן כשבא
להעביר על מידותיו, היה צריך להתאמץ מאוד כדי לשרש כל נטייה שאינה הגונה. לכן
נענה ה' לו ולא לרבי אליעזר.
הרי לנו, כמה גדולה מעלת המעביר על מידותיו, שבזכותה נושא ה' פנים ומקבל
את התפילות.
אמרו חכמים, ששני משיחים עתידים לעמוד לעם ישראל, משיח בן יוסף ומשיח
בן דוד. ובמה זכו שבט יהודה ושבט יוסף למתנה נפלאה זו, שגואלן ומושיען של
ישראל יעמוד מצאצאיהם, בכח ההעברה על המידות. כשהעביר יהודה על מידותיו,
ואמר קבל עם ועדה, שתמר כלתו צדקה ממנו. בזה קנה לעצמו את המלוכה והזכות
שמחלציו יצא משיח.
וכן יוסף הצדיק, העביר על מידותיו, ולא שמר טינה לאחיו, אלא עודד את רוחם
וחיזקם. בכח זה זכה יוסף, שיעמוד מזרעו משיח שיושיע את עם ישראל. כי כה גדול
כח תיקון המידות, המצמיח ישועות ומקרב הגאולה, ופודה מכל צר וצוקה.
אמרו חכמים )יומא כג,א(: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין
מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר )שופטים ה,לא( "ואוהביו כצאת השמש
בגבורתו". כה קשה לשמוע חרפה ולא להשיב, לקבל עלבון ולא להחזיר בהעלבה
חוזרת. אך הידיעה על גודל השכר הצפון למי שכובש את מידותיו, ההכרה בגודל
הזכות והמעלה, היא זו שתתן את הכח להתמודד בשעת ניסיון.
וכתב רבי אחיהו הכהן זצ"ל בספרו "שבט מוסר" )פרק כ'(, שבשעה שהעליב שמעי
בן גרא את דוד המלך וקללו קללה נמרצת, ומנגד לא השיבו דוד דבר, נמנו וגמרו בבית
דין של מעלה, ועשו את דוד לרגל רביעי במרכבה. כה רבה זכותו של השומע חרפתו
ואינו משיב, עד שאמרו חכמים )חולין פט,א(, שאין העולם מתקיים, אלא בשביל מי
שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר: "תולה ארץ על בלימה" )איוב כו,ז(.
ואם בני אדם היו משכילים לבלום את פיהם בשעת מריבה, אם היו יודעים את
הטוב הגנוז למי שבולם את פיו, עד שאין כל מלאך ובריה יכולים לשערו. כמה וכמה
מחלוקות היו נמנעות, וכמה וכמה משפחות היו נשארות מאוחדות באהבה ואחווה,
מבלי שידבק בהן עוון השנאה והפילוג.
הנביא ישעיה קרא ואמר )ישעי' נד,ז(: "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדלים אקבצך",
ב"רגע קטן" של חוסר שליטה והתלהמות, ממנו נמשכות כל הרעות כולן, עד שצריך
רחמים גדולים לקבץ את כל הנפזרים ולאחות את כל שבורי הלב.
רבי שמעון בר יוחאי / והזוהר הקדוש
ידועה הקושיה; רבי שמעון בר יוחאי אומר, שכל חייו, מעולם לא הפסיד, אכילת
שלוש סעודות בשבת. כשישב שלוש עשרה שנים במערה, אכל רק חרובים ולפי
מדרש תלפיות, בשבת, היה מתחולל נס, והחרובים היו נהפכים לתמרים. אך, בכל אופן,
סעודת שבת, מצריכה לחם, ואיך רבי שמעון מעיד על עצמו, שלא הפסיד, כל חייו,
סעודה משלושת הסעודות של שבת?
אלא, צריך לפרש ולומר; הקב"ה נתן לנו תרי"ג מצוות ומי שלא יכול לקיים מצוה
מסוימת, לימוד התורה בעיניין אותה מצווה, נחשב לו, כקיום המצווה. ובוודאי רבי
שמעון היה לומד, בשבת, עינייני סעודת שבת.
וידוע על לימוד תורתו במערה וביסורים, אשר התייסר במערה. כמו שמסופר;
לאחר שיצא רבי שמעון מהמערה, לקחו חמו, רבי פינחס בן יאיר לחמי טבריה, להבריא
את גופו וראה, שכל גופו מלא בפצעים וחבורות )רבי שמעון כשברח למערה ברח רק עם הבגדים
שהיה לובש הוא ובנו רבי אלעזר וכך, 13 שנים, היה מוריד את הבגד, הוא ובנו, היו חופרים בור באדמה, היו קוברים
את עצמם בחול ומשאירים רק את ראשם ולומדים כך תורה, ובשעת התפילה היו יוצאים מן החול ולובשים את
הבגדים שהיו עימם(.
הזדעזע רבי פנחס ואמר לרבי שמעון, איך אני יכול לראות אותך כך?, אמר לו רבי
שמעון: אם לא היית רואה אותי כך, גם לא היית רואה אותי במעלתי בתורה.
וידוע, שרבי שמעון בר יוחאי, היה גלגול של משה רבנו וביום שיוצא ז' באדר,
יוצא ל"ג בעומר. וידועה השאלה; מדוע ב-ז' באדר, יום פטירת משה רבנו, הוא יום
בכי וצום, ויום ל"ג בעומר, הוא יום שמחה? ותירצו: משה נפטר וביום שנפטר, נשכחו
שלושת אלפים הלכות מעם ישראל וכן, משה לא זכה, להכנס לארץ ישראל. אך רבי
שמעון, זכה להשלים וביום פטירתו, הוריד לעולם את ספר האידרא. ולכן ל"ג בעומר
זה יום של שמחה.
וידוע המעשה הנורא, על האר"י הקדוש, אשר היה בל"ג בעומר, בציון רשב"י
ואחד מתלמידיו היה בוכה. אמר האר"י תלמיד זה, לא יסיים את שנתו ואותו תלמיד
נפטר, באותה שנה.
ל"ג בעומר, הוא יום של שמחה והתעלות הנפש, רבי שמעון, הוריד אור לעולם,
בתורתו ובספריו הקדושים. וידוע, שהספר הקדוש, הזוהר, לא היה בעולם ורק לפני
כמה מאות שנים מצאוהו. הזוהר, לא מובא לא ברמב"ם ולא בראשונים.
ומביאים כמה מעשיות איך נמצא הזוהר? באחד המעשיות מסופר על יהודי שהלך
לקנות גבינה מישמעאלי, שהיה מוכר בשוק. הישמעאלי, היה חותך חתיכה והיה לו
כמו דפים, שבהם היה עוטף את החתיכה ושוקל. כשהגיע היהודי, לביתו, מסתכל בנייר
ומוצא, שכתובים בו דברים בלשון הקודש, דברים הנראים קדושים. רץ לרב והראה לו,
הרב הזדעזע ואמר לו, זה דבר קדוש מהיכן זה? אמר לו, זה מהמוכר גבינות הישראלי,
רצו מהר למוכר גבינות וקנו ממנו את כל הדפים. הלכו לגדולים ולצדיקים והבינו שזה
הזוהר הקדוש.
והקשו חכמי הקבלה, מדוע הקב"ה הסתיר את הזוהר, יותר מאלף שנים? מדוע
הרמב"ם וכל הראשונים לא זכו ללמוד בזוהר? ותירצו: אם היה לדורות הראשונים, את
הזוהר, בכוחו היו יכולים לשנות סידרי מעשה בראשית. ולכן, בדורות אלו, שההסתר
גדול, הקב"ה נתן לנו את הזהר הקדוש. וידע האדם, אף שאינו מבין את אשר כתוב בו,
בכל פעם, אשר מרגיש עצבות, חושך בנשמה, יקרא, אפילו מבלי להבין, כמה שורות