אור ברסלב

חזון ישעיהו· הרב פינטו

אות צ

אות פ

צביעות / היזהרו מן הצבועים

פרשה קדושה, פרשת חיי שרה, יש בה הרבה מוסר ודרך חיים ללמד את היהודי.

כאשר נתבונן באברהם אבינו, בשעה שרצה לקבור את שרה אימנו, עומד אברהם

אבינו בצער גדול, מתו מוטל לפניו ומבקש לקבור את מתו, עומדים מולו עפרון ובני

עירו אנשי חת ומבקש אברהם בכל דרך, שיתנו את אחוזת הקבר.

עפרון אומר לאברהם; אני אתן לך את אחוזת הקבר ללא דמים, אך אברהם

מתעקש ואומר; אני רוצה לשלם. ועפרון מתווכח עם אברהם שלא צריך. ואומרים

חז"ל: עפרון אמר יאמרו אנשי העיר שמכרתי לנשיא אלוקים איש גדול בכסף את

הקבר, ובפני כולם צעק ואמר; תיקח זה בחינם.

אך דרך הרשעים, דרך שקר ומירמה, אחד בפה ואחד בלב, בפיו צעק ואמר קח זה

בחינם ללא תשלום, בליבו זמם איך לגזול, לחמוס את אברהם אבינו ברגעיו הקשים

שמתו מוטל לפניו.

וכן אמרו חז"ל )סוטה כב,ב(: היזהרו מן הצבועים העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר

פינחס. וזה דרכם של הצבועים, בפיו ידבר שלום ובלבבם מחלוקת ושנאה ודרכים איך

להזיק לכלל.

צביעות / הצביעות והשקר מרמה את האדם עצמו

מובא במדרש תנחומא )תולדות יג(, יצחק אבינו חרד שתי חרדות: חרדה אחת, בשעה

שהיה על גבי המזבח עומד לשחיטה, וחרדה שנייה, כשנכנס עשו ליקח את הברכות,

אחרי שיעקב לקח אותם כבר, ואיני יודע איזה חרדה הייתה יותר גדולה, על גבי

המזבח, או בשעה שנכנס עשו? אך ממה שנאמר פה אצל עשו "חרדה גדולה עד

מאוד" )בראשית כז,לג(, אתה יודע שחרדה זו הייתה גדולה מן חרדת יצחק על גבי המזבח.

והנה, צריך להבין כל אשר ישמע על עקידת יצחק, יזדעזע זעזוע גדול, יצחק אבינו,

בן יחיד של שרה, שנולד בגיל מבוגר, אחרי ניסים ונפלאות מרובים, גדל בקדושה

וטהרה בבית אביו ואמו, אמו שומרת עליו מכל משמר, מגיע לגיל שלושים ושבע,

ויודע את ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאביו אברהם, זמן מועט לפני כן, כי ביצחק

יקרא לך זרע, ורואה איך עוד כמה רגעים שוחטים ומקריבים אותו קורבן, ורואה את

כל אשר לאביו ברוחניות ובגשמיות, עומד הכל לילך לישמעאל אחיו, אשר ישמעאל

לא הולך בדרך ה', כדברי חז"ל משחק, עובד עבודה זרה, חי חיי ליצנות וצחוק וקלות

ראש, וודאי שזו חרדה גדולה ביותר, חרדה פרטית וכן חרדה לכלל, אך חז"ל אומרים

לנו חרדת יצחק יותר גדולה מזאת הייתה, חרדת הרגע שעשו נכנס לפני יצחק. וקשה,

מה כל כך היה קשה לו ברגע זה?

אלא כל עוד מאמינים באדם וסומכים בו, ובוודאי אם נותנים בידו דברים רוחניים,

וכן דברים גשמיים, ובטוחים שהולך בדרך טובה, הנפש בנויה בהבנה מסויימת כלפי

האדם שחושבים טוב עליו, אך ברגע שמבינים שכל השנים האדם חי בטעות ולידו חי

אדם שקרן, גנב, וגזלן, נואף וחסר לב, השבר של הנפש הוא שבר קשה ביותר, והחרדה

היא חרדה גדולה, אשר קשה לשאת אותה.

ולכן, יצחק אבינו, כל חייו האמין שעשו צדיק וחסיד, היה שואל אותו שאלות,

איך מעשרים את התבן, את המלח, ליד יצחק היה נוהג כצדיק יסוד עולם, אך כשהיה

יוצא, היה רוצח, גונב, משקר, מלסטם את הבריות, מספר לכולם אני עושה כיבוד אב

ואם, אני משמש את אבי, בכח זה היה מוסיף חטא על פשע. לכן, חרדת יצחק אבינו,

הייתה חרדה כל כך קשה, יותר מחרדת העקידה, הכאב של הבגידה באמון, של לקיחת

התמימות והיושר והאמת, שנתנו ביד האדם וההשתמשות שלו לצרכיו האישיים

ולרוע מעללים, היא קשה ביותר.

אך אדם אשר חושב להשיג את השגותיו במרמה, בצביעות, בשאלות איך מעשרים

את התבן והמלח, יכול תקופה מסויימת להצליח, כביכול, בדרכו, אך לבסוף מאבד

ומפסיד את כל עולמו, כפי שעשו איבד את כל עולמו, איבד את הבכורה, איבד את

הברכות, ולדורי דורות עשו הוא סמל של רוע, סמל של תאווה סמל של שקר וחוסר

יושר.

צדיק / ההבדל בין רב לבין צדיק

פעמים רבות נשאלנו על ידי אהובים וחביבים, בשיעורים המיוחדים אשר זיכה

אותנו הקב"ה להיות חלק מהם, מה ההבדל בין רב לבין צדיק?, ותשובות רבות ענינו

על שאלה זאת, על פי הזמן והמקום.

אך, במוצאי שבת קודש, בדרכנו לארץ לא זרועה, אחד מן שותפי בדרך שאל

אותנו שאלה זאת, וחשבנו בדעתנו לבאר ולאמר, דהנה רב וצדיק זה שני דברים שונים,

רב זה אדם שיודע, צדיק זה אדם שזוכר.

ונבאר הדבר על פי משל ונמשל, למלך גדול אשר מלכותו הייתה מן המלכויות

החשובות, החזקות והעשירות בעולם, ולו בן יחיד, אשר המלך בנה וציפה שבן זה

ירש את כסאו, וכל אשר היה בידי המלך, לבנות את בנו להמשיך דרכו, עשה המלך,

בלימודים, בהנהגות, בהשתדלות שחברת בנו תיהיה חברת האנשים הטובים ביותר

וכו'.

אך, באחד הימים חורבן גדול, בן המלך עבר על אחת העברות החמורות ביותר

על חוקי המדינה, וכן חוצפתו גברה וגדלה, עד אשר המלך לא יכל להשאירו בביתו

ובסביבתו, הרחיקו המלך מביתו ולא רצה לראות את פניו, בן המלך הלך והתדרדר וירד

מדחי לדחי, עזב את עיר הבירה והלך לגור ביערות יחד עם הגנבים והשודדים. ושם

המשיך להתדרדר עד אשר נהיה ראש הליסטים, סמל השפלות.

הימים עברו וחלפו, ושמו הלך לרעה לפניו, כשפל שבשפלים ונבזה שבנבזים,

הימים עברו, השנים חלפו, המלך זקן והתשישות והחולי היא מנת חלקו, ימיו של

המלך היו קרובים, הצטער המלך, מי ירש את כסאי?!, היכן בני אהובי?!.

בצר לו, קרא המלך לשר הקרוב אליו ביותר וציוה אותו: לך ליער, מקום משכן בני

ותדבר על ליבו לשוב לדרך ישרה ולדרך טובה, הנה ימי ספורים ויקח הוא את הממלכה

ואת הממשלה.

השר לקח עימו צבא שלם, חיילים, עוזרים ועוזרי העוזרים, עם רב מאוד בדרך

ליער, לקיים את מצות המלך ובשליחות של כל יושבי הממלכה, הגיע השר אל

היער וחנה במקום מבטחים ושלח שליחים לבן המלך: הנה אני השר הבכיר והחשוב

בממלכה, בא בשליחות חשובה ביותר לדבר עימך, צא אלי לפגוש אותי, חיכה השר

מן הצהריים לערב, אך אין תשובה מבן המלך. ישנו השר ופמלייתו ביער, בבוקר עוד

מחכים, מדוע בושש לבא?, עדיין אין תשובה. עוד יום עבר ועוד יום, הנה שלושה

ימים, אמר השר לעוזריו ויועציו: אין זה מכבוד הממלכה להשפיל כך את השר החשוב

והבכיר, שב לעיר הבירה והודיע למלך, שאין זה דבר הנראה לעין, להחזיר את בנו ולכן

מודיע הוא על כישלון המשימה, בגלל הבן הסורר אשר הוא אשם בכישלון.

המלך לא התייאש, חשב והחליט לשלוח שליח אחר, חשב כמה ימים מי ראוי ללכת

למשימה חשובה ומורכבת זו, החליט לקחת את אחד האנשים החכמים והחשובים

בעיר ולשלוח אותו, קרא לו המלך וביקש ממנו: הנה השר הגדול הלך ונכשל, אולי

אתה תצליח לעשות דבר גדול זה, אמר האדם החכם: אני אצליח, מיד קיבל על עצמו

ויצא לדרך ליער, אך הוא הלך לבד, בלי עוזרים, בלי שומרים, בלי יועצים, הוא לבד

בשליחות חשובה זאת, הגיע ליער, חשב ואמר: אם אבוא בגדולות ובנצורות, ודאי לא

ישמעו לי, אני אלך כאדם רגיל, אכנס ליער, אתחבב על האנשים הריקים והפוחזים

האלו, וכך אוכל להתקרב אליהם, ואולי אגיע לבן המלך ואשפיע עליו. הגיע, נכנס,

התחבר, התחבב, אך כעבור הימים, טעם טעמו של חטא וערב לו ושקע עם יושבי

היער ונהיה פוחז כמותם, ונשאר איתם. עברו הימים, המלך דואג לבריאותו, למלכותו,

לבנו, לשליחו, מה יעשה?, בירר ושאל המלך, והבין שאף עבדו נפל בעצת העריצים

והפרוצים, עד שנהיה חלק מהם.

אך המלך לא התייאש והמשיך בכל כוחו לחפש מי ראוי ומי טוב לילך להביא חזרה

את בנו אהובו. הנה חשב ומצא אדם מן הקרובים למלכותו, איש חכם מאוד, עניו ובעל

מידות טובות, קרא לו המלך ואמר לו: הנה המעשה והנה התוצאות אשר קרו לכל מי

שהלך להביא את בני, מה אתה יכול לעשות?. ביקש החכם השלישי זמן להכין את

עצמו, עברו הימים, החכם לא חוזר למלך, קרא לו שוב המלך ושאלו: מדוע בוששת

לבא?, ענה ואמר: אני עובד על עצמי ללכת לשליחות החשובה הזאת. שאלו המלך:

במה אתה עובד על עצמך?, ענה ואמר לו: לדעת את עצמי ולזכור את עצמי, מי אני,

מה אני, בשליחות מי באתי, ורק כך אוכל להצליח בשליחות שלי.

אחרי ימים רבים, הלך החכם השלישי בבגדים פשוטים ליער, הגיע למקום

הליסטים, ישב עימם, אך תמיד זכר מי הוא ומה בא לעשות, ושליח של מי הוא בא,

זה צדיק.

השליח הראשון: זה רב, אדם שלמד, שיודע היכן מתחילה השליחות, היכן

מסתיימת, והוא כאדם אשר רואה אדם טובע בים, עומד על החוף וצועק לאדם, כך

תעשה ותצא מהים, הוא לא קופץ לים להציל אותו, ויכול להיות שבכלל לא יודע

לשחות בים, אך עצות טובות שלמד הוא מסביר ואומר ועוזר, הוא אינו אמיץ דיו

לקפוץ למים.

השליח השני: הוא איש אמיץ מאוד, אך אומץ ליבו היה גדול מחכמתו, כשקופצים

לים להציל אדם, צריך לזכור שאנו יודעים להציל את עצמנו, ואחרי כן להציל את

האחרים.

האדם השלישי: הוא צדיק, הוא מוסר נפש בחכמה להציל את האחרים.

צדיק / חפציו ומלבושיו

חז"ל מספרים )בירושלמי נדרים פ"ט ה"א( מעשה מופלא על נכדו של רשב"י, מעשה

ברבי שמעון, נכדו של רבי שמעון בר יוחאי, שנדר נדר ולא מצא פתח לנדרו. ניסו כל

החכמים לפתוח לו פתח, אך לא מצאו לו סדק כדי מחט סדקית. עד שבא אחד מזקני

הגליל, והיה מוליכו עימו ממקום פלוני למקום פלוני, ללא כל מטרה וסיבה. כשהוא

עייף ותשוש מטלטולי הדרך, עמד והביאו למקום שהשמש קופחת בחוזקה. כשראה

את פניו המעונות והחלושות, נענה אליו: על דעת כן שיבוא זקן אחד וינחיל לך צער

ויסורים שכאלו, גם נדרת? השיב רבי אלעזר לא, אמר לו אם כן, הותר לך נדרך!

שאלו החכמים את אותו הזקן, מנין לך חכמה מופלאה זו? השיב להם, מקלו של

רבי מאיר נזדמן לי, והוא היה מלמד לי דעת. הרי לנו כמה רב כוחם אפילו של תשמישי

קדושה ששמשו לפני הצדיקים, עד שרבתה חכמת משענתו של רבי מאיר, יותר מכל

בני הדור וחכמת התלמידים.

אמרו חז"ל במסכת כתובות )קיא,ב( אמר רבי חייא בר יוסף, עתידים צדיקים שיעמדו

לעתיד לבא במלבושיהן. קל וחומר מחיטה, מה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה

לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן על אחת כמה וכמה.

ויש להקשות, מדוע יעמדו רק הצדיקים בלבושיהם, בעוד יתר העם יקומו

במערומיהם? אלא, נפסק בשולחן ערוך שתשמישי קדושה חייבים בכבודן, כגון תיק

של ספרים ומזוזות, ורצועות תפילין, וארגז שנותנין בו ספר תורה או חומש וכו'. ודווקא

חפצים המשמשים לחפץ של קדושה בעצמו, יש בהם קדושה להתחייב בכבודם, אך

כאלו המשמשים רק למשמשי הקדושה, אין חייבים לנהוג בהם כבוד.

לכן הצדיקים העומדים לפני האלוקים, שכל ימיהם נהגו בקדושה ובפרישות, הרי

שגם גופם בעצמו נהפך קודש קדשים. והבגדים שלובשים לעורם, הם אפוא תשמישי

קדושה שחייבים בכבודם. על כן, בשעת תחיית המתים, עת יקיצו וירננו כל שוכני עפר,

יתנערו אף הם מעפר ויעמדו בין החיים בלבושיהם. אמנם, יתר העם שנשמתם אמנם

ממחצבת קודש, אך גופם החומרי היה נתון לרדיפה אחר ההבל והתאוות הגשמיות,

משום כך מלבושיהם ששימשו רק לגופם הגשמי, יבלו בעפר ויירקבו ולא יקומו עימהם

לתחיית המתים.

אשרי מי שזכה שיש ברשותו כלים וחפצים של צדיקים, שכן בהיותם תשמישי

קדושה לנשמת הצדיק, נכנסה בהם רוחו של הצדיק ונעשו כעצם מעצמו וכענף

מענפי נשמתו. אך עיקר הדבקות בצדיק היא כשלומדים את תורתו ומתחברים בקשר

של קיימא לצדיק ולשורש נשמתו.

צדיקים / רבי חיים פינטו )הקטן(

הילולת מורנו ורבינו עטרת ראשנו, רבינו חיים פינטו זצוק"ל )הקטן(. זהו יום קדוש

ביותר.

רבינו חיים פינטו היה קדוש עליון, והשריש והטביע במשפחתנו הקדושה את

מידת החסד. כל חייו היו חיים של נתינה, של הקרבה עצמית למען הזולת, ואף את

חייו הקריב למען הכלל.

וידוע שהלילה, לפני 72 שנים, היה ליל הבדולח, לילה שבו קמו גויים ארורים,

ובלילה אחד חיללו עשרות בתי כנסיות ועשו את אחד הפוגרומים הגדולים אשר היו

בעמנו. וידוע שבזה הלילה, 72 שנים לליל הבדולח ולליל פטירת רבנו חיים.

שעות ספורות לפני פטירתו קרא לבנו מו"ר זקננו רבנו משה אהרן פינטו זצוק"ל,

והכניסו לחדר ביחידות, עמד ואמר לו: דע לך שתקופה קשה עומדת לעבור על עם

ישראל אשר פרעות רבות וצרות קשות יבואו על עמנו, והנה בריא אני בגופי, אך

מתפלל להקב"ה שייקח הלילה את נשמתי ואני אעורר רחמים בשמים, ואתה תקבל

על עצמך קבלות קשות ותעורר רחמים בעולם הזה. וכמו שמצאנו בשעת חורבן בית

המקדש, שהלך אליהו הנביא לעורר את אברהם יצחק ויעקב שיעוררו רחמי שמים

בשמים על עם ישראל.

תוכן העניינים

חזון ישעיהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה