חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות פ
פזיזות / שהשכל יחליט ולא הרגש
מוצאים אנו כאשר אברהם אבינו מגיע לארץ מצרים אומר לשרה )בראשית יב,יג(
"אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך". ורש"י פירש ואמר:
ייטב לי בעבורך יתנו לי מתנות.
ויש להקשות, אברהם אבינו, אבי האומה, איש החסד והאמת, מבקש מאשתו
הצדקת שרה אימנו, בשעה קשה שיודע שייקחו אותה אנשים רעים ויחללו את כבודה
ומי יודע מה עוד מסוגלים לעשות, שתאמר אחותו היא בשביל מתנות, איפה כבודה
של שרה אימנו? איפה מעלותיו ומדרגותיו של אברהם אבינו ויותר מכך שונא מתנות
יחיה?
אלא, אפשר לפרש ולומר יסוד גדול, בכל דבר בחיים אסור לאדם לקחת החלטה,
עד שיחכה זמן. מהחלטות פזיזות ונמהרות, בא חורבן של כל חלקה טובה. ולכן,
אברהם אבינו יודע שמגיע לארץ, אשר אנשיה מקולקלים במידות הקשות והרעות
ביותר, ובראשם מידת רדיפת העריות, ולכן פוחד אברהם שברגע ראשון שיראו אותו
כבעלה יהרגו אותו, בכדי לקחת אותה לאשה, לכן אברהם אבינו, בחכמתו, מבקש
משרה אשתו, אמרי נא אחותי את, כך ברגע ראשון שיפגשו אותי, לא יהרגו אותי
מיד, אלא יחשבו שטוב יצא להם אם ידברו עם אחיך, ובזמן הזה שידברו איתי ירצו
לרצות אותי במתנות בכדי שאסכים לתת אותך לאשה, בזמן הזה, בחכמה, אתגבר על
האנשים הרעים להציל את נפשי ואותך מדרכיהם הרעות.
וכך מסופר בגמרא במסכת עבודה זרה )יא,א( על אונקלוס בן אחותו של קיסר
רומי שהתגייר, שלח קיסר רומי גדוד חיילים להביאו אליו להוציאו להורג. כשנכנסו
החיילים לפניו, דיבר עימם, קיבלו על עצמם להתגייר ונשארו עימו. שלח גדוד שני, אף
עימם דיבר ונשארו עימו. וכן גדוד שלישי, עד שהבין קיסר רומי שכל חייל שישלח,
יישאר עם אונקלוס. שלח גדוד מיוחד וביקש מהם לא לדבר מאומה עם אונקלוס,
משום שכל דיבור עימו ישאיר גם אותם עימו.
כך, אברהם אבינו ידע, שאם יתחילו לדבר עימו, בסוף ימתן אותם ויכניע אותם,
לכן ביקש משרה אמרי נא אחותי את, בזמן הזה יכנס עימם בדברים וישנה כל רעה
אשר יכולים לחשוב עליה.
וזה יסוד גדול בחיי האדם, להיכנס בדברים, גם בדברים הקשים, ובזמן הזה להתגבר
על כל קושי וכל צרה.
וכך, מצאנו כהן שהתגרש מאשתו, אסור לו לחזור להתחתן עימה, משום שגרושה
אסורה לכהן, ולכן תיקנו חז"ל לכהן גט מיוחד, אשר נקרא גט מקושר. מהו גט מקושר?
בכל גט יש שתים עשרה שורות, והגמרא במסכת גיטין מביאה סברות רבות מדוע
שתים עשרה שורות, אחת מן הסברות הן, כי אות ג' ואות ט', עולה ביחד שתים עשרה.
ואצל כהן, הרי שכל שורה בתוך גט מקפלים ותופרים, כך שתים עשרה פעמים, וכל כך
למה, משום שגם אם הכהן כעס והחליט להתגרש, נותנים לו שהות, בשהות הזו, יוכל
לחזור בו, ולא, לעולם לא יוכל להחזיר גרושתו.
וכך מובא בגמרא במסכת סוטה, אשה שבעלה חושד בה שזינתה תחתיו, בזמן בית
המקדש היה מוליכה לבית המקדש, לשתות מים המאוררים, וחז"ל פסקו ואמרו שאינו
יכול ללכת עימה לבית המקדש, צריכים ללכת עימו שני חכמים. ומדוע שני חכמים?
אולי בדרך יסלח לה ויעביר עניין הזנות, אשר זינתה תחתיו, והרי, אשה שזינתה תחת
בעלה, אסורה לבעלה. ולכן, שני חכמים שישמרו שלא יהיה קירבת דעת ביניהם בדרך.
ולכאורה קשה, אשה שזינתה תחת בעלה, איזה קירבה יכול להיות לבעלה כלפיה?
אלא, זה דרך העולם, כל כעס וכל חרון, בתחילה קשה מאוד ועם השעות והימים, כל
חום הולך ומתקרר וכל אש הולכת ופוחתת. ולכן, הזמן של השהות הזאת, מסוכנת
היא.
נלמד לעצמנו יסוד גדול, שכל זמן, בכל החלטה מהותית וחשובה, להיזהר שהרגש
לא מחליט, לחכות ולתת לשכל להחליט.
פזיזות / הפזיזות היא החורבן הגדול ביותר לחיי אדם
צריך האדם לדעת, החיים עם בני המשפחה, עם החברים ובכל עניין, הם, להבדיל,
כמו בנק. כשעושה האדם טוב, הינו כמפקיד כסף וכשפוגע ועושה רע הוא כמושך. אם
ההפקדות והמשיכות, אינן תואמות, לבסוף מפסיד האדם והמקום ההוא נסגר בפניו.
ואם ימשיך וינהג כך, בעוד כמה מקומות בעוד כמה פעמים, הרבה מן העולם יהיו
חסומים לפניו.
לכן, ישתדל האדם, בכול כוחו, להיות ביתרון בכול עת, עם אנשי ביתו, עם ידידיו,
עם אוהביו עם שותפיו ישתדל להיות ביתרה גדולה כל הימים. ולפעמים יזכור האדם,
שיכול במשיכה אחת ובמעשה אחד, למשוך ולקלקל ולהרוס כל אשר בנה במשך
שנים רבות.
כך גם עם הקב"ה, כמה שמרחיב ומגדיל האדם את חסדו, מעשה המצוות אשר
עושה, את הטוב אשר גומל, היתרון שלו, גדול והזכות שלו מרובה.
מובא מעשה בספרים הקדמונים, על איש עשיר אשר בתים רבים היו לו, אך כעסו
גדול היה, ולא היה שום אדם, אשר היה מחזיק מעמד בנכסיו, יותר מימים מספר; היה
רב וצועק, פוגע ומעליב ומשליך את האנשים מביתו.
אחרי שנים רבות, ששום אדם, לא החזיק מעמד אצלו, היה עשיר גדול שבא
לגור באחד מנכסיו והאריך שם ימים רבים. אחרי שנים רבות, באו ושאלו את אותו
עשיר איך אפשר במקום שכולם נכשלו אתה הצלחת וימים רבים גרת בביתו? ענה
ואמר להם: גם אליי היה בא, כועס, צועק מבזה, אך לי יש דברים רבים בביתי ועד
שהייתי מתחיל לאסוף אותם ולסדר אותם לצאת מביתו, היה מתחרט, חוזר בו ומבקש
להסתדר עימי. כול האנשים, אשר קדמו לי, לא היה להם רכוש מרובה בבית ולכן, מיד
כשכעס היה מגרש אותם והיו הולכים, אני לא כך ולכן כך יכולתי להאריך ימים רבים.
כך ידע האדם, ככול שרכושו הרוחני ורכושו הנפשי עם קרוביו, אוהביו וידידו
מתרבה, כך יש לו אורך חיים ארוך יותר בכל עניין. לכן, מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה
- "טוב שם משמן טוב".
אין מעשה טוב, אשר עושה האדם, שלא עומד איתו או יעמוד איתו בעתיד, וכל
מעשיך בספר נכתבים. וגם כשרואה האדם, שעשה טוב ואינו רואה תועלת ואפילו ח"ו
נראה לו שההפך קרה לו ונזק נהיה לו, לא יפול ברוחו, ימתין ויחכה כי אין דבר שאין
לו שעה.
אך ישים מול עיניו, בכל עת ובכל זמן, שהפזיזות והנמהרות, החורבן הגדול ביותר
בחיי האדם. כל דבר אשר עושה האדם בפזיזות, הרס וחורבן יהיה אחריתו.
וכך כל הדיירים, אשר דרו בביתו של הכעסן עזבו מהר וזה, שהמתין כמה ימים,
לארוז את חפציו, בזמן הזה כעסו וקצפו של בעל הכעס עבר וירד לו.
וכך מובא בספרים הקדושים, על איש פשוט שנשא אישה ואחרי כמה חודשים
לאחר החתונה ראו שפרנסתם קשה מנשוא, החליטו שהבעל יקח את מקל הנדודים
וילך לנדוד, מעיר לעיר וממדינה למדינה, להביא את פרנסת המשפחה. וידעו שמסע
זה יכול לקחת שנים מרובות.
בצר להם, החליטו, שאין עצה ואין תבונה אלה לקום ולעשות זאת.
נפרדו בכאב, הבעל הלך לדרכו.
בדרך לא דרך, האישה חיזקה את בעלה שתשמור את כל אשר צריך לשמור. שנים
עברו ואחרי כעשרים שנה, חזר עם רכוש מרובה למשפחתו, אחרי שלא היה שום קשר
עם בני משפחתו. לפני שנכנס בהתרגשות לביתו, שמע את אשתו מדברת עם איש
זר. כעס, כעס גדול וחמתו בערה בו, הוציא את חרבו ורצה להיכנס להכות את שניהם
למיתה בחרבו. רגע לפני שעשה זאת, נזכר בצוואת אביו לפני מותו לעולם אל תיקח
החלטה, עד אשר תישן לילה עם המחשבה על מעשיך, האם טובים או לא? החזיר את
חרבו לנרתיקו ואמר אמתין עד מחר בבוקר ואז אנקום את נקמתי - ישב ועצר ובלם
את כעסו ומאחורי החלון שומע אותם מדברים ובתוך הדיבור שומע את אשתו אומרת
לאדם הזה, כמה צער יש בליבי על אביך, אילו ידע, לפני שיצא לנדוד בשביל פרנסתנו,
לביטחון לחיינו לעת זקנה, שהרה אני ודאי היה בא מהר ומחתן אותך ושמח בך שמחה
גדולה. כששמע אותו אדם, את המילים הללו כחרב נדקרה בליבו, אם בכעסו היה נכנס
ועושה את אשר רצה לעשות, היה הורג את בנו חמודו ואת אשתו, אשר מסרה נפש
על בנה בצער ובעינוי הנפש ובעניות מרובה.
לכן יזהר וישמר האדם, לעצור ולמנוע את עצמו מדחפים וכעסים ויעצור קמעה
ואז ודאי הרבה מהטעויות ומהשיגיונות, אשר מצטער עליהם בחיים, לא יצטרך להגיע,
להתעצב, ולהצטער.
פחד / שני מיני פחד
בכל תקופה עולה בלב אדם, יראה, פחד, איך יתמודד עם כל משוכות החיים? איך
יסתדר? איך יעמוד ?איך ישלם? ויראה ופחד אופפים אותו.כשנסתכל בחז"ל נמצא
סתירה: פעם כתוב, שהפחד טוב ובפעם אחרת, מובא שהפחד אינו טוב. במקום
אחד מובא: "אשרי אדם מפחד תמיד" ובמקום אחר מובא: "והעיקר לא לפחד כלל"
אם כך, נקשה ונשאל: האם הפחד טוב הוא או לא? וננסה לבאר ולומר: מסופר על
הרמב"ם, בשעה שהיה, רופאו של מלך מצרים, באו אנשי מדנים לפני המלך ואמרו
לו, הרמב"ם, יהודי הוא, לא חסרים רופאים טובים מבני ישמעאל, מדוע אינך לוקח
רופא מבני עדתך? המלך, שאהב מאוד את הרמב"ם, צר לו, אך לא עמד בלחץ, של
כל הסובבים אותו, עד שהחליט בעצמו, לעשות מבחן מסוכן מאוד, בין הרמב"ם,
לבין גדול רופאם של הישמעאלים. קרא המלך לשני הרופאים המלומדים ואמר להם:
כל אחד יכין רעל לחברו, וחברו ישתה ומי שימצא מזור ותרופה לנפשו, ניצל, חברו
ימות מן הרעל והוא יהיה רופאי. קבע המלך גורל בין שניהם, מי יהיה הראשון ויצא
שהרמב"ם ביום ראשון, צריך לשתות מן הרעל, של הרופא הישמעאלי ואם ישרוד, ע"י
תרופותיו, הוא יכין את הרעל לרופא הישמעאלי. כל המדינה הייתה מתוחה בציפייה,
למבחן האכזר.
הרמב"ם, אסף קומץ מתלמידיו הבכירים, וציווה עליהם, שאחרי שישתה מן הסם,
מיד ישכיבוהו על הקרקע, שדמו לא יזרום עליהם, והרעל לא יתפשט בגופו, ויביאוהו
לביתו, ויכין סממנים ומרקחות, אשר ישקוהו, ובתפילה להשם, שיינצל מן הגזירה
הרעה.
הגיע היום המיוחל, השקו את הרמב"ם, תלמידיו השכיבוהו על הקרקע, ואחרי זמן
מועט, הריצוהו לביתו. הישקוהו מן הסממנים והמרקחות, אחרי יום, הוטב לו.
הגיע זמן הרמב"ם, להשקות את הרופא הישמעאלי. הישמעאלי, פחד, פחד נורא.
ימים לפני כן, התחיל לשתות תרופות וסממנים שונים, בציפייה, שהוא מכין את גופו,
להתמודד עם הרע ביותר. הרמב"ם, נכנס למטבח בית המלך, לקח שני מלפפונים, שתי
עגבניות, קצת פלפלים והרבה תבלינים, עירבב והכין משקה בצבע מפחיד.נכנס, לפני
המלך וכל השרים וכל העומדים מן הצד, והשקה את הרופא הישמעאלי.
הישמעאלי, היה מבוהל, כל גופו היה רועד, כשגמר לשתות, התמוטט מרוב פחד.
תלמידיו, השקוהו תרופות מרובות, הרימו אותו ולקחוהו, בבהלה, לבית החולים. אחרי,
כשבוע ימים, הרופא הישמעאלי, עדיין לא מת, אך כל גופו היה כחוש. אוכל כבר לא
אכל, מפחד, שכל אוכל, הוא מרכיב סופי לרעל, ורק חלב היה שותה.
כשהרמב"ם פגש אותו, שאלו: האם אתה שותה חלב? מהפחד, שמא החלב, הוא
המשלים לרעל, נפל הרופא הישמעאלי ומת. קרא המלך, לרמב"ם ושאלו, מה הרעל
והסם המיוחד אשר הכין? ענה לו הרמב"ם: לסם קוראים, סם הפחד, אף רעל לא
הכנתי לו. הפחד שפחד, הוא שהרג אותו.
צריך לדעת, פחד, הוא טוב, אך צריך לדעת איזה פחד. פחד, שמשתק את האדם,
לא לפעול ולא לעשות מאומה, הוא פחד רע מאוד. אך, פחד, שגורם לאדם, זהירות,
הוא פחד טוב. צריך לפחד, אבל פחד של זהירות.כאשר, עולה בליבו של האדם, פחד,
יידע, שיש בו עוונות ומעשים רעים, כמו שחז"ל אמרו: "פחדו בציון חטאים". מתי,
שבלב יהודי, מכונן הפחד, סימן שיש בו חטאים. צריך לחזק את הלב באמונה בה',
"והעיקר לא לפחד כלל". יסוד גדול, בעבודת ה': מתי שנכנס בלב האדם, פחד, מכל
דבר בחיים, מייד, יחשוב בנפשו ויקשור, את הפחד הזה, לפחד בהשם ויראת ה' ואז,
הוא מתקן את נפשו וגורם, נחת רוח לפני ה'. יראה, צריכה להיות מהקב"ה, מצדיקים
וזוהי, יראת הרוממות "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי שבטך
ומשענתך המה ינחמוני" הנחמה, היא האמונה בריבון העולמים.
פסח / אסרו חג
יום שאחרי החג נקרא אסרו חג, ויום זה מעלתו רמה ביותר, ונוהגים בו חומרות
וקדושה מיוחדת, שלא ככל ימות החול. והוא להראות שאין אנו כאדם אשר ימי החג
היו קשים עבורו והימים הכבידו עליו, אלא ימי שמחה וצהלה, והנה לראיה ליבו כבד
עליו, ואין הוא נפטר בשמחה מן החג, מוסיף עוד יום של התייחדות ורוממות, שלא
ככל ימות החול, לכבוד החג שחלף.
עוד ידוע שביום איסרו חג יש כח גדול ביותר. דהנה, ימי החג וחול המועד הם
הודיה לה' על הניסים והנפלאות הגלויים אשר עשה הקב"ה עם עם ישראל באופן
גלוי, ויום איסרו חג זה זמן הודיה לה' על הניסים והנפלאות הנסתרות, אשר אף אנו
לא יודעים על הניסים הללו. לכן, ביום זה נדע להודות ולשבח לאדון העולמים על כל
החסד והאמת אשר ריחם עלינו, אף שאנו עדיין לא יודעים ואפשר שלעולם לא נדע
כמה רע זממו האויבים והרשעים לעשות והקב"ה מצילנו מידם. לכן נקפיד בקדושת