אור ברסלב

חזון ישעיהו· הרב פינטו

אות ע

אות ס

עבודה / מתוך סיפוק ונחת ממעשה ידינו

הנה כאשר מתבוננים בשעבוד של בני ישראל במצרים, רואים אנו דבר מופלא,

נאמר בפסוק )שמות א,יג-יד( "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם

בעבודה קשה". בפשטות מובן, שעבודת פרך ועבודה קשה, היא מלאכת כפיים קשה

ומיגעת, המפרכת ומשברת את גופו של האדם.

אך הגמרא דורשת במסכת סוטה )יא,ב( אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן,

שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים.

ולכאורה קשה, מדוע נחשב שהמצרים 'מררו' את חיי בני ישראל בעבודה, על

ידי שהחליפו מלאכת נשים לאנשים, שהרי האיש מורגל בעבודה גופנית יותר קשה

משל האשה, ובוודאי בשביל הנשים היתה עבודת הגברים מלאכה קשה ביותר, ולכן

נחשב להן שינוי זה למרירות והכבדת העבודה. אבל מה שהחליפו המצרים את עבודת

הנשים ונתנוה לאנשים, למה נחשב לאנשים לעבודה קשה ולמרירות בחייהם, הלא

מלאכת הנשים קלה משל האנשים, ואדרבא כל אדם ישמח אם יורידו מעליו את עול

עבודתו הקשה וישימו עליו מלאכה קלה יותר, ומדוע נקרא שמררו המצרים את חיי

בני ישראל בעבודה קשה.

אלא מכח קושיא זו למדים אנו יסוד גדול בחיי האדם, שכל עבודה ומלאכה שאינה

רצויה ואהובה על האדם, ואפילו שהיא מלאכה קלה ומועטת, מכל מקום כיוון שאינה

לרצונו ולרוחו, חשובה היא לו כעבודת פרך המשברת ומפרכת את כל גופו של האדם,

ואף על פי שבפועל אינו עמל ויגע כלל. ולכן נחשב שהמצרים מררו את חיי בני

ישראל בעבודה קשה, ואף על פי שנתנו לאנשים לעבוד את עבודת הנשים, ונמצא

שהקלו את משא עבודתם, בכל זאת היתה העבודה הזאת מרה וקשה לבני ישראל,

כיוון שעשו את מלאכתם כנגד רצונם ושלא מדעתם. וכאשר אדם עוסק במלאכה

שאינה רצויה לו, ממילא אינו רואה ברכה בעמלו ואין לו סיפוק ונחת ממעשה ידיו, וזה

העמל הקשה ביותר שיכול להיות. וזהו יסוד וכלל גדול ועיקרי בחיי האדם ובעבודתו

הגשמית והרוחנית.

וכן ידוע, שחשבון הגלות של ארבע מאות שנה, שאמר הקב"ה לאברהם אבינו

)בראשית טו,יג(: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", החלה מלידתו של יצחק, והלוא

יצחק לא גלה מארץ ישראל וכן לא יצא מארץ ישראל כלל וכלל, בגלל גודל קדושתו

ושהיה עולה תמימה, ואיך נחשב מחיי יצחק חשבון הגלות של בני ישראל.

אלא, כיוון שיצחק היה צריך לעבור בארץ ישראל ממקום למקום, והיה אצל

אבימלך, והפלישתים היו רודפים אותו ומצרים לו את צעדיו, נחשב לו הדבר לגלות,

וזה היה חלקו בגזירת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". שמכיוון שהיה לו מורת רוח

במקום שהיה נמצא, אף על פי שהיה יושב בשלווה והעשיר מאוד, ומצא מאה שערים

בכל עסקיו, עד שהיו אומרים הבריות שעדיף זבל פרדותיו של יצחק אבינו ולא כל

כספו וזהבו של אבימלך. עם כל זאת היה נחשב כמו גר בארץ, וממנו מתחיל החשבון

של הגלות. כי כאשר אדם עושה מלאכה שאינה לרצונו או שהוא נמצא במקום שאינו

לרוחו נחשב לו כאילו נמצא ממש בגלות.

לכן כל אדם יהיה חכם ומשכיל, לגרום לעצמו שגם מלאכתו הגשמית וגם מלאכתו

הרוחנית יהיו אהובות עליו, ויעשה את מלאכת ה' בשמחה ובטוב לבב, כי כאשר עושה

האדם את מלאכתו בלא חשק ושמחה, הרי היא לו כעול גדול וכעבודת פרך.

עבודת המידות / יזהר מן הכעס והעצבות

צריך זהירות גדולה ביותר ממידת הכעס והעצבות, אשר שניהם מידות קשות

ביותר, ודומות הן מאוד אחת לשניה, אך מי שכועס אי אפשר לו להיות עצוב, ומי

שעצוב אי אפשר לו להיות כועס. כעס, זה דבר גבוהה מאוד ברע עולה מעלה מעלה,

ועצבות להפך, אדם עצוב יורד מטה. ולכן כל הכעסנים בשעת הכעס אינם עצובים,

וכל העצובים בשעת העצבות אינם כועסים. אך לאחר הכעס, בשכוך הסערה, באה

עצבות גדולה ביותר, וכן אחרי העצבות בא כעס גדול ביותר.

ולכן מחוייבים אנו להיזהר ולהישמר מן שתי מדות קשות אלו, שלא נקרב אליהם

וביותר בימים האלו בין המצרים, הכעס נמצא בכל מקום, והעצבות אף הוא מחכה,

ואף דברים שלא מעציבים בכל השנה ולא מכעיסים, פתאום בימים אלו מכעיסים

ומעציבים. ויעמוד אדם איתן לא ליפול ברשת היצר הרע וביותר בערבי שבתות וחגים.

ודרשו חז"ל ואמרו: "לא תבערו אש בכל מושבותכם ביום השבת" )שמות לה,ג(, ואין אש

אלא אש המחלוקת, נצטוינו לא לבער אש בכל מושבותינו ביום השבת, אש המחלוקת

אשר אין מסוכן ממנו, ואש הכעס אשר חורבנו גדול מאוד.

מעשה באחד מן הצדיקים הגדולים, בדורות הקודמים, אשר קיבל בירושה תפילין

קדושים מאוד מאבותיו, אשר נזהר ושמר עליהם מכל משמר. כל עשירי העולם היו

מוכנים לשלם סכומי כסף עצומים בעבור התפילין הקדושים האלו, אך הוא לא הסכים

בשום אופן, ועמד על דעתו שאלו תפילין ירושה שלו, ואין הוא מוכר אותם בעד

שום הון שבעולם. אותו צדיק חי חיי דוחק ועניות גדולים מאוד, והבית ריק מאוכל

וממשקה, ואשתו הרבנית, הייתה דוחקת בו למכור התפילין להביא אוכל לבית, אך

הצדיק בשלו לא מסכים בשום פנים למכור התפילין בעד כל הון שבעולם.

הנה חג סוכות התקרב ובא, ובעיר לא היה אתרוגים באותה שנה, וצער גדול היה

לכולם, איך יעבור חג בלי אתרוג?, איך לא יקיימו מצות ארבעת המינים?. והנה יהודי

אחד אשר בא מארץ רחוקה הביא עימו אתרוג אחד מהודר ביותר, שמע הצדיק בעל

התפילין הקדושות על האתרוג המיוחד, ומיד קרא ליהודי בעל האתרוג והתחיל לדבר

עמו בעד האתרוג, באיזה סכום יסכים למכור לו את האתרוג, אחרי דין ודברים ארוך

הסכים בעל האתרוג למכור את האתרוג בעד סכום עצום של כסף. מיד מכר את

התפילין ובכסף שקיבל שילם עבור האתרוג.

כשבא לביתו שמח שמחה גדולה, שאלה אותו אשתו: על מה השמחה הגדולה

הזאת?, עמד וסיפר לה על האתרוג החשוב והיחיד אשר קנה תמורת התפילין.

כשאשתו שמעה הדבר, לקחה את האתרוג ונשכה את הפיתם בכעס גדול וזרקה את

האתרוג על הריצפה, ובכתה ואמרה: לקניית אוכל לילדים שרעבים לא יכולת למכור

את התפילין, ובשביל מצוה עוברת מכרת את התפילין?!.

עמד אותו צדיק משתומם, מצד אחד איבד את התפילין, ומצד שני איבד גם את

האתרוג, צער גדול היה לו, אך עמד ואמר: זה ניסיון מהקב"ה, איבדתי את הכל מה עוד

אני אאבד ואעשה?, עבד על מידותיו והמשיך כמו שלא קרה מאומה. בלילה חלם את

בעל התפילין, אביו הצדיק, שאומר לו בחלום: מצות התפילין ששמרת עשתה רושם

גדול בשמים, ויותר מכירתם תמורת האתרוג, אך יותר עשה רושם המעלה אשר גברת

על עצמך ולא נפלת לכעס ולעצבות, זו המעלה הגדולה ביותר שעמדת בה.

הנה במעשה זה יש לנו לימוד גדול ללמוד, צריך האדם לעמוד איתן ובאמונה

שלמה על עקרונות שהוא חייב לעמוד בהם ואמונות שהוא מאמין, לא להחליף את

דעתו ולשנותה בעד כל דבר שבעולם, ואפילו הלחץ הוא יום יומי, רגע רגע, לחץ רגשי

של האשה והילדים וכו', תעמוד איתן ושום דבר לא ישנה את דעתך.

אך הרבה אנשים אשר האמינו בדבר הלכו עימו שנים רבות ונשארו רק עם

האמונה הזאת לאורך כל חייהם, ידע האדם שיש זמנים שהניסיון יותר גדול לשנות

את האמונה והדרך בשעה המסויימת אשר צריך לעשות את השינוי הזה, וזה לקחת

את אותם תפילין הקדושות אשר הם ירושת אבות ולהחליפה עבור מצוה שהיא רק

לשבעה ימים, מצות אתרוג, כאן זה ניסיון יותר גדול, ויש בו דברים קשים ביותר,

להתנתק מדבר ריגשי, דבר אשר עבר לחץ גדול עבורו ונשאר נאמן לו, עבור אתרוג

לשבעה ימים ואחרי שעמד בניסיון זה בעוז ובתעצומות, יש ניסיון מעבר לזה לאבד

את הכל ברגע, ולא ליפול לא לעצבות שהוא השפלות, ולא לכעס שחורבנו מי ישורנו.

כאשר עובר האדם את סוג הניסיון הזה שהוא ניסיון של גדלות של שפלות ושל

בדידות, זוכה להארה מן השמים ולרוממות גדולה ביותר, השגות אשר אפשר להשיג

בכאלו ניסיונות, קשה להשיג בהרבה עבודה במשך חיים שלמים.

ישנם שני דרכים לעלות לבנין גבוה, דרך מדרגות שזה לוקח זמן ארוך, או דרך

מעלית שזה מקצר את הזמן מאוד, ניסיון זה וכעין זה, זה מעלית מהירה לעלות

לדרגות גבוהות וקדושות.

לכן נשתדל בכח כוחנו בימים אלו לעבוד על עצמנו ושלא תצא תקלה תחת ידינו.

עבודת השם / הירידה תכלית העליה

כשאדם מגיע למעלה הרמה ביותר, יזהר וישמר ששם תחילת הירידה, וכשהאדם

מגיע לתחתית, יאמין וידע, שמשם תחילת העלייה.

וכך מסופר, על אחד הצדיקים הגדולים שחי בדורות הקודמים במצרים, והמלך

אהבו אהבה מרובה ביותר, וכל יום שעבר, מעלתו גדלה ועלתה לפני השרים ולפני

כל טובי העם, עד שבאחד הימים, המלך הכין סעודה גדולה ומפוארת, בעיצומה של

הסעודה, לקח המלך את טבעתו ונתנה, כאות אמון ואות הוקרה, בידי אותו צדיק;

כשקיבל הצדיק את הטבעת וראה את הכבוד העצום שקיבל מן המלך, אמר אותו

צדיק הגעתי למעלה, אשר אין גדולה ממנה, ומפה רק תחל הירידה; מיד רץ לביתו,

השאיר את הטבעת על השולחן, סידר בחופזה מזוודה קטנה עם בגדיו האישיים, רץ

לנמל, עלה על אוניה הראשונה המפליגה מחוץ למצרים וברח והשאיר אחריו את כל

רכושו את כל כבודו ואת כל עברו.

ובאמת כך היה, אותו לילה אחרי הסעודה, ישבו בני משפחת המלך, יחד עם חבריו,

יועציו ושריו ואמרו דברים קשים וחמורים עד שלב המלך, מאוהב גדול, נהפך לשונא

גדול, שלח מיד את השומרים והחיילים לתפוס את אותו צדיק לכובשו ולהוציאו

להריגה.

כשפרצו החיילים לבית הצדיק, מצאו שאינו נמצא שם וטבעת המלך מונחת על

השולחן. אותו צדיק הלך מדחי לדחי, הרעב, המחסור ועוני, היה מנת חלקו ומה שאחז

בו בימים קשים, האמונה והביטחון בהקב"ה.

כך עברו שבועות, חודשים אשר מאיגרא רמא, ירד לבירא עמיקתא והיה עובד

עבודת כפיים מזדמנת, בכדי להשיג, בדוחק, את מאכלו.

באחד הימים, הכיר אלמנה עניה, אשר הסכימה לעשות עימו הכנסת אורחים

ושישן בביתה ולא ילון בבתי כנסיות וברחובות וביקשה ממנו שהיא תשתדל להביא לו

את מאכלו, אפילו שהוא דל, אבל יתחייב לה, שישב כל היום וילמד תורה לע"נ בעלה.

וכך, בעוני, בצער, בדוחק, חלפו הימים; היו ימים אשר היה נשאר רעב, היו ימים

אשר האלמנה השיגה לחם יבש, אך הצדיק, בשמחה מרובה, היה מודה לה' על אשר

גמלהו ועל אשר זוכה לשבת וללמוד תורה. באחד הימים, אשר היו ימי חורף קשים,

וכבר ימים מרובים פת לא באה לפיו והקור והרעב היה מנת חלקו, הכינה האלמנה מרק

דל ונתנה לו לשתות, בתוך שהוא שותה ומשתדל להחיות את נפשו, רואה בתוך המרק

לטאה מתה, באותו רגע קם אותו צדיק והתחיל לשמוח ולשיר ואמר, זו השיפלות

הגדולה ביותר וכרגע, אין יותר שיפלות מזו ומפה, בוודאי עליה גדולה תהיה!

אסף את בגדיו המועטים, הלך לנמל, עלה לאוניה הראשונה הנוסעת למצרים וחזר

למצרים. כשהגיע למצרים, ראוהו כולם וכיבדוהו כבוד גדול וסיפרו לו: המלך רצה

להורגך, משום ששמע לשון הרע ודברים קשים וחמורים עליך, אלא שאחרי זמן, נודע

לו שאותם אנשים אשר דיברו סרה עליך, זממו להרוג את המלך, ומאותו יום, ליבו של

המלך שבור ואינו מוצא מזור לנפשו ומחפש ודורש אחריך.

הלך הצדיק לפני המלך, כשראהו המלך, התפרץ בבכי והחזירו למעלתו הרמה, אך

שאלו המלך: איך באותו לילה, ידעת שסכנה מרחפת על ראשך וברחת?! ענה ואמר

למלך: כשמגיעים לראש הגדולה, משם הנפילה באה, כשמגיעים לסוף הנפילה, משם

העליה מתחילה.

כך בכל ענייני החיים, כשרואה אדם שמגיע לתכלית, מיד יקבל על עצמו דבר חדש

שיתחיל מראשית, משום כשמסיימים דבר, שם מסתיים הכל.

כך מסופר על צדיק גדול, אשר מיימי צעירותו היה חולה במחלות קשות, וכולם

חשבו שלא יאריך ימים, בסוף האריך ימים ושנים. כשכבר היה זקן מופלג, באו תלמידיו

ושאלוהו כל חייך סכנת חיים הייתה מרחפת על ראשך, איך הארכת ימים?! ענה ואמר

להם כל פעם שסיימתי דבר גדול, פחדתי מן המוות, ומיד התחלתי דבר חדש, ובכח זה

הלכתי והארכתי את חיי, מענין לענין.

וזה מה שאמרו חז"ל "ילכו מחיל אל חיל", האדם מחוייב ללכת ממצוה למצוה,

ממעשה טוב אחד, למעשה טוב שני; אל לו לאדם לומר את שלי אני עושה וזה הרגלי,

אלא ילך וימשיך ויקבל על עצמו "חדשים לבקרים רבה אמונתך".

וגם הרשעים הגדולים, כשרואים שהשעה משחקת להם, כשמרגישים את שעתם,

או אז החלה הנפילה, כך מצאנו אצל המן הרשע, אשר הלך אחרי אשתו המרשעת

זרש, אשר הובילה אותו להרס של חייו ומוות של בניו; כמובא במדרשים: המן, עבד

של מרדכי היה, והלך בעורמה וברמאות והתקרב לאחשורוש, וסיפורים רבים ידע

לספר על מרדכי ועל היהודים, מכל דבר ידע לפרש ולהסביר כמה רעים הם היהודים,

דתם שונה, אינם משלמים מיסים למלך, לא נאמנים למלך, ואחרי תקופה של חודשים

מרובים, הצליח להביא את אחשורוש לשנאה עצומה על היהודים, ויחד תיכננו לאבד

להשמיד ולהרוג את כל היהודים, ומי היה המתכנן של כל הרע? זרש! מקנאה אשר

קנאה, רצתה להכחיד אומה שלמה ודחפה וגררה את בעלה המן, לכל רוע אפשרי!

כשהגיע המן לגדולה הרמה ביותר, לבקש ללבוש את בגדי המלך ושאדונו מרדכי

יחזיק את הסוס, כעבד ויצעק: ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, הכל נהפך,

תוכן העניינים

חזון ישעיהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה