חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות נ · נסיון / הנסיון באה לטובתינו
בפרשת המן נאמר )שמות טז,ד(: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים
ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". הרי, שעל ידי המן
ניסה הקב"ה את בני ישראל, אם הולכים הם בדרך ה' או לא.
ואכן, כשנתבונן נראה, שכל חיינו מסובבים ומלאים בנסיונות, ועל כל צעד ושעל
מנסה היצר הרע להחטיא את האדם, ולפגום את מצוותיו, כפי שדרשו חז"ל )קידושין ל,ב(
על הפסוק )תהילים לז,לב(: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", שהיצר הרע מתגבר על
האדם בכל יום, ומבקש להחטיאו. ותפקיד ומטרת האדם בעולם הזה, לעמוד בנסיון
ולהשמר מן החטא. וכל מי שמתבונן מעט, מרגיש בעצמו, שבכל פעולה ומצווה ישנן
מחשבות והרגשות שמעכבות את שלימות המצווה, וזהו נסיון מאת ה'.
וצריכים אנו לדעת יסוד גדול, שהנסיונות חשובים מאוד לעבודת ה' ולהתעלות
הרוחנית של האדם, והנסיון אינו עונש עבורנו, אלא הנסיון בא לטובתנו. משום שע"י
הנסיון אנו מתרוממים ומתעלים ומתקרבים לה'. ופירוש המילה נסיון מלשון נס"" –
עמוד גבוה )בראשית רבה נה,א(, וכשהאדם עומד בנסיון ומתגבר על יצרו, מעלתו גדולה
יותר ממה שהיתה קודם. וצריך להתבונן בזה הרבה, ולהחדיר הדברים ליישבם על
ליבנו, שכל מטרת הנסיון היא לטובתינו ולתועלתנו, ועל ידי כך יהא לנו יותר קל
להתמודד עם הקשיים שמתעוררים במהלך החיים, מתוך שנדע שהכל לטובתנו
ולמעלתנו.
אמנם צריך לדעת, שישנם שני סוגי נסיונות, ישנם נסיונות תדירים שבאים לאדם
בכל יום ובכל עת, כמו הנסיון עם המן שהיה יורד בכל יום ויום, ובכל יום מחדש היו
צריכים בני ישראל לעמוד בנסיון, ולשמור את מצוות ה', שלא להותיר מהמן ליום
שלמחרת. אך ישנם נסיונות קיומיים שבאים לאדם פעם, ונסיון קיומי זה הוא מבחן
חייו, ותכלית כל ביאת האדם לעולם הזה, היא בכדי לעמוד בנסיון זה. ואם עמד
בנסיון דרכו סלולה לעליה והתרוממות, אך אם חלילה נכשל בנסיון זה, הדבר חמור
מאוד, כיון שנכשל בתכלית ומטרת ביאתו לעולם. וכשהאדם מגיע למצב שעומד
בפניו נסיון גדול, והוא מתייסר אם להכריע לכאן ולכאן, וממש נפשו מתהפכת עליו,
בשעה כזו צריך האדם לחזק את עצמו לעמוד בגבורה ולעבור את הנסיון בשלום.
כי מי יודע אם נסיון זה הוא נסיון חייו, הנסיון שעליו עתידים לעמוד כל המשך חייו
וצמיחתו הרוחנית, וצריך להיות חכם לב ולהחליט את ההחלטה הנכונה.
אמרו חז"ל )אבות דרבי נתן ו(, מה היה תחילתו של רבי אליעזר בן הורקנוס? בן עשרים
ושתיים שנה היה ולא למד תורה. פעם אחת אמר, אלך ואלמוד תורה לפני רבן יוחנן בן
זכאי, אמר לו אביו הורקנוס אי אתה טועם עד שתחרוש מלא מענה )שורה ארוכה שבשדה(,
השכים וחרש מלא מענה. אמרו, אותו היום ערב שבת היה, הלך וסעד אצל חמיו, ויש
אומרים לא טעם כלום משש שעות של ערב שבת עד שש שעות של מוצאי שבת.
כשהיה הולך בדרך ראה אבן שדימה )היה דומה לו שהיא דבר מאכל שנתעפש( נטלה ונתנה לתוך
פיו, ויש אומרים גללי הבקר היה, הלך ולן באכסניא שלו, הלך וישב לו לפני רבן יוחנן
בן זכאי.
והנה הקב"ה הערה רוח ממרום על רבי אלעזר בן הורקנוס, ונפשו איותה ללמוד
ולעסוק בתורה, אך אביו ניסה לעצור ולצנן את התלהבותו, ואמר לו שלא כדאי לך
ללמוד כיוון שלא יצליח בתלמודו, כדברי חז"ל )אבות פ"ד מ"כ( שהלומד זקן דומה לדיו
כתובה על ניר מחוק. ואם רבי אליעזר היה שומע לאביו וממשיך לעסוק במלאכתו
כעובד אדמה, בוודאי היה נשאר ירא ושלם ועובד ה' בשלימות, אבל היה נותר עם
הארץ בלא תורה.
וכי נוכל לתאר לעצמנו איזה חסרון ואובדן היה לעם ישראל אם לא היה גדל רבי
אליעזר בבית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, הרי היה זה חסרון שלא יוכל להמנות.
שהרי רבי אליעזר היה מגדולי התנאים, ורבו רבן יוחנן בן זכאי סבר שהוא שקול כנגד
כל חכמי ישראל )אבות פ"ב מ"ט( והיה בור סוד שאינו מאבד טיפה וכל התורה נשתמרה
אצלו, וממנו יצאה הוראה ותורה לעם ישראל, שהרי מפיו תירגם אונקלוס הגר את
התורה )מגילה ג,א(, והעיד רבי אליעזר על עצמו שזרועותיו דומות לשני ספרי תורה
)סנהדרין סח,א(. ואמרו חז"ל )סוטה מט,ב( כשמת רבי אליעזר נגנז ספר תורה, ופירש רש"י
שרבי אליעזר היה בעל הלכות מפי השמועה וסדורות בפיו כאילו כתובים בספר. אך
רבי אליעזר עמד בגבורה בנסיון ומסר נפשו ללמוד תורה, ועל אף דברי אביו חרף את
נפשו למען התורה, ובזכות זה זכה להאיר עיניהם של ישראל.
וזה כוונת התנא במה ששאל, מהי 'תחילתו' של רבי אליעזר? דהיינו, מהיכן
התחילה צמיחתו הרוחנית של רבי אליעזר, וענה התנא, במה שעמד בגבורה בנסיון
ואחז בדעתו שצריך הוא ללמוד תורה, ואף על פי שהיה זה כנגד דעת אביו, בכל זאת
רבי אלעזר עשה את המעשה הנכון ברגע ובשעה הראויה, ועמד בנסיון. וכיון שעמד
בנסיון, זכה למתנת שמים, שהיה מוסר התורה והיה שקול כנגד כל חכמי ישראל.
וכן מוצאים אנו ברבי עקיבא שעד גיל ארבעים היה עם הארץ, וקיבל על עצמו
ללמוד תורה, והיו לו קשיים גדולים בלימוד עד שהתייאש מלימודו, ומובא במדרש
הגדול שרחל אשתו אמרה לו, שילך ללמוד בבית המדרש, ואמר לה רבי עקיבא שהוא
מתבייש מחמת שילעגו עליו שהוא בן ארבעים שנה ואינו יודע דבר. מה עשתה רחל
בחכמתה, אמרה לו בא ונעשה דבר פלא, אמר לה מהו, אמרה לו צא והבא חמור שהוא
ניזוק בגבו, והביא לה. מה עשתה, לקחה עפר והניחה לו על מקום ניזקו, וזרעה שם
זרעים, לימים צמחו על גבו של החמור עשבים. הוציאוהו ביום הראשון לשוק ושחקו
כולם, ביום השני ושחקו עליו, ביום השלישי לא שחקו עליו. אמרו מנהגו של זה כך
הוא. אמרה לו כך אתה, לך ולמד תורה.
והנה אם רבי עקיבא לא היה עומד בנסיון מחמת הבושה, ולא היה מתגבר על
בושת חרפתו, הרי היה מפסיד לעצמו ולכלל עם ישראל את כל המעלות שזכה להם,
שכידוע מעלת רבי עקיבא גדולה לאין ערוך, ואמרו חז"ל שראוי היה שתנתן התורה
על ידו )מנחות כט,ב(, והוא היחיד שעלה לפרד"ס וירד בשלום )חגיגה יד,א(, וכאשר ביקשו
מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקב"ה, הניחו לזקן זה שראוי הוא להשתמש בכבודי
)עי' חגיגה טו, ב(. ורבי עקיבא העמיד את התורה שבעל פה לעם ישראל, וממנו יצאה
תורה והוראה בישראל, עד שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. ולרום
פסגת המעלה, זכה בסוף ימיו, לקדש שם שמים ולמסור עצמו יחד עם חבריו להריגה
על דברי תורה.
וכשנתבונן נראה, שלכל המעלות הנפלאות הללו זכה רבי עקיבא, רק על ידי שעמד
בנסיון הגדול שהוא נסיון חייו, וכבש את מידותיו ובמסירות נפש עילאית הלך ללמוד
תורה, ואף על פי שבתחילה לא עלה יפה תלמודו, בכל זאת התאמץ לעמוד בנסיון,
והשליך את עצמו מנגד כנגד כל הלועגים עליו, עד שזכה להיות ראוי להנחיל את
התורה לעם ישראל.
לכן, בשעה שבאים לפנינו נסיונות גדולים, צריך להתחזק ולהתאמץ לעמוד
בנסיונות, ולעשות את רצון השם בשלמות ובשמחה, כי הנסיון לטובתנו ותועלתנו,
לטוב לנו כל הימים.