חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות נ
נדר / נדרי לה' אשלם
מובא בשם הבעל שם טוב, אשר אחד מתלמידיו היו פניו נפולות, שאלו הבעל שם
טוב; מדוע אתה בצער?, ענה ואמר לו; רבי, יש לי בת ואין לי כסף לנדוניה ולחתונה
ולכן אני בצער גדול מאוד. ענה הבעל שם טוב; לך לעיר פלונית אשר שם יש תלמידי
חכמים ותבחר את התלמיד חכם החשוב ביותר לבתך ותתחייב כל אשר יבקשו ואני
ערב לכל ההוצאות.
כך עשה התלמיד, הלך לעיר ההיא והסתובב עד אשר נתן את עיניו בתלמיד חכם
גדול ואף משפחה מיוחסת ביותר וכן מן המשפחות העשירות בעם ישראל. עמד
בביטחון גדול, באמונה ברבו והתחייב לכל הסכום של הכסף, סכום עצום ביותר וחזר
לביתו שמח וטוב לב.
עברו ימים והנה אבי החתן שלח מכתב למחותנים בצער, שאינו מבין איך לא
שלחו מתנה לחתן כאשר נהוג. תלמיד הבעל שם טוב כאשר קיבל את המכתב, בצער
גדול הלך לרבו הבעל שם טוב והראה לו את המכתב, הבעל שם טוב אמר לו: תתחזק
באמונה הכל יהיה טוב. עברו עוד ימים ואבי החתן שלח עוד מכתב בכעס גדול,
החתונה מתקרבת והוא אינו רואה שום הכנה לחתונה ושום נדוניה ואם לא יראה דבר
בימים הקרובים ישבור את השידוך. תלמיד הבעל שם טוב בצער גדול הלך עם המכתב
לרבו, לשאול מה לעשות. ענה לו רבו: תשלח להם מכתב ותאמר שיבואו כמה ימים
לפני החתונה והוא יעשה הכל ברוב פאר והדר, ויעשה יותר ממה שהתחייב. והנה, כמה
ימים לפני החתונה, מקבל התלמיד מכתב, שבעוד שלושה ימים מגיעים המשפחה
ושמחים ומחכים לראות ולשמוח עם המשפחה החדשה. התלמיד יצא מביתו בבהלה
גדולה לביתו של הבעל שם טוב, בדרך פגש בגביר מעיר אחרת, ששאלו איך מגיעים
לביתו של הבעל שם טוב, ענה התלמיד; גם אני הולך תבא עימי, הלכו שניהם יחדיו.
כאשר הגיעו לפני הבעל שם טוב מיד פתח הבעל שם טוב ואמר: מעשה באדם
אשר היה סוחר עצים, ואונייתו באה עם סחורה מרובה ביותר, והוא הלך לעיר הנמל,
מכר את הסחורה, וחזר יחד עם עגלתו לעירו ובאמתחתו ממון מרובה ביותר. באמצע
הדרך עצר העגלון את העגלה ונכנס אל אחד היערות ובעומק היער עצר, הוציא גרזן
ואמר לאדונו אם לא תיתן לי את הכסף אני אערוף את ראשך. ענה האדון בתחנונים;
תיקח חצי מכספי ותשאיר לי החצי השני, ענה ואמר לו; אני לא אשאיר חצי, משום
שיש בדעתי להוציא אותך להורג בכדי שלא תספר ותתלונן על מעשי. התחנן האדון,
אך העגלון לא הסכים בשום פנים ואופן, ביקש האדון זמן רק לוידוי ותפילה לפני
מותו, הסכים העגלון, קשר אותו על אחד העצים והחל לספור את הכסף, האדון החל
לבכות ולילל בצער גדול על מר גורלו ונדר שאם ינצל וכספו ישוב אליו יתן צדקה
מרובה ביותר.
והנה שומר היער, שמע את הבכי, לקח את כלי נשקו ובא מיד, במיומנות מרובה,
השתלט על העגלון, קשר אותו והציל את האדון. האדון אשר ניצל שמח שמחה
גדולה, חזר לביתו ולמשפחתו. עברו הימים אך האדון לא קיים את נדרו. לאדון היה
בן יחיד ובת יחידה, הבת חלתה במחלה ומתה, וגם הבן חלה והרופאים לא מצאו מזור
למחלתו. אותו גביר עצר את הבעל שם טוב, ובבכי גדול אמר לו: זה אני אותו אדון,
לי קרה כל אשר סיפרת ובני עומד למות. אמר לו הבעל שם טוב: קיים נדרך מיד, ותן
לתלמידי את כל דמי החתונה ברווח גדול ביותר. וכך עשה, עברה החתונה בשמחה
מרובה ובשפע גדול ביותר, ובנו קם ממיטת חוליו בבריאות איתנה.
האדם צריך להזהר בכל כוחו לקיים את נדריו "נדרי לה' אשלם". והכתוב אומר
)קהלת ה,ד(: "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם". הנדר בורא מלאך, ואם לא
מקיימים את המלאך, על ידי קיום הנדר, המלאך הזה נהיה מזיק לאדם וקטרוג גדול.
כמה אנשים פתאום משתנים חייהם ואינם מבינים מדוע, ופשפשו במעשיהם איזה
נדר נדרו ולא קיימו ומה עומד ומקטרג עליהם ומזיק להם.
נקיים הנדרים ונשלים החסר ונקבל על עצמנו קבלות לעשות נחת רוח ליוצרנו
ולעשות רצון בוראנו.
נטילת ידיים / סגולה לעשירות
ידוע שאף מי שלא זכה להשתטח על ציונו של רשב"י, כאשר לומד את תורתו ואת
מעשיו, כמו שהיה על ציונו. והנה, "כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם".
ובזמן קשה זה, אשר אנו עומדים בפני זמנים לא ברורים, וכל יום צרתו מרובה מחברו,
צריך בוודאי גאולה לעולם, ובפרט, בענייני הפרנסה, אשר הולכים וניהים קשים.
וידוע, מעשה המובא בזוהר הקדוש, רבי אלעזר, בנו של רשב"י, היה מהלך בדרך,
ופגש אדם בשם יועזר, שאל אותו מה מעשיך? אמר, אני הייתי מלמד תינוקות ופיטרו
אותי והביאו רב אחר, ולא רצו לצערני, ורצו שאהיה עוזר של המלמד, אך לא רציתי
להיות נטל ויצאתי לדרכי. והנה כעת, אני לא עושה מאומה ואין לי פרנסה, אך אין לי
טענות על שום דבר. אמר לו רבי אלעזר: בוא איתי ואקח אותך לרשב"י, אבי, ותשמע
ממנו שיעור תורה. הלכו ובאותו הזמן, רשב"י נתן שיעור בעניין כוחה של נטילת
הידיים, שמע אותו יועזר את הדברים והתחזק מאוד. בסיום השיעור, ישבו התלמידים
לאכול, ראה רשב"י את יועזר נוטל ידיו וכמו שאמר רשב"י, נטילה בדקדוק וברווח
מביאה לעשירות, ונטילה לא טובה מביאה לעניות. דקדק, ורשב"י ראה הדברים וברכו
לעשירות, ואותו אדם זכה לעשירות גדולה.
הנה תורתו של רשב"י, לסלוח לא להעמיד את הדין, גם אם פיטרו אותך ואתה לא
אשם ואין לך מקום פרנסה, תקבל את הדין באהבה ומה' יצא הטוב!
ודקדוק בענייני נטילה וכן במצוות, מביא את האדם לתכלית האושר והנחת.
נתפלל להקב"ה בזכות רשב"י, נלמד לקבל הכל באהבה ולדקדק במצוות קלה
כבחמורה ובנטילת ידיים שסגולת העושר בה. ונזכה לגאולה שלמה.
נטילת ידיים / תיקון המצוה
ידוע, דכל המזלזל בנטילת ידיים, נופל לעניות "על נטילת ידיים" - ר"ת עני.
ובשם האר"י הקדוש, מובא כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם ובא לידי
עניות, וידוע דכל האוכל, בלי נטילת ידיים, יתגלגל במים.
וידוע מעשה המובא בזוהר הקדוש, על מלמד תינוקות אחד, אשר פיטרוהו
מעבודתו והביאו מלמד מומחה יותר, לא רצה להציק ולהפריע לאותו תלמוד תורה,
אפילו שהציעו לו מלאכה במקום, הלך והתרחק לו, פגש אותו רבי אלעזר בנו של רבי
שמעון בר יוחאי, אמר לו: מדוע עצוב אתה? סיפר לו את המעשה, אמר לו רבי אלעזר
בוא איתי לאבי, לרבי שמעון ותשמע שיעור תורה ממנו. נכנס אותו אדם, לפני רבי
שמעון ורבי שמעון היה נותן שיעור בעניין כוחה וסגולותיה של נטילת ידיים. כשסיים
רבי שמעון את השיעור ישבו התלמידים לאכול, רבי שמעון קם ליטול את ידיו וראה
את אותו אדם נזהר מאוד בנטילת ידיים. התפלל עליו רבי שמעון ואמר: יהי רצון
שתזכה לעשירות גדולה. מאותו יום זכה אותו אדם ונהיה לעשיר מופלג.
ערב שבת קודש, זה זמן של קבלות רוחניות ונשתדל, בכל כח, להקפיד בנטילת
ידיים להתחזק ולהשתדל, להשפיע על אחרים, שאף הם יתחזקו במצוה גדולה זו.
וצריך לדעת, שיש כוונות גדולות על פי הקבלה בנטילת ידיים, אך רבנו הנועם
אלימלך אומר יסוד גדול: מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ופירש ואמר, יש אחד
שיכול לתת צדקה, או יכול לעשות מעשה טוב, אבל אינו יודע לכוון בעת המעשה ויש
אחד, שיודע לכוון את הכוונות אבל אינו יכול לעשות את המעשה. מה עושה הקב"ה?
לוקח את המחשבה הטובה, את הכוונות ומצרפם למעשה, מחבר בין שני אותם יהודים
ועושה אותם מקשה אחת, זה המכוון וזה העושה, הופכים למקשה אחת.
ועל פי יסוד זה, חשבנו לבאר ולומר מעשה ברבי חנינא בן דוסא, אשר חז"ל
מספרים עליו, היה עני מרוד, עד שהקב"ה העיד ואמר עליו: כל העולם כולו ניזון
בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב )כמות( של חרובים.
כאשר ראה, שכולם עולים לרגל לירושלים ומעלים זבחים ונדרים ונדבות, אמר:
הכל מעלים ואני איני מעלה, יצא חוץ לעיר וראה אבן אחת ופיתחה וסדקה ואמר
להעלותה לירושלים, נזדווגו לו חמישה בני אדם, אמר להם: מעלים אתם לי את האבן
הזאת לירושלים אמרו לו: תן לנו 5 סלעים ואנחנו מעלים לך את האבן לירושלים
ובלבד, שתיתן אצבעך עימנו. נתן אצבעו עימהם ונמצאו עומדים בירושלים וביקש
לתת להם הסלעים ולא מצאום.
נכנס ללשכת הגזית אמרו לו שמא מלאכי השרת הם וקראו עליו הפסוק "חזית
איש מהיר במלאכתו" ואפשר לבאר ולומר, על פי היסוד אשר אמרנו, רבי חנינא בן
דוסא היה עני, לא היה לו איך לקיים את מצוות צדקה, אך הייחודים והכוונות בעשיית
המצווה היה לו;
מה שלא היה לאחרים וכאשר, ראה שכולם עולים לירושלים, עם המצוות בידיים,
יצא מחוץ לעיר להיות לבד, לייחד יחודים ולכוון כוונות, ואבן אחת, זוהי מצווה אחת,
כמו שחז"ל דרשו ואמרו: כל מצווה היא אבן בירושלים ואותה אבן זוהי מצווה, אשר
לא היה מי שיכוון עליה כוונות הראויות, וה 5- אנשים, או מלאכים, הם 5 חלקים: נפש,
רוח, נשמה, חיה, יחידה והם אשר סייעו לו להרים את אותה אבן, את אותה מצווה
לירושלים של-מעלה. אך אמרו לו תיתן את אצבעך עימנו, חוץ מהיחודים והכוונות,
אשר אתה מכוון, תעשה גם השתדלות בגופך, אפילו באצבע לעזור מעט במצווה.
וברגע אחד, העלה רבי חנינא בן דוסא את המצווה עם כוונותיו, למקום המעולה
ביותר ללשכת הגזית וזהו חזית איש מהיר במלאכתו, שבמהרה, חזית וראה איש אשר
קיים מצוה בלי כוונה, ומהר במלאכתו, הרים את המצווה למקום גבוה.
ולכן, ידע האדם: הרבה פעמים הוא עושה מצווה, אך עדיין, המצוה לא שלמה
וחסר בה כוונה עד שמוצאת המצווה בן זוג, של כוונה, עולה ומתעלה ומגיעה למקום
גבוה ואז שפע וכל הטוב נשפע עליו.
ולכן, לפעמים שלמות המצווה, יכולה להתעכב חודשים ושנים ולכן, מתפללים אנו
להקב"ה "ותן חלקנו בתורתך" שהחלק שעשינו במעשה ימצא את כוונות התורה ואז
יתחבר למקום גבוה ואז תשרה שכינה על מעשה ידינו ואז נזכה לחיים טובים.
ולעולם לא יפול האדם ביאוש, שעשה הרבה ואין לו כח, חס ושלום, להמשיך,
משום שכמה שיותר נסיונות והתמודדויות, אשר עוברים על האדם ידע שיש לו כח
לעמוד איתן בכל הדברים.
וידוע על המעשה, באחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא, אשר היו יוצאים
לגלויות ולסיגופים ובאחד הימים, אשר היו בצום ימים רבים ובעבודת ה' בגופם
מפרכת, הגיעו לאפיסת כוחות ושניהם שכבו בשדה בלי כח לעמוד על רגליהם. והנה,
עוברת לה עגלה מלאה בתבואה ואחד מן השקים נפל מן העגלה צעקו רוכבי העגלה
לאחים הקדושים, בבקשה תרימו לנו את השק לעגלה, באפיסת כח, ענו ואמרו להם:
אין בנו כח לזוז ממקומינו, צעקו להם שוב ודאי אתם יכולים, אמרו האחים הקדושים:
אין דבר סתם, בעולם וזה אות וסימן מהשמים שעייפות הגוף שלנו, זה יצר הרע וודאי
יש לנו הכח, עם כל הרגשת החולשה, לקום ולהמשיך בעבודת ה', אספו כוחות וקמו
והמשיכו לעבוד את ה'.
יש בכוחו של של כל אחד, כוחות עצומים ורק צריך לדעת, איך לאסוף אותם
וכאשר האדם אוסף אותם נכון, מגיע למקומות נשגבים.
נס / הנס נמדד לפי האדם עצמו
האם אדם שנעשה לו נס, מראה על צדקותו של האדם או להיפך, כדברי חז"ל: "כל
הנעשה לו נס מנכין לו מזכויותיו"?
והנה, כשנתבונן בדברים אלו, נמצא, שזוהי מחלוקת בגמרא, על המעשה המובא
על אדם, אשר מתה אשתו והניחה לו בן קטן ולא היה לו איך להאכילו ונעשה לו נס
ומאצבעו יצא חלב וכך האכיל את בנו. והגמרא מביאה שני אמוראים חולקים: אחד
אומר, צדיק גדול האדם הזה, השתנו לו סדרי מעשי בראשית, השני אומר, לא, אם היה
צדיק הקב"ה היה מגלגל לידו כסף בכדי לשלם למנקת שתניק את בנו.
אם כך, צריך להבין מה דרגתו של אדם, הנעשה לו נס? וכשיותר נתבונן, נמצא
במדבר כמה ניסים נעשו לבני ישראל, כמה שינוי סדרי מעשי בראשית נעשה עבורם.
נקרע להם הים, הקב"ה נתן להם את המן 40 שנה ועוד ניסים ונפלאות מרובים.
אם כך, נדון את הניסים האלו לגדולתם או לחובתם, של דור יוצאי מצרים? וכן, על
ניסך ועל נפלאותיך, האם לזכות או לחובה?
וידוע, המעשים המובאים בגמרא, על התנא הגדול, רבי חנינה בן דוסא, אשר סידרי
מעשי בראשית נשתנו לו, כאשר ביום שישי, אחרי תפילת ליל שבת, בא לביתו ומצא
את בתו הצדקנית, בוכה. שאלה, מדוע את בוכה? ענתה ואמרה לו: מצטערת, אני
במקום להדליק נר שבת בשמן, שמתי חומץ ותיכף הנרות יכבו. ענה רבי חנינה ואמר:
האומר לשמן וידלק, יאמר לחומץ וידלק. ואמרו חז"ל: חומץ זה דלק, עד מוצאי שבת
ואף הבדלה עשו מן החומץ הזה.
וכן, עוד מעשה מובא בגמרא, על בתו של רבי חנינה בן דוסא, אשר בכל יום שישי,
הייתה מדליקה את תנורה ריק. רק גחלים היו מעלים עשן, אך קמח לא היה לה ללוש
ולהכין את עיסתה וחלותיה לשבת. באחד הימים, אחת השכנות רבה עימה, וצעקה
ואמרה לה: את סתם מדליקה את התנור, אין לך קמח ללוש חלות. התביישה בתו של
רבי חנינה, נכנסה השכנה לבזותה והנה, בתוך התנור, נעשה נס, חלות מן השמיים.
אם כך, עולה כמה תמיהות, א - האם שני מעשים אלו, מורים על גדולה, או על
חוסר מעלה וניכוי מן הזכויות. ב - קשה, מדוע הגמרא מדגישה שבמוצאי שבת ברכו
"מאורי האש" על הנר שדלק בחומץ?