חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ח · חורבן / לקשר את הצער הפרטי לכלל
כל צער אשר פוקד את האדם בחייו, צריך האדם לקשור את הצער לחורבן בית
המקדש, ומי שעושה כך קושר את הצער הפרטי לצער הכלל, ויותר מכך לצער
הדורות שעברו.
וידועה הגמרא במסכת סנהדרין )קד,ב( ובמדרש איכה: אשה אחת הייתה גרה
בשכנות עם רבן גמליאל, והיה לה בן חשוב מאוד, ומת באסון בקיצור ימים, והייתה
האם בוכה על בנה כל הלילה והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר בחורבן
בית המקדש, והיה בוכה עימה עד שנשרו ריסי עיניו, כשתלמידיו הרגישו וראו הדבר,
עמדו ופינו אותה משכנות עם רבן גמליאל.
הנה גמרא זאת תמוה בעיננו שנים רבות, ונראה לבארה. הנה כשיש לאדם צער
פרטי צריך להצטער, ומתוך הצער הפרטי, להיזכר ולקשור הצער הפרטי בחורבן בית
המקדש, וכאן רבן גמליאל כל הימים היה שומע את צערה ומצטער עימה על מות
בנה, ומן הצער הפרטי של מות בנה היה נכנס לצער הגדול של חורבן בית המקדש,
אם כן, צער בית המקדש היה צער של תולדה של צער פרטי, ומצער של פרט נכנס
לצער של חורבן הבית, זה צער טוב לימים מסוימים, אך התלמידים של רבן גמליאל
ראו שהצער על החורבן נהיה רק תולדה של צער פרטי, לכן לא קיבלו זאת והעבירו
את האשה למקום אחר לגור.
הנה מגמרא זו לומדים לימודים חשובים ביותר, צריך לבכות ולהצטער על צרת
חברך בכל כח ולהרגיש שהיא צרה שלך, בגדר של עימו אנוכי בצרה, ועד שריסי עיניו
של רבן גמליאל נשרו לו התלמידים לא ראו לנכון לעשות מאומה. ואחרי שנשרו
הריסים והבינו התלמידים שמצער הפרטי של האשה עובר רבן גמליאל לצער החורבן,
כי כך צריך לנהוג להתחיל בצער הפרטי ולהמשיך לצער הכללי, עצרו התלמידים,
משום שצער החורבן צריך להיות לאחר זמן ארוך כל כך, צער על החורבן, אינו דומה
תולדה לצער הראשון, ולכן עשו את מעשיהם והעבירו את האשה לגור במקום אחר.
וזה דברי הכתוב )ירמי' ו,כו(: "אבל יחיד עשי לך", יש זמנים שהאבל צריך להיות יחיד.
הנה קשה, בזמן חורבן בית המקדש היו צדיקים וחסידים גדולים מאוד, ואיך לא
עמדו בתפילות ותחנונים לפני הקב"ה לבטל החורבן, ואם החורבן זו הייתה גזרה שאי
אפשר לבטלה, לפחות לעצור את כל השפיכות דמים הגדולה אשר הייתה בזמן ההוא,
נהרות של דם נשפכו בעם ישראל, ואיך לא עצרו הגזרות הקשות האלו.
מובא בספרים הקדושים ובשם רבי משה גלאנטי זצוק"ל, ששני כתות יש בסיטרא
אחרא, שם אחת "מחלת" ושם השניה "לילית", למחלת יש 478 חיילות כמניין מחלת,
ולילית יש 480 חיילות כמניין לילית. והם ממלאים חלל העולם בכל זמן בימות השנה,
שני כוחות אלו מחלת ולילית אינם מסתדרים, ומלחמה גדולה יש בניהם, כי כוחה של
מחלת היא כח של מחול ושמחה של עוונות ודברי ליצנות וקלות ראש, וכוחה של
לילית היא כח של בכי יללות ועצבות גדולה מאוד. וכך כל השנה הם נלחמים, שמחה
של עוונות ומרה שחורה ועצבות, ובין המלחמה של שניהם הישועה של עם ישראל,
והשקט מן הקטרוגים והדברים הקשים והרעים.
והנה בזמן חורבן בית המקדש, התאחדו שני כוחות הטומאה האלו יחד, להילחם
עם עם ישראל, ובאותו זמן נסתמו כל התפילות של עם ישראל ושל הצדיקים הגדולים.
וידע האדם שהדרך להחליש את הכוחות האלו, ועוד כאשר האדם מרגיש שדברים
סגורים לו וממש נלחמים בו כוחות יותר חזקים ממנו, יכניעם בדרכם, כנגד מחלת
יעשה מחול ושמחה של מצוה, ירבה שמחות של מצוה, סעודות של מצוה, שמחה של
תורה וכו'. וכנגד לילית ירבה בכי על חורבן בית המקדש, על פטירת צדיקים מן העולם,
וכך מחלישים את כח שני הדברים הקשים והרעים אשר אורבים לכל אחד בדרך.
ומשלו חז"ל, משל על עם ישראל עם השני כוחות של הטומאה: מעשה ביהודי
אחד אשר הלך ביער ועימו אוצר גדול של כסף וזהב, ברבות ההליכה התעייף ועצר
לישון, הנה שני גנבים עקבו אחריו לגנוב לו את כספו, ואחד לא ידע מן הגנב השני.
כשנרדם הראשון בא לגנוב, התחיל לנגוע בתיק עם האוצר, ופתאום גם הגנב השני
הגיע ומצא את הראשון נוגע, וכך החלו להלחם מלחמה קשה בינהם שני הגנבים,
בינתיים התעורר היהודי מיד לקח את האוצר וברח.
כך יהודי, יש שני כוחות קשים שרוצים לקחת ממנו ולשבות את הנשמה הטהורה,
וכל אחד מהם אורב לשעה המתאימה, שמחת העוונות ההוללות הקלות ראש מנסה
להרוס את האדם, ומצד שני הכח של העצבות והצער והמרה השחורה מנסה אף היא
להחריב את חיי האדם ולגנוב לו את האוצר הטמון בו.
יתעמק האדם בנפשו וימצא שרוב חייו נמצא במצבים קיצוניים, או שמחה של
ריקנות והוללות או עצבות ומרה שחורה, ויחשוב על מה אני שמח, על עוד דבר רע,
על עוד הוספה של דברים בטלים, או על מה אני עצוב על חורבן בית המקדש או
על מחלוקת או פגיעה אשר נפגע על דברים בטלים. וידע או שנשלט באותו זמן או
ממחלת או מלילית, וכאשר ירבה במצוות של שמחה ובצער של תורה ושל חורבן בית
המקדש, דוחק הוא את הסיטרא אחרא ומחזק הוא את מלכות שמים.
בימים אלו אשר רואים בעוונות הרבים איך כח הסיטרא אחרא מתחזק בעצבות
וביאוש, נדע איך להכניע את כוחות אלו על ידי צער על חורבן בית מקדשנו, ואת כל
הצערים הפרטיים אשר לוקחים אנו על נפשנו, נתעמק בהם ונגיע לצער חורבן בית
מקדשנו.
ונחזק עצמנו באמונה בהקב"ה, ונדע שחיינו בתוך מלחמה בין כח שמחת הטומאה
לבין כח עצבות הטומאה, ונדע לילך ביניהם כאותו יהודי שנתן להם ללחום וברח עם
האוצר.