חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ח
חברים / לא להיגרר עם הזרם
יש להשתדל לראות כל אחד את מעלת חברינו ולא חסרונו, משום שבדור זה, אחד
מן עצות היצר הרע, הם לראות רק את הרע בחברינו ולא לראות את עצמנו.
אמרנו כמה פעמים בשיעורים הקדושים, משל, אשר מוסר גדול יש בו: מעשה
בעשרה עיוורים אשר רצו לעבור נהר גדול, אשר הזרם בו היה חזק ביותר, פחדו
העיוורים פחד גדול ביותר שאחד מהם או כמה יסחפו במים, ישבו וטיכסו עצה, בפחד
ואימה, מה לעשות, ואחרי מחשבות מרובות, החליטו שכל העשרה יחזיקו את ידיהם
חזק מאוד האחד עם חבירו, וכך יעברו הנהר וישמרו איש את רעהו. וכך עשו, נכנסו
בפחד ואימה שלובי ידיים איש לרעהו. והנה כשהגיעו לצד השני של הנהר, אמרו:
כעת אחר שעברנו, החשוב שבינינו יספור את העוברים, לראות שכולם עברו בשלום
את הנהר. וכך עשו, הבכיר שבחבורה החל לספור את חבריו, והנה שוד ושבר, סופר
את חבריו ומוצא שרק תשעה יש, ביקש ראש החבורה מחברו הקרוב: תספור אתה,
וחברו סופר ואף הוא סופר תשעה, אחד חסר!. השלישי סופר ואף הוא מוצא תשעה!.
מרחוק עמד איש פיקח וראה את כל אשר קורה, וצחוק גדול היה בליבו, רץ
לקראתם ואמר: אני אספור אתכם, עמד ונתן לראשון מכה בידו, הראשון צעק, אמר
להם: הנה אחד, לשני נתן מכה בידו ואף הוא צעק, אמר: הנה שניים, וכך המשיך עד
אשר הגיע לעשר. והנה פלא לחבורת עוברי הנהר עשרה חברים, לא חסר אחד. אמרו
לו העיוורים: איך אתה ספרת עשרה ואנו ספרנו כמה פעמים והגענו רק לתשעה.
ענה ואמר להם: זה דבר עתיק יומין ובעיה גדולה בעולם, התרגלו העולם לספור את
כולם, אך את עצמם שוכחים לספור, וכך ממשיך העולם, כל אחד רואה את חבריו ואת
נגעיהם, אך את עצמו שוכחים לספור ולראות.
נשתדל בכל כוחנו, לראות את נגעי עצמנו ולתקן את דרכינו ורק אחרי כן לנסות
לתקן ולחפש בנגעי חברינו.
צריך האדם להיזהר זהירות גדולה ביותר, לא ליפול בידי הזרם של החברה, החברה
של היום דוחפת את האדם, ומדרדרת אותו למצב שלא יראה את עצמו ואת נגעיו
ונהיה כסוס שוטף במלחמה.
וכמשל אשר משלנו לפני שנים, על איש בעל תאוות גדולות אשר היה גם חכם
ובעל כח גדול וחזק. בכל יום היה שוחט כבש בבוקר לאכילתו וכבש בצהריים לאכילתו
ועוד אחד בערב. הכבשים פחדו וראו איך כל יום שוחטים שנים או שלושה כבשים.
והיו, מן הפחד, בורחות ליער, ואותו בעל תאוה היה צריך בכל יום ללכת לחפש את
הכבשים ביער. החליט האדם לילך בדרך חדשה, לקח את הכבשים והסביר לכל כבש דבר
אחר, לכבש אחד הסביר שהוא בכלל אריה ובכלל לא כבש, לכבש השני הסביר שהוא
אדם, ולעוד אחד הסביר שהוא נמר, וכך כל כבש הסביר דבר אחר לגמרי. וכך הכבשים
הפסיקו לפחד והיו הולכות בכל יום למרעה, וחוזרות שמחות מבלי פחד שישחטו
אותם. וכאשר היו רואות ששחטו כבשה היו אומרות, זה כבש אני אריה, השני היה
אומר אני נמר וכו'. וכך אותו בעל תאוה, בלי דאגה ועמל, אכל ושחט ואכל.
כך היצר הרע לא נותן לאדם לעצור ולחשוב לאן הוא מגיע ומה יהיה עימו. ואם
מתחיל האדם לחשוב ולדאוג ממעשיו, היצר על ידי שליחיו הרבים, מסביר לו שבכלל
דבר זה אינו נוגע אליו, הוא זה דבר אחר לגמרי.
נדע בחיים האלו לעבוד על עצמנו, לעצור ולדעת מי אנחנו, ולספור גם אותנו,
ולראות את מעשינו, ולא לחיות בחיים שאולים ומזוייפים, עד שיגיע הזמן והיצר יפיל
את האדם בבור עמוק אשר מי ישורנו.
חגים / הושענא רבה ושמחת תורה
חשיבות התורה יום הושענא רבה, שהוא גם ערב החג הקדוש, חג שמיני עצרת
- שמחת תורה, שבו אנו שמחים ומודים לקב"ה על שזכינו שוב לסיים את התורה
הקדושה, וזכינו למחילת עוונות.
מובא בספרים הקדושים, שיום הושענא רבה נקרא בשם זה, כיון שנ"א ימים אנו
מרבים בתפילה ותחנונים לה', ויום הושענא רבא הוא היום הנ"א, יום החיתום ומסירת
הפתקאות. ואנו מתפללים לה' "הושע-נא" הושע אותנו בנ"א ימים שאנו זועקים
אליך. ולכן, כאשר מאמינים אנו ובטוחים שנחתמנו לחיים טובים ולשלום, עושים אנו
שמחה גדולה.
מובא במדרש )קהלת רבה א, א( על הפסוק )מ"א ג,טו( "ויבא )שלמה המלך( ירושלם ויעמוד
לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו", א"ר יצחק, מכאן שעושין סעודה
לגמרה של תורה, מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר )שלמה המלך( שלשה ספרים הללו,
משלי ושיר השירים וקהלת. ומכאן מקור ויסוד למשתה ושמחה שנוהגים לעשות
בשמחת תורה, לשמוח ולהלל לה' על שזכינו לגמרה של תורה )שו"ע או"ח תרס"ט(.
וכתב בספר 'בכורי יעקב', שיש המזלזלים בשמחה זו, ורעה עושים, וביזוי כבוד
התורה גרם שהתורה מונחת בקרן זווית.
לכן עיקר העבודה ביום קדוש ונשגב זה, היא, להחדיר בנפשנו כי קיום ולימוד
התורה, היא השמחה הגדולה ביותר והתענוג הנשגב שיש לאדם עלי אדמות, וע"י
הכרה וידיעה זו תהא השמחה באה ועולה וממלאת את לב האדם.
אמרו חכמים )נדרים פא,א(, אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב )ירמיה ט,יא( "מי האיש
החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ", דבר זה אמרו
חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר
)שם יב( "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם", אמר רב יהודה אמר רב,
שלא בירכו בתורה תחילה. ופירש רש"י ז"ל, כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין
לפניה.
והדבר קשה להבין, וכי מפני שלא ברכו ברכה קודם לימוד התורה נענשו בעונש
כ"כ חמור, ומדוע הברכה מעכבת כ"כ עד שנגזר מחמת כן עונש כה קשה, ובאף מצווה
לא מצינו שהברכה מעכבת כל כך?
הנה כל אדם צריך לחזק בדעתו שכל השפע שבא לעולם הוא ע"י לימוד התורה,
ואין קיום לעולם כלל בלי עמל ולימוד התורה, ואם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים
וארץ לא שמתי. וכאשר האדם דואג לרוחניות שלו וקובע עיתים לתורה ומחזיק לומדי
תורה, בזה זוכה לקבלת השפע והברכה מאת השי"ת. אך אם האדם סבור שאפשר
לעולם להתברך גם בלי התורה, עי"כ ח"ו מגיע מצב של אבדה הארץ, ומחמת שלא
ברכו בתורה תחילה ועם ישראל לא הרגישו שהטוב והשפע האמיתי טמון בתורה,
ושזו תחילת הברכה עצמה, וממנה באה ונמשכת הברכה כולה לעולם, לכן נענשו
שאיבדו את גשמיותם והארץ נהפכה שממה כמדבר
מובא בטור אורח חיים )סימן תרס"ט( שביום שמחת תורה רגילין להתחיל לקרוא
מיד בבראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג, לומר, כבר סיימו אותה ואינם
רוצים לקרותה עוד, עכ"ל. ונראה לומר עוד בטעם המנהג להתחיל את התורה מחדש
בקריאת פרשת בראשית סמוך ונראה לשעה שסיימנו את ספר דברים, ללמדנו, שאין
מציאות של סיום והפסקה כלל מלימוד התורה, והתורה היא כדמיון הגלגל החוזר,
שאין לו תחילה וסוף, כך התורה הקדושה, אין בה תחילה וסיום, אלא החיוב ללמוד
ולהגות בה הוא ללא הפסק ועצירה כלל. מכיוון שהתורה היא תורת חיים נצחית,
וממנה כל חיות האדם, והפורש ממנה הוא פורש מן החיים, והעוסק בה זוכה לחיים
נצחיים. לכן מיד בסיום התורה מתחילים אנו ללא הפסק שוב מבראשית, להוכיח
ולגלות שאיננו עוזבים את התורה ואפילו לשעה קלה.
וזה מה שאנו מודים ומברכים להקב"ה בכל יום: "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו
והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", והיינו, שע"י התורה
הקדושה שהיא נצחית וקיימת לדור דורים, יש לנו יכולת ואפשרות לזכות לחיי עולם,
חיים נצחיים שאין להם סוף וגבול. וע"י שנחנך את בנינו וננחיל להם את דרך ה'
לעשות צדקה ומשפט, בזה אנו קונים לעצמנו חיי עולם ונצח. וע"כ אנו מוסיפים
להתפלל: "הוא יפתח לבנו בתורתו וכו' לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה", שכיון שאנו
רוצים לזכות לחיי עולם נצחיים, ע"כ אנו מבקשים שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה את
בנינו ח"ו, אלא כולם יהיו זרע ברך ה' עוסקים בתורה ובמצוות, ועל ידי כך נוכל לזכות
לחיי עולם, שמי שיש לו המשך למורשתו ולתורתו, אינו נחשב כמת מן העולם, אלא
נחשב בכלל מה שאמרו חז"ל )ברכות יח,א( שצדיקים לאחר מיתתן קרויים חיים
מספרים חסידים, שפעם נכנס יהודי פשוט אל רבנו שניאור זלמן מלאדי זיע"א,
בעל "התניא", ושאלו: מה עניין יום שמחת תורה, ענה לו ואמר: יום שמחת תורה הוא
כמו תמצית מרוכזת שמספיקה להמתיק כמות גדולה של מים, כך יום שמחת תורה
הוא תמצית השמחה של כל השנה, וממנה נמשכת השמחה לכל השנה כולה.
חגים / ט''ו באב
ט"ו באב, יום, אשר לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב.
והרבה פרושים פרשו חז"ל, מה המיוחדות של יום זה:
אחת מן הסיבות היא, כאשר בני ישראל בכו באותו לילה קשה, ליל תשעה באב-
ביום שחזרו המרגלים לרגל את ארץ ישראל והביאו את דיבת הארץ רעה ואמרו על
ארץ הקודש "ארץ אוכלת יושביה היא" - נגזר על אבותינו להישאר עוד ארבעים שנה
במדבר ושכל הדור ההוא ימות במדבר. ביום קשה זה, תשעה באב נחרב בית ראשון
ובית שני וכל הצרות הרעות אשר עברו ועוברים אנו, עד היום, מיום קשה זה תשעה
באב. ועונש הדור ההוא, דור המדבר היה, שבכל שנה, בתשעה באב, כל הגברים היו
חופרים לעצמם קברים ובליל תשעה באב נכנסים ושוכבים בקבר ומחכים לבוקר.
במשך 40 שנה, כל בוקר של תשעה באב, היו מתים אלפים ורבבות בעם ישראל,
להשלים את הקללה והעונש, אשר גזר הקב"ה, שימותו כל דור המדבר, במדבר ומה
שנשאר לבני משפחת הנפטר, למלא את קיברו בחול, משום שכל הנפטרים כבר שכבו
בקברם. בשנה האחרונה לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל, ליל תשעה באב, כל
שארית הפליטה, חפרו את קבריהם ושכבו בתוך האדמה, מחכים לבוקר לראות, מי חי
ומי מת, כמידי שנה ושנה ב 40- השנים האחרונות. אך בבוקר מנו וספרו והנה, כולם
חיים ולא נחסר אחד, אשר החזיר את נשמתו לבורא עולם. חשבו עם ישראל, שטעות
נפלה בחישובם ואין היום ליל תשעה באב, אלא למחרת.
למחרת, שוב, כולם שכבו בקבריהם וחשבו שזה הלילה תשעה באב ושוב, כולם
חיים וקיימים. שוב, בלילה השלישי, חשבו שטעות בידם ואף בבוקר ראו שכולם חיים,
המשיכו כך, עד ליל ט"ו באב.
בכל לילה חפרו את קבריהם ומחכים אולי, היום יום פקידה עד ליל ט"ו באב, אשר
אז הבינו, שוודאי הלבנה בגדולתה ובודאי עבר תשעה באב ולא נפל טעות בחישובם.
עמדו בשמחה גדולה והבינו שהגזרה הסתיימה וקרובים הם להיכנס לארץ הקודש.
מאותו יום, כוח של ט"ו באב, כח של שמחה, כח של גדולה ולא היו ימים טובים
לישראל כט"ו באב ונדע, שביום זה, יש כוחות גדולים וחזקים, שערי שמים פתוחים,
הקב"ה משפיע שפע ממרום ושמחה מגן עדן מקדם מושפעת מכל העולמות.
והנה, ביום של רוממות הנפש, צריכים לחזק מידה ויסוד גדול בחיינו והוא ההשכמה
בבוקר וידע האדם, שכאשר הוא מקפיד להשכים, בכוחות נפש חזקים והוא מעורר את
השחר, הוא זוכה שיום זה יהיה מבורך ומוצלח בכל העניינים, אך כאשר נגרר האדם,
אחרי היום הוא משכים, כי אין לו ברירה ונסחף ונגרר לתוך היום, היום הוא לא יום
מבורך ומוצלח אצל אותו אדם.
ואמרו חז"ל: "קומו רוני בלילה" ראשי תיבות "בקר"; כאשר, האדם קם בבקר
מוקדם והוא מעורר את השחר, מעלתו כמו שלמד כל הלילה כולו. והגמרא במסכת
שבת פ"ו אומרת: כל עליותיו של משה, בהשכמה היו. משה בהשכמה עלה ובהשכמה
ירד, פירוש, כל העליות של האדם צריכות להיות בהשכמה מכח הבוקר. והנועם
אלימלך אומר: כי להשכים בבוקר, ללמוד, לא רק ללימודו זה מועיל, אלא גם לגבי
יראת שמים. ואפשר לדקדק ולומר "בוקר ויודע ה' את אשר לו" שהכל תלוי בבוקר איך
האשמורות הבוקר שלך, שם ויודע ה' את אשר לו; ניכר מהבוקר מיהו עובד ה' באמת.
אך ידע האדם, שגם בלילה, כשהולך לישון, צריך לישון בקדושה ובטהרה, כדברי
הגמרא בברכות י"א: כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן, אין מבשרים אותו בשורות
רעות, שנאמר במשלי: "ושבע ילין בל יפקד רע".
וידוע המחבר בשולחן ערוך מתחיל את סדר היום ואומר: יתגבר כארי לעבודת
הבורא והרמ"א הוסיף עליו הגהה: בשכבו על משכבו, ידע לפני מי הוא שוכב ומיד
שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה.
זו ההלכה הראשונה בשולחן ערוך. וקשה מה ההגהה של הרמ"א שמדבר על
שינה? אלא הקימה בבוקר, קשורה לשינה בלילה; אם השינה בלילה, בצורה הגונה,
צנועה וקדושה, הקימה בבוקר היא "קומי רוני בלילה" שזה ראשי תיבות ב.ק.ר.
אך אם האדם, ישן כאחד הפוחזים והריקים, אף הקימה בבוקר מתחילה בצורה
קשה ורעה.
חודש אב / חודש שממעטין בשמחה
"משנכנס אב ממעטים בשמחה"
וידוע, שימים אלו, היו הקשים ביותר לעם ישראל בכל העיתים ובכל הזמנים וצריך
להקשות: בדור חורבן בית המקדש, היו צדיקים וקדושים, אשר אין לשער ולתאר את
קדושתם וגדולתם, רבי צדוק, רבי יוחנן וכל גדולי עולם אשר היו בדורות ההם, איך
תפילותיהם ותחנוניהם לא התקבלו לפני הקב"ה ונמנע האסון, ההרג, החורבן הגדול
והקשה מעם ישראל? 40 שנה תעניות של רבי צדוק ועוד סיפורים מחרידים, איך