חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ה · הודיה / להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות
האדם צריך לדעת דבר גדול בחייו: לנתק את הכעסים הפנימיים שלו ולחשוב על
הדברים כמו שהם, בלי לערב כעסים ודחפים פנימיים, כאשר האדם מערב כעסים
ודחפים פנימיים מאבד הוא את כל האמת שבחייו. ואף אם מרגיש ורואה שהשתיקה
גורמת להפסד, והאויב משתמש בה להזיק לך, מוטב נזק של השתיקה ולא הנזק של
התגובה עם כעסים פנימיים שבך, משום שתגובה עם כעסים פנימיים, סופה צער ונזק
ארוך טווח יותר מהשתיקה.
וידע האדם יסוד גדול, שמה שהשכל לא עושה, הזמן עושה, יש לזמן כח גדול יותר
מכל עשייה שיעשה בפזיזות ובכעס.
מסופר על שני שרי צבא גדולים, אשר בין מדינותיהם הייתה מלחמה גדולה וקשה
ואלפים מתו במלחמה הזאת. באחד הימים ישבו חכמיי ויועציי אחד מן המדינות ונתנו
עצה למלך: הנה אלפים ורבבות מתים במלחמה הזאת אשר לא נגמרת, וכמה אלמנות
וכמה יתומים יש לשני העמים, אנו מבינים שאי אפשר לעצור את המלחמה משום
שעמנו נלחם על עקרונות חשובים, והעם השני נלחם רק למען רצונו להילחם ולשפוך
דם, אך עצה טובה לנו למלכנו, יקחו את שר הצבא שלנו ואת שר הצבא של המדינה
הנלחמת בנו וכל אחד יקח את חרבו וילחמו, ומי שינצח וימית את שר הצבא של
המדינה השניה, הניצחון יהיה לעמו, בלי כל השפיכות דמים הגדולה של כל החיילים
ובני העם.
שמע המלך ושמח, אך ביקש את אישור המדינה השניה, כשהציעו להם עצה
זאת, שמחו שמחה גדולה, שאף להם החלה כבר המלחמה להכביד מאוד, ופגעה בהם
בפרנסתם ובכל מהלך החיים, והמלך של אותה מדינה ידע ששר צבאו אכזר וצמא דם,
כך שבטוח היה בנצחונו.
וכך קבעו שתי המדינות, על יום מסויים, המלך של העם הראשון, אשר הציע את
המלחמה הזאת יעמוד בצד אחד, ואחריו כל שריו וקציני צבאו, ושר צבאו יעמוד
להלחם עם שר הצבא השני, אשר מלכו ושריו וקציניו יעמדו מאחור, ומי שינצח לו
משפט הבכורה, וכל דרישות ובקשות הצד המנצח יקוימו.
בני שני העמים שמחו מהעצה, אך היו מודאגים מאוד, כי שרי הצבא היו אהובים
במדינתם, במדינה הראשונה השר היה איש עניו, בעל מעלות ומדרגות נעלות.
והמדינה השניה שר הצבא היה איש יהיר וגאה אשר בני עמו הלכו שבי אחרי יהירותו.
יום הראשון עבר, מלחמה קשה של שעות ארוכות, פעם ידו של הראשון על
העליונה ופעם ידו של השני, אך בסוף המלחמה הייתה שווה, ובהסכמה של שני
המלכים דחו את המשך המלחמה ליום המחר. ביום המחר שוב המלכים ישבו בדאגה
וכל השרים והיועצים בחרדה, ושוב המלחמה הייתה שקולה ודחו את המלחמה לעוד
יום. כך עברו עשרה ימים, הכל היה קשה מאוד, לחוץ מאוד ומדאיג מאוד.
ביום העשירי שר הצבא של המדינה הראשונה, השר העניו והאציל הצליח להכניע
את השר של המדינה השניה ולשים את חרבו על גרונו. והנה בעוד רגע הורגו ומנצחו,
וכבר כמעט הסתיימה המלחמה הקשה בין שני העמים שלקחה זמן ממושך של שנים.
אך רגע לפני שהכניעו השר הראשון, השר של המדינה השניה הגאה והיהיר, ירק
בפניו של השר הראשון, ובאותו רגע שירק, התרומם השר הראשון ולא הרגו ולא עשה
לו מאומה, השר השני לא האמין למראה עיניו, וכן המלך של מדינתו עמד נפעם, הנה
כמעט נצחו אותנו, ומדוע לא הרג הוא את שר הצבא?!
נעמד השר הצבא הראשון, וכך אמר: אנו נלחמים על אמונה אשר אנו מאמינים בה,
על עקרונות אשר הם העקרונות של חיינו, אך ברגע שנכנס כעס ושנאה במחשבותינו,
נהיית המלחמה מלחמה של כעס ושנאה, מלחמה כזאת היא לא מלחמה אמיתית,
זה היא מלחמה על צרכים אישיים. בו ברגע שירקת על פניי, אם הייתי מוציא אותך
להורג, שוב הייתה זו מלחמה אישית, מלחמה של כעס, על פגיעה, על שנאות אישיות,
זאת מלחמת חורבן שטמון באחריתה נזק יותר מניצחון מדומה בראשיתה.
לכן כשיורקים על האדם, החכמה הגדולה לא לנצח באותה שעה את המלחמה,
אלא לחכות לזמן הנכון לנצח במלחמה, שנאות וכעסים אף אם חושבים שזו עצת
ה', זו עצת יצר הרע ולא עצת ה', כי "עצת ה' לעולם תעמוד". ואם יש כעס, אין
הקב"ה עם האדם, משום שכל הכועס כמי שעבד עבודה זרה, ובודאי הקב"ה ועצתו
לא תעמוד עם עובד עבודה זרה.
לכן ילך האדם בדרך ובמתווה אשר הולך בה, "דרך המלך", נלך ולא נטה ימין
ושמאל, ולכל צער יש סוף ולכל כאב יש מרפא, וכשאדם יודע שהוא מתרפא מהכאב,
זה חלק גדול מן הרפואה של הצרה והבעיה, וכשאדם אינו יודע שהתרפא, וחושב עוד
על המחלה ועל הצער האם הוא בריא או לא?!, זה הבעיה והצרה הגדולה של האדם.
לפני כמה שנים ביקשו מאיתנו לקבוע מזוזה בבית חולים מהחשובים בארץ הקודש,
אשר אחד מן הקרובים האהובים עלינו תרם שם מחלקות וכו'. מנהל בית החולים
הסתובב והראה לנו את המחלקות, מחלקה זו, היא מחלקה של חולי סרטן, מחלקה
שני, היא של השתלות, וכך המשיך להראות לנו עוד כמה מחלקות, כשהוא מסביר על
כל מקום ומקום, למה הוא משמש. בסוף אמר לנו על איזה מחלקה מסוימת, שהיא
המחלקה הקשה ביותר והמסוכנת ביותר בבית החולים, הסתכלנו בפנים והנה ראינו
אנשים נראים טוב הולכים, אוכלים, שותים, מדברים עם בני משפחותיהם. שאלנו את
המנהל בית החולים וכל החכמים אשר איתו: מדוע זו המחלקה המסוכנת ביותר?!,
ענה ואמר, מי שחולה בסרטן או בכל מחלה יודע ונלחם להתמודד עם המחלה, אך
כאן במחלקה זו, הוא המקום שמתאוששים בו, לפני שיוצאים מבית החולים הביתה,
וישנם הרבה אנשים שאחרי שכבר עברו את המחלות הקשות, הרי שכאן במקום הזה,
שמרגילים אותו לצאת בריאים לחיים הרגילים ולהתנתק מהחולי שעברו, דבר זה
קשה וחמור ביותר בשבילם, לדעת כי סיימו ניסיון גדול, וכעת עליהם ולצאת לחיים
חדשים עם כל הצער והכאב. ולכן זו המחלקה הקשה ביותר.
זה התפילה הגדולה שכל יהודי צריך להתפלל כשעוברים ניסיון קיומי, לדעת לא
לענות ולעשות דברים מכעס, אלא עם יראת שמים, ולדעת לצאת מן המחלקה של
האנשים שהם בעצם כבר בריאים, אך בעומק נפשם לא יודעים להתנתק מהחולי, זה
הדבר החשוב ביותר, משום שאדם שצועק ואומר עברתי ניתוח וחולי, אולי הכאב בגוף
עבר, אבל כל עוד שמזכיר זאת עדיין לא התרפא. לספר על ניסיון שעבר, אולי הניסיון
עבר, אך הרושם עדיין נמצא בתוכו.
לכן ניקח את הלימוד שצריך ללמוד, את האמונה בהקב"ה שרוצה לראות את עם
ישראל עובדים את הקב"ה בכל המצבים, בטוב, בפחות טוב, בשמחה ובצער ולהמשיך
באמונה בה' "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבוקר חסדך", "בוקר" זה
כשבוקר לאדם וטוב לו וכל עיניניו בצד הטוב ביותר, אך להיות חזק בלילות כאשר הכל
חושך ורע לדעת שזה ניסיון ולחזק את האמונה בלילות.