חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ה
הודיה / להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות
האדם צריך לדעת דבר גדול בחייו: לנתק את הכעסים הפנימיים שלו ולחשוב על
הדברים כמו שהם, בלי לערב כעסים ודחפים פנימיים, כאשר האדם מערב כעסים
ודחפים פנימיים מאבד הוא את כל האמת שבחייו. ואף אם מרגיש ורואה שהשתיקה
גורמת להפסד, והאויב משתמש בה להזיק לך, מוטב נזק של השתיקה ולא הנזק של
התגובה עם כעסים פנימיים שבך, משום שתגובה עם כעסים פנימיים, סופה צער ונזק
ארוך טווח יותר מהשתיקה.
וידע האדם יסוד גדול, שמה שהשכל לא עושה, הזמן עושה, יש לזמן כח גדול יותר
מכל עשייה שיעשה בפזיזות ובכעס.
מסופר על שני שרי צבא גדולים, אשר בין מדינותיהם הייתה מלחמה גדולה וקשה
ואלפים מתו במלחמה הזאת. באחד הימים ישבו חכמיי ויועציי אחד מן המדינות ונתנו
עצה למלך: הנה אלפים ורבבות מתים במלחמה הזאת אשר לא נגמרת, וכמה אלמנות
וכמה יתומים יש לשני העמים, אנו מבינים שאי אפשר לעצור את המלחמה משום
שעמנו נלחם על עקרונות חשובים, והעם השני נלחם רק למען רצונו להילחם ולשפוך
דם, אך עצה טובה לנו למלכנו, יקחו את שר הצבא שלנו ואת שר הצבא של המדינה
הנלחמת בנו וכל אחד יקח את חרבו וילחמו, ומי שינצח וימית את שר הצבא של
המדינה השניה, הניצחון יהיה לעמו, בלי כל השפיכות דמים הגדולה של כל החיילים
ובני העם.
שמע המלך ושמח, אך ביקש את אישור המדינה השניה, כשהציעו להם עצה
זאת, שמחו שמחה גדולה, שאף להם החלה כבר המלחמה להכביד מאוד, ופגעה בהם
בפרנסתם ובכל מהלך החיים, והמלך של אותה מדינה ידע ששר צבאו אכזר וצמא דם,
כך שבטוח היה בנצחונו.
וכך קבעו שתי המדינות, על יום מסויים, המלך של העם הראשון, אשר הציע את
המלחמה הזאת יעמוד בצד אחד, ואחריו כל שריו וקציני צבאו, ושר צבאו יעמוד
להלחם עם שר הצבא השני, אשר מלכו ושריו וקציניו יעמדו מאחור, ומי שינצח לו
משפט הבכורה, וכל דרישות ובקשות הצד המנצח יקוימו.
בני שני העמים שמחו מהעצה, אך היו מודאגים מאוד, כי שרי הצבא היו אהובים
במדינתם, במדינה הראשונה השר היה איש עניו, בעל מעלות ומדרגות נעלות.
והמדינה השניה שר הצבא היה איש יהיר וגאה אשר בני עמו הלכו שבי אחרי יהירותו.
יום הראשון עבר, מלחמה קשה של שעות ארוכות, פעם ידו של הראשון על
העליונה ופעם ידו של השני, אך בסוף המלחמה הייתה שווה, ובהסכמה של שני
המלכים דחו את המשך המלחמה ליום המחר. ביום המחר שוב המלכים ישבו בדאגה
וכל השרים והיועצים בחרדה, ושוב המלחמה הייתה שקולה ודחו את המלחמה לעוד
יום. כך עברו עשרה ימים, הכל היה קשה מאוד, לחוץ מאוד ומדאיג מאוד.
ביום העשירי שר הצבא של המדינה הראשונה, השר העניו והאציל הצליח להכניע
את השר של המדינה השניה ולשים את חרבו על גרונו. והנה בעוד רגע הורגו ומנצחו,
וכבר כמעט הסתיימה המלחמה הקשה בין שני העמים שלקחה זמן ממושך של שנים.
אך רגע לפני שהכניעו השר הראשון, השר של המדינה השניה הגאה והיהיר, ירק
בפניו של השר הראשון, ובאותו רגע שירק, התרומם השר הראשון ולא הרגו ולא עשה
לו מאומה, השר השני לא האמין למראה עיניו, וכן המלך של מדינתו עמד נפעם, הנה
כמעט נצחו אותנו, ומדוע לא הרג הוא את שר הצבא?!
נעמד השר הצבא הראשון, וכך אמר: אנו נלחמים על אמונה אשר אנו מאמינים בה,
על עקרונות אשר הם העקרונות של חיינו, אך ברגע שנכנס כעס ושנאה במחשבותינו,
נהיית המלחמה מלחמה של כעס ושנאה, מלחמה כזאת היא לא מלחמה אמיתית,
זה היא מלחמה על צרכים אישיים. בו ברגע שירקת על פניי, אם הייתי מוציא אותך
להורג, שוב הייתה זו מלחמה אישית, מלחמה של כעס, על פגיעה, על שנאות אישיות,
זאת מלחמת חורבן שטמון באחריתה נזק יותר מניצחון מדומה בראשיתה.
לכן כשיורקים על האדם, החכמה הגדולה לא לנצח באותה שעה את המלחמה,
אלא לחכות לזמן הנכון לנצח במלחמה, שנאות וכעסים אף אם חושבים שזו עצת
ה', זו עצת יצר הרע ולא עצת ה', כי "עצת ה' לעולם תעמוד". ואם יש כעס, אין
הקב"ה עם האדם, משום שכל הכועס כמי שעבד עבודה זרה, ובודאי הקב"ה ועצתו
לא תעמוד עם עובד עבודה זרה.
לכן ילך האדם בדרך ובמתווה אשר הולך בה, "דרך המלך", נלך ולא נטה ימין
ושמאל, ולכל צער יש סוף ולכל כאב יש מרפא, וכשאדם יודע שהוא מתרפא מהכאב,
זה חלק גדול מן הרפואה של הצרה והבעיה, וכשאדם אינו יודע שהתרפא, וחושב עוד
על המחלה ועל הצער האם הוא בריא או לא?!, זה הבעיה והצרה הגדולה של האדם.
לפני כמה שנים ביקשו מאיתנו לקבוע מזוזה בבית חולים מהחשובים בארץ הקודש,
אשר אחד מן הקרובים האהובים עלינו תרם שם מחלקות וכו'. מנהל בית החולים
הסתובב והראה לנו את המחלקות, מחלקה זו, היא מחלקה של חולי סרטן, מחלקה
שני, היא של השתלות, וכך המשיך להראות לנו עוד כמה מחלקות, כשהוא מסביר על
כל מקום ומקום, למה הוא משמש. בסוף אמר לנו על איזה מחלקה מסוימת, שהיא
המחלקה הקשה ביותר והמסוכנת ביותר בבית החולים, הסתכלנו בפנים והנה ראינו
אנשים נראים טוב הולכים, אוכלים, שותים, מדברים עם בני משפחותיהם. שאלנו את
המנהל בית החולים וכל החכמים אשר איתו: מדוע זו המחלקה המסוכנת ביותר?!,
ענה ואמר, מי שחולה בסרטן או בכל מחלה יודע ונלחם להתמודד עם המחלה, אך
כאן במחלקה זו, הוא המקום שמתאוששים בו, לפני שיוצאים מבית החולים הביתה,
וישנם הרבה אנשים שאחרי שכבר עברו את המחלות הקשות, הרי שכאן במקום הזה,
שמרגילים אותו לצאת בריאים לחיים הרגילים ולהתנתק מהחולי שעברו, דבר זה
קשה וחמור ביותר בשבילם, לדעת כי סיימו ניסיון גדול, וכעת עליהם ולצאת לחיים
חדשים עם כל הצער והכאב. ולכן זו המחלקה הקשה ביותר.
זה התפילה הגדולה שכל יהודי צריך להתפלל כשעוברים ניסיון קיומי, לדעת לא
לענות ולעשות דברים מכעס, אלא עם יראת שמים, ולדעת לצאת מן המחלקה של
האנשים שהם בעצם כבר בריאים, אך בעומק נפשם לא יודעים להתנתק מהחולי, זה
הדבר החשוב ביותר, משום שאדם שצועק ואומר עברתי ניתוח וחולי, אולי הכאב בגוף
עבר, אבל כל עוד שמזכיר זאת עדיין לא התרפא. לספר על ניסיון שעבר, אולי הניסיון
עבר, אך הרושם עדיין נמצא בתוכו.
לכן ניקח את הלימוד שצריך ללמוד, את האמונה בהקב"ה שרוצה לראות את עם
ישראל עובדים את הקב"ה בכל המצבים, בטוב, בפחות טוב, בשמחה ובצער ולהמשיך
באמונה בה' "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבוקר חסדך", "בוקר" זה
כשבוקר לאדם וטוב לו וכל עיניניו בצד הטוב ביותר, אך להיות חזק בלילות כאשר הכל
חושך ורע לדעת שזה ניסיון ולחזק את האמונה בלילות.
הזדמנויות / הקב''ה, נותן לאדם כמה הזדמנויות
יסוד גדול בחיים: איך לנהוג בחיי היום יום של כל אדם, וננסה להשכיל ולהבין;
כשבני ישראל היו במצרים, בשפל המדרגה, שולח הקב"ה את עבדו הנאמן משה רבנו
ומבקש ממנו לתת כמה סימנים לעם ישראל בכדי שיאמינו בגאולה:
סימן ראשון, מבקש הקב"ה ממשה, להשליך את המטה על הקרקע ונהפך לנחש,
לאחר מכן נוגע משה בקצה הנחש, והנה נס, חוזר הנחש להיות מטה. סימן שני, ידו
של משה נהפכת לצרעת, לאחר מכן חוזרת להיות יד רגילה. סימן שלישי, מים, אשר
היו ליד משה, נהפכים לדם. אך פה, פלא גדול, הדם לא שב להיות מים, כמו בנס עם
הנחש והיד המצורעת.
שנים רבות היה קשה לנו, מדוע הדם לא שב להיות מים כבניסים הקודמים?
אלא, יסוד גדול צריכים ללמוד, הקב"ה, נותן לאדם כמה הזדמנויות לתקן את
מעשיו הרעים והקב"ה נותן לאדם זמנים שונים לחזור בו, אך כאשר האדם, מתמיד
במעשיו הרעים ועם כל ההזדמנויות אשר נותנים לו מהשמים לשוב, אינו שב, מגיע
עת וזמן, שאפילו שישוב, אי אפשר לתקן את אשר קילקל.
וכך רומז משה, המטה הוא המקל של משה רבנו, אשר כל הניסים נעשו עם המטה,
קריעת ים סוף והרבה מן הנפלאות אשר ראו בני ישראל. והנה, המטה מסמל את
נשמת היהודי הטהור והמרומם, אך אדם יכול ליפול ולהדרדר עד הדיוטה האחרונה
ולהגיע למדרגה של נחש, שזוהי המדרגה הטמאה והשפלה ביותר. אך בכל אופן,
כשנוגעים בקצה של הנחש, בגדר "פיתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם
כפתחו של אולם", אפשר לתקן ולשוב להיות כבראשונה מטה.
ואם סימן והזדמנות זו, לא השתמשו בה, הקב"ה נותן עוד הזדמנות- היד נהיית
מצורעת - וידוע, שהצרעת היא טומאה חמורה וקשה ביותר, אך משה מסמן ומלמד
אותנו, גם מהצרעת, שהיא טומאה קשה, אפשר לתקן ולשוב והיד המצורעת, חוזרת
להיות כבראשונה.
ואם גם זה לא משפיע על האדם לשוב- המים נהפכים לדם והדם, לא שב להיות
מים, כבאותות הקודמים!
כשאדם מפליג ברשעותו, באכזריותו וברוע מעלליו, מגיע עת וזמן, שאין מחילה
על מעשיו, ואז, לא מצאנו שהדם נהפך למים.
הכרת הטוב / המדד והמבחן למדוד חברים
כתוב )שמות א,ח(: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". ואמרו חז"ל
)שמו"ר א,ח( אותו מלך היה, אלא, שביקשו המצרים לשעבד את בני ישראל בפרך.
בתחילה, פרעה לא הסכים עד שהורידוהו מכיסאו שלשה חדשים וחזר והסכים
לשעבד את עם ישראל.
וקשה, עם ישראל, עם מבורך, עם חכם, עם שהביא את מצרים להשגים גדולים
בפרנסה, ומצרים נעשתה הארץ החזקה והעשירה ביותר וחכמת היהודים הייתה
חכמה רבה, אם כן מה השנאה הזו?
אלא, אפשר לבאר ולומר יסוד גדול: צריך להיות מול עינינו, שאדם אשר מקבל
טובה מחברו, נכנס בליבו כמו רע ומרגיש דחף בנפשו להחזיר רעה תחת טובה, וכמה
שהטובה יותר גדולה, כך הרעה אשר יחזיר מקבל הטובה, יותר גדולה.
וידוע על הגאון מוילנא, אשר היה בשולחנו מגרה עם אבנים קטנות, כששאלו
אותו מדוע מחזיק מגרה עם אבנים? תירץ ואמר להם: כל אדם, אשר בא לפניי לבקש
עזרה, או טובה, נותן אני לו אבן קטנה ואומר לו כשאסיים לעשות לך את הטובה
תשליך עלי רק אבן קטנה ולא סלע גדול.
ומעשים בכל יום הוא, כי המזיקים הגדולים ביותר הקמים על האדם, אלו כפויי
הטובה, והאנשים אשר צר להם וכואב להם, להשיב טובה תחת טובה, ומשיבים רעה
תחת טובה.
וזה אשר קרה למצרים, בארץ מצרים, לאחר כל הטוב, אשר יוסף הצדיק גמל
לארץ מצרים והעשירה, עושר עצום, עמדו המצרים באותו ניסיון, אשר רבים וטובים
נפלו בו והיה קשה בעינם להחזיר טובה תחת טובה והשיבו לבני ישראל רעה גדולה;
שעבוד, שפלות, צער, יגון ואנחה.
ואפשר לבאר על פי יסוד זה ולומר )פסחים מט,ב( "שנה ופירש קשה מכולם", 'שנה'
פירושו, אדם שלמד תורה, אדם שהיה קרוב למקום של חסד ושל מעשים טובים וינק
משם תורה, חסד ורומם את נפשו. 'פירש', התרחק, קשה לאותו אדם להשיב טובה
להקב"ה, על תורתו הקדושה ועל הטוב אשר קיבל במחיצת בתי המדרש; קשה מכולם
נהיה אותו אדם, עוכר ישראל, מזיק לתורה וללומדיה משום שקשה לו להחזיר טובה
תחת טובה.
וצריך ללמוד מוסר ויסוד גדול מול עינינו להמשך חיינו: כשרואים אדם בדברים
הקטנים ביותר, כפוי טובה וכופר בטובתו של חברו, צריכים להיזהר להישמר ממנו,
משום שבסוף יכפור בטובתו של מקום, ואין אחרית ואין סוף לרוע נפשו.
המודד והמבחן למדוד חברים ולמדוד קרובים, אם יש בהם הכרת הטוב או לא, מי
שאין בו הכרת הטוב ירחק ממנו בכל כוחו.
וכבר הקב"ה הרחיק שתי אומות מעם ישראל, כנאמר )דברים כג,ד(: "לא יבא עמוני
ומואבי בקהל ה", אין גרותם מתקבלת בעם ישראל "על אשר לא קידמו אתכם בלחם".
עם ישראל עזר לאומות אלו והם כפרו בעזרה ולא עמדו בשעת צרה, אך החמירו את
הצער של עם ישראל, לכן, שורש נפשם פגום ובעלי מום הם. ולכן, לא יבואו בקהל ה'.
אך על האדם לדעת בעלי כפיות טובה ואנשים אשר כופרים בטובת חבריהם,
כפרעה וכבעלי המומים אחריתם עדי אובד; בסוף מפסידים את עולמם עוה"ז ועוה"ב.
וידוע, משל אשר משלו חז"ל, על פרעה, למלך גדול, אשר היה לו עבד, ביקש
מעבדו לך וקנה לי דג; הלך העבד וקנה דג מקולקל ובישלו למלך, ישב המלך לאכול
את הדג והנה דג מקולקל לפניו, כעס המלך, כעס גדול וציווה את עבדיו להעניש את
העבד: או יאכל את הדג, או ילקה מאה מלקות, או ישלם מאה זהובים. חשב העבד
לעצמו, הקל ביותר והריווחי בשבילי, זה לאכול את הדג; החל העבד לאכול את הדג
כשאכל יותר משמונים אחוז מהדג, החל להקיא ולא עמד בכך, ביקש מהמלך אין אני
יכול לאכול רוצה אני מלקות במקום אכילת הדג; החלו להלקותו, כשהמלקות אחזו
בשמונים וחמשה הלקאות, לא יכל לעמוד בעוד חמש עשרה מלקות, ביקש מהמלך
לשלם את המאה זהובים. אם כך יצא, גם אכל את הדג גם לקה וגם שילם וכך קרה
לפרעה, בסוף לקה לקחו כל רכושו וגם שיחרר את בני ישראל מארץ מצרים.
כשאדם רואה כפויי טובה ועושה עוולה כפרעה וכדומים לו, יתייצב ויחכה, שאף