חזון ישעיהו· הרב פינטו
אות ג
גאוה / חללים רבים הפילה
יזהר האדם לשמור את עצמו במידת הענוה בכל זמן, משום שהגאוה היא המידה
אשר מוציאה את האדם מן העולם, וגורמת לאדם לאבד את כל חייו, ולאבד את
הדברים הגדולים והטובים ביותר.
לפני שנים רבות, שמענו מעשה, אשר יש בו מוסר גדול ביותר, וטוב לחשוב אותו
ולתלות אותו כמו תמונה מבין התמונות אשר תולים בנפש, שבכל פעם אשר נתעמק
בנבכי הנפש נראה גם את התמונה הזאת בנפש שלנו, תמונה זאת יכולה להועיל הרבה,
משום שגם יום המוות יש בה, וגם גאוה ואיבוד החיים על טעות קטנה.
וכך המעשה על אומן גדול אשר היה יודע לפסל ולבנות כתבניות של בני אדם,
אשר כל מי שהיה רואה את פסלו היה חושב ובטוח שזה אדם ממש. והנה אותו אדם
הרגיש שיום מותו מתקרב ובא, פחד מהמות ואמר בנפשו: אני אעשה הכל בכדי
שלא אמות. וכך עשה, הלך ובנה תשעה פסלים אשר היו דומים בדיוק לו, והלביש
אותם בבגדים מן בגדיו. וכך כששמע שמלאך המות מגיע אל ביתו. מיד נכנס לחדר
הגדול אשר שם הפסלים בדמותו, ועמד אף הוא כמו כל הפסלים, כך שמתוך עשרה
פסלים אשר דומים אחד לחברו, מלאך המות לא ידע היכן הוא נמצא, ולא יוכל לקחת
את נשמתו. והוא כך עומד באותה צורה, שעה ועוד שעה. פתאום מלאך המות צעק
ואמר: הכל עשית דומה להפליא אך דבר אחד לא עשית טוב ובזה נכשלת, מיד צעק
אותו פסל: תאמר לי מה לא עשיתי טוב, צעק ואמר לו מלאך המות, הגאוה שהשבת,
שאומרים שעשית לא טוב, גילתה אותך, והנה אתה, וכך לקח את נשמתו.
הנה מעשה זה הוא תמונה בנפשנו שנים רבות, האדם חושב על תחכומים רבים
להציל את נפשו ולהנצל, "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". ועומל וטורח
לבנות עשרה צלמים, ומאמין שיצליח להשיג ולהגיע לדברים גדולים מאוד. ובתחילה
נראה שמצליח, הנה כמה שעות אף המלאך המות לא יכול לו, אך כאשר נוגעים
בכבודו, "כל חכמתם תתבלע", מאבד את כל חייו את כל אשר לו, וכך מלאך המות
לוקח את חייו.
תמיד ישים מול עיניו שהגאוה היא מהחורבנות הגדולים של חיי האדם, ויזהר מן
הגאוה אשר חללים רבים הפילה. ה' יעזור שנלך בדרך טובה ולא תצא תקלה מתחת
ידנו ונזכה לראות בטוב ה' כל הימים.
גבול / לדעת מתי לעצור
אחד מן הבעיות הקשים ביותר של האנשים זה שאינם יודעים מתי לעצור במה
שעושים, הן לטוב והן לפחות טוב, וכאשר האדם לא יודע את הגבול, מאהבה, ברגע
הכל נהפך לשנאה, ומנצח למפסיד, הגבול הזה הוא דק מאוד מאוד.
בקטנותנו שמענו משל שיש בו הרבה לימוד, ביום חם מאוד ישבו יושבי הבית
בעלטה גדולה, נכנסו כולם לישון, היה ציפור מדבר וכן כלב אימתני ומסוכן, הציפור
היה משוחרר ובא בשקט לאוזנו של הכלב וצעק בשמו וברח, הכלב קם בבהלה, הסתכל
וראה שאין אף אחד אשר קורא את שמו, חזר לישון. שוב חזר הציפור ובמהירות, צעק
את שמו באוזנו וברח, הכלב התעורר בכעס גדול, הסתכל לכל צד וידע והבין שאין שום
אדם ושום דבר בבית, ומישהו עושה עימו מעשה קונדס. עשה עצמו יושן וכששב שוב
הציפור, הספיק לצעוק ולאמר: הבעיה שלי שלא ידעתי אף פעם את הגבול.
כך חיי האדם, לכל דבר בחיים יש טעם טוב, אך יש גבול שמסתיים, וברגע אחד
הטוב הגדול נהפך לרע גדול ולכעס ולמחלוקת ושנאה גדולה. גם הכלב, בפעם הראשונה
היה יכול לשמוח במעשה הקונדס של הציפור, ואולי בפעם השניה היה כעס בלבד,
אך בפעם השלישית שם עבר הגבול של הכעס, שאת זה כבר לא היה אפשר לתקן.
וכך קורה במשפחות רבות בין בעל ואשה וכן בין שותפים וכן חברים, כשעוברים
את הגבול הדברים משתנים לגמרי ונהיים עולם אחר. וידע האדם בכל תחום ועניין
בחיים, לדעת את הגבול ולשמור על הגבול הזה בחכמה גדולה.
בכל זמן שאנו חושבים על העומק שצריך האדם להזהר לשמור על הגבול, לא
לעבור אותו, נזכרים אנו: לפני עשרים שנים היינו מקפידים להתפלל כל תפילת מעריב
בבית חיינו, בכותל המערבי, כך במשך יותר משנתיים, ברוב הימים. בכניסה לכותל
היה אדם עם בגדים פשוטים מאוד, אוסף צדקות, והיה ממש נראה מסכן, וסיפר לנו
החברותא שלנו שאדם זה היה שם דבר בכותל, אם מביאים לו לחבור בין שטר של
מאה או שטר גדול או מטבע של עשרה שקלים, הריהו לוקח את העשרה שקלים
בלבד, וכך כולם יודעים בכותל הולכים אליו ומראים מאה ועשרה והוא לוקח את
העשרה.
לאחר יותר משנה שכך ראינו כמה פעמים, אמרנו לחברותא שלנו: קשה לנו
להאמין שכך אדם, שנים על גבי שנים, נשאר בדעתו לקחת את המטבע הקטן ולא
השטר. באחד הימים התעכבנו בכותל ובסוף עמדנו לידו ואמרנו לו: שנה שלמה, אנו
רואים אותך כמעט בכל יום, ותמיד סביבך אנשים באים ובודקים את האגדה והסיפור
המסופר עליך, שאת המטבע הקטן תיקח ותשאיר את השטר. שאלנו אותו: כמה שנים
אתם מסתובבים פה ואוספים כסף, ענה: עשרים שנים, אמרנו לו: עשרים שנה אינך
יודע מה השטר הגדול אשר משתלם לך יותר לקחת?, ענה ואמר לנו, כשחיוך גדול
על פניו: ודאי שאני יודע מה השטר הגדול, אני אוסף שבע מאות שקלים או אלף
שקלים ביום מן המטבעות, אם אני אקח שטר גדול, זה השטר האחרון שלי בחיים,
מן המטבעות באים שטרות, אך כשאני אבין כלפי חוץ מה זה שטר, אותו שטר יהיה
סוף פרנסתי.
הנה האדם הזה שמר עשרים שנה לא לחרוג בפעם אחת את הגבול, שהוא הגבול
להובילו לתחילת סוף פרנסתו.
בכל פעם שאנו נזכרים וחושבים על מעשה הזה, לומדים אנו מוסר גדול מכמה
כיוונים על החיים המורכבים, ועל העולם המורכב אשר בו אנו חיים, לכל אדם ולכל
דבר יש את נקודת השבר, שצריך לשמור על הדבר המסויים לא לעבור בעניינים.
וכן בין אנשים. גם לאברהם אבינו, שהיה מגייר אנשים ומקרבם להקב"ה וזה היה
כל חייהם של אברהם ושרה, היה קו שבר עם לוט, שלאחר שלוט עבר את הקו הזה,
עם כל המסירות של אברהם לקרב אנשים, עמד ואמר בתוקף גדול: "הפרד נא מעלי",
ולא עזר שום ענין לשנות את ההחלטה הזאת. וכן שרה לוקחת את בנו של אברהם,
ישמעאל, לאחר שחצה את הגבול ומגרשת אותו למדבר למצב הקשה ביותר בלי
רחמים, משום שחצה את הגבול.
וכך לאורך כל הדורות, דוד המלך מבקש משלמה שיהרוג את שמעי בן גרא, משום
שחצה את הגבול. ולכל עניין של גבול שצריך למצוא אותו ולשמור עליו משני הצדדים
לא להזדרז לפני הגבול ולא ללחוץ עד הגבול.
גבול / קדש עצמך במותר לך ובזה תינצל מן החטא
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" )שמות כא,א(.
דיני המשפטים פותחים בדיני עבד עברי הנמכר בידי בית דין, ונתנה התורה כח
בידי בית הדין למכור את הגנב, כדי שיוכל לפרוע את חוב גניבתו.
לא בכדי פתחה התורה את דיני המשפטים, בדיני עבד עברי, ללמדנו, על הכח הנתון
בידי חכמי ישראל, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, תורת ה' תמימה יחד עם הסיגים
שקבעו חכמי ישראל. כי חכמת התורה עמוקה מי יכילנה, וירדו חכמים לסוף דעתו
של אדם, שלפעמים קשה לו להשמר מן החטא, לכן כאשר דברי התורה ומשפטי ה'
משתלבים יחד עם הדינים שקבעו חז"ל, ועם הסייגים וההרחקות שקבעו חכמים, אז
צדקו הם יחדיו. כיון שאי אפשר לאדם להיות נבדל ומופרש מהרע ביום אחד ובשעה
אחת, וצריך לזה עבודה ועמל גדולים ביותר. על כן, העצה להתחזק בזה היא, שיעשה
האדם לעצמו גדרים וסייגים כדי להתרחק מהרע, או אז לאחר שיגדור עצמו, שוב לא
יכשל בעשיית רע או באהבת הרע.
כי הנה, עיקר ההליכה אחר הרע נובעת מתוך ההרגל והתדירות עם הרע, ומתוך
ההרגל והקירבה סוף שיבוא האדם לעשות הרע בעצמו. ומשום כך אמרו חז"ל
)אבות פ"א מ"ז( הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, משום שעצם השכנות עם הרשע
גורמת לאדם אט אט לנהוג במעשי רשע בעצמו, ואף על פי שהוא עצמו מעיקרו
ויסודו הוא צדיק. אך כאשר האדם גודר את עצמו ועושה סייגים יוכל להמלט מעשיית
הרע בעצמו.
וכשנתבונן בדברי חכמינו ז"ל, נראה עד כמה גדול כוחו של סייג להרחיק את האדם
מן העבירה, דהנה נצטוינו בתורה במצוות כיסוי הדם )ויקרא יז,יג(: "ואיש איש מבני
ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו
וכסהו בעפר". וטעם המצוה כתבו הראשונים )בספר עיר מקלט בשם בעלי הנפש( שכידוע יש
איסור לאכול דם כי הדם הוא הנפש, ואמרו חז"ל )סיפרי יב,מב( רבי יהודה אומר, שהיו
בני ישראל שטופים לאכול את הדם, לפיכך הוצרך לאמר )דברים יב,כג( "רק חזק לבלתי
אכול הדם". ומתוך החשש שמא כשהאדם יראה את הדם הולך לאיבוד ויבוא לאוכלו,
על כן נצטוינו לכסות את הדם. ודוקא דם חיה ועוף שדמם דק, יש חשש שמא יבוא
לאוכלו, ועל כן צריך לכסותו, אבל דם בהמות שהוא עבה וגס אין צורך לכסותו משום
שבלאו הכי נפשו של אדם קצה בו.
נמצינו למדים, שאף על פי שבני ישראל היו להוטים אחרי אכילת דם, עד שהוצרך
הקב"ה לצוות על איסור אכילתו בלשון תקיפה, ואמר: "רק חזק לבלתי אכול הדם",
מכל מקום די בכיסוי הדם כדי למנוע את האדם מאכילתו. ולכאורה קשה, הלא האדם
יוכל להסיר את העפר מעל גבי הדם ויאכלנו, ואם כן מה הועילה התקנה. אלא מוכח
מזאת, שכאשר האדם עושה לעצמו סייג, ואפילו שהוא מעשה קטן ומועט, בכל זאת
מועיל הדבר כדי שלא יבוא לעשות את גוף האיסור.
אך אם האדם לא יעשה מעשה, ולא ישים לעצמו גדר וסייג יכול לבוא לידי
חטא, שהרי נפסק להלכה בשולחן ערוך )יו"ד סימן כח ס"י סי"א(, כיסה הרוח את הדם בעפר
פטור מלכסותו, ואם חזר ונתגלה חייב לכסות. אבל אם הוא עצמו כיסהו, ונתגלה
מעצמו אינו חייב לכסותו פעם אחרת. ואפשר לבאר את ההבדל בין שני המקרים,
שכאשר עשה האדם בעצמו את מעשה כיסוי הדם, כבר קבע בעצמו סייג והרחקה
מן הדם, ולכן גם אם חזר הדם ונתגלה אין צריך לחזור ולכסותו, כיון שמכל מקום כבר
פעל האדם בעצמו את הפעולה הנצרכת. אבל אם נתכסה הדם ע"י הרוח, וחזר ונתגלה,
צריך לחזור שנית ולכסותו, שהרי כעת הדם עומד גלוי ואפשר שיתגבר עליו יצרו
ויבוא לאוכלו, שהרי לא עשה בעצמו סיג וגדר למנוע מעצמו את אכילת הדם, משום
כך צריך לחזור ולכסותו בשנית כדינו.
ועל פי זה יובן מה שנפסק להלכה בשולחן ערוך )או"ח סימן קפ ס"ה( שנוהגים לכסות
הסכין בשעת ברכת המזון, ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב. ומובא בבית יוסף )שם(
טעם לדבר בשם רבינו שמחה, משום שפעם אדם אחד כשהיה מברך ברכת המזון
והגיע לבונה ירושלים נזכר בחורבן הבית ומרוב צערו נטל הסכין ותקע בבטנו, ומשום
כך נהגו לסלק הסכין בשעת ברכת המזון. ולכאורה מה יועיל כיסוי או סילוק הסכין
מעל השולחן, הלא אם האדם יצטער כל כך בשעת הברכה מי יעצור בעדו מלקחת
הסכין ולסכן את עצמו, ואם יש בדעתו לעשות את המעשה ילך ויקח את הסכין ממקום
שהניחו שם. אלא למדים אנו, שכאשר עושה האדם סייג לעצמו, וגורם לעצמו עצירה
או שהייה, ואפילו שהיא קטנה ומועטת, בכ"ז יש בכח אותו סייג או מעצור להניא אותו
מלעשות את הדבר או המעשה שאינם ראויים על פי הדין והיושר לעשותם.
וכעין זאת מצאנו עוד במה שאמרו חז"ל )מנחות מד,א( השוכר בית בחוצה לארץ
כל שלושים יום פטור ממזוזה, אבל השוכר בית בארץ ישראל עושה מזוזה לאלתר
מפני ישוב ארץ ישראל. וכתב רש"י, משום ישוב ארץ ישראל דלאחר שקבעה שוב
אינו נוטלה משם אפי' יוצא ממנה. הילכך בקושי יוצא ממנה מפני טורח מזוזה אחרת.
ואפילו יוצא ממנה ישכרנה אחר מהרה כשימצאנה מזומנת במזוזה, ונמצאת ארץ
ישראל מיושבת.
הרי לנו כמה גדול כוחו של סייג, שמאחר שקבע מזוזה באותו בית, מחמת כן ימנע
לעבור לחוץ לארץ ללכת לדור במקום שליבו חפץ, ואע"פ שטרחה מועטת היא.
אלא מכיון שהניח מזוזה בפתח הבית, גילו לנו חז"ל שבזה הוא כבר עשה מעשה של
קביעות דירה בארץ ישראל, כיון שיהיה קשה לו לעזוב את דירתו, מחמת הטרחה
המועטת שיש לו לטרוח בקביעות המזוזה.
מזה נלמד להוסיף לקח, ולקדש עצמנו במותר לנו, ולגדור ולעשות סייגים ומשמרת
למשמרת, ובזה נינצל מן החטא ומכל דבר רע. וכאשר האדם עושה לעצמו סייג
ומשמרת גם שאינו מחוייב בה, בזה הוא מכניס את עצמו בכלל אוהבי ה' ששונאים
את הרע ומתרחקים ממנו בתכלית הריחוק, ועל ידי כך יקבל סיעתא דשמיא מיוחדת
להנצל מכל רע, ולדעת לכוון לאמיתה של תורה, ללכת בדרך האמיתית העולה בית
אל.
גזירה / ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה
כאשר חס ושלום רע יורד לעולם, חייב הרע הזה להיתפס בדבר מסוים ולכן,
התפילה והבקשה מהקב"ה, שהרע לא ירד לעולם וזה אשר אומרים בימים הנוראים:
"לעולם ה' דברך ניצב בשמים".
כי אם הרע יורד, יכול גם צדיק וטוב, להיתפס ברע הזה.
ועל פי זה יובן, מה שנאמר בפרשת השבוע פרשת עקב: "והסיר ה' ממך כל חולי
וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאך".
ועלתה בדעתנו קושיה: מהו ונתנם בכל שונאך? וכי לא די לנו בזה, שלא ישים את