חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
פסקי בעל הבתים · הלכות הרשאה
סימן קלא
א) אם אוסר לחבירו ערבת לי בתורת ערבות קבלנות ואין אני רוצה לטרוח לגבות מן הלוה והלה אומר לא הייתי אלא ערב סתם ויש נכסים ללוה ותגבה מן הלוה עצמו פטור הערב משבועה שלא הי' אלא ערב סתם דלא חשוב כפירת ממון כיון שיכול לגבות מן הלוה עצמו ודלא כשעה"ב סעיף ב
סימן קלב
א) אע"ג דקטן שערב לאחרים אינו חייב לשלם, אבל מי שערב לקטן שפיר נתחייב, ודלא כקצוה"ח שדוקא לקטנה נעשה ערב ולא לקטן. סעיף א
סימן קלג
א) חזקת קטן במטלטלין יש מקום לומר דהוה חזקה ודלא כהקצוה"ח שהחליט דלא שייך גבי קטן חזקה דכל מה שת"י הוא שלו. סעיף א ב) הא דאמרי' קטן לאו בר טענתא הוא, אין הכוונה משום דלא ידע למיטען כהבנת הנתיבות, אלא דאפי' אי טעין לפנינו נמי לאו כלום הוא, דכיון דמעשה קטן לאו כלום הוא וא"כ כי טעין ואמר שקנה הרי הוא מודה שלא קנה כלום. שם ג) היכי שהפקיד אצל חבירו בשטר מהימן לומר החזרתי בשבועה במיגו דנאנסו, אבל אם אמר לו אל תחזיר אלא בעדים אינו נאמן לומר החזרתיו אפי' כי אית לי' מיגו, דהיכי שהתרה לו להדיא אל תחזיר גרע מאומדנא דשטרך בידי מה בעי ודלא כהתומים. סעיף ב ד) באמר לו אל תחזיר אלא בעדים נאמן במיגו לטעון לקוח ודלא כהדרישה ושעה"מ, דלקוח לא הוה כחזרה ואין זה נגד התנאי דהתנאי לא היה כ"א צל החזרה. שם ה) הא דאמרינן דאינו נאמן לטעון גנובים או גזולים ממני החפצים הללו דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אפי' במיגו, היינו כשהנתבע אינו מודה כלל שחטף אלא טוען לקוחים הם בידי, אבל אם גם הנתבע מודה שחטף ורק שמורה לו היתר שחטף זה לתופסם בעד חובו המגיע לו, בכה"ג לא שייך לומר דבמה שטען התובע שחבירו חטף מחזיק אותו בגזלן, דכיון שלדבריו חטף משום חוב לא נעשה פסול כלל, ואף אם בסוף יצא חייב בדינו אפ"ה כיון דבשעת חטיפה היה לו הוראת היתר לא נעשה פסול כלל, סעיף ו
סימן קלד
א) אומן לעולם אינו נאמן לטעון לקוח אפי' כשלא ראו הכלי ביד האומן דאית לו מיגו אפ"ה אין נאמן. אבל בטענת החזרתי גם אומן נאמן. סעיף א
סימן קלה
א) בבהמה וחיה גם חזקת שלש שנים לא מהני לשי' הרמ"ה ודלא כהש"ך דכו"ע סברי דחזקת ג"ש מהני ואין חולק ע"ז. סעיף א
סימן קלו
א) כובסת שאבדה סדין ונתנה לו הכובסת תחת שלו מדין אחר ואינו ידוע של מי הוא ועי"ז היה מונח ימים רבים אצלו עד זמן שאי אפשר לבני אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי מתייאש ממנו והכובסת סילקה אותו מאחרים כהט"ז, ומה שדחה הקצוה"ח טעם דכבר סילקה בדמים דאפי' אם באמת סילקה אותו כיון שהסדין נמצא בצין חוזרת לבעלים וכההיא דב"מ אשתכח כיפי הדרי למארי לק"מ דדוקא התם דבאמת לא נאבדו הכיפי מעיקרא הוא דאמרי' דשומא בטעות היתה. אבל אילו באמת נאבדו אע"ג דנמצאו לבסוף לאו שומא בטעות הוא, ולפ"ז בנ"ד דבאמת נתחלף הסדין ולא היה אצל הכובסת מהני שפיר הסילוק, ואפי' לשי' הרמב"ם דאפי' אם נאבדו באמת נמי שומא בטעות הוא היינו דולא כשומת ב"ד דלא מרצון בעל הכיפי נמכרה אבל במקום שבעל החפץ נתרצה למכור והוה אירה גמורה לא הדרא דשומא הדרא אמרי' ולא מכירה, וזולת זה הא מטלטלי שאפשר לקנות כמותן בנקל לא אמרי' שומא הדרא כלל ודוקא בכיפי שאי"א לבנות כמותן אמרי' שומא הדרא. סעיף ב
סימן קלח
א) אפי' דבר שאינו ראוי לקנין, כגון ישיבה בצד החפץ, אפ"ה חשוב מוחזק בזה, כששניהם שווים, ואין אחד מוחזק יותר מחבירו, כגון ששניהם יושבים בצד הערימה, חשיבי שניהם מוחזקים לענין שנפסוק בזה יחלוקו. משא"כ כשאחד רוכב ואחד מנהיג דהמנהיג הוה ודאי לפני הב"ד שעשה קנין דההנהגה עצמה הוא הקנין והרוכב ספק הוא אם עשה קנין אחר, בכה"ג סברא הוא דאין הרוכב חשוב אפי' מוחזק לגבי המנהיג. סעיף א
ב) שיטת הרמב"ם והמחבר דאפי' מוחזק לא בעינן למפסק יחלוקו רק אם אחד מוחזק יותר אז לא דיינינן יחלוקו אבל כשניהם שווים אפי' כשאין מוחזק נמי דייני' יחלוקו. שם
ג) שנים אדוקים בטלית, על מה שתפוסים בידם אינם צריכים לישבע כ"א ע"י גלגול, ורק על השאר מחויבים לישבע. סעיף ג
ד) בשותק ולבסוף צווח נמי לא מהני שוב ראיה בעדים כהש"ך. סעיף ג
סימן קלט
א) כללא דקיי"ל הלכה כשמואל בדינא אינו כ"א כשפליגו בעצם הדין אבל היכי שבדינא לא פליגי, וכגון בההיא דגיטין בבור הקרוב לאמה דמדינא כל דאלים גבר רק כדרכי שלום הוא דפליגי אם כך תקנו מפני דרכי שלום או כך תקנו אין זה ענין להך כללא. סעיף א
סימן קמ
א) היכי דדלי לי' המערער צנא דפירי לאלתר הוה חזקה אע"ג דאיכא ריעותא דלא נזהר בשטרו, משום דהא דאמרי, עד תלת שנין אדם מזדהר בשטרו, היינו משום דבפחות מג"ש אין אדם מקפיד ולכן מוכרח הוא לשמור שטרו משום דאינו בטוח עדיין שלא ימחה דשמא הא דלא מיחה עד עתה משום דאינו מקפידי אבל בכה"ג דדלי לי' צנא דפירי בטוח הוא מיד שבודאי כיון דבעצמו נתן לו הצנא דפירי מכלל דלא ימחה עוד. וכיון דבטוח הוא מיד שלא ימחה אינו נזהר בשטרו מיד ולכן אפי' לאלתר לא הוה ריעותא במה שאין לו שטר. והיינו טעמא נמי דחפר בורות דהוה חזקה מיד, דכיון דאין שום אדם סובל לראות שמקלקלים קרקעו ומסתמא אינו חושב עוד למחות, סעיף ז
ב) בבתים דלא קיימא לאגרא, לא מהני גם חזקה דשלש שנים, דכיון דהמערער לא חסר לא חשש למחות אפי' יותר מג"ש, ולכן לא הוה חזקה אפי' בג' שנים משום דאנא ריעותא דהיה לו ליזהר בשטרו אפי' יותר מגיש דעליו הי' לחשוש שמא לא חשו הבעלים לערער עד השתא משום שאין קיימא לאגרא ואינו נפסד, וצריך הי' להזהר בשטרו גם יותר מנ"ש ומדלא נזהר לא הוה חזקה.
ג) אפי' במקום שמערער השתמש נמי במקוש זה שהחזיק אפ"ה הוה חזקה ולא מצי אמר משו"ה לא מחיתי משום דהשתמשתי בשוה עמו. דיש חזקה גם לשיתוף סעיף ח
ד) נוגע בעדות לא מיקרי כ"א שההנאא הוא בשעת קבלת העדות אבל היכי דהשתא אינו נוגע אעפ"י שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר, דעל ספק הנאה לא יעיד עכשיו.
סימן קמא
א) אכלה ערלה שביעית ה"ז חזקה, דכיון שהאוכל ידע
שדבר עבירה הוא ואפ"ה אכלה חשובה אכילה וכהרמב"ם. סעיף יא)
סימן קמב
א) במקום עדים לא מהני מיגו דהפה שאמר. סעיף א
סימן קמג
א) בחזקה דשלש שנים, אם בתחלת השלש שנים היה המערער במקום שאין יכול למחות ולבסוף במקום שיכול למחות הוה חזקה. ואם בתחלה הי' עמו במקום שיכול למחות ולבסוף במקום שלא יוכל למחות לא הוה חזקה. סעיף א
ב) אם טוען המערער שלא היה עם המחזיק במדינה ומשו"ה לא מיחה על המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה, דכיון דאינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, נמצא דהספק הוא בגוף החזקה דהמחזיק מחויב לברר אכילתו. ודלא כהקצוה"ח שהחלים דבכה"ג שהמערער טוען שלא היה עמו במדינה לא הוה הספק בגוף החזקה. סעיף ב
סימן קמד
א) אם המחזיק יש לו עדים או שטר מכירה מהמוכר מהני חזקתו אע"ג שאין ידוע אם המוכר דר בה יום אחד, ודלא כהסמ"ע שסובר דבעי' גמי עדים שהמוכר דר בה יום אחד. סעיף א
סימן קמה
א) אם אין להמחזיק עדי חזקה אלא שהמערער מודה שאכלה שלש שנים הוה חזקה אע"ג שאין לו שטר, דכיון שאכלה בשופי שלש שנים לא הי' לו ליזהר יותר בשטרו אעפ"י שאין לו צדי חזקה ודלא כהשעה"מ דסובר דכל שאין לו עדי חזקה צריך ליזהר בשטרו גם יותר משלש שנים, דשמא לא יודה לו המערער. סעיף ג
סימן קמו
א) אם ידוע שהמערער מיחה אע"ג שהמחזיק לא שמע כלל אין מועיל שוב חזקתו אפי' כשהחזיק ג"ש שלימות ודין זה מוסכם אליבא דכו"ע ודלא כשעה"מ שדין זה במחלוקת שנוי' והרמב"ן ורשב"א ז"ל חולקים ע"ז. סעיף ג
ב) אם צדי המחאה בעצמם אינם לפנינו להעיד רק עדים אחרים מעידין שעדי המחאה אמרו לפניהם לא מהני דהוה עד מפי עד. סעיף ה
ג) אם המערער אינו ידוע לו בעצמו דהשדה שלו הירא כ"א מהמחזיק שאומר דזבנה מיני', אפ"ה יכול להוציא מידו ולא אמרי' בזה הפה שאסר הוא שהתיר כדברי כמה פוסקים. סעיף ה
ד) היכי שניתן אדם מעות לשם מקח, רק מספק שמא רצא מידו, בההוא הוא דאמרי' דנתן לשם פקדון, ולכן אם לא יתקיים המקח אמרי' דיוכל לגבות ואמרי' דלשם פקדון נתן ואין בזה מתנה כלל, אע"ג דלא הודיע למקבל שנותן לו לשם פקדון, דמה הו"ל לאודועי אחרי שדעתו הי, לשם מקח לגמרי, אבל במקום שלשם פקח ודאי לא נתן וליכא לספוקי כ"א או לשם מתנה או פקדון, בהא אמרי' דמדאין רגיל להפקיד באופן כזה שלא בידיעה, ודאי דלשם מתנה נתנו. שם סעיף יח
סימן קמח
א) יכול לומר אי שתקת שתוק ואי לאו מהדרנא שטרו למארייהו אפי' במקום שרק להמחזיר יש הנאה ולכשנגד אין שום ריוח ודלא כרש"י דסובר דאם לצד שכנגד אין שום ריוח מצי לומר לכי תהדר. סעיף ב
סימן קמט
א) אע"ג דהמחזיק בשל קרובים אין לו חזקה דמצי והמערער לומר שמחמת אהבת הקרוב לא חש למחות, מ"מ אם מיחה פעם אחת, צריך למחות שוב בסוף כל שלש ואינו נאמן תו לומר דלא חשש למחות מפני הקורבה וכהמוהרי"ט ודלא כקצוה"ח שהשיג עליו. סעיף ג
ב) מה שירשו אחים מאביהם יחד הם כשותפים ואין מחזיקין וע"ז ואפי' אין כיס אחד לכולם וכהרשב"א, ומה שהביא השעה"מ ראיה מב"ב דהאחים אינם כשותפים ומחזיקין זע"ז, ראיה זו אינה כמ"ש בפנים. סעיף ז
ג) מה דאמרי' דשותפין אין מחזיקין היינו כשהמחזיק רוצה לזכות ע"י חזקה הבא מכח שלא מיחה דבזה אמרי' דבקרוב ושותף לא חש למחות, אבל היכי שבא להחזיק מכח מוחזק, מצד החזקה שמה שתח"י אדם הוא שלו בזה אין לחלק בין קרוב לאינו קרוב. שם
ד) חפר בורות לא הוה חזקה לגופה של קרקע, אבל לענין החפירות גופייהו הוה חזקה ואין המערער יכול לסותמן. סעיף ט
ה) מי שהחזיק בנכסי אשת איש, אם טוען דמיגה דידה זבנה לא הוה חזקה כ"א עד שיאכל שלש שנים לאחר מות בעלה אבל אם טוען דמיד הבעל קא זבין לא סגי בזה ובעינן נמי שיאכל מקצת גם בחיי הבעל והתחיל לאכול בחייו דלעולם בעינן שיתחיל לאכול בחיי המוכר שמכר לו דאל"ה הוה כחזקה שאין עמה טענה. סעיף י
ו) ישראל הבא מכח עכו"ם דלא הוה חזקה אין הטעם משום דירא למחות גם לישראל שבא מכחו כמ"ש הסמ"ע אלא כיון דלא אתי אלא מחמת עכו"ם וסתם עכו"ם אנס היא ולכן הוה זה כחזקה שאין עמה טענה. סעיף טו
ז) ביאור מחלוקת הרמב"ם וראב"ד בדין דאין מחזיקין בנכסי קטן. סעיף יט
סימן קנג
א) בשאר נזקי שכנים לא הוה חזקה כ"א היכי דאתברר דהמערער ראה וידע מההיזק, ונהי דכי ידע מהיזק לאלתר הוה חזקה, אבל בעינן שיתברר לנו שכבר ידע, ורק בהיזק דסתימת חלון הוה חזקה אפי' כי לא אתברר שידע המערער דמסתמא נתברר לו הזיקו מיד וכהסמ"ע. סעיף ב
ב) שותפים שבאים לחלוק שדה, ואחד מהם מבקש שיתן לו חלק זה בלא גורל, והשני מבקש להעלות לו דמים בשביל זה, הדין כך. אם קפידת השותף שירצה דוקא בחלק זה בא ע"י טענה כזו שרוב בני אדם דרכם לשלם דמים בשביל הנאה כזאת, וכגון שיש לו שדה על המצר, אז מצי הלה לומר כיון שבאמת שוה לפניך יותר בשביל הנאה הזאת לא ארצה לתת לך הנאה הזאת חנם אין כסף כמו שלאחר החלוקה אם אך הגיע השדה לחלקי הייתי יכול ליקח ממך הרבה דמים עבורה. כן גם עתה לא ניתן לך זכות הגורל בחנם, אבל במקום שאין לחבירו שדה על המצר ורק רוצה בשדה הזאת בלי טעם וטענה ולא הוא ולא רוב בני אדם היו משלמים ממון בשביל הנאה הזאת, וכיון שאין הנאה הזאת שוה כסף לרוב בני אדם, לא יכול הלה להעלות לו בלא טענה וטעם רק כאילו בא להפסיד לחבירו שלא יקבל מה שירצה וזהו מדת סדום, וכל כיוצא בזה, ועיין בפנים שלש חלוקות היכי אמרי' בכה"ג כופין על מדת סדום. סעיף ח
ג) בכל נזקי שכנים יש שני דברים, א) שבתשמיש הזה מזיק לבעל החצר, כגון בהוצאת זיז מזיקו בהיזק ראיה, ובמרזב מזיקו בהורדת השופכין לחצירו, ב) שקונה בגוף החצר כשיעור הנצרך לקיום הזיז וחמרזב באופן שבעל החצר אסור לבנות שוב במקום הזה ולסתור הזיז וחמרזב, והנה כל זמן שאין בעל החצר נצרך למקום הזיז, כגון שאין לו עוד צורך לבנות שם, ולא בא לערער כ"א מפני שלא ירצה לסבול היזק דשופכין או היזק ראיה, בזה אין אנו צריכין לשום טענה מהמחזיק, ואף אם בא להחזיק חזקה שאין עמה שום טענה כ"א אתה ראית ושתקת ומחלת לי חזקתו הוה חזקה מעליא, דלכל היזק מחילה. משא"כ אם המערער רוצה לבנות בחצירו במקום הזיז, בזה לא מהני חזקת המחזיק כ"א כשבא בטענה שקנה ממנו הזכות, אבל בלא טענה לא מצי בעל הזיז לעכב עליו כיון ידלקנות בחצירו של זה בעינן קנין ומחילה בלא קנין לא סגי. סעיף טז
סימן קנד
א) בחלון נגד חלון אע"ג דאיסורא הוא לפתוח חלון נגד חלון וכל דבר שיש בו משום איסורא, לא מהני גם מחילה, דאפי' בששניהם רוצים לא מהני, אפ"ה איכא למ"ד דמהני בו חזקה, משום דכיון דלאו דבר ברור הוא שיסתכלו מזה לזה דאפשר לדחוק עצמם שלא יסתכלו וכיון דאינו אלא ספק לא היה ביכולתם לבטל המחילה מספק. משא"כ בפתח נגד פתח דלא סגי שלא להסתכל משו"ה לא מהני חזקה כיון דודאי יש איסור לא מהני המחילה, וכל זה הוא דלא כהסמ"ע שכתב דבפתח נגד פתח מהני מחילה גמורה או שטר וקנין, דזה אינו כיון דיש איסור אפי' מחילה גמורה לא מהני. סעיף ג
ב) היו לו שני פתחים של שני אמות לא יוכל לשנות ולעשות פתח אחד של ארבע אמות ודלא כהט"ז והש"ך שחולקים ע"ז וכתבו שהב"י טעה בדין זה. סעיף ה
ג) לא יפתח אדם חלון לחצר חבירו אפי' בגבוה מארבע אמות ואף בכותל שבחצר נמי ודלא כהנתיבות שכתב דבכותל שבחצר שרי גבוה יותר מד' אמות, כיון דבלא שרשיפא לא חזי ולא שכיחי להעמיד שרשיפא בחצר, וזה אינו כמ"ש בפנים. סעיף ו
סימן קנה
א) כל הרחקות שחייבו חז"ל להרחיק משדה ורשות חבירו. אם ראו ממנו שמחל ודאי כגון שסייע אותו לעשות כן או שאמר לו בהדיא לעשות הוה חזקה מיד, אבל אם לא סייעו בהדי' רק ראה ושתק לא הוה חזקה בפחות משלשים יום, דעד תלתין יומין לא מוכח שמחל, ומצי אמר ידעתי ולא מחיתי שסבור הייתי דלשאלה בעלמא עביד הכי לא לקביעותא. סעיף לה
ב) כל חזקות נזקין אינו מועיל כ"א כשהיו בו הוכחת המחילה באותה שעה שהמחזיק עשה מעשה חזקתו וכגון דמסייעו בבנינו או שא"ל לעשות או שראהו בעשה בצדו, אכן אם בשעת העשייה לא ידע עוד המערער אע"ג דאח"כ כשידע שזה כבר עשה שתק ולא מיחה לא מהני חזקתו של זה וכפי הטעם שביארתי בפנים. שם
סימן קנו
א) טענת אינו יכול לישון מקול הנכנסים לא הוה טענה כ"א כשאנשים זרים יוצאים ונכנסים דרך חצירו ומהם יוצא קול ההמולה משא"כ אם הקול יבוא מדירי החצר גופא כיון שיש להם הרשות להיות בחצר ממילא יש להם לעשות כל המלאכות שירצו, ואפי' אם הקול יוצא מאנשים זרים רק שאינם נכנסים בחצר הניזק אלא שהם עושים קול רעש בביתם והקול יגיע גם לחצר האחרת אינו יכול בעל החצר השני לעכב עליהם דבחצירם ובביתם שלהם רשאים לעשות מה שירצו. סעיף ב
ב) טענת רבוי הדרך אינו שייך כ"א ביום, אבל בלילה בעת שישן על מטתו ואין לו צורך להלוך בחצר אינו יכול לעכב מטענת רבוי הדרך.
סימן קנז
א) אם אחד בנה כותל והשני נהנה בבנינו אעפ"י שלא עשה שום היכר דניחא לו חייב ליתן לו כפי מה שנהנה. ואין זה ענין לזה נהנה וזה לא חסר דפטור, דלא אמרו כן כ"א בדר בחצר חבירו שזה אין נהנה כ"א מתשמיש החצר אבל גוף החצר נשאר לבעה"ב, אבל הכא בשותף שבנה הכותל על חלק של שניהם, מיד שגילה דעתו שניחא לו זכה מיד בחצי הכותל דחצירו זכתה לו, וכיון דקנה בגוף הכותל חייב אעפ"י שלא חסר השני. סעיף י
ב) מיד שאמר זה ליתן חצי ההוצאה מחויב לשלם וזכה בחצי הכותל ודלא כהגהות מוהרי"ש שכתב דלא זכה בכותל עד שיפרע ממש ובגילוי דעתא שחפץ לשלם לא סגי. שם
סימן קנח
א) גדר שתי רוחות ועמד הניקף וגדר רוח ג' א"צ לשלם כלום ודלא כהב"י שמחייב בהוצאת שתי הכתלים וגם בכותל רביעית. סעיף ו
ב) היכי דניקף גלי דעתו דניחא לו בהוצאה חייב אפי' אם זה נהנה וזה לא חסר ודלא כהרש"ל שפוסק דזה נהנה וזה לא חסר לעולם פטור אפי' היכי דגלי דעתו דניחא לי'. שם
ג) היכי דחייב בגילוי דעת בעינן שהגילוי דעת יהי' דוקא לבעה"ב עצמו, אבל גילוי דעת לאחר לא מהני כלל וכמ"ש בפנים. שם
סימן קסב
א) בחצירות ובמקומות ביהכ"נ הוה רבוי הדרך טענה ולא דמי למבוי דאין רבוי הדרך טענה דבסבוי אין לבעלים קנין וזכות עצמיי בעצם המבוי ורק שהוא רשות לכולם לפתוח בו פתחי חצרותיהם, משא"כ בחצירות שאין זכות השותפין בחצר מחמת הבתים בלבד אלא מחמת עצמה של חצר שזכו בה. משו"ה גם רבוי הדרך טענה ודברי הרמ"א דמדמה חצירות למבוי בדין זה שכמו במבוי אין רבוי הדרך טענה ה"נ בחצירות צ"ע. סעיף ו
סימן קסג
א) יאוש בחוב מהני וכהמוהרי"ק ולא כהחכ"צ שחולק. סעיף ג
סימן קסד
א) הא דחשבינן לדר בחצר חבירו נהנה, היינו דאם לא הוא היה דר הבעה"ב בתוכה, אבל היכי שבעה"ב עצמו אין רשאי לדור בתוכה, ובהכרח לנועלה, וכגון באם בעל העלייה בנה הבית דנועלין עד שיתן לו יציאותיו, ואם זה לא ידור בתוכה תעמוד נעולה בכה"ג לא חשיב הדר בתוכה נהנה בחנם דניחא לבעה"ב שידור בתוכה בכדי שלא תעמוד ריקם ומרוויח הנאה דביתא מיתבא יתיב הוה כמקבל שכר בעד דירת ביתו. סעיף ה
סימן קסז
א) הא דבעינן בקנין אויר שיהא סופו לנוח, לאו משום דבעיון הנחה ע"ג קרקע החצר, אלא משום דבעינן שיהא משתמר בתוך החצר וכשאין סופו לנוח מיפרח מתוך החצר לא הוי משתמר וממילא בדבר כזה שגם בעודנו מונח באויר הוה משתמר וכגון בירק הנוטה על אויר החצר קונה אעפ"י שאין סופו לנוח בקרקע החצר ודלא כהתומים ונתיבות דבכ"ג נמי לא קני מטעם אין סופו לנוח. סעיף א
סימן קעא
א) אם התובע אומר גוד או אגוד לא איכפת לן בנתבע אם אין לו מעות במה למיגד, דאי לית לי' יניח לתובע לגוד ואפי' בתובע עשיר ונתבע עני אמרי' גוד או אגוד כהרי"ף מיהו היינו דוקא כשהתובע עשיר ויכול למיגד במעות מזומן משא"כ אם גם התובע לית לו זוזי למיגד אלא שירצה לחוב אדמיו בכה"ג לא אמרינן גוד או אגוד כיון דגם איגוד נסור ליכא וטענת התובע חלושה היא. סעיף ו
ב) שני אנשים שותפים ואין המקום עשוי לשכור לאחרים שוכנים שנה שנה, אבל באיש ואשה לא אמרי' שוכנים שנה שנה אלא תמיד האשה נדחת. סעיף ח
סימן קעה
א) שצד לומר דבבתים אשר החצירות מופסקים זה מזו. ע"י גדר גמור ואין להם שום פתח מזה לזה דלא הוה כלי בר מצר דבר מצד לא הוה כ"א שרשויות שניהם מעורבות ע"י פתח. סעיף נג