חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
פסקי בעל הבתים
סימן רמא
הנותן מתנה לחבירו על תנאי שיתן לו מאתים זוז ובאו אחרים ונתנו עבורו המאתים זוז מהני נמי והמתנה קיימת ולא דמי לקדושין וגיטין דבעי' שהאשה בעצמה תקיים התנאי ולא מהני נתינת אחרים, וכן אם הנותן חייב למקבל חוב בסך מעות כזה שמתנה עמו שיתן, סגי בהכי שימחול לו החוב וחשוב כאילו נתקיים התנאי, וכ"ש כשיש למקבל משכון ומחזור לו המשכן דסני בהכי כאילו קיים התנאי סעיף ז'
סימן רמג
א. מותר ליתן לכהן קטן ה' סלעים של פדיון הבן דקטן זוכה מטעם דעת אחרת מקנה וכהפר"ט סעיף ט"ו ב. בהפקר לא מהני זכייה דקטן שם
סימן רמה
האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם, ול"ד לקרע כסותי דפטור אם לא אתא לידו בתורת שמירה.
סימן רנ
דעת רש"י הוא דגם בשכ"מ מהני קנין אגב סעיף י"ז
סימן רנה
א. בהקדש לא מצי לחזור אפי' תוכ"ד וכרמב"ם ודלא כש"ך כשהשיג ע"ז סעיף ג'
ב. טעם דבהקדש לא מהני שאלה משמסר ליד גזבר שם
סימן רנז
א. בשדה יובל רשאי לחפור בורות שיחין ומערות וכן בקונה קרקע לזמן קצוב פונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו בקנה קנין עולם. סעיף ה'
סימן רנח
מחלוקת גדולה הוא אם בכותב לאחר ל' יום אמרי' זמנו של שטר מוכיח כמו בכותב לאחר מיתה סעיף ב'
סימן רנט
א. עשה דהשב תשיבם אינו מוטל משעת ראי' אלא משעת הגבהה אבל כ"ז שלא הגביה לא נתחייב בעשה דהשב סעיף א'
ב. הוכחה דיאוש קונה בגזילה. שם
ג. אבידה ששטפה נהר ואבודה מכל אדם מותרת אפי' באבידת קטן אע"ג דלאו בר מחילה הוא סעיף ו'
ד. אבידה שאבודה מכל אדם מותרת אפי' בעומד וצווח, ובשארי אבידות מהני צווח מעיקרא אבל צווח אח"כ לא מהני, ודכמה פוסקים גם בשארי אבידות לא מהני צווח אפי' מעיקרא
סימן רס
א. לא אמרי' חצירו קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור אבל לא אבידה אפי' היכא דאיכא יאוש וכשי' וכשי' רבינו ברוך סעיף א'
סימן רסב
א. אם מכוון המקום לומר שנפל ממנו החפץ ברה"י ולא ברה"ר הוי זה סימן מקום אע"ג שלא ידע לכוון מקום החפץ ממש סעיף ג' ב. הא דסובר אביי יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו דוקא בדבר שרק מסתמא הוי יאוש, אבל דבר שודאי יתיאש בסוף גם לאביי מהני יאוש של"מ. שם
ג. לא אמרי' מקום סימן כ"א בחביות גדולות דלא מינשתפי וגם אי"א בהם דרך נפילה אבל בכדים קטנים לא הוי מקום סימן דשמא דרך נפילה הם וגם דעבידי דמנשתפי ממקום למקום סעיף ט'
סימן רסג
מה דאמרי' דאם בשלו אינו מחזיר גם בשל חבירו אינו מחויב להחזיר היינו דוקא אם לפי כבודו באמת אין ראוי להחזיר אבל אם לפי אומדן דעתו במצב כבודו כי ראוי הוא לטפל בכה"ג בשלו ורק הוא רוצה לנהוג סלסול בעצמו להתנהג כמנהג מכובדים ולא לטפל בהשבה בשלו, בכה"ג חייב בהשבה של חבירו, דבשלו רשאי לוותר ולא בשל חבירו סעיף א'
סימן רסד
א. אם האב חכם קצת, אז דוקא לרב מובהק יש דין קדימה נגדו, אבל רב שאינו מובהק אין לו דין קדימה, ואם אביו אינו חכם כלל אפי' לרב שאינו מובהק יש לו קדימה נגד אביו סעיף א'
ב. בשדכן מחויב לתת לו כל שכרו שהתנה עמו אע"פ שהתנה עמו לתת הרבה וכשיטת הרש"ל שחולק על הרמ"א סעיף ז' סימן רס"ז
א. הא דמחלקינן לומר דבבעלי חיים לעולם חייב משום דאנקטא ניגרא ברייתא היינו דוקא לענין אבידה שבזה נגרא ברייתא גרמו לה להאבד אבל לענין גניבה פטור שאין גורמין לה ליגנב, ולא אמרי' תחלתה בפשיעה לענין אבידה וסופו באונס גבי גניבה סעיף א'
ב. אפי' למ"ד סימנין דאורייתא ומהני לדידי' גם סימן שאינו מובהק אפ"ה אם אחד נותן סימן שאינו מובהק והשני נותן סימן מובהק ניתנין למובהק דמובהק כעדים דמי, וסימנין ועדים ינתן לעדים, ואמנם לשי' רש"י דנם סימן מובהק לא חשיב כעדים אין נ"מ בין מובהק לאינו מובהק למ"ד סימנין דאורייתא סעיף ט'
ג. אם מחויב להחזיר שבח דאבידת שנשבח לאחר יאוש תלוי בפלוגתא, לטעם הרמב"ן דבבא לידו האבידה קודם יאוש גם גוף הפרה הוי דבעלים, וממילא השבח שהשביח הוי נמי דבעלים אע"ג דהשבח בא לאחר יאוש מ"מ ס פרתו של בעלים הוא דאשבח, אכן לטעם התוס' דגוף הפרה הוי למוצא ורק דמים הוא דחייב אין שייך לחייבו כ"א הקרן שהי' בעת מציאה שנתחייב בהשבה אבל שבח הבא לאח"כ ולא נתחייב כלל בהשבה הוי של מוצא ד. הא דקיי"ל דאסור להשתמש באבידה אפי' לצורכו ולצרכה היינו דוקא היכי שעיקר התשמיש מתכוון הוא לצורכו אלא שממילא יגיע הנאה גם לצורכה וכדמשמע לשון הש"ס לצורכו ולצורכה, דעיקר הלקיחה הי' לצורכו ולצורכה ממילא אתי אבל אם נטל מתחלה לצורכה רק שממילא יקבל גם הוא הנאה פשיטא דשרי מטעם זה נהנה וזה לא חסר סעיף י"ח
ה. דבר שאינו עושה ואוכל ימכר מיד ולא ימתין כלל סעיף כ"ו
סימן רסח
א. הא דד' אמות קונות לאו דוקא בהולך ברגליו אלא אפי' כשרוכב על החמור נמי קנה סעיף ב'
ב. חצירו של אדם קונה שלא מדעתו, הכוונה שלא בכוונתו, שלא נתכוון לקנין אבל עכ"פ בעינן שיודע במציאה סעיף ג'
ג. אם בעל החצר מעמיד שליח תחתיו אם מהני כעומד בעצמו, תלוי בפלוגתא, דלשי' רש"י דמשו"ה מהני כשעומד בצדו דאז הוי משתמר הוה"ד אם עומד שליח לשמור נמי מהני, ולתו"ח דבעומד בצדו אלים קניית השדה טפי דהוי כגופו וידו, לטעם זה י"ל דלא מהני שליח דבשליח לא שייך לומר דהחצר הוי כגופו שם
סימן רסט
במגביה מציאה לחבירו בעינן דוקא שיאמר בשעה שמגביה דמגביה לצורך פלוני סעיף א'
סימן רע
א. מצי לזכות העירוב ע"י בנו גדול אפי' כשסמוך על שולחנו אע"ג דלגבי מציאה דגדול וסמוך מציאתו לאב היינו משום איבה אבל בעירוב דלא שייך איבה כיון דלא זכי לנפשו מהני אפי' בסמוך סעיף א' ב. אם אחד נותן מתנה לבן גדול שסמוך על שולחן אביו ואפי' האב גופא שנתן לו מתנה לא זכה הבן, דאין לו יש לזכות לעצמו דמשום איבה לא ניתן כלל דין יד לבן הסמוך ולא בא עוד לרשותו שיהי לו זכייה בפ"ע שם
סימן רעא
אם אחד הגביה מציאה שהיתה מונחת חציו ע"נ קרקע וחצי' ע"ג העמוד, והגביה חצי' שע"ג קרקע מהני דכיון שיוכל לנתק גם השני הוי כהגביה כולו. ובשנים שהגביהו לא אמרי' דיכול לנתק מילתא הוא סעיף א'
סימן רעב
א. מצוות פריקה נוהגת גם באדם הטעון משא, אלא דבבהמה הטוענת משא איכא עשה ול"ת ובאדם ליכא מ"ע א"ל חיוב יש מדאורייתא ודלא כהשמ"ק שכתב דבאדם אינו כ"א מדרבנן סעיף א' ב. הא דפריקה הוי בחנם היינו באדם שהוא בטל ממלאכתו ואין לו הפסד מזה שעוסק לפרוק אבל אם הוא פועל שצריך לבטל ממלאכתו נוטל שכר כפועל בטל סעיף ו'
ג. איכא נ"מ בין מצוות פריקה לצב"ח, דבצב"ח שרי ליטול שכר, ופריקה אין רשאי ליטול שכר. שם
סימן רעג
א. הא דאמרי' דהפקיר לעניים לחוד לא הוי הפקר היינו דוקא כשהפקירו לכל העניים אבל במפקיר הזכות נגד אחד או שנים לנוכח והפקיר בפני אותן שמפקיר להם מהני שיכולים לזכות בה. סעיף ד'
ב. הא דהפקר לא חשיב כדעת אחרת היינו בהפקר דעלמא שהבעה"ב לא בא להקנות החפץ לשום אדם, אלא שמסלק נפשו ממנו, אבל אם מכוון להקנות נמי חשיב שפיר דעת אחרת, וגם הקטן רשאי לזכות דבמקום דאיכא דעת אחרת יש יד גם לקטן סעיף ו'
ג. המפקיר צריך שיאמר בפיו שמפקיר ואם לא אמר לא הוי הפקר. סעיף ז'
ד. הלוקח דגים ממצודה של חבירו אינו אסור כ"א מדברי סופרים ולא כקצוה"ח דהוי גזל גמור משום דדגים מגביהין מכחו וקני בהגבהה, דז"א כיון דליכא הגבהת נ' טפחים. סעיף ז'
ה. טעם דחצר מהלך לא קנה אין זה משום דמהלך מהונה, אלא משום דהחצר גופא נייד. סעיף ט"ו
סימן רעו
טובת הנאה אינה ממון, הכוונה דלא חשוב כאילו יש לו זכות בגוף החפץ להיות נתפס בקנין אלא דהוי כזכות צדדיי ואינה נתפס בקנין משיכה או חליפין דזכות אין בה ממש להיות נתפס בקנין, ודוקא במקום שצריך קנין גמור כגון במכירה ונתינה, אבל קנין הנתפס בדבור בעלמא כמו הקדש והפקר, מנהיגם בטוה"נ וכו' בירושה דגם זכות יורש, יכול לירש גם טובת הנאה סעיף ו'
סימן רעח
הא דאמרי' דלידה לא חשוב שינוי, היינו לגבי גוף הפרה, אי חשוב שינוי לענין שיקנה גם לגוף הפרה ע"י שינוי דלידה אבל לגבי ולד גופא פשיטא דחוי שינוי מעליא, ודוקא לענין היתר למזבח לא חשיב שינוי אפי' לולד גופא משא"כ לגבי קנין, וכ"ש דלגבי בכור.
סימן רפה
שבוי שנשבה אפי' כששמעו בו שמת אין מורידין לכתחלה ליורשיו לנחלה, רק אם ירדו מעצמם אין מוציאין מידם וכרמב"ם סעיף א'
סימן רצ
א. למצוות ערבה אין חובטין בערבה שכבר נתחבטה ע"י אחר סעיף ט"ו
ב. אם אין כ"א יתום אחד ולקח לו האפטרופס לולב, אינו רשאי שוב בהו"ר ליקח לו ערבה, דיכול להתיר את הלולב וליקח הערבה שבלולב, וכשיש שנים ויותר לוקח להנשארים ערבה, דבמה שבלולב אינם יכולים להוציא כולם דכיון שכבר חבט בה אחד אינו רשאי השני שוב לחבוט. שם
ג. מי שנשתטה ב"ד פוסקין עליו צדקה אע"ג דתכשיט אין פוסקין שם
סימן רצא
א. גם שומר פטור על היזק שאינו ניכר. סעיף א'
ב. שומר צריך קנין מן התורה כשהדבר הוא בבית בעלים לכו"ע, ולענין חזרה תליא בפלוגתא, לתוס' מועיל משיכה דלא מצו תו לחזור ולרמב"ם י"ל דגם משיכה לא מהני לענין חזרה. סעיף ה'
ג. שאילה בבעלים לא שייך כ"א במקום שהשעבוד של הבעלים בא מרצונו כגון שתלא ואומנא שמרצונם נשתעבדו לעשות מלאכות אנשי העיר, וכן ברב לתלמידו שמרצונו הכניס עצמו בכלל השעבוד ללמוד עמו, ובאשה לבעלה נמי הוי ברצון מה שנתרצית להנשא ולהכניס עצמו לשעבוד אבל בבן לגבי אב שלא הכניס עצמו מרצונו ורק התורה הטילה עליו חיוב ושעבוד לא שייך לומר בכה"ג שאילה בבעלים. סעיף כ"ג
ד. אשה נשואה לבעל אם פשעה בשל בנה אינה נפטרת מטעם שאילה בבעלים דכל זמן שהאב חי אינו משעובד לעשות לה תמיד דשמא בעת שצותה לעשות דבר עבורה יצוה אז האב שיעשה עבורו ומחויב להניחה כבוד אמו ולעסוק בכבוד אב וא"כ אינו משועבד לו תדיר, אבל אב שפשע בשל בן איה"נ דפטור מטעם ש"ב. שם
ה. מה ששומר שכר מחויב בגניבה ואבידה עושהו לדין שמירה בבעלים אע"ג דטרחות הגוף אין מוטל עליו שם
ו. שש"ל ואיכא עדים שנאנסה אפי' בכה"ג אינו פטור כ"א באונס דלא בא מחמת הפשיעה אבל בבא מחמת הפשיעה חייב אפי' בכה"ג דאיכא עדים ולא שייך טעם דאנת מהימנת בשבועה כיון דאיכא עדים ולא צריך שבועה סעיף כ"ו
ז. שומר ש"ל והשומר השני מיעט בשמירתו חייב אפי' ברגיל להקפיד אצלו דלא שייך אנת מהימנת היאך לא מהימן. שם ח. היכי שאינו יודע השוכר אם מתה כדרכה פטור שם ט. שוכר פרה והשאילה לאחר והשואל שלח בה יד לא מחייב השוכר כיון שלא עפ"י דבורו נעשה דדוקא היכי שלא שמרה כראוי החיוב על השוכר כאילו הי' אצלו ולא שמרה אהל אם השמירה היתה כראוי אלא ששלח בו יד מה שייך זה לשוכר שם י. בשמירה בבעלים אינו חייב גם על שבועת השומרים דבבעלים לא הוי שומר כלל אלא כאינש דעלמא סעיף כ"ח
סימן רצב
א. הנ"מ בין גזילה לשליחות יד דהיכי שמכוון לשלם דמים בעד מה שרוצה לחסר הוי שולח יד וכשרוצה ליטול בלא דמים גזילה מיקרי סעיף א.
ב. אם הי' שוה בשעת שליחות יד דינר ובשעה שנאנס ב' דינרין משלם שתים כשעת האונס דאע"ג דשולח יד הוי כגזלן אפ"ה לענין זה לא חשיב כגזלן שישלם כשעת הגזילה. שם ג. אם שלח יד בשמן לרי"ף ורא"ש חייב אפי' בכולו כשנטל מקצת ולרש"י ורמב"ם אין חייב כ"א במקצת שנטל, וביין הוי נמי פלוגתא ולרמב"ם דהחיוב הוא מדין שואל אינו חייב כ"א דוקא כשלא נטל המקצת תיכף רק מתחלה שלח בה יד ע"מ לטול לאח"ז המקצת אבל כשנטל המקצת תיכף איז חייב בכולו ולרי"ף גם באופן זה יתחייב סעיף ב'
ד. אם בעל הפקדון ביקש מהנפקד להחזיר לו פקדונו והלה מעכב אם מברר שהי' לו ריוח ברור שהי, יכול להרויח חייב הנפקד להחזיר ההפסד דבמברר שיש לו ריוח ברור אין זה דומה למבטל כיסו של חבירו דפטור סעיף ז' ה. המפקיד פירות והנפקד לא ערבם עם פירותיו מותר לו למכור אפי, בכוי חסרונן כרשב"ג דלית לי' אדם רוצה בקב שלו, ואפי' למאן דחולק היינו דוקא בפירות משדה שלו גופא אבל בלקוחין לכו"ע מותר למכור דבלקוחין לכ"ע לא שייך טעם דאדם רוצה בקב שלו סעיף ט"ו
סימן רצג
אם הפקיד אצל חבירו לזמן אינו יכול להכריחו לקבל תוך הזמן, ולא דמי לפועל שיכול לחזור בחצי היום, דשומר אינו עושה מלאכה בגופו רק משים עין השגחתו לא הוי זה בנדר עבודת עבד, ולא שייך ולא עבד לעבדים ועוד דשומר שאינו נוטל שכר ומשמר בחנם דרך חסד, לא הוי עבד לעבדים אלא עבד ד' הוא דמקרי, ומלאכת שמים שרי סעיף א'
סימן רצד
כופר בפקדון נעשה עליו גזלן ופסול לעדות אפי' בדלא אתו עדים שבשעה שכפר הי' ברשותו ודלא כמחבר סעיף א'
סימן רצה
א. אם השומר שילם לבעל הפרה שייך הכפל לשומר אפי', הי שיש עדים שנגנבה בפשיעה דבטוח הוא בקרן אפ"ה כיון דלא אטרחי' לב"ד מקנה לו סעיף ב' ב. אפי' בשומר אבידה דלא הי' בזה שום מסירה לידו מבעל אבידה אלא דמעצמו נעשה שומר, אפ"ה אם שילם בעד הגניבה ושוב נמצא הגנב הכפל שלו, דלאו דוקא שעת מסירה גרם להקנאת הכפל אלא השעה שנעשה שימר גרם אע"ג דלא הי' מסירה. שם ג. שם דמגופה הבא לאחר ששילם השומר הוי נמי שלו שם ד. כששילם השומר לבד שקנה הכפל וכל שבח דממילא אלא אפי' גוף הפרה אינה חוזרת לבעלי, ודלא כמו שהבינו בדעת רמב"ם דגוף הפרה חוזרת. שם
סימן רצו
אם התנה עם האשה שיקדשה ע"מ שלא יהא לה עונה ולאחר זמן קידשה על תנאי הזה הוי מתנה עמשכ"ב אע"ג דהתנאי הי' קודם קדושין, ולא דמי לשומר דמתנה שלא יתחייב, דבשומר לא שייך אין שומר לחצאין כיון דבלא"ה דיני השמירה חלוקין, אבל בקדושי אשה דדינה שוה בכל הנשים משו"ה אפי' כשהתנאי קודם לקדושין נמי לא מהני ודלא כמו שהבינו הראשונים דבכה"ג מהני ולמדו זה מלשון רש"י סעיף ה'
סימן שג
א. אדם ששולח שום דבר לחבירו להוליכו ובתוך כך שלח לו דדרין לא הוי ש"ש כיון דמתחלה לא ירד אדעתא דשכירות סעיף א'
ב. אפי' תקפתו תנומה וניים באונס ונגנב חייב ש"ש בגניבת חייב אפי' כשהגניבה היתה ע"י אונס. סעיף ב'
ג. רועה שטען הצלתו ע"י רעים בשכר צריך לישבע שלא הי' יכול להשיג כ"א בשכר וכמה הוציא עליהם. סעיף ט'
סימן שד
א. אדם שהוא שומר לא שייך בו אדם המזיק כיון שעליו מוטל להתעסק בזה לטובת הניזק לאו אדם המזיק הוא ואין לו כ א דין שומר.
סימן שו
א. אומן שהקדימו לו שכרו ולא שייך תו טעם דתפיס לי' אאברי' אפ"ה הוי ש"ש מטעם ההנאה דמשתכר לדוד סעיף א'
ב. הנותן טבלא לאומן לצייר בה ציורים ואסרה על בעלים לאחר שציירה קודם שפרע לו שכרו אין כח בידו לאוסרה אפי' למ"ד אומן קונה בשב"כ היינו היכי שיש ממשות בשבחה אבל הכא דלא ציירה אלא בסממנין ואין בה ממש סעיף ב'
ג. אם שילם בעה"ב לאומן השכר קודם שעשה האומן את השבח לא קנה תו האומן את השבח שם
ד. בנותן לטבח אומן וניבלה אם לא הקדים לו המעות אני חייב כ"א בהיזק ניכר כגון קלקול שחיטה אבל בהיזק שאינו ניכר כגון טבח שנותק הסרכא או אפי' בשחיטה גופא כשעשה היזק שאינו רק חומרא אינו חייב, ובהקדים לו מעות חייב בכל אופן מיהא מטעם שעבוד סעיף ד'
ה. המראה דינר לשולחני ונמצא רע אפי' רק שנמחה צורתו והוא אומר טוב חייב ודלא כמרדכי שפוטר בכה"ג סעיף ו'
ו. לההג"א אפי' מומחה חייב כשא"ל חזי דעלך סמיכנא שם
סימן שז
א. שו"ח שמסר לשוכר וגנבה אח"כ, לרבנן דר' יוסי משלם השוכר לשו"ח ולא לבעלים ראשונים ודלא כהפנ"י שהעלה דדוקא במקום שמתה הבהמה וכבר נפקע שם בעלים ממנה כחך דמתני' אבל בשנגנבה דהבהמה בעין ואם יוכר הגנב תחזור לבעלים א"כ השתא נמי שמשלם השוכר חליפי הפרה חוזרים המעות לבעלים ראשונים סעיף ה'
סימן שט
כל היכי דפשע השומר נחשב משעת פשיעה כאילו נתחייב ודאי ואם ידוע לנו שגמר ההיזק בא ע"י אחר נפטר מחיובו, אבל אם ספק מי עשה גמר ההיזק חייב הפושע מדין א"י אם פרעתיך דכיון דפשע מתחלה נחשב כבר חיוב וכל ספק שיפול בו שוב דיינינן בי' דין א"י אם פרעתיך סעיף ד'
סימן שי
א. מי ששכר חמור ומת החמור ואם אין המשכיר מוצא לשכור אחר כ"א ביוקר גדול וירצה המשכיר לחזור מן השכירות ולהחזיר לו שכרו רשאי לעשות כן, מיהו היינו דוקא כשהחמור הי' עוד בבית בעלים וקנין גמור לא עשה בו השוכר, ורק נקנה אליו מצד סמיכות דעת, בזה אמרי' דגם השוכר גופא לא סמיך צל המשכיר כ"א כל זמן שהחמור עצמו חי או אפי' כשמת ויכול לשכור אחר במקח השוה אבל שיתרצה גם להוסיף ולשכור חמור אחר ביוקר ע"ז לא סמיך השוכר דעתו מתחלה ולהכי שפיר יכול המשכיר לחזור אבל אם החמור מת בחצי הדרך שכבר התחיל במלאכה ונקנה הקנין גמור אין המשכיר יכול שוב לחזור. סעיף א'
סימן שיב
א. דעת רש"י הוא שאפי' בקבעו זמן להשכירות אין המשכיר יכול להוציאו עד שיודיעו ל' יום קודם, ונ"ל דגם רש"י לא קאמר כזה כ"א כשהקביעות זמן בא מצד השוכר שהשוכר הקפיד לקבוע זמן ומצד המשכיר לא ראינו קפידא להכי מצי אמר השוכר סבור הייתי דלכשארצה להרחיב הזמן ודאי לא יקפיד המשכיר כמו שלא קפיד עתה, אבל כשמשכיר הקפיד לקבוע זמן אין סברא להצריך הודעה אחרת כיון שכבר הודיעו מקודם שעל זמן יותר מאוחר לא ירצה ואין הודעה גדולה מזו סעיף ח'
ב. הזכיר לו לשוכר חדשים ושנה ונתעברה השנה, בקרקע הוי חדש עיבור למשכיר דקרקע בחז"ב עומדת אבל במטלטלין כגון שהשכיר לו סוס באופן כזה ונתעברה השנה והמשכיר בא בסוף חודש לערער כולו לשוכר משום דמוחזק הוא בגוף הדבר והוי תפיסה קודם שנולד הספק ודלא כשמ"ק החולק בזה. סעיף ט"ו
ג. השכיר לו בית זה ונשרף או נפל הוי פסידא דשוכר וצריך לשלם כל השכירות ואפי' לא נתן צריך ליתן, דמזלו גרם, אכן היינו דוקא כשהבית נשרף והופסד לגמרי ואין בדמי הבנין לשכור בית אחר אבל כשיש בדמי בנין המוצל מאש כדי לשכור דירה אחרת מנכה לו משכרו, וגם בחמור דינא הכי ודלא כנתיבות שמחלק בין בית לחמור סעיף י"ז
סימן שיג
א. חצירו של אדם קונה לו אע"פ שהוא שכור ביד אחרים דהוי כאילו פירש לו המשכיר שלא השכיר לו החצר כ"א לתשמישין הנצרכים אבל זכות הקנייה שייר לנפשי', ולכן כשהשכיר לו החצר בפירוש לצורך קנייה על ידו קונה השוכר על ידו, וכההיא דגיטין שהאשה קונה הגט ע"י החצר שהשאיל לה הבעל כיון דעיקר שאילת החצר הי' לצורך קנייה, שפיר קנתה האשה סעיף א'
ב. הא דאמרי' דהחציר קונה למשכיר, היינו דוקא כשהמשכיר השכיר לו מדעתו בזה אמרי' דהוי כשייר זכות הקני' לנפשי' אבל זכות שנתנו חכמים בחצר כגון זכות לבעל בנכסי אשתו דלאו מכח זכות אשתו בא לו אלא חכמים נתנו לו זכות זה אמרי' דנתנו לו כל זכות שיש לה בחצר ואפי' זכות הקנייה נמי שם
ג. אפי' כשמשכיר השכיר מרצונו לא אמרי' דהקנייה למשכיר כ"א כשהשכיר לו חצר, שאין אדם משתמש עיקר תשמישו בחצר לפיכך לא קנה כ"א תשמישיו לבד אבל במשכיר לו בית שעיקר תשמישו בה הקנה לו לגמרי, וגס הקנייה שלו שם
סימן שכח
המקבל לחרוש שדה חבירו והובירה ולא חרשה חייב אפי' לא התנה עמו שאם יובירה ישלם ואפי' במקומות שלא נהנו לכתוב כזה בשטר שאם יוביר ישלם אפ"ה חייב מטעם ערבות דכיון שזה סמך על דבריו חייב, או שהחיוב הוא מטעם מזיק סעיף א
סימן שלא
שכר פועל ופסק לו עשרה זהובים לילך למקום פלוני והשליח אמר שדעתו שיתן לו הוצאה לדרך חוץ מן השכירות והמשלח טוען שלכך פסק עמו שכר הרבה שלא הי' ראוי ליתן אפי' שבעה זהובים רק מפני שלא יתן לו ההוצאות, הדין עם המשכיר, ולא דמי להא דאמרי' גבי פועלים דאפי' הוסיף על שכרן לא מצי בעה"ב לומר אדעתא דלהשכים הוסיף, דהיינו דוקא התם משום דפועלים טוענין אדעתא דעבדינן עבידתא שפירתא הוספת וגם לדבריהם יש במה לתלות שהיתרון הוא לצורך אחר אבל בנ"ד דלא שייך לתלות בעבידתא שפירתא כיון דלא למלאכה נשכר לו ומשו"ה אמרי' דלשם הוצאות הדרך ניתן דלתלות שנתן לו מתנה בעלמא לא אמרי' וגם דמים מודיעים לא שייך כאן, דלא שייך זה כ"א היכי שרוצה לעיולי בזבינא מידי אחרינא שלא מכר לו בפירוש כגון גבי צמד שהמוכר לא אמר כ"א צמד והלוקח רוצה לעייל גם בקר אבל בנ"ד שבעצם השכירות לא זה בא להוסיף ולא זה לגרוע רק שמסופקים אנו על אם למתנה או לצורך הוצאה ניתן היתרון פשיטא דכל היכא דאיכא למיתלי לא לשם מתנה תלינן סעיף א
סימן שלג
א. הא דאמרי' גבי עבד שחלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים היינו דוקא כשחלה שלש ואח"כ עבד שלש דכיון שאחר חליו קבלו בעה"ב למלאכתו ולא אמר לנכות מה שחלה מסתמא מחל לו אבל היכי דהחולי בא בסוף זמנו אין הוכחה שמחל וצריך להשלים וכמו בפועל דאמרי' דכל אונס ששניהם אינם יודעים הוי פסידא דפועל וכהרא"ש ולא כהש"ך שדוחה לחלוקו של הרא"ש. סעיף ח' ב. הא דאמרי' דמכי משך בעה"ב כלי אומנות של פועלים לא מצו תו לחזור היינו כשמשכו אדעת לקנות הפועלים ע"י משיכה זאת, אבל במקום שבדרך מקרה בא לידו כלי אומנתם אבל לא הפועל ולא בצה"ב נתכוונו לשם קנין לא קנה אותם סעיף ו
סימן שלד
שכר שליח להוליך דבר מה וקרהו אסון בדרך, אם הרויח מידי לבעלים אין מפסיד שכר השליחות ואם לא הרויחו מידי מפסיד שכרו אפי' באונס. סעיף ב
סימן שלז
א. אפילו כוסמין ושעורין שנטחנו ונעשו מהם קמח והן ראויין מעתה לחלה פועל אוכל בהן עד שיוגמר חיובן בחולה, ודלא כהסמ"ע שמחלק שדוקא בחטין דרגילות לעשות מהן פת אמרי' הכי אבל לא בכוסמין ושעורין. סעיף ג'
ב. אם הפועל נתן גם לאחרים אפי' לא לקח יתר מכדי אכילתו אלא שקימץ מכדי אכילתו ונתן לאחרים עובר נמי בלאו דואל כליך לא תתן ובלאו דלא תגזול אינו עובר שם
ג. הי' עושה הוא ובניו יכול לקצוץ עבור בניו הגדולים שלא יאכלו משום דבני מחילה הם ומחלו, ואע"ג דמחילה לא שייך כ"א אחר שזכה והכא הפועל אינו זוכה כ"א משיתן לפיו אפ"ה מהני אכילתן דהכוונה הוא שמתנה שימחלו אח"כ כשיגיע החיוב וכה"ג מהני אפי' קודם שזכה סעיף י"ז
ד. לאו דואל כליך לא תתן היינו כשלא נטל יתר מכדי אכילתו אלא שאותו השיעור שנצרך לאכילתו רוצה הוא להביא לביתו או ליתן לבניו, אבל היכי שכבר אכל כדי שביעתו הרי הוא כשאר אדם בעלמא דאסור לו ליטול עוד ואם נטל הוי גזל ממש ועובר בלא תגזול סעיף י"ח
סימן שלח
א. החוסם פרתו כשדשה בטבל אינה עובר ומותר לחסמה דלאו דישו הוא. סעיף ב'
ב. אע"ג שאין מלקות נוהג בזה"ז היינו לכפותו ולהלקותו דב"ד שאינם סמוכים אינם יכולים לכפות אבל בבא מעצמו ומבקש להלקותו מלקות מלקינן סעיף ד'
סימן שלט
א. על שכירות בתים עובר משום בל תלין לכו"ע סעיף א'
ב. אם לא הי' יכול ליתן בזמנו משום איסור שבת שוב אינו עובר כיון דאידחי שם
ג. מי שצוה לסופר שיכתוב לו נט והסופר כתב עובר בבל תלין דלא שייך בזה אומן קונה בשבח כלי והוי כמכירה דאטו גוף הנייר נשבח ע"י כתיבת הגט אדרבה עוד נתקלקל עי"ז דמעיקרא כשהי' חלק הי' ראוי לכתוב כל הצריך ועתה לא יוצלח עוד למלאכה ולא שייך לומר שהאומן קונה שב"כ כיון שאין בזה שום שבח ודלא כמהרא"ן ששון שסובר שאינו עובר סעיף ו'
ד. הא דאיתא בברייתא האומר לחבירו שכור פועלים אין אחד מהם עובר בבל תלין היינו דוקא באומר לחבירו, שלא שלחו מתחלה לשם כך אלא אם יזדמן לו במקרה להיות דרך אצלם ישכרם, דהכי מדויק לשון "לחבירו" ולא נקיט האומר "לשלוחו" דשלוחו משמע ששלחו לשם כך, אבל חבירו משמע שלא שלחו לשם כך וכיון שכן לא סמכא דעת בעה"ב שודאי ישכור ולא ידע לצמצם מעותיו שיהיו פנוים לתשלומי הפועלים ומשו"ה אינו עובר אבל שלח שלוחו ממש דסמכא דעתו איה"נ דבעה"ב עובר בב"ת ולשון המחבר ששינה מלשון ברייתא וכתב האומר לשלוחו אינו עובר אין מדוקדק סעיף ז'
סימן שמ
א. השואל בית ונשרף מחמת השואל חייב דגם בבית איכא דין שומרים דלא חשיבי כקרקע לענין זה סעיף א'
ב. אם השואל שינה ועשה בה מלאכה אחרת אם יש ענין לתלות שמתה הבהמה מחמת השינוי הזה חייב השואל אבל אם אין שום שייכות לתלות המיתה בשינוי זה פטור ודלא כט"ז דמחייב נמי בכה"ג שם
ג. אם גם המשאיל נהנה בשאילה הזאת אפי' פחות מפרוטה תו לא חל בו דין שואל כיון שאין כל הנאה שלו סעיף ד'
סימן שמג
שומר שכר לזמן כיון שכלתה זמנו כלתה שמירתו ואפי' עדיין החפץ בביתו אינו עליו אלא שו"ח, והיינו אף בתחלה לקח החפץ מבית בעלים לשמרו בבית שומר אבל כשהשמירה הי' בבית בעלים משכלה הזמן אפי' שו"ח לא הוי. סעיף ב'
סימן שמה
א. אם יש חזקה המצטרפת למעלת הברי אמרי' ברי עדיף ורק חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו אינה מצטרפת למעלת הברי משום דשני מעלות הללו הכל ענין אחד דע"י חזקה דאין אדם תובע תתעדף טענת הברי דאי לאו הך חזקה לא הי' מעלת הברי מעלה טובה כי מה לנו לטענתו אחרי שיש לומר שיטעון מה שאין לו, ורק חזקה זאת עושה טענת הברי טענה מעליא ואין כאן כ"א הברי לחוד סעיף א'
ב. לא חשיב שאילה בבעלים כ"א בעידן עבידתייהו או כשמזמין ומכין עצמו ללכת אבל באמירה בעלמא לא הוי שאילה דבעלים סעיף ג'
ג. אשה ששאלה פרה לצורך נכסי מלוג שלה ונשאל בעל הפרה לאשה זאת לנכסים אחרים שאין לבעל רשות אאם כיון דהוי חד גופא שפרה ובעלים שאולים לגוף אחד הוי בבעלים, וגם אם הבעל שאל פרה לצורך עצמו ונשאלו בעלים לצורך נכסי מלוג גמי הוי בבעלים כיון דחד גופא הוא סעיף ט'
ד. אפי' בשאל לעשות מלאכה פחות מפרוטה נמי חשוב שואל דחיוב דשואל אינו מטעם הנאה אלא כיון שכל הנאה שלו נחשבת הבהמה כשלו משך זמן השאילה סעיף י'
ה. הא דאמרי' פשיעה בבעלים פטור היינו כשפשע רק בשמירה, אבל כשפשע בגוף החפץ כגון שאינו יודע אנה הניחם או שמסר לשומר אחר ומיעט בשמירתה חייב דמזיק גמור הוא שם
ו. שכר חמור לרכוב ונתנה לשלוחו ואינו יודע אם מתה מחמת מלאכה חייב כיון שמסר לשליח פשע וחיובו ברור והוה אח"כ א"י אם פרעתיך שם
סימן שמח
א. הא דאמרי' דגונב ע"מ למיקט עובר בל"ת היינו שבדעתו לעכב הגניבה בידו אלא שאינו גונב בשביל שום הנאה רק כדי לצערו אבל אם אינו רוצה כלל לעכב הגניבה אלא גונב כדי לצערו ולהחזירו אח"כ אינו עובר סעיף א' ב. הגונב דבר מחבירו שאותו דבר היה שאול ביד הנגנב ונתפשר הנגנב עם השואל לו בדבר מועט אם הגנב נהנה מן החפץ או שישנו אכתי בעין מחויב לשלם כמה שהי' שוה אע"ג שהנגנב השוה עם הבעלים, וכן בגונב מחבירו שור שהפרישו לעולה, אם הגנב נהנה מן השור או שישנו בעין צריך הגנב לשלם שור אע"ג דמצי פטר נפשי' ובכבש, ודוקא כשאבד ממנו הוא דא"צ לשלם כ"א כבש סעיף ה'
ג. אפי' כשהשליח שוגג ולא ידע שהעבירה הוא דלא שייך דברי הרב כו' נמי אין שליח לד"ע שם
סימן שנ
אין שליח לד"ע היינו כשעשאו שליח על עבירה ביחוד וכגון שא"ל לשחוט בשבת אבל כשנתן לו רשות לעשות כמו שירצה הן בחול בשבת יש שליח. סעיף א סעיף א'
סימן שנא
א. זורק חץ מתחלת ארבע לסוף ד' ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו פטור דאיסור שבת כבר הותחל תיכף משזרק אלא שלא נגמר שיעורו לסקילה עד שיגיע לסוף ד' אבל פשיטא שגם קודם שיגיע לשיעור יש בו איסור דאורייתא כדין חצי שיעור ונמצא שקרע השיראין לאחר שהותחל האיסור וכל ממון שנתחייב משעה שהותחל האיסור נידון כמתחייב בנפשו, משא"כ מי שעוקר חפץ מן הבית ע"מ להוציא לרה"ר וקרע שיראין לאחר עקירה חייב דנהי דכשמוציאו אח"כ גרמה לו עקירה ראשונה להתחייב אבל כ"ז שלא הוציאו ואוחזו בבית לא הותחל עוד איסור שבת סעיף א'
ב. אפי' כשחיוב מיתה קדים לחיוב תשלומין לא אמרינן קלב"מ ' שם
סימן שנד
א. גזל פרה מעוברת בתחלה עבורה ורחל מעונה בעוד שהגיזה היתה קטנה, והולד והגיזה נתגדל אצל הגזלן ואח"כ ילדה וגזזה באופן דמשעת גזילה עד שבא השינוי דהיינו הלידה והגיזה נתגדל הולד והגיזה גופא, צריך לשלם כמו שהי' שוה בשעת הלידה והגיזה דהלידה והגיזה הוי השניי וכל העודף שמשעת גזילה עד השנוי של נגזל הם סעיף א'
סימן שנח
מותר ליקח משל חבירו דבר כזה שהבעה"ב לא יקפיד כשיתוודע, ואין בו משום גזל אפי' קודם שנודע ואין זה ענין ליאוש של"ם, התם היאוש בא מצד הנפילה וכ"ז שלא ידע שנפל הרי הוא מקפיד ע"ז ובשעה שמצאו היה ממון מעליא, אבל הכא איגלאי השתא שגם למפרע לא הי' בו דין ממון וא"כ בהיתר גמור בא לידו. סעיף ב'
סימן שנט
מלוה שחוטף בעצמו משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד נעשה גזלן ופסול לעדות ולשבועה וכהסמ"ע ודלא בהש"ך. סעיף א'