אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות שלוחין › סימן קפג

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות שלוחין · סימן קפג

סימן קפב

בקצוה"ח ס"ק ד' תמה על דברי הרא"ש שכתב בצבע ואשה אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר, דהא כיון דבעל מעיקרא מתכוון לזכות מיד הצבע לאשה ולא לעצמו א"כ אין זה זוכה בשלו כיון דמעולם לא היה שלו ובשל אחר הוא דזוכה לאשה ע"ש, ונ"ב דהרא"ש כתב כן על המעות, דהא הבעל נתן המעות משלו ואם היה באפשר להקנותה אז הוה אמרינן דהבעל הקנו לה המעות והוי המעות שלה, וממילא קנתה נמי לצבע, דדעת הצובע להקנות לבעל המעות, דזה הוא שיטת הרא"ש דמקנה לבעל המעות וכמ"ש הקצוה"ח בעצמו, ורק כיון דאין אדם זוכה בשלו לאחר, אי"א לו להקנות המעות לאשה ולכן לא תוכל לזכות גם בצבע, וכן פי' גם בקרבן נתנאל שעל הרא"ש ע"ש:

סעיף ו' במחבר היה השער קצוב והוסיפו לשליח כו' הרי הוא של שניהם וחולק השליח עם בעלי המעות, והנה בכתובות (דף צ"ח) במשנה אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו' נתקבלה כתובתה, ובגמרא הביא ע"ז כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי ר"י ר' יוסי אומר חולקין והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות אמר רמב"ח לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כו' ע"ש כל הסוגיא, וברש"י ד"ה דבר שיש לו קצבה כתב וז"ל אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הוא יש לומר לשליח נתנה וי"ל לבעל המעות נתנה עכ"ל. והנה בהגה"א שם הקשה על טעם רש"י דהא התם אמתני' קיימא דמיירי בטעותא, דהא פריך בירושלמי ויחזור המקח משום מקח טעות ומשני תפתר המקח, ובטעות לא שייך טעם רש"י דאינו שייך אלא במתנה ע"ש, וקושיתו צריכה ביאור, דהא רש"י לא פי' הכי אמשנה כ"א אברייתא דהוסיפו עליו, וברייתא הזאת נוכל לומר שלא הוסיף בטעות אלא ההוספה היתה מדעתו, ובע"כ לפיר"ת מיירי בכה"ג שהוסיף מדעתו דאל"כ אמאי חולקין, דהא לבתר שחזר ר"ת ס"ל בכל טעות דהכל לבעל המעות אפי' בדבר שיש לו קצבה, ואלא דמוקי ברייתא דהוסיפו בלא טעות, וכן מפורש שם שכתב ולא דמי להוסיפו דמיירי בלא טעות, וא"כ גם לרש"י י"ל דברייתא זאת מיירי בלא טעות ושייך טעם דרש"י, ובע"כ דעיקר קושיתו על רש"י יהיה כן דכיון דמתני' מיירי ודאי בטעות כמבואר בירושלמי א"כ אמאי קאמר כאן שנה רבי הכל לבעל המעות, ופרש"י משום דמתני' הוה דבר שאין לו קצבה ומשמע הא אילו הוה במתני' יש לו קצבה היה הדין דחולקין, והא מתני' דמיירי בטעות לא שייך טעם דרש"י, וא"כ למה הוצרך לאוקמי דוקא משום דהוה אין לו קצבה, ונ"ל ליישב קושיתו, דכל עיקר קושיתו אינו שייך כ"א כשנאמר דבטעות סובר רש"י כשיטת ר"ת דהכל לבעל המעות משום דע"י מעותיו באו, ולפ"ז גם בטעות שיש לו קצבה נמי הוה לבעל המעות דמאי שנא. ואז היה שפיר קשה דכיון דמתני' מיירי בטעות, א"כ ל"ל לרש"י למימר משום דהוה דבר שאין לו קצבה תיפוק לי' משום דהוה טעות, אכן בפשיטות י"ל דרש"י סובר בטעות כשיטת ר"י התם, ודוקא בדבר שאין קצבה הוה הכל לבעל המעות משום דאמרינן דטעה וסבור שהמעות שוות כל מה שנתן, אבל ביש לו קצבה דלא שייך לומר שסבור דשוה כל כך ודאי דהכל לשליח, ומשו"ה הוכרח לאוקמי המשנה משום דהוה, דבר שאין לו קצבה, דאילו ביש לו קצבה היה צריך להיות הכל לשליח, ודוקא משום דהוה אין קצבה הוה הכל לבעל המעות, ומביא ראיה מברייתא כדתניא, אע"ג דברייתא מיירי בהוסיפו מדעתו ומתניתין בטעות, דלענין אין לו קצבה אין נ"מ בין מדעתו לטעות, דלמו במדעתו הוה הכל לבעל המעות משום דמכר הוא ואדעתא דמכירה נתן כן בטעות ג"כ אמרינן דסבור היה ששוה כ"כ ואמכירה נתן מעותיו וליכא חילוק בין טעות למדעתו לשיטת ר"י כ"א ביש לו קצבה, דבטעות הוי הכל לשליח ומדעתו חולקין, אבל באין לו קצבה הוו טעם שניהם שווים ולהכי מביא שפיר ראייתו וזה ברור ופשוט:

ועוי"ל באופן אחר דמתני' דהתם לא מיירי בטעות כלל אע"ג דהירושלמי פריך ויחזור המקח, ומשמע מזה דלא נתן מדעתו, דאי מדעתו נתן איך שייך לבטל המקח, אכן ניחזי אנן דאפי' אי נימא כסברת רש"י דבדבר שאין לו קצבה הוה הכל מכירה משום שזה קונה בפחות וזה ביוקר, א"כ לפי"ז אטו נאמר דליכא התם כלל דין אונאה בדבר שאין לו קצבה דאמרי' שמדעתו אתן כ"כ משים דקנה ביוקר, וכל עיקר דין אונאה לא יהיה אלא בדבר שיש לו קצבה, אתמהה ל אלא ודאי שהכוונה הוא רק במה שדרך התגרים להוזיל או להוקיר המקח בשביל חסרון מעות או צורך הסחורה, ואיה"נ דבזה לא הוה נחשב לשיעור אונאה, ושיעור אונאה שתות דאמרינן אינו נחשב לחשבון זה מה שדרך התגרים להוזיל או להוקיר וכמ"ש בס' מגיני שלמה, אבל כשההוספה היתה גדולה כ"כ מה שאין דרך להוקיר כ"כ, בזה בע"כ דלא מדעתו נתן ובטעות היתה, ולפ"ז שיימינן כל סחורה לפי ערכה, מה שדרך להוקיר בזה מצד איזה טעם, אמרינן דאין כאן טעות ומדעתו נתן, והנה במס' ב"ב (דס"א ע"ב) אמרינן דבקרקע לא אמרינן דמים מודיעים, ופרשב"ם משום דאין אונאה לקרקעות, וכוונתו דמה דאמרינן שעד פלגא אין אונאה, לאו משום דדין אונאה ליכא כלל בקרקע מגזה"כ, אלא משום דאמרינן דבקרקע יוכל היות שגם מדעתו ישלם יותר מן המחיר, ואפי' התוס' שם שהשיגו על פרשב"ם לא השיגו אלא ע"ז שפי' כן בטעם דאין אונאה לקרקעות, אבל זה סברי גם התוס' דמשו"ה לא שייך בקרקע דמים מודיעים משום דלפעמים קונה קרקע ביותר משויה הרבה כדמוכח בכתובות (דף צ"א) גבי ההוא גברא דהוו לי' תרי אפדני אתא בע"ח וקא טריף א"ל אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לאו שקול אלפא זוזי ואסתלק ע"ש בתוס', הרי שבקרקע הוו דרך התגרנים הקונים להוקיר המקח עד פלגא מדעתם, וא"כ לפ"ז אפי' באופן דמתני' דמכר לו שוה מנה במאתים י"ל נמי דלא טעה כלל בזה, אלא מדעת נתין כל כך, משום דבקרקע הוה הדרך להוקיר כ"כ הרבה, ולפ"ז י"ל דהירושלמי שהקשה מתחלה ויחזור המקח, הייני משום דס"ד דכיון דהוקיר כ"כ עד פלגא, ודאי שלא מדעתו הותיר אלא טעה, ומשני ריש לקיש אין אונאה לקרקעות, ולתירוץ הזה של ריש לקיש נוכל לפרש דהפירוש אין אונאה, הוי הכוונה כמו שפרשב"ם בב"ב, דהיינו שלא נתאנה כלל, ואין הכוונה שבאמת נתאנה אלא שא"צ להחזיר האונאה, דאז היו צריכין לומר שבאמת טעה. אלא הכוונה הוא שלא נתאנה כלל, דבקרקע לפעמים שמדעתו ורצונו מוקיר המחיר עד פלגא, ונמצא לפי"ז דמתני' לא מיירי כלל בטעות אפי' לפי' הירושלמי ורק עיקר הראיה הוא לתירוץ דר' יוחנן דמוקי שם בשהוקיר המקח וקיבל הלוקח. ולתירוץ הזה משמע באמת דהיה כאן טעות, ומעתה יובן מה שר"ת הוצרך להביא ראיה דמתני' בטעות, מדאוקי בשהוקיר המקח. ולכאורה הא אפי' לתירוץ ר"ל נמי בטעות מיירי, דאיהו מתרץ רק משום דאין אונאה אבל באמת טעה ונתאנה, ולפמ"ש יתורץ דכוונת ר"ל נפרש דאין אונאה הוה פירושו שלא נתאנה כלל' ורק עיקר הראיה הוא לתירוץ ר' יוחנן וזה ברור, וממילא מתורץ דעת רש"י, דבש"ס דילן דליכא כלל אוקימתא דר' יוחנן בשהוקיר המקח, ואדרבה הא מוכח מש"ס דילן דבקרקע הרגילות להוקיר המקח מדעתו עד פלגא וכמבואר בב"ב שם ובכתובות דצ"א, א"כ במתני' ליכא שום טעות דנוכל לומר שמדעתו נתן, משא"כ הירושלמי שהביא תי' דר' יוחנן בקיבל עליו ליקח, הרי דמתני' מיירי בטעות, משו"ה הירושלמי לשיטתו ח"א לפרש כפרש"י דטעם דחולקין משום דבמתנה נתנו ואינו יודע למי דהא בטעות לא שייך זה, ואמאי הוצרך המשנה לאוקמי בדבר שאין לו קצבה, משו"ה הוכרח הירושלמי (פ"ו דדמאי) לפרש פירוש אחר כמ"ש בהגה"א בשמו, אכן לש"ס דילן א"צ לזה, דלדידן לא הוה טעות כלל בכה"ג ודו"ק, ואין להקשות דמאי הוצרך קרא למעט קרקע מאונאה, כיון דלמ"ש לא נתאנה כלל, די"ל דצריך קרא מוכר, דסברא שכתבנו אין שייך כ"א בלוקח שנתאנה שמשום שקרקע הוא ישלם ביוקר, אבל במוכר לא שייך זה, אלא דאכתי קשה הא יש קרא מיוחד גם לאונאת לוקח, ואכתי קרא זה למה, וצ"ל דסברא שכתבנו לא שייך כ"א במקום שהמוכר יודע שהלוקח משלם ביוקר מפני שרוצה בכך, אבל אם מכוון להונות אותו אסור, להכי צריך שפיר קרא ועמ"ש בחבורנו לכתובות דצ"ט ולעיל בכמה מקומות מזה:

והנה הט"ז כאן הקשה עוד על רש"י אמאי חולקין כי דהספק הוא למי נתן והוא מוחזק איך יכול בעל המעות להוציא מידו, ובנה"מ כתב דבשביל טעם הזה דחה ר"ת לפרש"י, דז"ל ר"ת ואע"ג דאיכא למימר טעם אחרינא גבי חולקין הא טעמא דפרישית עיקר הוא דמוחזק ידו על העליונה וחולקין עכ"ל, וכתב דהאי דמוסיף ר"ת דמוחזק הוה לא הוה כוונתו בזה דמטעם זה אמרינן דחולקין, דעל זה א"צ לטעם שמוחזק, הא הוכיח דינו דחולקין בדבר הקצוב מן הברייתא ומהירושלמי, אלא כוונתו בטעם הזה לדחות פרש"י, דלהכי לא אמרינן כפרש"י בטעם דחולקין משום דלרש"י קשה דמוחזק הוא וידו על העליונה, אע"כ כפירושו ומשו"ה חולקין ע"ש, ואם כי מצד עצמו דבר חכמה הוא, אכן מהרא"ש בכתובות שם מוכח שאי"א לפרש כלל כפירושו, דז"ל הרא"ש האי טעמא דפרישית נמי עיקר הוא וכיון דמוחזק הוא משו"ה ידו על העליונה וחולקין עכ"ל, הרי מוכח להדיא דסברא דמוחזק הוה טעם למה חולקין לפר"ת, וקושית הנתיבות דלמה הוצרך ר"ת לטעם דמוחזק כיון שהוכיח דינו מהירושלמי, תירץ נמי הרא"ש בהוספת תיבה אחת שהוסיף האי טעמא דפרישית "נמי" עיקר, בזה תי' כן, דר"ת לא דחה פרש"י לגמרי, אלא שאומר דטעמא דידי' נמי עיקר הוא כטעם דרש"י, ושני הטעמים אמת הם, וכיון ששני הטעמים אמת יקשה דאמאי חולקין, שמא הוא כפרש"י, וסברת רש"י לא שייך בטעות, לזה הוסיף דמוחזק הוא וידו על העליונה לומר כסברת ר"ת, דבשלמא אי נימא דר"ת דחה פרש"י לגמרי ולא נשאר כ"א טעמו א"צ לטעם דמוחזק, אבל הוא לא דחה פרש"י רק הוסיף עוד טעם אחר, להכי הוצרך לטעם זה דמוחזק, דמחמת זה יכול המוחזק לומר קים לי כסברת ר"ת וזה ברור:

וקושית הט"ז, הנה אם היינו אומרים דבטעות ס"ל לרש"י כר"ת דהכל לבעל המעות, היה אפשר לומר דכיון שיש כאן ספק בהוספה זאת אם הוסיף בטעות או מדעת, ולפ"ז הוה לצד בעל המעות ס"ס, ספק שמא טעות היה שאז מגיע לו הכל, ואת"ל במתנה שמא נתכוון לתת לו, ובכ"ז לא יוכל להוציא לא יוכל ע"י ס"ס, ואפ"ה נסתר מעלת החזקה של שליח עי"ז, כיון שחזקתו הוא רק מספק, אכן הא העליתי לעיל דרש"י סובר בע"כ בשיטת הר"י דגם בטעות הוה הכל לשליח, ואפשר לומר כיון דחזקתו הוא מספק שגם המחזיק טוען ספק, ועוד הא תיכף כשנתן את המתנה נולד הספק למי נותנה וכשקיבלה הלוקח הוה כתופס לאחר לידת הספק, ותפיסה מספק ולאחר לידת הספק לא מהני כמבואר בכמה דוכתי וצ"ע:

ויותר נכון נראה עפ"י מה שנדייק לשון רש"י שכתב דמתנה היא י"ל לבעל המעות נתנה וי"ל לשליח נתנה, ואם היה כוונתו לומר דמספקינן בזה למי נתן, הכי הול"ל שמא לזה נתן או לזה נתן, ואמנם רש"י לא הזכיר שום ספק, להכי נראה כוונתו דבאמת לא מספקינן כלל למי נתן ורק אנן מחלטינן לומר דלשניהם נתן משום דיש סברא לומר שרוצה לההנות לבעל המעות משום דמעותיו שלו, ויש נמי סברא שרוצה לתת לשליח כדי שיבוא לקנות אצלו, ומדבעה"ב לא פירש אמרינן שנתכוון לתת לשניהם, לזה משום דמעותיו הם, ולזה משום דקנה מאתו, דאילו לא היה שום סברא לומר שמתכוון לההנות כ"א לאחד, או לבעל המעות לחוד או לשליח לחוד, ועל השני לא היה שום צד סברא, אז היינו צריכין לומר בזה שודא דדייני כדין נכסי לטוביה ואתו שני טוביה, והיינו צריכים לחשוב למי רצה לתת ולאמוד דעתו, אכן כאן כיון שיש סברא על שניהם, אמדינן דעתו שרצה לההנות לשניהם, דבזה לא שייך להקשות דנימא שהמוחזק יאמר שלי לחוד נתן כל המתנה, דאם אנו אומרים כן אז אנו צריכים לומר שלא רצה לההנות לבעל המעות כלל, ובאמת הא יש סברא שגם אליו רצה לההנות, משו"ה אנו אומרים שבודאי רצה ליתן לשניהם ולא לבטל שום סברא וזה ברור:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה