אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות שותפים בקרקע › סימן קסג

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות שותפים בקרקע · סימן קסג

סימן קסב

סעיף ג' ברמ"א ונתייאשו הבעלים מן החוב וכו', הנה בש"ס גיטין (ד"ל ע"א) קאמר נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהם פשיטא כו', והקשה הפנ"י איך מהני יאוש בהלואה והרי מבואר בשו"ע לעיל (סי' צ"ח) דאין יאוש בחוב ע"ש שלא מצא תירוץ מספיק לזה ופלא על הגאון דפשיטא לו כל כך שאין יאוש מהני בחוב, והא קמן הרמ"א הביא כאן בשם מוהרי"ק להלכה דמהני יאוש בחוב ואע"ג שמוהרי"ק מחלק בין יאוש ליאוש, דהיכי שהוא מתיירא מפני שהלוה הוא עני או אלם, זה לא הוה יאוש, דכל אשראי ספק אתא ולפעמים דהמלוה סובר שהוא עני ואינו כן, ורק היכי שמתייאש בחוב בדבר שסתמו עומד ליאוש, גם בחוב מהני יאוש, אבל עכ"פ בנידון הש"ס דגיטין גבי נשתדפו שדותיו דסתמו ליאוש, א"כ אפי' בחוב מהני יאוש בכה"ג לשיטת מוהרי"ק, והן אמנם שבעיקר דין דמוהרי"ק כבר הרעישו האחרונים והשיגו עליו בדין זה, הראשון הוא הגאון החכ"צ ז"ל בהגהות הט"ז כאן, משום דעיקר יסודו של מוהרי"ק הוא במה שלמ"ד קו"ח מאבידה דקונה ביאוש, וכ"ש בחוב, וע"ז השיג דקו"ח פריכא הוא, דהא באבידה גופא אמרינן (ב"מ דכ"ו ע"ב) נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה עובר משום השב תשיבם, אלמא אע"ג דבהיתירא אתי לידו ואח"כ נתייאש ממנה אפ"ה מחויב להחזירה שהרי מצוות השבה חל עליו משעה שגזנה עד שישיבנה, וא"כ הוה"ד בפריעת בע"ח מצוה משעת הלואה עד שעת הפריעה, אמנם לענ"ד נראה שאין בדברים הללו כדי לדחות יסוד המוהרי"ק ויפה דן הקו"ח והוא דבב"מ שם אמר רבא ראה סלע שנפלה כו' ואע"ג דאהדרה בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב לו, והקשו בזה הראשונים, דאמאי הוה מתנה דהא קיי"ל דיאוש לחודי' לא קנה כל היכי דאתי לידו באיסורא, דהיינו קודם יאוש. אכן הרמב"ן תירץ דהתם שאני דדין אבידה פתיך בה, ואבידה לאחר יאוש נקנית לגמרי ופטור אפי' מחזרת דמים, וא"ת תיהוי כאבידה דאתאי לידו קודם יאוש כו' ליתא, דכי אמרינן הכי ה"מ שנטלה על מנת להחזירה דנעשה שומר של בעלים והוה לה כאילו הוא ברשות בעלים לגמרי, ומשו"ה יאוש הבא לאחר מכאן אין יכול להפקיע מהם אבידה שהוא ברשותם, אבל הכא כיון שע"מ לגוזלה נטלה לא נעשה שומר של בעלים, וכשנתייאשו הבעלים לא היתה עומדת ברשותם כלל ולפיכך יאוש מפקיע מהם דהו"ל כאילו נתייאשו הבעלים קודם שבא ליד המוצא ע"ש, ומבואר מדבריו דהא דאבידה אינה נקנית ביאוש היכי דנטלה ע"מ להשיבה, אינו אלא משום דכיון שנטלה להשיבה הרי נעשה שומר של בעלים ידו כידו וכמונח תחת ידי הבעלים וכיון דהלואה ליתא בעינה ודבר שאינו ברשותו, ממילא דנקנית ביאוש, וכ"כ הקצוה"ח בישוב שיטת מוהרי"ק:

אלא שאכתי צריך ביאור בעיקר סברת הרמב"ן דהא הר"ן השיג עליו מסוגיא (ב"ק דס"ה) דמפלגינן התם בין גזילה לאבידה משום דבגזילה הוה באיסורא אתו לידו, משא"כ אבידה, וח"כ גם בנטלה ע"מ לגוזלה הוה באיסורא אתי לידו כיון שנטלה ע"מ לגוזלה ע"ש, ואמנם בכדי להליץ בעד הרמב"ן ז"ל נ"ל, דהנה הכי הצעת הסוגיא בב"ק שם, יאוש אמרי רבנן דניקני מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן, אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה קני או דלמא לא דמי לאבידה דכי אתי לידו בהיתירא אתי אבל האי דבאיסורא אתי לידו לא קני ע"ש, הרי להדיא דטעם דבאיסורא אתי לידו לא מהני כ"א לענין שמשו"ה לא נוכל למילף מאבידה, וכיון דיאוש בגזילה לא כתיב בקרא בהדיא, ורק דנילף מאבידה, ע"ז מהני טעם דבאיסורא וכיון דלא דמי לאבידה לא ילפינן זה מאבידה, אבל באבידה גופא דיאוש דידה ילפינן מקרא, אפי' כי אתא לידו באיסורא נמי קני, דכיון דיאוש הוה קנין מה איכא בין איסורא להיתירא, וכדומה לזה י"ל נמי בתוס' (ע"ז דע"ב) שכתבו שם דכיון דמשיכה בנכרי אינו קונה, אפי' בגזל דליכא מעות נמי לא קנה, ולא דמי למציאה דקני כיון דליכא מעות משום דבהיתירא אתא לידו, אבל בגזל דבאיסורא אתא אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל ע"ש, הרי להדיא שדוקא אם משיכה לא קנה במקח, ורק שנרצה לדמות גזל למתנה, בזה מחלקינן דלא דמי זה לזה מטעם דבאיסורא, אבל אם משיכה הוה קנין במקח ולא היינו צריכים למילף מאבידה, היה מהני נמי בגזל אע"ג דבאיסורא אתי, דסברא דבאיסורא לא מהני לבטל הקנין, אלא רק לדחות דלא נוכל לדמות זה למציאה, ולפ"ז בב"מ דמיירי באבידה ממש, דיאוש דידה מקרא יליף, משו"ה אע"ג דמכוון לגזול ובאיסורא אתי נמי מהני, ואין להקשות ע"ז מהא דאמרינן (ב"מ דכ"א) אע"ג דשמעיני' דמייאש אח"כ באיסורא אתי לידו, הרי דבאבידה ממש נמי לא מהני אם בא לידו באיסורא, אכן באמת מה שאמרו התם גבי אבידה טעם דבאיסורא אתי לידו, לא הוה פירושו כטעם שבאיסורא שאמרו בב"ק לגבי גזילה, וטעם שלגבי אבידה לא שייך כלל בגזילה, וכן להיפך טעם שאמרו שם בגזילה לא שייך באבידה, דמה שאמרו באבידה באיסורא אתי לידו, אין לפרשו דהטעם הוא משום דלקיחר באיסר היתה, דאדרבה כיון דאבידה היא ויש בה נמי סימן הרי הוא מחויב ליטלה, אלא הכוונה דבאיסורא, היינו שלקחה קודם יאוש שהוא בזמן איסורא, שאסור לקנות בה עדיין, והיינו טעמא דלא מהני היאוש, דכיון שכבר נתחייב בהשבה והוה כשומר של בעלים, וידו כיד הבעלים, ולא מהני היאוש ברשות בעלים, ועיין בשמ"ק שם בשם הריטב"א ובקצוה"ח לקמן (סי' רנ"ט), ולטעם זה יש חסרון בעצם היאוש, כיון דהוה ברשות בעלים וברשותו לא מהני יאוש, להכי אפי' באבידה ממש נמי לא קני, אחרי שיש חסרון בעצם היאוש, ואמנם טעם זה לא שייך כ"א לגבי אבידה דלקחה ע"מ להשיבה ונעשה שומר של הבעלים, אבל בב"ק גבי גזלן אי אפשר נפרש דהאי באיסורא שאמרו התם דהוה נמי משום טעם זה, דהא התם בגזילה מיירי שתחלת לקיחתו היתה ע"מ לגוזלה לעצמה, ולא להשיבה לבעלים ולא נעשה כלל שומר של בעלים, אלא הכוונה דבאיסורא אתי, היינו כיון שתחלת לקיחתו היתה באיסור שנטלה בגזילה, ואע"ג דבעצם היאוש אין חסרון כלל, כיון דלא הוה שומר כלל, וא"כ מה איכפת לן אם באיסורא אתי, לזה צ"ל דכיון דיאוש לא כתיב בגזילה אלא שנרצה למילף מאבידה, ולענין לעשות דחייה מהני סברא דבאיסורא, דמשו"ה לא דמי לאבידה, ולא שייך זה כ"א בגזילה דיאוש לא כתיב גביה, והרי בארנו שני כוונות במה שאמרו שם באיסורא אתי, וטעם דאבידה לא שייך בגזילה וכן להיפך, ולפ"ז מה יוצדק דברי הרמב"ן שבדינא דהגביה ע"מ לגוזלה, דפתיך בו גזילה ואבידה כאחת, ודאי דקונה ביאוש, דהא הכא לא שייך שום אחד מהטעמים דבאיסורא מתי, לא של אבידה דב"מ ולא של גזילה בב"ק, טעם דאבידה, היינו שנעשה שומר, לא שייך, כיון דלעצמה לקחה ולא השיבה, וטעם דגזילה דב"ק נמי לא שייך, כיון דבאמת אבידא היא ויאוש דידה יליף מקרא, וא"כ אפי' כי לקחה באיסור מאי הוה ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה