חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות שותפים בקרקע
סימן קנז
סעיף י' ברמ"א וכן אם נהנה בבנינו אעפ"י שלא עשה שום היכר שניחא לי' חייב ליתן לו כפי מה שנהנה, ודין זה נובע ממשנה (ב"ב ד"ה) סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל, ובתוס' הקשו על דין זה הא זה נהנה וזה לא חסר פטור ע"ש ואיני מבין מה ענין דין זה לדין דזה נהנה וזה לא חסר, הא ז"ל השמ"ק בשם עליות הר"י (ב"ב שם) על הך דינא דסמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל, פי' דכיון דגלי דעתו דניחא לו מה שהגביה חבירו מארבע אמות ולמעלה מיד קנה חצי הכותל לפי שזכתה לו חצירו שהרי חצי הכותל בנוי על חצי חלקו בקרקעו אעפ"י שלא אמר לו זה תקנה לך חצירך שהרי פ"כ של זה בנאו יכול זה לזכות בחצי הכותל ולהשתמש בו כיון שבנחוי בחלקו וכו', ומידי שישתמש בו או שיגלה דעתו שהוא חפץ בו ותחייב בחצי הונאת הגבהתה דקניא לו חצירו עכ"ל, וכיון שמטעם קנין הוא דנתחייב דקנה מחצית הכותל, א"כ מה ענין זה לדין דזה נהנה וזה לא חסר, דזה לא שייך כ"א כשגוף הדבר הוא של בעה"ב וזה השני בא רק להשתמש באותו דבר, וכגון דר בחצר חבירו, אבל כשזה קנה הדבר ומטעם קנין הוא דנתחייב לשלם הדמים מפני שקנה לגוף הדבר, אפי' אם לא חסר הבעה"ב כלום נמי פשיטא דמחויב הקונה לשלם והגע עצמך אילו קנה מחבירו חצר דלא קיימא לאגרא, שאין בעה"ב חסר מזה, הכי נימא בשביל זה דאין הקונה מחויב לשלם, ודאי דשום אחד לא יאמר כן, לא אמרו כ"א בדר בחצר דלא קיימא לאגרא, דרך נהנה הוא מתשמישי החצר, אבל גוף החצר נשאר לבעה"ב, בזה אמרינן דפטור מטעם דזה לא חסר, אבל בקונה לא אמרינן הכי, ועוד דכיון שקנה לחצי הכותל והאבנים נעשו שלו, אין לך חסר גדול מזה, ודו"ק היטב כי לפענ"ד אשר לפי הסבר השמ"ק אין מקום לקושית התוספת ועיין בחדושנו לקמן (סי' קנ"ח) מה שכתבנו מזה:
סעיף י"א במחבר אם זה שבנה הכותל גבוה בא לתבוע וכו' מפני שסמך לו כו' ואמר פרעתי אינו נאמן אלא חבירו נשבע בנק"ח והנה הרמ"ה השיג על הרמב"ם בזה מהא דמשמע בש"ס (ב"ב ד"ה) דמי יימר עדיף טפי מחזקה דתוך זמנו, דהא אביי ורבא דלא סברי חזקה דתוך זמנו ואפ"ה מודו במי יימר דהוא בחזקת שלא פרע, וכיון דקיי"ל בתוך זמנו דנאמן הנוטל בלא שבועה, מכ"ש היכא דאיכא מי יימר דנוטל בלא שבועה, וכזה הקשה גם הט"ז על הרמב"ם, ואפשר ליישב, דהנה הצעת הסוגיא שם הכי הוא, דפריך לאביי ורבא דלית להו חזקה דתוך זמנו מסיפא דמתני' למעלה מד' אמות בחזקת שלא נתן ה"ד אילימא דאמר לו פרעתי בזמני, דהיינו לבתר דגמר לכותל הסמיכה, אמאי בחזקת שלא נתן, אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמני, מקמי דאגבהיה לכותל הסמוכה טפי מארבע אמות, אלמא לא עביד אינש דפרע בגו זמני', ודחינן שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין לי' רבנן, כלומר דשאני התם דכל כמה דלא סמיך לא ידע דמחייב מידי לכי סמיך כי היכי דליזול וליפרע קודם זמנו דמימר אמר מי יימר דמחייבין לי רבנן לכי סמיכנא, ולפי"ז לא מוכח כלל מהתם דאביי ורבא מודה במי יימר, דהא דסברי התם גם אביי ורבא לטעם דמי יימר, היינו כי איכא בהדי' תוך זמנו נמי. אלא דבתוך זמנו לחוד היכי דליכא טעם דמי יימר לא סברי דלחייבו משום הכי, וכי מצטרף בהדי' סברא דתוך זמנו גם סברא דמי יימר חייב גם לאביי ורבא, אבל באמת סברא דמי יימר לחוד לא עדיפא מחזקה דתוך זמנו, ואדרבה עוד גריעא ממנה דאינה מועלת לאביי ורבא כ"א לצירוף בהדי תוך זמנו, ועוד י"ל בהסבר נכון דלאו משום צירוף עדיף המי יימר בתוך זמנו, אלא משום דעצם הספק הוא יותר גדול, כיון דהחיוב תלי בדידי', דאם אין רוצה לסמוך אינו מחויב, ובדידי' תלוי אם לסמוך וכמה לסמוך וכיון שבדידי' תלוי ודאי דאינו משלם קודם זמנו דשמא לא ירצה אח"כ לסמוך, וכעין תרי מי יימר איכא הכא, מי יימר שירצה לסמוך, וגם אם ירצה שמא לא יחייבוהו ב"ד, משא"כ בטוען פרעתי לאחר שכבר סמך הכותל ולא נשאר הספק כ"א מי יימר שב"ד יחייבוהו וזה הוה ספק רחוק דודאי קרוב יותר שב"ד יחייבוהו, ולכן מי יימר כזה גריע מחזקה דתוך זמנו, ודוקא המי יימר דבש"ס התם דמיירי בתוך זמנו, הוא דעדיף מחזקה דתוך זמנו, ולכן שפיר לדידן דקיי"ל דחזקה דתוך זמנו לתוד מועיל לחייבו, שפיר נוטל בלא שבועה משא"כ במי יימר דגריעא מינה צריך לישבע בנק"ח, וצ"ל לפי"ז דמ"ש הרמב"ם והמחבר כאן מיירי כשאומר פרעתיך בזמני, דאי בטוען פרעתיך קודם שסמכתי הכותל דהיינו בתוך זמני, א"כ גם הכא איכא צירוף שתיהם, תוך זמנו ומי יימר, שזה מהני אפי' לאביי ורבא, אלא לאו דהכא מיירי שטוען שפרעו בזמנו דהיינו לאחר שנגמר כותלו שסמך, ואע"ג דבכל מקום כשטוען פרעתיך בזמנו מהימן, ואין המוציא נאמן להוציא בשבועה הכא שאני כיון דאין חיובו ברור ומי יימר דמחייבו רבנן, להכי מיהא אהני האי טעמא דמי יימר, שבשבועה יהא נאמן להוציא, ואי"ל דהא בש"ס אמרינן דבאמר פרעתיך בזמני אמאי הוה בחזקת שלא נתן, הרי דפשיטא לש"ס דבטוען פרעתי בזמנו נאמן המוחזק, ומשמע דאינו נאמן זה להוציא אפי' בשבועה, די"ל דהיינו בס"ד קודם שמסיק טעם דמי יימר, אבל לבתר דמסיק טעם דמי יימר, ונהי דלא מהני טעם זה שיטול גם בלא שבועה, כמו החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, מ"מ לענין זה אהני דמיהא בשבועה נוטל ודו"ק, וכל זה כתבתי רק לפי ההנחה דכוונת הש"ס בתירוצו שאני התם מי יימר דמחייבי לי רבנן, דהיינו בתוך זמנו, דאמרינן דבתוך זמנו לא עביד דמיפרע בחיובו שאינו ברור דלחייבוהו אפי' אח"כ כשיגיע זמנו, ולפ"ז ודאי דאין ראיה מהש"ס דטעם דמי יימר לחוד עדיף מחזקה דתוך זמנו וכמו שביארתי, מיהו לאחר העיון מצאתי פלוגתה דרבוותא בפירוש הש"ס, בפי' דרבינו גרשום ועוד כמה גדולי הראשונים מבואר באמת כמו שכתבתי דקאי על תוך זמנו, אכן רש"י פי' שם שאני התם דאפי' אמר פרעתיך בזמני לא מהימן דאמר מי יימר דמחייבין לי' רבנן ע"ש, ולפ"ז ודאי דשמעינן מהתם דטעם דמי יימר לחוד עדיף מחזקה דתוך זמנו, דהא כשטוען פרעתיך בזמני אין בזה כ"א טעם דמי יימר לחוד ואפ"ה מודו בזה גם אביי ורבא דאינו נאמן לומר שפרע, אע"ג דבחזקה דתוך זמנו סברי דנאמן הרי דטעם דמי יימר עדיף, ויוחזר הקושיא דלדידן דקיי"ל שאפילו נגד חזקה דתוך זמנו אין נאמן, כ"ש דאין נאמן נגד טעם דמי יימר דעדיף מינה, ונ"ל ברור דלשיטתייהו אזלי, דהרמ"ה לשיטתו שבחי' הביא לשני הפירושים בכוונת הש"ס והכריע כרש"י ע"ש וא"כ לדידי' מוכח שפיר דמי יימר עדיף מתוך זמנו, וממילא שפוסק כיון דקיי"ל דאין נאמן לומר פרעתי נגד תוך זמנו עד שנוטל התובע בלא שבועה, כ"ש שנוטל בלא שבועה כשיש טעם דמי יימר, אכן הרמב"ם יפרש כרבינו גרשום, ולפי' זה על דמי יימר גריעא מתוך זמן, ולכן במי יימר אינו נוטל בלא שבועה אע"ג דבחזקה דתוך זמנו נוטל בלא שבועה, ואולי מקום הניחו לי רבותינו ליישב דברי הרמב"ם במה שהפוסקים נשארו בצ"ע, ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך:
שם ברמ"א מיהו אם קבע לו בנין קבוע נאמן שנתן לו חלקו, והטעם דכיון בקבע לו הבנין הוה חיובו פשוט ותו לא שייך בי' מי יימר דמחייבי רבנן וכמ"ש הנמוק"י, ועיין בקצוה"ח שהקשה מהא דמסיק הש"ס (ב"ב ד"ה) שאני התם מי יימר דמחייבו לי רבנן והא עיקר חיובו בשסמך לו כותל אינו אלא משום שנתן עליו את התקרה וכמ"ש רש"י שם בהא דאמר רב הונא סמך לפלגא סמך לכולה משום דסופו לגמור כל הכותל וליתן התקרה, וא"כ אחר שיתן את התקרה הרי משפטו נודע, וכיון דס"ל עביד אינש דפרע גו זמני' אמאי לא יפרע כיון שהוא יודע בבירור שודאי יתחייב לו אחר נתינת התקרה, יפרע לו תוך זמנו כי היכי דלא ליטרדי' אחר נתינת התקרה ע"ש, ולמה שכתבתי בדיבור הקודם, לא קרב כלל את התוך זמנו דהכא דלגבי כותל, להך תוך זמנו דלגבי מלוה דאמרינן בהו עביד אינש דבוע גו זמני' דהתם החיוב הוא ודאי אתי בזמנו, דזמן הפרעון ממילא אתי ואין בידו לדחותו, ולכן אמרינן דעביד דפרע נמי מקודם כי היכי דלא ליטרדיה, משא"כ הכא גבי כותל הוא בידו דאם רצה שלא לסמוך הכותל לא יבוא לידי חיוב, ולכן איך שייך לומר בו דיפרע מקודם כי היכי דלא ליטרדי', הא בידו לעכב סמיכת הכותל ולא יוכל לטורדו, ואדרבה מסתבר יותר דאם מתירא שמא יטרידו ולא יהיה לו במה לשלם, לא יבנה את הכותל עד שיהיה לו מעות, ולכן בכה"ג לא שייך דלא ליטרדי' ומשו"ה ודאי דלא פרע גו זמני', שוב מצאתי בשמ"ק ע"ש הרשב"א שהביא להקשות כקושית הקצוה"ח ותי' בתירולי וז"ל שאני התם דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן קשיא לי והא טעמא דאביי ורבא משום דכי מטא זמני' לא ליתי ליטרדו הוא וה"נ כי סמיך לו כותל אחר הא גלי דעתו דבעי ליתן תקרה ואז ודאי מידע ידע דמחייב ליתן, א"כ אפי' מהשתא פרע דמימר אמר אי סמיכנא לא ליתי ליטרדו, וי"ל דהתם זמן פרעון ע"כ אתא ולכך אמר לא ליתי ליטרדו אבל הכא בידו הוא אי בעי לא יהיב תקרה עד דהוו ליה זוזי והא שייך טעמא דמי יימר דמחייבי לי בי דינא עכ"ל, הרי להדיא כמה שכתבתי, ואמנם לפי"ז צ"ל דמ"ש מי יימר דמחייבי לי רבנן, אין הכוונה דהספק הוא בדין שאין חיובו ברור עפ"י דין, אלא הספק הוא בעצם ההתחייבות דשמא לא יסמוך הכותל ולא יבוא לידי חיוב, אבל אם יבנה הכותל אין עוד שום ספק בדין, דודאי יחייבוהו, ואין הלשון דמחייבי לי רבנן סובל כ"כ את הכוונה הזאת, דלשון זה משמע דהספק הוא אם הב"ד יחייבוהו מפני שאין חיובו ברור, אלא שהספק תלוי בידו, מיהו נראה דזה תלוי בשני הפרושים שהבאתי בדבור דלעיל, דלפירוש רבינו גרשום וסייעתו דמ"ש הש"ס שאני התם מי יימר דמחייבי לי, הוה פירושו דמשו"ה לא יפרע תוך זמנו דוקא, אבל אי אמר דפרע בזמנו מהימן, אי אפשר תו לפרש דהספק הוא בחיוב ב"ד, שאין חיובו ברור דא"כ אפי' בזמנו נמי לא יפרע, דבזמנו נמי שייך האי טעמא, ובע"כ דהכוונה הוא שהספק תלוי בעצם, דשמא לא יבנה, משא"כ רש"י והרמ"ה לא ניחא להו לפרש כן משום דלשון דמחייבי לי רבנן משמע דהספק הוא בחיוב ב"ד ומשו"ה פירשו באמת דאפי' אם טוען שפרע בזמנו נמי אינו נאמן, דגם בזה שייך לומר דאינו משלם משום שחיובו אינו ברור אכתי דמי יימר דמחייבי לי' רבנן ודו"ק היטב כי זה ברור מאוד בעזה"י:
סעיף י"ב ברמ"א ומיד שאמר ליתן חצי ההוצאה זכה בחצי הכותל וכו' ומחייבין אותו ליתן, עיין בסמ"ע שכתב נמי דמיד כשגילה דעתו שחפץ בזה מחויב לשלם ולא יוכל לחזור, והנה בהגהות מוהרי"ש כתב שבמ"מ משמע דהזכות בחצי הכותל הוא בעת שפורע חצי ההוצאות ובגילוי דעת לא סגי ע"ש, ולכאורה יש לתמוה הא זה לשון המ"מ ודע שבפריעת חצי ההוצאה אפי' בע"כ של חבירו זוכה בחצי הכותל לפי שהמקום של שניהם וזכתה לו חצירו וכיון שהוא בנוי על חלקו מיד כשגילה דעתו דניחא לו מחייבין אותו עכ"ל, והרי בסופו כתב להדיא דמיד כשגילה דעתו מחייבין, וכנראה שבעל ההגהות מוהרי"ש סובר לחלק, דלענין הזכייה בכותל בעינן דוקא שישלם ממש, ולענין לחייב לזה בחצי ההוצאה בגילוי דעתא נמי סגי, ואין בזה שום סברא לומר כן, דכל זמן שלא זכה בכותל למה יתחייב לשלם, וכיון שלא זכה בכותל עד שישלם, ממילא דאין מתחייב נמי לשלם, ואדרבה מסתבר דהמוחזק ידו על העליונה, וכן הוא להדיא בשמ"ק ע"ש עליות ה"ר יונה וז"ל סמך לו כותל פי' דכיון דגלי דעתו דניחא לו במה שהגביה חבירו מארבע אמות ולמעלה מיד קנה חצי הכותל לפי שזכתה לו חצירו שהרי חצי הכותל בנוי על חצי חלקו בקרקעו אעפ"י שלא אמר לו זה תזכה לך חצירך שהרי ע"כ של זה בנאו יכול זה לזכות בחצי הכותל ולהשתמש בו כיון שבנאו בחלקו ולא שיתחייב בכך ליתן חצי חלק ההוצאה ונמצא זה שלא בנאו ידו על העליונה אם יחפוץ לא יתן חלקו בהוצאה ולא ישתמש בכותל, ואם יחפוץ להשתמש בו יזכה בחציו ומיד שישתמש בו או שיגלה דעתו שהוא חפץ בו יתחייב בחצי הוצאת הגבהתו דקניא לו חצירו עכ"ל, ולכן נראה דמ"ש המ"מ בפריעת חצי ההוצאה, לא נתכוון לדייק דדוקא בפריעה ממש, אלא סמיך על מה שסיים דבגילוי דעת נמי סגי, וכוונתו רק לאשמועינן דבפריעה מחצית זכה בכותל גם בע"כ, אבל איך יהיה הפריעה, אם פריעה ממש או רק גילוי דעת דניחא לו סמיך על מה שביאר להדיא בסוף דבריו דבגילוי דעת נמי סגי ודו"ק:
סעיף ו' ברמ"א גדר ב' רוחות ועמד הניקף וגדר רוח ג כו' נ"ל דא"צ לשלם לו א כו', וכתב הסמ"ע דהרמ"ה כתב כן לאפוקי מהב"י שכתב בסוף סימן זה דבכה"ג מחייבינן את הניקף לשלם להמקיף חצי ההוצאה משתי רוחות שגדר כיון דגילה דעתו דניחא לו בגדירת המקיף, ובהגהות הטור כתב נמי דהד"מ השיג בזה על הב"י ע"ש, ולכאורה איני מבין את השגתם דהא הסמ"ע גופא הביא בסוף סימן הקודם בשם המ"מ דמיד שגילה דעתו מחייבינן לזה לשלם חצי ההוצאה, והסביר בטעמו דכיון דהמקום הוא של שניהם זכה לו חצירו באבנים מיד כשגילה דעתו ואינו יכול עוד לחזור והא הכא מיירי נמי שהכתלים בנויות על מקום שניהם, א"כ ודאי דחייב מיד שגילה דעתו, ואף שלא גמר כל הכתלים ועדיין פתוח מרוח אחת, מ"מ ודאי דחייב, כיון דהחיוב הוא לא מצד הנאה כ"א מפני שזכה באבנים, וכאילו קנה את האבנים מיד המקיף, ובשלמא אם החיוב היה מצד הנאה, היה אפשר לומר דכיון דאכתי פתוח הוא ולא נהנה כלום פטור, אבל כיון שהחיוב הוא מצד קנין מה איכפת אם גם אין נהנה, ועיין מה שכתבנו בחדושנו בריש סימן הקודם, אכן כאשר עיינתי בלשון הב"י גופא נוכחתי דיפה הקשו עליו, דז"ל הב"י אם גדר ראשונה ושניה ועמד הניקף וגדר את השלישית נ"ל שמחייבין אותו לגדור את הרביעית וכו' עכ"ל, הרי דהב"י דן לחייבו לגדור גם הכותל הרביעית, ולא כמו שהעתיק הסמ"ע לחייבו בהוצאת שתי הכתלים שגדר, ולענין לחייבו בגדר כותל הרביעית לא שייך לומר דהחיוב הוא בזה מטעם קנין, דהא אכתי ליכא כאן כותל ואבנים ואין מה לקנות, ובע"כ שבזה הוא החיוב מטעם הנאה ולכן שפיר הקשו דהא כיון דפתוח לא נהנה מידי, ועיין בקצוה"ח בסמוך בסק"ו שמיישב דעת הב"י דהחיוב הוא באמת מטעם קנין ע"ש, ותמיהני איך אפשר לפרש כן, דא"כ אמאי חייב גם בגדירת כותל הרביעית:
שם במחבר וכן אם הניקף עצמו הוא שגדר רוח רביעית הרי גילה דעתו ונותן חצי ההוצאה, דין זה חידשו התוס' (ב"ק ד"כ) דעל מה שאמרו בש"ס שם ת"ש אמר ר' יוסי אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל, טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור ש"מ זה נהנה וזה לא חסר פטור, והקשו בתוס' שם א"כ עמד ניקף נמי, ותירצו דשאני עמד ניקף דגלי דעתו דניחא לו בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי דעתו אלא בחנם ע"ש, ודין זה שהעלו התוס' דהיכי דגלי דעתו דניחא לו בהוצאה חייב, הובא בהגה"א שם, וכן הופסק בשו"ע לקמן (סי' שס"ג) וכאן, אכן הרש"ל ביש"ש שם השיג על דין זה והעלה שאין לחלק בכך, וזה נהנה וזה לא חסר לעולם פטור אפילו גלי אדעתו דניחא לו בהוצאה ע"ש והנה בספר נחלת דוד הביא עיקר הראיה לרש"ל, משום דקשה על דברי התוספת מסוגיא דב"ק שם, אחר אבא מרי משמי' דרב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מן ראובן מעלה שכר לשמעון, ופריך עלה תרתי (רצה לומר דהוה תרתי דסתרי אהדדי) ומשני הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא לאגרא, ואם איתא לדברי התוס' דבגילוי דעת דניחא לו בהוצאה תליא מילתא, א"כ מאי פריך תרתי, הא בשוכר בית מראובן גלי אדעתו דניחא לו בהוצאה, וא"כ אפי' בלא קיימא לאגרא יתחייב לשלם, ואמאי מוקי לה הש"ס בקיימא לאגרא דוקא, ואין לתרץ דהתם משום דלא גלי אדעתו דניחא לו למיתב שכר רק לראובן אבל לשמעון לא גלי כלל, דלפמ"ש התוס' דבגילוי דעתא דניחא לו בהוצאה תליא מלתא א"כ מה לי גלי דעתו לראובן או לשמעון, סוף סוף הא חזינן דניחא לו בהוצאה ע"ש, והנה מה שכתב דאין לתרץ כן, באמת הוא רק הוא התירוץ האמיתי לקושיא זאת, דקושיא זאת כבר הקשה בשמ"ק שם ומחלק דהתם שאני דלשמעון לא גלי דעתו, ועיין בפרישה לקמן (פי' שס"ג) שהכריח דבע"כ לחלק ולומר דבגיבי דעתו של זה לא מהני לזה, ולא מהני גילוי דעת אא"כ היה מגלה דעתו לבעה"ב עצמו, שהרי בחצר דלא קיימא לאגרא אע"ג דעביד למיגר אפ"ה אינו נותן לזה כלום אע"ג דודאי אם לא היה זה מניחו לדור בחצירו היה שוכר חצר מגברא אחרינא שהרי עביד למיגר, וא"כ אין לך גילוי דעת גדול מזה, ואפ"ה כיון שלא גילה דעתו לשכור מבעל החצר זה אם לא יניחו לדור בחנם לא מיקרי גילוי דעת, הוה"ד נמי כאן אעפ"י ששכר בחזקת שהוא שלו דעתו לשכור אפ"ה כיון שלא גילה דעתו מזה אין כאן גילוי דעת ע"ש, ובחנם השיגו על התוס' והמחבר מכח קושיא זאת, ואמנם הכא א"צ כלל לדברי התוס', דהכא לאו מטעם הנאה חייב אלא משום קנין דחצירו זכה לו וכמ"ש הקצוה"ח ועיין בסמ"ע סוף סימן הקודם ובחדושנו שם:
סימן קנט
סעיף א' ברמ"א ואם הגג שפל עד שבני רה"ר רואים אותו כמי שעומד בגג אין כאן היזק ראיה, ובקצוה"ח הביא לדברי הריב"ש שהקשה מאי איכא בין האי דאביי בשני בתים בשני צידי רה"ר דמצי אמר בני רה"ר ביממא חזיא כו', ובין אותה ששנינו (ב"ב פחז"ה) אבל פותח הוא פתח נגד פתח וחלון נגד חלון ברה"ר דמצי א"ל סוף סוף בעי אצטנועי מבני רה"ר, וכתב ליישב דבהאי דאביי יש זמן שזה יכול לראותו בעומדו בגגו כדרכו ובני רה"ר אין דרך לראותו כגון בלילה, אבל בהאי דפתח נגד פתח אין דרך לעמוד בתמידות בפתח ביתו ואם יעשה זה במקרה פעם אחת גם בני רה"ר עושין כן לפעמים כשיזדמן לדבר זה עם זה, והקצוה"ח כתב דלדברי הרמ"א דאם הגג שפל עד שבני רה"ר רואין אותו אין כאן היזק ראיה, א"כ אין צורך לתי' הריב"ש, דבלא"ה לא קשה, דגבי האי דפתח נגד פתח הו"ל כמו הכא בגג שפל ע"ש, והנה זה ודאי דבדברי הרמ"א מיושב קושית הריב"ש, ועיקר דינו של הרמ"א נובע רק מכח קושיא זאת, דבחדושי הרמ"ה וכן בשמ"ק בב"ב הקשו נמי כקושית הריב"ש דמ"ש האי דאביי מההיא דחזה"ב, ותירצו לחלק דגבי גג שאני משום דגבוה ואין בני רה"ר יכולין לראותו כשהוא יושב אבל בגג שפל שגם בני רה"ר רואין אותו פטור באמת מלעשות מעקה דדמיא לההיא דפתח נגד פתח ע"ש, ואמנם אפ"ה נצרך נמי לתי' הריב"ש, דבתירוץ הרמ"ה והשמ"ק שהם דברי הרמ"א לא סגי, דבש"ס שם פריך על דברי אביי מאי איריא רשות הרבים אפי' רשות היחיד נמי ומשני רה"ר איצטריכא סד"א מצי אמר לו סוף סוף לא קא בעית לאצטנועי מבני רה"ר קמ"ל דאמר לו בני רה"ר ביממא חזיא לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי, בני רה"ר כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי את כי יתיבנא נמי חזית לי, בני רה"ר כי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזוי לי את כי לא מעיינת נמי חזית לי, הרי דקאמר שלשה חלוקים שבין גגין לרה"ר, ולתי' הרמ"ה והשמ"ק הא תינח מטעמא דכי יתיבנא לא חזו לי וכי מעייני לא חזו לי דשייך רק לגבי גגין דגביהי ולא שייך זה גבי פתחים וחלונות דלא גביהי, אבל אכתי טעם השלישי דביממא חזו בליליא לא שכיחי בני רה"ר, איכא נמי גבי פתח כנגד פתח, וא"כ גם בפתח לנגד פתח נמי לעכב מהאי טעמא דלא מצי אמר לו סוף סוף הא בעית לאצטנועי מבני רה"ר, משום דבני רה"ר בליליא לא שכיחי ואת חזית בליליא נמי, וכיון דעיקר הטעם הכא לגבי גגין משום דנפיש הזיקו יותר מבני רה"ר, וא"כ גבי פתח נגד פתח נמי נפיש הזיקו יותר מבני רה"ר, ואע"ג דגבי גגין נפיש ההיזק מתלתא טעמי, וגבי פתח רק מטעם אחד זה אין שום נ"מ כיון דסוף סוף נפיש הזיקו מבני רה"ר מצי לעכב, ומה לי נפיש מתלתא טעמי או רק מטעם אחד, ואמנם לטעם הריב"ש גם זה ניחא, דגבי פתח נגד פתא לא נפיש הזיקו כלל, ואפי' מטעם דבליליא לא חזי בני רה"ר, דאטו בני רה"ר אינם הולכים כלל בלילה, הא ודאי שכמה בני אדם הולכים גם בלילה, אלא הכוונה הוא דבליליא לא שכיח כל כך עוברים והולכים, ובפתח נגד פתח נמי לא שכיחי, דאין דרך לעמוד בתמידות בפתח ביתו, וכיון דלא נפיש הזיקו מבני רה"ר משו"ה לא מצי לעכבו, משא"כ בגגין נגד גגין דדרך לעמוד שם זמן הרבה ולעבוד עבודה וא"כ שכיחי יותר מבני רה"ר ודו"ק היטב כי הדברים נכונים:
סימן קס
סעיף א' במחבר גג הסמוך לחצר בעל הגג מזיק לבעל החצר ואין בעל החצר מזיק לבעל הגג כו', וכתב בסמ"ע דאפי' בגגין העשויין לדירה נמי הוה בעל החצר יותר ניזק ע"ש, וכל הראשונים כתבו להיפך, הראב"ד כתב דמיירי דוקא בגג שאינו עשוי לדירה וכ"כ המ"ה, ובחדושי הרמ"ה האריך לבאר דבגגין העשויות לדירה בעי מעקה ד' אמות, דתרווייהו כהדדי ניזוקין זה מזה ולכן עושין מעקה ד' אמות בין שניהם באמצע ע"ש:
סימן קסא
סעיף א' במחבר אבל שאר הדברים כגון ניור וכיור אינו כופהו עשה אחד מעצמו אם גילה השני דעתו שחפץ בה מגלגלין עליו את הכל, וכתב הסמ"ע דזה דומה למ"ש המחבר לעיל (סי' קנ"ז) גבי הגבהת כותל יותר מד' אמות וגם בסימן קנ"ח לענין אם גדר הניקף רוח רביעית, ואפי' למה שכתבנו בחדושנו שם דהתם גופא דמהני גילוי דעת, אין החיוב בזה משום הנאה, כ"א מטעם קנין, דכיון דהכותל בנוי על מקום שניהם, ולכן מיד שגילה דעתו דניחא לו זכה לו חצירו להתחייב בכל ההוצאות וכמ"ש הסמ"ע ס"ס קנ"ח, גם הכא שייך נמי טעם זה, דכותל החצר הא של שניהם הוא וכיון שגילה דעתו זכה לו חצירו ונתחייב בכל הוצאת הציורים והכיורים וק"ל:
סימן קסב
סעיף ו' ברמ"א וי"א דאין טענת רבוי הדרך טענה כו', וכמו שהדין במבוי כן הדין במקומות של ביהכ"נ כו', מאוד תמוה דין זה דיליף מקומות ביהכ"נ מדין דמבוי הא בע"כ דדין דחצר השותפין חלוק בזה מדין דמבוי, ודוקא במבוי הוא דאין רבוי הדרך טענה, אבל בחצר הוה ודאי טענה דבב"ב (דכ"א ע"ב) בברייתא דכופין בני מבואות שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי קתני בהדיא דלשכינו בני מבוי כמוהו אין מעכב, ואילו גבי חצר קתני התם אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא כו' בני חצר מעכבין עליו, ובע"כ דהחילוק שביניהם כך הוא דבמבוי אין לבעלים קנין וזכות עצמיי בעצם המבוי ורק שהוא רשות לכולם לפתוח בו פתחי חצרותיהם לפיכך אין רבוי הדרך טענה בהם, משא"כ בחצירות שאין זכות השותפין בחצר מחמת הבתים שבתוכה בלבד, אלא מחמת עצמה של חצר שזכו בה, גם רבוי הדרך הוה טענה, וכ"כ בחדושי הרמ"ה דבמבוי דוקא הוא דאין רבוי הדרך טענה אבל בחצר הוה זה טענה טובה, ומשום דאית לבני חצר זכות בחצר טפי מבן מבוי במבוי וז"ל תדע נמי דתנן לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין דאית להו לבני חצר זכותא בגויה לכמה מילי טפי מבני מבוי במבוי ואפי' לענין דין דרבוי דרך אבל למבוי דלית להו בגוי' אלא דריסת הרגל לא מעכבי עלויה מדין רבוי דרך כו' ע"ש שהאריך לבאר כן באריכות, ולפ"ז מה דמיון מקומות ביהכ"נ למבוי, הא כיון שיש לו קנין בגוף הבהכ"נ כמו בחנר ודאי דיכול לעכב מטענה דרבוי דרך, והנה בפ"ת כאן הביא בשם תשובת משאת בנימין שהקשה על דין דרמ"א, דיש לחלק בכמה גוונא בין ביהכ"נ למבוי ולא זכר הטעמים וגוף התשובה אין אצלי, ואולי הביא נמי הטעמים שהבאתי בשם הרמ"ה בזה, ולדינא עכ"פ כיון שהרמ"ה שהוא מגדולי הפוסקים הראשונים כתב להדיא דבחצירות הוה טענת רבוי הדרך טענה ואין ללמוד ממבוי, מי ירים ראש נגדו, ולכן דינא דהרמ"א במקומות ביהכ"נ צ"ע טובא לסמוך ע"ז לדינא אחרי שהוא נגד הרמ"ה ובשגם שהט"ז סתר גם יסודו ע"ש:
סימן קסג
סעיף ג' ברמ"א ונתייאשו הבעלים מן החוב וכו', הנה בש"ס גיטין (ד"ל ע"א) קאמר נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהם פשיטא כו', והקשה הפנ"י איך מהני יאוש בהלואה והרי מבואר בשו"ע לעיל (סי' צ"ח) דאין יאוש בחוב ע"ש שלא מצא תירוץ מספיק לזה ופלא על הגאון דפשיטא לו כל כך שאין יאוש מהני בחוב, והא קמן הרמ"א הביא כאן בשם מוהרי"ק להלכה דמהני יאוש בחוב ואע"ג שמוהרי"ק מחלק בין יאוש ליאוש, דהיכי שהוא מתיירא מפני שהלוה הוא עני או אלם, זה לא הוה יאוש, דכל אשראי ספק אתא ולפעמים דהמלוה סובר שהוא עני ואינו כן, ורק היכי שמתייאש בחוב בדבר שסתמו עומד ליאוש, גם בחוב מהני יאוש, אבל עכ"פ בנידון הש"ס דגיטין גבי נשתדפו שדותיו דסתמו ליאוש, א"כ אפי' בחוב מהני יאוש בכה"ג לשיטת מוהרי"ק, והן אמנם שבעיקר דין דמוהרי"ק כבר הרעישו האחרונים והשיגו עליו בדין זה, הראשון הוא הגאון החכ"צ ז"ל בהגהות הט"ז כאן, משום דעיקר יסודו של מוהרי"ק הוא במה שלמ"ד קו"ח מאבידה דקונה ביאוש, וכ"ש בחוב, וע"ז השיג דקו"ח פריכא הוא, דהא באבידה גופא אמרינן (ב"מ דכ"ו ע"ב) נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה עובר משום השב תשיבם, אלמא אע"ג דבהיתירא אתי לידו ואח"כ נתייאש ממנה אפ"ה מחויב להחזירה שהרי מצוות השבה חל עליו משעה שגזנה עד שישיבנה, וא"כ הוה"ד בפריעת בע"ח מצוה משעת הלואה עד שעת הפריעה, אמנם לענ"ד נראה שאין בדברים הללו כדי לדחות יסוד המוהרי"ק ויפה דן הקו"ח והוא דבב"מ שם אמר רבא ראה סלע שנפלה כו' ואע"ג דאהדרה בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב לו, והקשו בזה הראשונים, דאמאי הוה מתנה דהא קיי"ל דיאוש לחודי' לא קנה כל היכי דאתי לידו באיסורא, דהיינו קודם יאוש. אכן הרמב"ן תירץ דהתם שאני דדין אבידה פתיך בה, ואבידה לאחר יאוש נקנית לגמרי ופטור אפי' מחזרת דמים, וא"ת תיהוי כאבידה דאתאי לידו קודם יאוש כו' ליתא, דכי אמרינן הכי ה"מ שנטלה על מנת להחזירה דנעשה שומר של בעלים והוה לה כאילו הוא ברשות בעלים לגמרי, ומשו"ה יאוש הבא לאחר מכאן אין יכול להפקיע מהם אבידה שהוא ברשותם, אבל הכא כיון שע"מ לגוזלה נטלה לא נעשה שומר של בעלים, וכשנתייאשו הבעלים לא היתה עומדת ברשותם כלל ולפיכך יאוש מפקיע מהם דהו"ל כאילו נתייאשו הבעלים קודם שבא ליד המוצא ע"ש, ומבואר מדבריו דהא דאבידה אינה נקנית ביאוש היכי דנטלה ע"מ להשיבה, אינו אלא משום דכיון שנטלה להשיבה הרי נעשה שומר של בעלים ידו כידו וכמונח תחת ידי הבעלים וכיון דהלואה ליתא בעינה ודבר שאינו ברשותו, ממילא דנקנית ביאוש, וכ"כ הקצוה"ח בישוב שיטת מוהרי"ק:
אלא שאכתי צריך ביאור בעיקר סברת הרמב"ן דהא הר"ן השיג עליו מסוגיא (ב"ק דס"ה) דמפלגינן התם בין גזילה לאבידה משום דבגזילה הוה באיסורא אתו לידו, משא"כ אבידה, וח"כ גם בנטלה ע"מ לגוזלה הוה באיסורא אתי לידו כיון שנטלה ע"מ לגוזלה ע"ש, ואמנם בכדי להליץ בעד הרמב"ן ז"ל נ"ל, דהנה הכי הצעת הסוגיא בב"ק שם, יאוש אמרי רבנן דניקני מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן, אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה קני או דלמא לא דמי לאבידה דכי אתי לידו בהיתירא אתי אבל האי דבאיסורא אתי לידו לא קני ע"ש, הרי להדיא דטעם דבאיסורא אתי לידו לא מהני כ"א לענין שמשו"ה לא נוכל למילף מאבידה, וכיון דיאוש בגזילה לא כתיב בקרא בהדיא, ורק דנילף מאבידה, ע"ז מהני טעם דבאיסורא וכיון דלא דמי לאבידה לא ילפינן זה מאבידה, אבל באבידה גופא דיאוש דידה ילפינן מקרא, אפי' כי אתא לידו באיסורא נמי קני, דכיון דיאוש הוה קנין מה איכא בין איסורא להיתירא, וכדומה לזה י"ל נמי בתוס' (ע"ז דע"ב) שכתבו שם דכיון דמשיכה בנכרי אינו קונה, אפי' בגזל דליכא מעות נמי לא קנה, ולא דמי למציאה דקני כיון דליכא מעות משום דבהיתירא אתא לידו, אבל בגזל דבאיסורא אתא אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל ע"ש, הרי להדיא שדוקא אם משיכה לא קנה במקח, ורק שנרצה לדמות גזל למתנה, בזה מחלקינן דלא דמי זה לזה מטעם דבאיסורא, אבל אם משיכה הוה קנין במקח ולא היינו צריכים למילף מאבידה, היה מהני נמי בגזל אע"ג דבאיסורא אתי, דסברא דבאיסורא לא מהני לבטל הקנין, אלא רק לדחות דלא נוכל לדמות זה למציאה, ולפ"ז בב"מ דמיירי באבידה ממש, דיאוש דידה מקרא יליף, משו"ה אע"ג דמכוון לגזול ובאיסורא אתי נמי מהני, ואין להקשות ע"ז מהא דאמרינן (ב"מ דכ"א) אע"ג דשמעיני' דמייאש אח"כ באיסורא אתי לידו, הרי דבאבידה ממש נמי לא מהני אם בא לידו באיסורא, אכן באמת מה שאמרו התם גבי אבידה טעם דבאיסורא אתי לידו, לא הוה פירושו כטעם שבאיסורא שאמרו בב"ק לגבי גזילה, וטעם שלגבי אבידה לא שייך כלל בגזילה, וכן להיפך טעם שאמרו שם בגזילה לא שייך באבידה, דמה שאמרו באבידה באיסורא אתי לידו, אין לפרשו דהטעם הוא משום דלקיחר באיסר היתה, דאדרבה כיון דאבידה היא ויש בה נמי סימן הרי הוא מחויב ליטלה, אלא הכוונה דבאיסורא, היינו שלקחה קודם יאוש שהוא בזמן איסורא, שאסור לקנות בה עדיין, והיינו טעמא דלא מהני היאוש, דכיון שכבר נתחייב בהשבה והוה כשומר של בעלים, וידו כיד הבעלים, ולא מהני היאוש ברשות בעלים, ועיין בשמ"ק שם בשם הריטב"א ובקצוה"ח לקמן (סי' רנ"ט), ולטעם זה יש חסרון בעצם היאוש, כיון דהוה ברשות בעלים וברשותו לא מהני יאוש, להכי אפי' באבידה ממש נמי לא קני, אחרי שיש חסרון בעצם היאוש, ואמנם טעם זה לא שייך כ"א לגבי אבידה דלקחה ע"מ להשיבה ונעשה שומר של הבעלים, אבל בב"ק גבי גזלן אי אפשר נפרש דהאי באיסורא שאמרו התם דהוה נמי משום טעם זה, דהא התם בגזילה מיירי שתחלת לקיחתו היתה ע"מ לגוזלה לעצמה, ולא להשיבה לבעלים ולא נעשה כלל שומר של בעלים, אלא הכוונה דבאיסורא אתי, היינו כיון שתחלת לקיחתו היתה באיסור שנטלה בגזילה, ואע"ג דבעצם היאוש אין חסרון כלל, כיון דלא הוה שומר כלל, וא"כ מה איכפת לן אם באיסורא אתי, לזה צ"ל דכיון דיאוש לא כתיב בגזילה אלא שנרצה למילף מאבידה, ולענין לעשות דחייה מהני סברא דבאיסורא, דמשו"ה לא דמי לאבידה, ולא שייך זה כ"א בגזילה דיאוש לא כתיב גביה, והרי בארנו שני כוונות במה שאמרו שם באיסורא אתי, וטעם דאבידה לא שייך בגזילה וכן להיפך, ולפ"ז מה יוצדק דברי הרמב"ן שבדינא דהגביה ע"מ לגוזלה, דפתיך בו גזילה ואבידה כאחת, ודאי דקונה ביאוש, דהא הכא לא שייך שום אחד מהטעמים דבאיסורא מתי, לא של אבידה דב"מ ולא של גזילה בב"ק, טעם דאבידה, היינו שנעשה שומר, לא שייך, כיון דלעצמה לקחה ולא השיבה, וטעם דגזילה דב"ק נמי לא שייך, כיון דבאמת אבידא היא ויאוש דידה יליף מקרא, וא"כ אפי' כי לקחה באיסור מאי הוה ודו"ק:
סימן קסד
סעיף ד' במחבר היה אחד מכיר מקצת האבנים כו' ועל קצתם אומר אינו יודע נוטלן אפי' הן גדולות וכו', הטעם מבואר בש"ס דהו"ל כמודה במקצת ואומר לו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו"ל מחויב שבועה ואיל"מ, ולכאורה יהי' מכאן ראיה גדולה לשיטת הרמב"ם שבארנו לעיל (סי' פ"ז) דהילך לא הוה כ"א שהמקצת שמודה נותן מיד בב"ד, אבל אם אין נותנו בב"ד אלא א"ל קחנה בכל מקום שהם לא הוה הילך אפי' בפקדון, דאי כשיטת רש"י בב"מ דאפי' כשאינו נותן מיד רק שהדבר מזומן בביתו גם זה הוה הילך בפקדון, א"כ אמאי הוה כאן מחיוב שבועה ואיל"מ, הא הנך אבנים דמודה בהו הוה הילך כיון דמתחלה הם שלו והוא מודה שהם שלו בכל מקום שהן, אע"כ כשיטת הרמב"ם דאם אינו נותנו מיד בב"ד לא הוה הילך, אלא דיש לדחות דהכא מיירי שמכרם לאחר או שנשברו בפשיעתו באופן דלא הוה הילך אפי' לשיטת רש"י וכמ"ש הנתיבות:
סעיף ה' במחבר הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב ודר בתוכו עד שיתן לו יציאותיו כו', ובש"ס איתא דר' יהודה חולק וסובר אף זה דר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר, ופרש"י וז"ל וקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב וצריך להעלות לו שכר ואי לא מיחזי כריבית עכ"ל, ודברי רש"י קשים מאוד להולמם, דלמה הוצרך לשני הטעמים, זה נהנה וזה לא חסר חייב, ומשום דמיחזי כריבית, הא בכל אחד מהטעמים סגי, דאי סבירא לי' לר' יהודה דזה נהנה וזה לא חסר חייב, ממילא צריך להעלות לו שכר אפי' בלא טעם דמיחזי כריבית, ולטעם דמיחזי כריבית אפי' אי סבירא לי' בעלמא דזה נהנה וזה לא חסר פטור, הכא חייב משום דמיחזי כריבית וכדאמרינן בב"מ (דס"ד ע"ב) אפי' למ"ד הדר בחצר כו' פטור הכא חייב משום דמיחזי כריבית, ובפשוטו היה אפשר לומר דרש"י נמי חדא קאמר, דעיקר הטעם דחייב כאן לאו משום דסבירא לי' בעלמא זה נהנה וזה לא חסר חייב, אלא בעלמא פוטר ר' יהודה בכה"ג ורק הכא הוא דמחייב, משום דאם לא תחייבו יהיה מיחזי כריבית, ומ"ש רש"י וקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב, היינו דוקא הכא מטעם דמסיק דאי לא מיחזי כריבית, אפי' זה מוכרח יותר מרש"י שעל האלפסי דהתם כמעט מפורש כן ע"ש, ועוד י"ל דרש"י תרי טעמי קאמר, דמ"ש רש"י דקסבר זה נהנה וזה לא חסר חייב, היינו נמי בעלמא, ואפ"ה הוצרך לטעמא דריביתא דאי לא"ה הוה אמינא לפטור הכא, דע"כ לא מחייב כ"א כשהבעה"ב בנה הבית משלו, וזה נכנס לדור בבית חבירו, ומטעם דאסור ליהנות ממון חבירו בחנם, אבל הכא שהוא עצמו בנה הבית משלו, הו"א דשרי, דלאו מממון חבירו הוא דנהנה, אשמועינן דאפ"ה אסור, דכיון דהמעות הם בהלואה לגבי בעה"ב וכי מיתהני המלוה מיחזי כריבית, ושפיר א צטריך לטעמא דריבית, וטעם דריבית לחוד דלא סגי, י"ל כמ"ש בקצוה"ח כאן דכיון דלאו הלואה גמורה הוא הכא, אלא הלואה בעל כרחי' דבעה"ב, לא אסרינין משום ריבית כ"א היכי דחייב בלא"ה מטעם זה נהנה, אבל אי זה נהנה וזה לא חסר פטור בעלמא, מטעם ריבית לחוד לא שייך לאסור ע"ש, והנה בפ"ב דב"ק (ד"כ ע"ב) בהא דפליגי בזה נהנה וזה לא חסר קאמר בש"ס ת"ש ר' יהודה אומר אף זה דר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב, ובפנ"י שם הקשה דלשיטת רש"י דהטעם דחייב לר' יהודה הוה משום דמיחזי כריבית, א"כ היכי דייקינן מדר' יהודה דזה נהנה וזה לא חסר חייב, דלמא דוקא הכא חייב משום דמיחזי כריבית הא בעלמא פטור ע"ש, ובעיקר קושיתו כבר הקדימו הריב"ש המובא בקצוה"ח כאן, ולדברנו לק"מ, דאי זה נהנה וזה לא חסר פטור, מטעם ריבית לחוד לא שייך לאסור וכמו שכתבתי, ושפיר הוכיח מינה, תדע דבע"כ הכי הוא, דאי מטעם ריבית לחוד מחייב התם, א"כ היכי יפרש רש"י מתני' דב"מ גופא דמסיים שם ר' יהודה למילתי' כיצד עושה בונה עליתו כו' ויושב' בבית וכו' בכדי שיהיה זה לא נהנה וזה לא חסר, ואי אסרינן משום ריבית, א"כ אכתי מה תיקן בזה דהא כל היכי דחיישינן למיחזי כריבית, גם בזה לא נהנה וזה לא חסר נמי אסור כמבואר בב"מ שם, אע"כ דאי זה נהנה פטור בעלמא, מטעם ריבית לחוד לא שייך לאסור ושפיר הוכיח מדר' יהודה דזה נהנה וזה לא חסר חייב, ומיושב קושית הריב"ש והפנ"י:
והנה במה דמסיק שם ר' יהודה ואומר אלא בעל העלייה בונה הבית והעלייה ויושב בבית התחתון עד שיתן לו את יציאותי' דהו"ל זה לא נהנה וזה לא חסר, והקשו הראשונים דהא אכתי חסר לי' שחרוריתא דאשייתא, ולמד מזה הרשב"א דכל שזה אין נהנה אע"ג דאידך חסר פטור שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו שהוא פטור, דדומה למבטל כיסו של חבירו, וכ"כ הר"ן ע"ש בנמוק"י, ואמנם כבר הבאתי בחבורנו זה בכמה מקומות בשם הירושלמי דמבטל שדה חבירו חייב משום דרווחא הוי בריר ודוקא במבטל כיסו של חבירו פטור דמי יימר דהוה רווחא וחצר נמי דומה לשדה דהריוח ברור הוא וחייב משום מחסרו, ומכח קושיא זאת אין להוכיח כל כך די"ל דכיון שלנעול את הבית מבעה"ב ודאי דשרי עד שיתן לו את היציאות, דאי לא ינעול מאתו לא יתן לו ההוצאות לעולם, ורק עיקר החשש הוא מה שזה נהנה, וא"כ י"ל שזה ניחא לו לבעה"ב שזה יכנס לדור בתוכה ולא לנועלת ולהיות עומדת ריקן מדיורים, דביתא מיתבא יתיב, ובהכי יתיישב גם קושית התוס' שם בד"ה ויושב בבית. דהא זה נהנה שאין צריך לעלות לעלייה ולמה שכתבתי א"ש, דניחא לו לבעה"ב שזה ידור בבית ויהנה, מלהניחה ריקם ודומה כאילו בעה"ב מקבל שכר בעד הנאת בעל העלייה, והוא מה דביתא מיתבא ודו"ק ועיין היטב מה שכתבנו בחדושנו לקמן (סי' שס"ג) מזה בארוכה:
סימן קסו
סעיף א במחבר ואם נתרצה בעל הגינה בכך ופינה אותם וחזר וכו', ועיין בחדושנו לעיל (סי' ע"ב סעיף כ"ו) מה שכתבנו מזה:
שם בסמ"ע סק"ב ופינה אותם אפי' שלא בפניו, וכתב שכן הוא דעת כל הפוסקים, מיהו בשמ"ק לב"מ בסוגיא זאת מביא בשם הרמ"ך ורבינו יהונתן דפינה בפניו דוקא בעינן אבל אם פינה שלא בפני בעל כותל לא מהני דכיון דדחויי הוא דמדחה לו מרי כותלא למרי גינא לא זכתה לו חצירו אא"כ פינן בפני הנותן ע"ש, מיהו היינו דוקא בעל הכותל מצי לחזור כל זמן שלא פינה בעל הגינה בפניו אבל בעל הגינה לא מצי חזר, ומיד כשנתרצה אע"ג דלא פינה עוד ולא עשה שום קנין לא מצי תו לחזור, דכיון דנתרצה מחיל להיזיקו ומחילה א"צ קנין, וכן הוא להדיא שם בשמ"ק ע"ש:
סימן קסז
סעיף א' במחבר שתי גנות זו ע"ג זו והירק בינתיים כו' כל שהעליון יכול לפשוט ידו כו' והשאר של תחתון, ובש"ס מפורש הטעם דמה שהעליון לא יכול להגיע אפקורי הוא דמפקר לגבי התחתון, ועיין בנתיבות שהביא להקשות בשם היערות דבש למאן דס"ל דאויר שאין סופו לנוח לא קנה, א"כ במה קנה לי' התחתון, הא הכא לא נח הירק בחצר ע"ש שנדחק ליישב, ופלא גדול בעיניי על הגאונים הללו, התומים והנתיבות שנדחקו בזה, דלענ"ד לק"מ, דהא דאויר שאין סופו לנוח לא מהני לגבי קנין, היינו במקום שלא ישאר בסופו גם באויר החצר, וכגון זרק בפתח זה ויצא בפתח אחר דמיבעיא לי' לרבא (ב"מ די"ב) דכיון שיצא בפתח אחר לא נשאר גם באויר, ורק ברגע של דרך הלוכו היה בחצר ובהא הוא דלא מהני, אבל בכה"ג דקיימינן הכא דהירק קבוע ועומד באויר, ורק שאינו מונח על קרקע החצר, שפיר קני אע"ג דאינו מונח ע"ג קרקע החצר דאטו לגבי קנין בעינן הנחה ע"ג קרקע החצר, דדוקא לגבי שבת סברי רבנן קלוטה באויר לאו כמי שהונחה דמי, משום דבשבת בעינן הנאה, אבל לגבי קנין לא בעינן הנחה כלל, והטעם דאויר שאין סופו לנוח לא מהני לגבי קנין הוה משום דבעינן שיהא משתמר בתוך החצר, וכשאין סופו לנוח ולא ישאר בחצר, אין זה משתמר, וראיה לזה מסוגיא דגיטין (דף ע"ט) דעל מתניתין דקתני כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת פריך הש"ס כמאן כרבי דאמר קלוטה כמו שהונחה דמיא ומשני דאפי' תימא רבנן ע"כ לא פליגי רבנן עלי' דרבי אלא לענין שבת אבל הכא משום אינטורי הוא וקא מינטר, הרי דטעמא דקנין הוה רק משום אינטורי, ולא מטעם דבעינן הנחה ע"ג קרקע, וכיון שכן אם גם יהיה משומר כשמונח באויר, וכההיא דירק, פשוט דקונה אפי' כשהוא מונח באויר ואין סופו לנוח בחצר, ועוד ממקומן הוא מוכרח מבעיא דרבא דאויר שאין סופו לנוח גופא, דאי נימא דהטעם הוא משום דשמא בעינן הנחה ע"ג קרקע החצר, א"כ מה בעי רבא, הא פלוגתא דתנאי היא בשבת אי קלוטה הוה כמו שהונחה, אלא ודאי דלגבי קנין לא בעינן הנחה בחצר ורק משתמר בעי, וממילא דאם משתמר גם כשמונח באויר כההוא דירק פשיטא דקני, וזה ברור ואמת ולק"מ,
סימן קע
סעיף ב' במחבר כל המתגבר זכה בה עיין בחדושנו לעיל (סי' קל"ט) מה שכתבנו מזה: