חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין
הלכות שותפים בקרקע · סימן קנז
סעיף י' ברמ"א וכן אם נהנה בבנינו אעפ"י שלא עשה שום היכר שניחא לי' חייב ליתן לו כפי מה שנהנה, ודין זה נובע ממשנה (ב"ב ד"ה) סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל, ובתוס' הקשו על דין זה הא זה נהנה וזה לא חסר פטור ע"ש ואיני מבין מה ענין דין זה לדין דזה נהנה וזה לא חסר, הא ז"ל השמ"ק בשם עליות הר"י (ב"ב שם) על הך דינא דסמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל, פי' דכיון דגלי דעתו דניחא לו מה שהגביה חבירו מארבע אמות ולמעלה מיד קנה חצי הכותל לפי שזכתה לו חצירו שהרי חצי הכותל בנוי על חצי חלקו בקרקעו אעפ"י שלא אמר לו זה תקנה לך חצירך שהרי פ"כ של זה בנאו יכול זה לזכות בחצי הכותל ולהשתמש בו כיון שבנחוי בחלקו וכו', ומידי שישתמש בו או שיגלה דעתו שהוא חפץ בו ותחייב בחצי הונאת הגבהתה דקניא לו חצירו עכ"ל, וכיון שמטעם קנין הוא דנתחייב דקנה מחצית הכותל, א"כ מה ענין זה לדין דזה נהנה וזה לא חסר, דזה לא שייך כ"א כשגוף הדבר הוא של בעה"ב וזה השני בא רק להשתמש באותו דבר, וכגון דר בחצר חבירו, אבל כשזה קנה הדבר ומטעם קנין הוא דנתחייב לשלם הדמים מפני שקנה לגוף הדבר, אפי' אם לא חסר הבעה"ב כלום נמי פשיטא דמחויב הקונה לשלם והגע עצמך אילו קנה מחבירו חצר דלא קיימא לאגרא, שאין בעה"ב חסר מזה, הכי נימא בשביל זה דאין הקונה מחויב לשלם, ודאי דשום אחד לא יאמר כן, לא אמרו כ"א בדר בחצר דלא קיימא לאגרא, דרך נהנה הוא מתשמישי החצר, אבל גוף החצר נשאר לבעה"ב, בזה אמרינן דפטור מטעם דזה לא חסר, אבל בקונה לא אמרינן הכי, ועוד דכיון שקנה לחצי הכותל והאבנים נעשו שלו, אין לך חסר גדול מזה, ודו"ק היטב כי לפענ"ד אשר לפי הסבר השמ"ק אין מקום לקושית התוספת ועיין בחדושנו לקמן (סי' קנ"ח) מה שכתבנו מזה:
סעיף י"א במחבר אם זה שבנה הכותל גבוה בא לתבוע וכו' מפני שסמך לו כו' ואמר פרעתי אינו נאמן אלא חבירו נשבע בנק"ח והנה הרמ"ה השיג על הרמב"ם בזה מהא דמשמע בש"ס (ב"ב ד"ה) דמי יימר עדיף טפי מחזקה דתוך זמנו, דהא אביי ורבא דלא סברי חזקה דתוך זמנו ואפ"ה מודו במי יימר דהוא בחזקת שלא פרע, וכיון דקיי"ל בתוך זמנו דנאמן הנוטל בלא שבועה, מכ"ש היכא דאיכא מי יימר דנוטל בלא שבועה, וכזה הקשה גם הט"ז על הרמב"ם, ואפשר ליישב, דהנה הצעת הסוגיא שם הכי הוא, דפריך לאביי ורבא דלית להו חזקה דתוך זמנו מסיפא דמתני' למעלה מד' אמות בחזקת שלא נתן ה"ד אילימא דאמר לו פרעתי בזמני, דהיינו לבתר דגמר לכותל הסמיכה, אמאי בחזקת שלא נתן, אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמני, מקמי דאגבהיה לכותל הסמוכה טפי מארבע אמות, אלמא לא עביד אינש דפרע בגו זמני', ודחינן שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין לי' רבנן, כלומר דשאני התם דכל כמה דלא סמיך לא ידע דמחייב מידי לכי סמיך כי היכי דליזול וליפרע קודם זמנו דמימר אמר מי יימר דמחייבין לי רבנן לכי סמיכנא, ולפי"ז לא מוכח כלל מהתם דאביי ורבא מודה במי יימר, דהא דסברי התם גם אביי ורבא לטעם דמי יימר, היינו כי איכא בהדי' תוך זמנו נמי. אלא דבתוך זמנו לחוד היכי דליכא טעם דמי יימר לא סברי דלחייבו משום הכי, וכי מצטרף בהדי' סברא דתוך זמנו גם סברא דמי יימר חייב גם לאביי ורבא, אבל באמת סברא דמי יימר לחוד לא עדיפא מחזקה דתוך זמנו, ואדרבה עוד גריעא ממנה דאינה מועלת לאביי ורבא כ"א לצירוף בהדי תוך זמנו, ועוד י"ל בהסבר נכון דלאו משום צירוף עדיף המי יימר בתוך זמנו, אלא משום דעצם הספק הוא יותר גדול, כיון דהחיוב תלי בדידי', דאם אין רוצה לסמוך אינו מחויב, ובדידי' תלוי אם לסמוך וכמה לסמוך וכיון שבדידי' תלוי ודאי דאינו משלם קודם זמנו דשמא לא ירצה אח"כ לסמוך, וכעין תרי מי יימר איכא הכא, מי יימר שירצה לסמוך, וגם אם ירצה שמא לא יחייבוהו ב"ד, משא"כ בטוען פרעתי לאחר שכבר סמך הכותל ולא נשאר הספק כ"א מי יימר שב"ד יחייבוהו וזה הוה ספק רחוק דודאי קרוב יותר שב"ד יחייבוהו, ולכן מי יימר כזה גריע מחזקה דתוך זמנו, ודוקא המי יימר דבש"ס התם דמיירי בתוך זמנו, הוא דעדיף מחזקה דתוך זמנו, ולכן שפיר לדידן דקיי"ל דחזקה דתוך זמנו לתוד מועיל לחייבו, שפיר נוטל בלא שבועה משא"כ במי יימר דגריעא מינה צריך לישבע בנק"ח, וצ"ל לפי"ז דמ"ש הרמב"ם והמחבר כאן מיירי כשאומר פרעתיך בזמני, דאי בטוען פרעתיך קודם שסמכתי הכותל דהיינו בתוך זמני, א"כ גם הכא איכא צירוף שתיהם, תוך זמנו ומי יימר, שזה מהני אפי' לאביי ורבא, אלא לאו דהכא מיירי שטוען שפרעו בזמנו דהיינו לאחר שנגמר כותלו שסמך, ואע"ג דבכל מקום כשטוען פרעתיך בזמנו מהימן, ואין המוציא נאמן להוציא בשבועה הכא שאני כיון דאין חיובו ברור ומי יימר דמחייבו רבנן, להכי מיהא אהני האי טעמא דמי יימר, שבשבועה יהא נאמן להוציא, ואי"ל דהא בש"ס אמרינן דבאמר פרעתיך בזמני אמאי הוה בחזקת שלא נתן, הרי דפשיטא לש"ס דבטוען פרעתי בזמנו נאמן המוחזק, ומשמע דאינו נאמן זה להוציא אפי' בשבועה, די"ל דהיינו בס"ד קודם שמסיק טעם דמי יימר, אבל לבתר דמסיק טעם דמי יימר, ונהי דלא מהני טעם זה שיטול גם בלא שבועה, כמו החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, מ"מ לענין זה אהני דמיהא בשבועה נוטל ודו"ק, וכל זה כתבתי רק לפי ההנחה דכוונת הש"ס בתירוצו שאני התם מי יימר דמחייבי לי רבנן, דהיינו בתוך זמנו, דאמרינן דבתוך זמנו לא עביד דמיפרע בחיובו שאינו ברור דלחייבוהו אפי' אח"כ כשיגיע זמנו, ולפ"ז ודאי דאין ראיה מהש"ס דטעם דמי יימר לחוד עדיף מחזקה דתוך זמנו וכמו שביארתי, מיהו לאחר העיון מצאתי פלוגתה דרבוותא בפירוש הש"ס, בפי' דרבינו גרשום ועוד כמה גדולי הראשונים מבואר באמת כמו שכתבתי דקאי על תוך זמנו, אכן רש"י פי' שם שאני התם דאפי' אמר פרעתיך בזמני לא מהימן דאמר מי יימר דמחייבין לי' רבנן ע"ש, ולפ"ז ודאי דשמעינן מהתם דטעם דמי יימר לחוד עדיף מחזקה דתוך זמנו, דהא כשטוען פרעתיך בזמני אין בזה כ"א טעם דמי יימר לחוד ואפ"ה מודו בזה גם אביי ורבא דאינו נאמן לומר שפרע, אע"ג דבחזקה דתוך זמנו סברי דנאמן הרי דטעם דמי יימר עדיף, ויוחזר הקושיא דלדידן דקיי"ל שאפילו נגד חזקה דתוך זמנו אין נאמן, כ"ש דאין נאמן נגד טעם דמי יימר דעדיף מינה, ונ"ל ברור דלשיטתייהו אזלי, דהרמ"ה לשיטתו שבחי' הביא לשני הפירושים בכוונת הש"ס והכריע כרש"י ע"ש וא"כ לדידי' מוכח שפיר דמי יימר עדיף מתוך זמנו, וממילא שפוסק כיון דקיי"ל דאין נאמן לומר פרעתי נגד תוך זמנו עד שנוטל התובע בלא שבועה, כ"ש שנוטל בלא שבועה כשיש טעם דמי יימר, אכן הרמב"ם יפרש כרבינו גרשום, ולפי' זה על דמי יימר גריעא מתוך זמן, ולכן במי יימר אינו נוטל בלא שבועה אע"ג דבחזקה דתוך זמנו נוטל בלא שבועה, ואולי מקום הניחו לי רבותינו ליישב דברי הרמב"ם במה שהפוסקים נשארו בצ"ע, ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך:
שם ברמ"א מיהו אם קבע לו בנין קבוע נאמן שנתן לו חלקו, והטעם דכיון בקבע לו הבנין הוה חיובו פשוט ותו לא שייך בי' מי יימר דמחייבי רבנן וכמ"ש הנמוק"י, ועיין בקצוה"ח שהקשה מהא דמסיק הש"ס (ב"ב ד"ה) שאני התם מי יימר דמחייבו לי רבנן והא עיקר חיובו בשסמך לו כותל אינו אלא משום שנתן עליו את התקרה וכמ"ש רש"י שם בהא דאמר רב הונא סמך לפלגא סמך לכולה משום דסופו לגמור כל הכותל וליתן התקרה, וא"כ אחר שיתן את התקרה הרי משפטו נודע, וכיון דס"ל עביד אינש דפרע גו זמני' אמאי לא יפרע כיון שהוא יודע בבירור שודאי יתחייב לו אחר נתינת התקרה, יפרע לו תוך זמנו כי היכי דלא ליטרדי' אחר נתינת התקרה ע"ש, ולמה שכתבתי בדיבור הקודם, לא קרב כלל את התוך זמנו דהכא דלגבי כותל, להך תוך זמנו דלגבי מלוה דאמרינן בהו עביד אינש דבוע גו זמני' דהתם החיוב הוא ודאי אתי בזמנו, דזמן הפרעון ממילא אתי ואין בידו לדחותו, ולכן אמרינן דעביד דפרע נמי מקודם כי היכי דלא ליטרדיה, משא"כ הכא גבי כותל הוא בידו דאם רצה שלא לסמוך הכותל לא יבוא לידי חיוב, ולכן איך שייך לומר בו דיפרע מקודם כי היכי דלא ליטרדי', הא בידו לעכב סמיכת הכותל ולא יוכל לטורדו, ואדרבה מסתבר יותר דאם מתירא שמא יטרידו ולא יהיה לו במה לשלם, לא יבנה את הכותל עד שיהיה לו מעות, ולכן בכה"ג לא שייך דלא ליטרדי' ומשו"ה ודאי דלא פרע גו זמני', שוב מצאתי בשמ"ק ע"ש הרשב"א שהביא להקשות כקושית הקצוה"ח ותי' בתירולי וז"ל שאני התם דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן קשיא לי והא טעמא דאביי ורבא משום דכי מטא זמני' לא ליתי ליטרדו הוא וה"נ כי סמיך לו כותל אחר הא גלי דעתו דבעי ליתן תקרה ואז ודאי מידע ידע דמחייב ליתן, א"כ אפי' מהשתא פרע דמימר אמר אי סמיכנא לא ליתי ליטרדו, וי"ל דהתם זמן פרעון ע"כ אתא ולכך אמר לא ליתי ליטרדו אבל הכא בידו הוא אי בעי לא יהיב תקרה עד דהוו ליה זוזי והא שייך טעמא דמי יימר דמחייבי לי בי דינא עכ"ל, הרי להדיא כמה שכתבתי, ואמנם לפי"ז צ"ל דמ"ש מי יימר דמחייבי לי רבנן, אין הכוונה דהספק הוא בדין שאין חיובו ברור עפ"י דין, אלא הספק הוא בעצם ההתחייבות דשמא לא יסמוך הכותל ולא יבוא לידי חיוב, אבל אם יבנה הכותל אין עוד שום ספק בדין, דודאי יחייבוהו, ואין הלשון דמחייבי לי רבנן סובל כ"כ את הכוונה הזאת, דלשון זה משמע דהספק הוא אם הב"ד יחייבוהו מפני שאין חיובו ברור, אלא שהספק תלוי בידו, מיהו נראה דזה תלוי בשני הפרושים שהבאתי בדבור דלעיל, דלפירוש רבינו גרשום וסייעתו דמ"ש הש"ס שאני התם מי יימר דמחייבי לי, הוה פירושו דמשו"ה לא יפרע תוך זמנו דוקא, אבל אי אמר דפרע בזמנו מהימן, אי אפשר תו לפרש דהספק הוא בחיוב ב"ד, שאין חיובו ברור דא"כ אפי' בזמנו נמי לא יפרע, דבזמנו נמי שייך האי טעמא, ובע"כ דהכוונה הוא שהספק תלוי בעצם, דשמא לא יבנה, משא"כ רש"י והרמ"ה לא ניחא להו לפרש כן משום דלשון דמחייבי לי רבנן משמע דהספק הוא בחיוב ב"ד ומשו"ה פירשו באמת דאפי' אם טוען שפרע בזמנו נמי אינו נאמן, דגם בזה שייך לומר דאינו משלם משום שחיובו אינו ברור אכתי דמי יימר דמחייבי לי' רבנן ודו"ק היטב כי זה ברור מאוד בעזה"י:
סעיף י"ב ברמ"א ומיד שאמר ליתן חצי ההוצאה זכה בחצי הכותל וכו' ומחייבין אותו ליתן, עיין בסמ"ע שכתב נמי דמיד כשגילה דעתו שחפץ בזה מחויב לשלם ולא יוכל לחזור, והנה בהגהות מוהרי"ש כתב שבמ"מ משמע דהזכות בחצי הכותל הוא בעת שפורע חצי ההוצאות ובגילוי דעת לא סגי ע"ש, ולכאורה יש לתמוה הא זה לשון המ"מ ודע שבפריעת חצי ההוצאה אפי' בע"כ של חבירו זוכה בחצי הכותל לפי שהמקום של שניהם וזכתה לו חצירו וכיון שהוא בנוי על חלקו מיד כשגילה דעתו דניחא לו מחייבין אותו עכ"ל, והרי בסופו כתב להדיא דמיד כשגילה דעתו מחייבין, וכנראה שבעל ההגהות מוהרי"ש סובר לחלק, דלענין הזכייה בכותל בעינן דוקא שישלם ממש, ולענין לחייב לזה בחצי ההוצאה בגילוי דעתא נמי סגי, ואין בזה שום סברא לומר כן, דכל זמן שלא זכה בכותל למה יתחייב לשלם, וכיון שלא זכה בכותל עד שישלם, ממילא דאין מתחייב נמי לשלם, ואדרבה מסתבר דהמוחזק ידו על העליונה, וכן הוא להדיא בשמ"ק ע"ש עליות ה"ר יונה וז"ל סמך לו כותל פי' דכיון דגלי דעתו דניחא לו במה שהגביה חבירו מארבע אמות ולמעלה מיד קנה חצי הכותל לפי שזכתה לו חצירו שהרי חצי הכותל בנוי על חצי חלקו בקרקעו אעפ"י שלא אמר לו זה תזכה לך חצירך שהרי ע"כ של זה בנאו יכול זה לזכות בחצי הכותל ולהשתמש בו כיון שבנאו בחלקו ולא שיתחייב בכך ליתן חצי חלק ההוצאה ונמצא זה שלא בנאו ידו על העליונה אם יחפוץ לא יתן חלקו בהוצאה ולא ישתמש בכותל, ואם יחפוץ להשתמש בו יזכה בחציו ומיד שישתמש בו או שיגלה דעתו שהוא חפץ בו יתחייב בחצי הוצאת הגבהתו דקניא לו חצירו עכ"ל, ולכן נראה דמ"ש המ"מ בפריעת חצי ההוצאה, לא נתכוון לדייק דדוקא בפריעה ממש, אלא סמיך על מה שסיים דבגילוי דעת נמי סגי, וכוונתו רק לאשמועינן דבפריעה מחצית זכה בכותל גם בע"כ, אבל איך יהיה הפריעה, אם פריעה ממש או רק גילוי דעת דניחא לו סמיך על מה שביאר להדיא בסוף דבריו דבגילוי דעת נמי סגי ודו"ק:
סעיף ו' ברמ"א גדר ב' רוחות ועמד הניקף וגדר רוח ג כו' נ"ל דא"צ לשלם לו א כו', וכתב הסמ"ע דהרמ"ה כתב כן לאפוקי מהב"י שכתב בסוף סימן זה דבכה"ג מחייבינן את הניקף לשלם להמקיף חצי ההוצאה משתי רוחות שגדר כיון דגילה דעתו דניחא לו בגדירת המקיף, ובהגהות הטור כתב נמי דהד"מ השיג בזה על הב"י ע"ש, ולכאורה איני מבין את השגתם דהא הסמ"ע גופא הביא בסוף סימן הקודם בשם המ"מ דמיד שגילה דעתו מחייבינן לזה לשלם חצי ההוצאה, והסביר בטעמו דכיון דהמקום הוא של שניהם זכה לו חצירו באבנים מיד כשגילה דעתו ואינו יכול עוד לחזור והא הכא מיירי נמי שהכתלים בנויות על מקום שניהם, א"כ ודאי דחייב מיד שגילה דעתו, ואף שלא גמר כל הכתלים ועדיין פתוח מרוח אחת, מ"מ ודאי דחייב, כיון דהחיוב הוא לא מצד הנאה כ"א מפני שזכה באבנים, וכאילו קנה את האבנים מיד המקיף, ובשלמא אם החיוב היה מצד הנאה, היה אפשר לומר דכיון דאכתי פתוח הוא ולא נהנה כלום פטור, אבל כיון שהחיוב הוא מצד קנין מה איכפת אם גם אין נהנה, ועיין מה שכתבנו בחדושנו בריש סימן הקודם, אכן כאשר עיינתי בלשון הב"י גופא נוכחתי דיפה הקשו עליו, דז"ל הב"י אם גדר ראשונה ושניה ועמד הניקף וגדר את השלישית נ"ל שמחייבין אותו לגדור את הרביעית וכו' עכ"ל, הרי דהב"י דן לחייבו לגדור גם הכותל הרביעית, ולא כמו שהעתיק הסמ"ע לחייבו בהוצאת שתי הכתלים שגדר, ולענין לחייבו בגדר כותל הרביעית לא שייך לומר דהחיוב הוא בזה מטעם קנין, דהא אכתי ליכא כאן כותל ואבנים ואין מה לקנות, ובע"כ שבזה הוא החיוב מטעם הנאה ולכן שפיר הקשו דהא כיון דפתוח לא נהנה מידי, ועיין בקצוה"ח בסמוך בסק"ו שמיישב דעת הב"י דהחיוב הוא באמת מטעם קנין ע"ש, ותמיהני איך אפשר לפרש כן, דא"כ אמאי חייב גם בגדירת כותל הרביעית:
שם במחבר וכן אם הניקף עצמו הוא שגדר רוח רביעית הרי גילה דעתו ונותן חצי ההוצאה, דין זה חידשו התוס' (ב"ק ד"כ) דעל מה שאמרו בש"ס שם ת"ש אמר ר' יוסי אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל, טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור ש"מ זה נהנה וזה לא חסר פטור, והקשו בתוס' שם א"כ עמד ניקף נמי, ותירצו דשאני עמד ניקף דגלי דעתו דניחא לו בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי דעתו אלא בחנם ע"ש, ודין זה שהעלו התוס' דהיכי דגלי דעתו דניחא לו בהוצאה חייב, הובא בהגה"א שם, וכן הופסק בשו"ע לקמן (סי' שס"ג) וכאן, אכן הרש"ל ביש"ש שם השיג על דין זה והעלה שאין לחלק בכך, וזה נהנה וזה לא חסר לעולם פטור אפילו גלי אדעתו דניחא לו בהוצאה ע"ש והנה בספר נחלת דוד הביא עיקר הראיה לרש"ל, משום דקשה על דברי התוספת מסוגיא דב"ק שם, אחר אבא מרי משמי' דרב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מן ראובן מעלה שכר לשמעון, ופריך עלה תרתי (רצה לומר דהוה תרתי דסתרי אהדדי) ומשני הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא לאגרא, ואם איתא לדברי התוס' דבגילוי דעת דניחא לו בהוצאה תליא מילתא, א"כ מאי פריך תרתי, הא בשוכר בית מראובן גלי אדעתו דניחא לו בהוצאה, וא"כ אפי' בלא קיימא לאגרא יתחייב לשלם, ואמאי מוקי לה הש"ס בקיימא לאגרא דוקא, ואין לתרץ דהתם משום דלא גלי אדעתו דניחא לו למיתב שכר רק לראובן אבל לשמעון לא גלי כלל, דלפמ"ש התוס' דבגילוי דעתא דניחא לו בהוצאה תליא מלתא א"כ מה לי גלי דעתו לראובן או לשמעון, סוף סוף הא חזינן דניחא לו בהוצאה ע"ש, והנה מה שכתב דאין לתרץ כן, באמת הוא רק הוא התירוץ האמיתי לקושיא זאת, דקושיא זאת כבר הקשה בשמ"ק שם ומחלק דהתם שאני דלשמעון לא גלי דעתו, ועיין בפרישה לקמן (פי' שס"ג) שהכריח דבע"כ לחלק ולומר דבגיבי דעתו של זה לא מהני לזה, ולא מהני גילוי דעת אא"כ היה מגלה דעתו לבעה"ב עצמו, שהרי בחצר דלא קיימא לאגרא אע"ג דעביד למיגר אפ"ה אינו נותן לזה כלום אע"ג דודאי אם לא היה זה מניחו לדור בחצירו היה שוכר חצר מגברא אחרינא שהרי עביד למיגר, וא"כ אין לך גילוי דעת גדול מזה, ואפ"ה כיון שלא גילה דעתו לשכור מבעל החצר זה אם לא יניחו לדור בחנם לא מיקרי גילוי דעת, הוה"ד נמי כאן אעפ"י ששכר בחזקת שהוא שלו דעתו לשכור אפ"ה כיון שלא גילה דעתו מזה אין כאן גילוי דעת ע"ש, ובחנם השיגו על התוס' והמחבר מכח קושיא זאת, ואמנם הכא א"צ כלל לדברי התוס', דהכא לאו מטעם הנאה חייב אלא משום קנין דחצירו זכה לו וכמ"ש הקצוה"ח ועיין בסמ"ע סוף סימן הקודם ובחדושנו שם: