אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות מקח וממכר › סימן רז

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות מקח וממכר · סימן רז

סימן רו

סעיף ו' במחבר מכר קרקע והתנה המוכר שיחזירנו לו כשיהיה לו מעות כו' לפיכך אסור ללוקח לאכול פירות, לכאורה היה נראה שדוקא כשאמר לו בלשון הזה לכשיהיה לי מעות תחזיר לי, דהיינו שיבוטל המקח למפרע ונמצא שהמעות הלואה בידו, ומשו"ה אסור לאכול הפירות אבל אם אמר לכשיהי' לי מעות תחזור ותמכור לי דנמצא שאף בחזרת המעות אין כאן ביטול מקח למפרע ועד עתה מכירה גמורה היתה דשרי, ודלא כמ"ש הסמ"ע בס"ק י"א דאפי' בכה"ג שאמר תחזור ותמכור נמי אסור אם אך התנאי היה בלא זמן קבוע, דכן יש לדייק מלשון הברייתא (ב"מ דס"ה) מקור האי דינא, מכר לו בית כו' לכשיהיה לי מעות תחזיר לי כו' אסור, הרי שדוקא בכה"ג אסור דאי אפי' בהתנה שיחזור וימכור נמי, עדיפא הו"ל לתנא דברייתא לומר לכשיהיה לי מעות תחזור ותמכור כו' אסור, א"ו דבכה"ג באמת שרי, וכ"כ באמת הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' ע"ה שבכה"ג אפי' צד אחד ברבית לא הוה, וכן משמע לכאורה מלשון רש"י ב"מ שם שכתב דלהכי שרי באומר מדעתו משום דהוה כחוזר ומוכר לו, אכן באמת זה אינו, וצדקו דברי הסמ"ע דאפי' אם אמר תחזור ותמכור נמי אסור, דבהדיא איתא בשמ"ק (ב"מ דס"ג) בסוגיא דרבית ע"מ להחזיר דמפרש שבדין זה דהתנה לחזור ולמכור פליגי ר' יהודה וחכמים דצד אחד ברבית, דהפירוש דרבית ע"מ להחזיר אין הכוונה להחזיר את הרבית, אלא ע"מ להחזיר ולמכור לו הקרקע כשיהיה לו מעות, דר' יהודה סבר דכיון דעד ההיא שעתא מכירה גמורה היא ופירות דאכיל לוקח דידי' נינהו ואפי' צד אחד לא הוה, ורבנן סברי דכיון דאין דרך לוקח קרקע לעשות כן, ירדה תורה לסוף דעתם דלהלואה גמורה נעשה ולפיכך אמר הכתוב את כספך לא תתן לו בנשך, ולא אמר לא תלוה בנשך לרבות מכר כיוצא בזה שיהא דינו כמלוה ע"ש, וכיון שקיי"ל כחכמים ואליבא דרבא להכי אפילו במכר גמור והתנה שיחזור וימכרנו הוה הפירות רבית קצוצה, ובלתי ספק שנעלם מהנוב"י השמ"ק הזאת, והיה נראה עוד לומר לכאורה דאכתי דין זה במחלוקת שנויה, דהא תינח לפי' השמ"ק בכוונת רבא בעל מנת להחזיר, דהיינו להחזיר ולמכור לו הקרקע שפיר מוכח דבכה"ג אסור לדידן דקיי"ל כחכמים ברבית ע"מ להחזיר, אבל לפרש"י ותוס' שם דעל מנת להחזיר, היינו הרבית, אין מוכרח דין זה, ואפשר דלהכי פרש"י שם בדף ס"ה דבחוזר וטוכרה שרי, משום דלשיטתו אזיל בפירוש דרבית ע"מ להחזיר, ולפ"ז אכתי יהיה בדין זה מחלוקת רש"י ותוס' עם השמ"ק, ולרש"י ותוס' שרי בכה"ג, אכן האמת יורה דרכו שגם רש"י לא התיר בכה"ג, ומ"ש החם דהוה כחוזר ומוכרו, היינו משים דהתם אמר נמי מדעתו, פי' לכשירצה, וכיון דברצונו תלוי ואם לא ירצה לא יחזור וימכור, ודאי דכל זמן שלא חזר ומכר מכירה גמורה הוא. אבל היכי שהתנה ע"ז מתחלת המכר, דמוכרח הוא לחזור ולמכור לו, גם רש"י לא יתיר, ונראה להביא ראיה דרש"י סובר כן, דבב"מ (דף ס"ו) במתני' דהלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי עד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו, מוקי הש"ס באיבעית איפא בתרא דמתני' מיירי בדא"ל מעכשיו, פי' אם לא יבוא ער שלש שנים יהא שלי מעכשיו ומשו"ה לא הוה אסמכתא אלא קנין גמור הוא, וברש"י ד"ה ואבע"א כתב דהפירות לרבנן משלשין אותן וגם הלוקח וגם המוכר אסור לאכול הפירות תוך ג' שנים, וקשה לי מאיזה טעם נאסור ללוקח לאכול הפירות כיון דמעכשיו נקנה לו ושלו הוא דאוכל, דלא דמי למה שאמרו שם בדף ס"ה דמכר לו שדה ונתן לו מקצת דמים דאסורין שניהם בפירות ואוקמינן דהיינו בדא"ל לכי מייתת קנה מעכשיו, ולהכי אסור גם הלוקח, דשמא לא יגמור המקח ונמצא דמעות הוה הלואה ושכר מעותיו קא אכיל הפירות, דהא התנאי דמעכשיו יצויר בשתי פנים, א) דאין מקנה לו מיד למכירה גמורה רק שגמר הקנין יהיה אח"כ, אלא דחלות הקנין יהיה אז מעכשיו, ויצויר גם באופן שני כגון שמקנה לו מיד במכירה גמורה, ומצד המוכר אין שיור עוד במכירה אלא שהלוקח קבל עליו דאם יביא לו המעות עד ג' שנים יקבלם מאתו והוה כמכירה חדשה, והנה זה פשוט דמעכשיו דמועיל לבטל האסמכתא, היינו כאופן השני, שגמר המקח הוה מיד, אלא שהלוקח קבל עליו להחזירו כשיביא לו המעות, דאם התנאי היה להיפך, דלעת עתה לא יקנה הלוקח, אלא כשלא יביא המעות עד ג' שנים יהיה שלו מעכשיו, מעכשיו כזה לא מבטל האסמכתא, כיון דלא גמר לפסק מקחו עד זמן ההוא, אכתי דאי הוא, וכל דאי הוה אסמכתא, והכי פרש"י להדיא שם בד"ה ואבע"א וז"ל דלאו אסמכתא הוא אלא קנין גמור הוא שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו וכו' וזה קבל עליו שאם יביא לו מעותיו עד ג' שנים יקבלם עכ"ל, וא"כ לא דמי האי מעכשיו לההיא דהתם, דהתם הוה בע"כ הפירוש דגמר המקח יהיה כשיביא לו מותר המעות וכמו שאמר לכי מייתית קנה מעכשיו, ועד שמייתי המעות לא קנה כלל, ואם יביא לו המעות נמצא דלא היה מעולם שדה של לוקח, והמעות הלואה הוא, להכי אסור, אבל הכא אפי' כשיביא המעות אח"כ, הא עכ"פ עד עתה של לוקח הוא ממש, וכי אכל לפירות בתורת מקח גמור אכלו ואמאי אסור, אע"כ דרש"י סובר כהשמ"ק דאפי' כשהתנה עמו לכשיהיה לי מעות תחזור ותמכור לי, דבזה הוה ודאי מכירה גמורה בעת מעשה, אפ"ה אסור הלוקח בפירות, דכיון דאין דרך הלוקח לעשות כן ירדה תורה לסוף דעתם דהלואה גמורה נעשה והוה נמי רבית, וזהו ראיה נכונה, ובחבורנו לב"מ הבאתי עוד ראיות דרש"י סובר כן ועיין מה שכתבתי בסמוך בסעיף ט':

סעיף ט' במחבר הלוהו על שדהו וא"ל אם לא תפרעני עד ג' שנים כו' הוה אסמכתא כו' אבל אם א"ל מעכשיו קנה. והנה מלשון המחבר הלוהו על שדהו משמע דבמשכנו בשעת הלואה מיירי וכמ"ש התוס' ב"מ דס"ד המלוה על המשכון משמע בשעת הלואה, ובכה"ג הוא דלא הוי אסמכתא, כיון שבתחלת משכנתא התנה תנאי הזה הוה קצת כעין מכירה, אבל באם משכנו שלא בשעת הלואה, לא מהני שוב תנאי הזה, ובתוס' (ב"מ דס"ו) מפורש כן דבד"ה ומניומי כתבו וז"ל ומפרש ר"י טעם שוה לשניהם, דהכא קנו טפי מבעלמא שבתחלת המשכנתא הוי קצת כעין מכירה כו', הרי להדיא שדוקא כשבתחלת הלואה התנה תנאי זה, אכן בב"י כאן בד"ה כתב הרמב"ם ראיתי שנסתפק בזה וז"ל ואפשר דאפי' משכנו שלא בשעת הלואתו יש לו דין זה כי אתחלת המשכנתא קפיד ולא אתחלת החוב וכן נ"ל שאפי' משכנו מן הסתם ואח"כ התנה כו' לא הוה אסמכתא דתחלת ביאת הקרקע ע"י משכון היה ע"ש, הרי שמתחלה נסתפק ולסוף הכריע דאפי' שלא בשעת הלואה נמי, ושפיר עבד שהכריע, דלענ"ד גם מן הש"ס יש להוכיח כן, דבסוגיא שם דף ס"ו איפלגו רב הונא ורב נחמן, רב הונא סובר דבשעת מתן מעות קנה הכל ולאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו, ורב נחמן סובר דאפילו לאחר מתן מעות קנה הכל, והנה למה שכתבנו בשם התוס' דהטעם דהכא קני טפי מבעלמא ולא הוה אסמכתא לפי שבתחלת משכנתא הוה קצת כמכירה כו' וגם עשה לו טובה בהלואה, הוא טעם שוה לשניהם, לרב הונא ולרב נחמן, יקשה כיון דטעם הזה שוה לשניהם, וגם לר"נ דס"ל לאחר מתן מעות קנה הכל מהני זה, א"כ אמאי סובר רב הונא דלאחר מתן מעות לא קנה, ובע"כ צ"ל דבזה פליגי, דרב הונא סובר דטעם דהוה נמכר היינו דוקא כשבתחלת המשכנתא התנה תנאי זה, בזה אמרינן דהוה כאילו שניהם נתרצו לשעבדו על תנאי הזה, וקרקע נקנית בכסף בכל הדרכים כפי התנאי, אבל לאחר מתן מעות לא מהני תנאי זה, וטעם דעשה לו טובה לחוד פשיטא דלא מהני, דהא בההיא דגט פשוט עשה לו טובה וכמ"ש התוס' התם, ור"נ סובר דאפי משכנו בתחלה בסתם ואח"כ התנה תנאי כזה נמי לא הוה אסמכתא כיון דתחלת ביאת הקרקע לידו הי' ע"י משכון דהוה כמכר קצת וכאילו נמכרה השדה לידו מתחלה דמי, דמשכון הוה כעין מכר קצת, ואי"ל כיון דרב הונא סובר דלאחר מתן מעות אין מועיל לסלק האסמכתא, א"כ כנגד מעותיו נמי במה קנה, די"ל דכנגד מעותיו מיהא קני, או משום דסובר דכנגד מעותיו כיון דלא גזים לא הוה אסמכתא כלל, או משום דטעם דתפיס מהני מיהא להיכא דלא גזים, ולכן אע"ג דלאחר מתן מעות ליכא טעמא דכעין מכירה לר"ה אבל עכ"פ תפיס מיהא הוה, ואע"ג דאכתי לא ידעינן דתפיס מהני דרק מההיא דנדרים שמעינן לה, י"ל דלא גזים הוה פשיטא שטעם זה מהני, אלא דמנדרים נשמע שאפי' בגזים מהני נמי טעם דתפיס, וכיון דרב הונא ור"נ פליגי בזה והלכה כר"נ דאפי' לאחר מתן מעות נמי מועיל לסלק האסמכתא וכהב"י ודו"ק:

שם במחבר אם לא תפרעני כו' תהא שלי מעכשיו, עיין מה שכתבנו מזה בחדושנו לעיל (סי' ע"ג):

שם בסמ"ע ס"ק ח"י ומ"מ הפירות לא יאכל זה המלוה תוך שלש שנים דשמא יבוא לפדותיו תוך ג"ש ויהיה הלואה למפרע והפירות יאכל בתורת רבית ע"ש, והנה הלוה דהוא המוכר נמי אסור לאכול את הפירות, וכ"כ רש"י להדיא שם (דף פ"ו) בד"ה ואבע"א דהפירות משלשין אותן, ולפלא על הסמ"ע שנסתייע מדברי רש"י הללו, א"כ למה לא כתב דשניהם אסורין לאכול הפירות אלא צריך להשליש אותן, ושמא י"ל דטעמו של הסמ"ע משום דבמוכר לא שייך איסור ריבית, דאף אם לא יביא המעות ותוחלט השדה ביד הלוקח נמי אין איסור כיון שהמוכר לא הלוה כלום ללוקח דנימא דבשכר המתנה הוא אוכל, ולא דמי להא דאמרינן (ב"מ דס"ה) במכר לו שדה ונתן לו מקצת דמים והתנה שאם יביא מותר המעות יהיה של הלוקח מעכשיו דאמרינן דשניהם אסורים לאכול הפירות, דהתם כיון שהלוקח לא נתן כ"א מקצת דמים משו"ה שייך רבית גם במוכר דשמא יגמור המקח ויראה שאכל המוכר בשביל שהמתין לו מותר המעות, אבל הכא שאין ממתין לו כלום מה איסור יש בזה, אכן אי משום הא לא הו"ל להסמ"ע לחלוק על מה שכתב רש"י בהדיא, דנראה דטעם רש"י דמוכר אסור נמי באכילת פירות, לאו משום איסור רבית נגע בזה, אלא משום ביטול האסמכתא, דאם המוכר יאכל את הפירות הדר הו"ל אסמכתא אפי' בדאמר מעכשיו, דלא מיבעי לשיטת הר"י ור"ת בתוס' שם דמעכשיו לחוד אינו מועיל לבטל האסמכתא אלא דבעינן נמי שיתפיסנו ליד מלוה גופא וכמ"ש כאן בב"י ע"ש, ובקרקע לא שייך תפיסה אחרת כ"א מה שיתפוס אותה לאכילת פירות, דבגוף הקרקע לא שייך תפיסה כ"כ, ועיין מ"ש בהגה"א (פי' איזהו נשך) שם ובנמוק"י בשם הרמב"ן שם בפ' הזהב בסוגיא דערבון, דמוחזק במשכון של קרקע לא הוה מוחזק כמו במטלטלין, ולכן אם גם הפירות יאכל המוכר לא הוה תפוס ביד הלוקח כלל ולא מהני מעכשיו, אלא אפי' לשיטת הפוסקים דס"ל דמעכשיו לחוד נמי מהני לבטל האסמכתא, נ"ל דהיינו דוקא במשכון כזה דלא שייך גבי' אכילת פירות, אבל במשכון שיש בו פירות, אם המוכר יאכלם הו"ל אסמכתא לכו"ע, דהא עיקר המעליותא דמעכשיו שיועיל לבטל האסמכתא היינו משום דאסמכתא לא הוה כ"א מי שאינו גומר ופוסק מכירתו מיד, אלא אומר אם לא יהיה זה הדבר יהיה מכירה, כלשון הגמרא כל דאי אסמכתא הוא, דאמרינן דסמך דעתו דיהיה אותו הדבר ולא יהיה מכירה ואילו הוה ידע שלא יהי' אדבר לא היה תולה המכירה בזה כגון זה שסבר שיהיה לו מעות ויכול לפדות שדהו תוך ג' שנים. נמצא שלא גמר בדעתו מתחלה להקנותו לגמרי, משו"ה לא קנה, אבל באומר מעכשיו ומקנהו בקנין גמור מיד שיהיה מעתה של הלוקח, אלא שהלוקח קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד ג' שנים קבלם וכמ"ש רש"י שם, וכיון דגמר ופסק למכירתו מיד לאו ראי הוא ולא הוה אסמכתא, וא"כ אין שייך זה כ"א כשלא שייר המוכר לעצמו כלום ונסתלק לגמרי מן המכירה מיד, אבל כששייר הפירות לעצמו עד כלות זמן הג' שנים, אכתי לא וזה כמכירה, ולא מיבעי למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ודאי דהוה כאילו השדה גופא הוא ביד המוכר עדיין, אלא אפי' למ"ד קנין פירות לאו כקה"נ, מ"מ לענין אסמכתא ודאי דצריכין לומר דשיור הפירות הוה שיור, די"ל דמשו"ה לא הקפיד לקנותו מיד, לאו משום דגמר ומקנה, אלא משום דעכשיו אין לו הפסד כיון שאוכל הפירות, ועד שיגיע זמן הפסד הפירות דהיינו לאחר ג' שנים יהא בידו לפדותה, וואולו ידע שלא יוכל לפדותה לא היה מקנהו, ונמצא דאכתי הוה אסמכתא, דדוקא היכי שמכרה לגמרי בלא שום שיור לא חזה אסמכתא, אבל אם יש שיור הפירות אכתי הוה אסמכתא, ועיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל בסמוך בטעם דלוקח אסור לאכול:

שם ברמ"א וכן אם אמר לו אם לא אפרע לך לא יהא פרעון אלא מזו הוה אפותיקי וקנה ולא יוכל לסלקו אלא במעות, והכי הוא דעת הרא"ש והטור דכיון דלאו מטעם קנין הוא אלא מטעם אפותיקי א"כ לא מהני זה אלא להכי שלא יוכל לסלקו בקרקע אחרת, אבל במעות יכול לסלוקי, וכמו כל אפותיקו דעלמא דהוה דינו הכי, ואכן מלשון רש"י לא משמע כן, דבב"מ (דס"ו ע"ב) בד"ה למיגבה מיני' כתב רש"י וז"ל קונה בה כנגד מעותיו ואם בא לפרוע המעות לאחר זמן לא יקבלם עכ"ל, הרי להדיא דמפרש דלשון אפותיקו דקאמר ר"פ לענין של יכול לסלוקי גם במעות, אלא דבפרישה כאן כתב דדעת רש"י הוא כהרא"ש והטור, וצ"ל דס"ל דמה דמפרש רש"י בהדיא דגם במעות לא יוכל לסלוקי, היינו בס"ד דסוגיין, אבל לבתר דפריך סוף סוף הוה אסמכתא ומשני דאפותיקו דקאמר היינו כגון דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו, בע"כ דיפרש גם הוא דבמעות יוכל לסלוקי, דאלת"ה מאי משני דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו, ומשו"ה לא הוה אסמתכא כיון דאפי' בתוך ג' עשאו אפותיקו, הא אפותיקו דתוך ג' היינו דלא יכול לסלקו בקרקע אחרת אבל במעות יכול לסלקו כמו כל אפותיקו, ותנאי דבמעות נמי אין יכול לסלקו לא יהיה כ"א כשלא יפרע עד ג' שנים, וא"מ אכתי דאי הוא וכל דאי הוה אסמכתא, אע"כ דגם רש"י סובר דלמסקנא לא מועיל לענין דלא יכול לסלוקי במעות ושפיר משני דכיון דאף בתוך שלש עשאו אפותיקו א"כ לאו דאי הוא, והנה אם כי מרש"י זו שזכרנו אין להוכיח דפליג על הרא"ש, מ"מ נ"ל להוכיח דדעת רש"י הוא בע"וז דלא כהרא"ש והטור, דלשיטת רש"י דמפרש דלמסקנא ומוקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו, תרתי קאמר לי', דאם לא אפרע לך עד ג' שנים תהא כולה שלך, ואו' בתוך ג' שנים לא יהא לך פרעון אלא מזו, ואי נימא דהוי ממש ככל אפותיקו דבמעות יכול לסלקו, מאי אתא וי"פ לאשמועינן דאע"ג דאסמכתא לא קניא אפותיקו מיהא הוה הא לענין אפותיקו לאו אסמכתא הוא כיון דאף בתוך ג' נמי אין יכול לסלקו בקרקע אחרת, וכמו שהקשו כן באמת תלמידי הרשב"א על רש"י הובא כאן בב"י, אע"כ דרש"י סובר דבמעות נמי לא יכול לסלקו אפי' לפום המסקנא, וא"כ טוכו' אתא לאשמועינן ר"פ, דאע"ג דמה שעשאו אפותיקו גם בתוך שלש אין מועיל כ"א שבקרקע אחרת לא יכול לסלקו, אבל במעות יכול לסלקו, אפ"ה כשבא לפרוע אחר ג' אין יכול לסלקו גם במעות, דע"ז מהני התנאי. שוב מצאתי בשמ"ק בשם הרמב"ן שכתב נמי דדעת רש"י דאינו יכול לסלוקי גם במעות וכן הוא במהר"ם שי"ף ע"ש, אלא דאכתי צריך ביאור דמאיזה סברא יהיה הדין כן שאינו יכול לסלקו במעות, ואי מטעם התנאי דלאחר ג' דנימא דקנה מיהא לענין זה, א"כ אכתי הוה אסמכתא כיון דתנאי זה לא הוה כ"א כשלא יפרע עד אחר ג' והוה אסמכתא, ואי משום דמיירי שגם בתוך ג' עשאו אפותיקו, כיון דאחר ג' אתה בא לחייבו ביותר מהחיוב דתוך ג' ובע"כ דמחמת התנאי הוא, והתנאי הוה אסמכתא, ולתרץ זה נ"ל דהנה בב"מ שם בעובדא דרב בר שבא הוה מסיק בו רב כהנא זוזי א"ל אם לא פרענא לך ליום פלוני גבי מהאי חמרא, ופרש"י גבי מהאי חמרא ופסק דמים ולבסוף אייקר, וכתב השמ"ק דרש"י נתכוון בזה לתרץ את קושית התוס' על מה דפריך שם הש"ס ואי א"ל קני לגוביינא מי קני הא אסמכתא הוא, והקשו התוס' הא כל היכי דלא גזים לאו אסמכתא הוא וכיון דא"ל קני לגוביינא וכן בעובדא דרב שבא דהוה נמי רק כנגד מעותיו ואין כאן גוזמא ולמה הוה אסמכתא ע"ש, להכי פרש"י דמיירי שלבסוף אייקר, והוא התנה עמו שאם לא יתן לו מכאן עד יום פלוני יטול כשער הזול של עכשיו, וכן גבי אפותיקו מפרש כן, דהא דאמרינן אפותיקו הוה למיגבה מיני' שיעור זוזי כדשוויה בשעת מתן מעות והוא שער הזול, ומשו"ה קשיא לי' דאסמכתא הוא כיון שאח"כ הוקרה ע"ש. ולפ"ז א"ש מאוד מה שאינו יכול לסלקו במעות, דהא כנגד החוב קונה שפיר מטעם התנאי בגוף הקרקע, ולאו מטעם אפותיקו אלא מטעם קנין הוא, דקונה ממש בגוף הקרקע כנגד מעותיו מיהא כיון דכנגד מעותיו דלא גזים לא הוי אסמכתא כלל, ולא הוצרך בש"ס לטעם דבתוך ג' נמי עשאו אפותיקו בכדי שיהא רשאי ליקח גם במקח הזול דמעיקרא, דאי מטעם הקנין לא היה קונה כנגד מעותיו כ"א לפי השער היוקר דבשעת קנייה, כיון דלא מיירי בקנו מיני' מעכשיו, והקנין לא הוי כ"א לאחר ג', מהיכי תיתי יקח כשער דמעיקרא, ואי מטעם שהתנה כן הוה אסמכתא, אבל כיון דעשאו נמי אפותיקו שאפי' בתוך ג' לא יהא לך פרעון אלא מזו, וכל אפותיקו הוה כקנו מיני' מעכשיו אע"ג דלא אמר בפירוש מעכשיו, דכיון שהמלוה אין יכול לתבוע ממנו פרעון ממקום אחר וסילק נפשו משעבוד שאר דברים מעיקרא אדעתא דארעא נחית וכמ"ש הראב"ד והרא"ש, ולהכי צריך לחשוב לו כמקח דמעיקרא, כיון דמחמת האפותיקו הוה הקנין בשדה מעיקרא כשהיה עוד בשער הזול, ומחמת שני תנאים הללו זוכה בגוף השדה וגם במקח דמעיקרא, ושפיר הוצרך לתרווייהו, דמטעם אפותיקו לחוד נהי דהוה כמעכשיו, מ"מ אינו מוכרח לתת לו מגוף השדה, דתנאי הזה לא היה כ"א כשיוכרח לשלם לו מתוך הקרקע אז יקנה מעכשיו, אבל אכתי יוכל לסלק גם במעות, ותנאי דלאחר ג' לא מהני לענין ליקח כמקח דמעיקרא, אבל כשיש שני אלו התנאים נוטל גם כשער הזול, דע"י התנאי דלאחר ג' זוכה הוא בשדה דוקא ולא במעות, וכיון שעכ"פ השדה הוא שלו, מעתה מהני תנאי דתוך ג' לענין שנחשוב הקנין בשדה, לא מלאחר ג' אלא ממעיקרא ודו"ק, ולפ"ז יצא לנו שיטת רש"י דלא כהרא"ש והטור, ודעת הפרישה נראה נמי, דהא עיקר ההוכחה שכתבתי דרש"י יפלוג על הרא"ש, היינו משום דאל"כ מה אתא לאשמועינן רב פפא וכמ"ש, ואכן בפרישה ובסמ"ע כאן תירץ דרבותא אשמועינן דלא תימא כיון שבטל תנאי דלאחר ג' בטל נמי תנאי דבתוך ג' ע"ש וכ"כ הפנ"י, ולפ"ז אין הוכחה מרש"י ונוכל לומר דגם רש"י סובר כהרא"ש והטור ודו"ק:

סעיף י' במחבר כל היכא דלא קנה השדה משום אסמכתא מנכה כל הפירות שאכל כו' וי"א דפירות שאכל תוך ג' שנים אינו מנכה ולא הוה אלא אבק רבית, וזהו דעת הרא"ש, והנה גם ברש"י שם בד"ה והדרא פירי, דייק לכתוב לאחר שלש אם אכלן לוקח, ומשמע להדיא דסובר נמי דפירי דתוך שלש אין מחויב להחזיר, וטעמם דסברי דהא דהדרא פירי לרב נחמן לאו משום רבית הוא אפי' לאחר ג', משום דלא הוה כ"א אבק רבית כיון דלא קצץ, אלא מטעם מחילה בטעות הוא ומשום איסור גזילה, ומשו"ה דוקא פירי דלאחר ג' דבהם הוה מחילה בטעות דכיון דכבר עבר הזמן סבור דשל לוקח הוא ולא ידע דאסמכתא לא קניא, אבל בפירות דבתוך שלש לאו מחילה בטעות הוא, וא"כ אין בזה שום איסור, דאיסור דגזל אין כאן כיון דמחילה גמורה הוא, ומצד איסור רבית נמי א"צ להחזיר כיון דאבק רבית הוא, וחילוק אמנם עולה יפה לשיטת הרא"ש דס"ל באמת דבכה"ג לא הוה כ"א אבק רבית, אכן אכתי מה נענה לשיטת רש"י בב"מ שם (דף ס"ו) בד"ה הכא הלואה, דהא דהדרא פירות לרב נחמן היינו משום איסור רבית ואע"ג דלא קץ הוי נמי כרבית קצוצה משום דבהלואה לא בעינן קץ דאין אבק רבית בהלואה ע"ש, וא"כ מה איכא בין תוך שלש ללאחר שלש, דנהי דמצד איסור גזל אין בתוך שלש, מ"מ אכתי יחזיר מטעם איסור רבית, והיה אפשר לתרץ, דהנה אפי' לשיטת רש"י דטעמא דהדרא פירי הוא משום רבית היינו דוקא לפום מה דמשני התם זביני הכא הלואה, אבל לס"ד דש"ס ודאי דסבור היה דטעמא דר"נ משום מחילה בטעות, דאל"ה לא היה מקשה למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות לא הוה מחילה כיון דטעמו לאו משום מחילה בטעות, וא"כ בע"כ דדעת המקשה הוא דאפי' בהלואה בעינן נמי קץ לו דוקא, ואי לא קץ אינו כ"א אבק רבית, דאי גם המקשה סובר בזה דבהלואה לא בעינן קץ ואין אבק רבית בהלואה, א"כ מאי ס"ד דטעמא דר"נ משום מחילה בטעות ולמיפרך עלי' ממוכר פירות דקל, יפרש כפשוטו דטעמו דהדרא משום רבית הוא ולא היה קשה כלום, אע"כ דהמקשה סבור דאפי' בהלואה לא הוה רבית קציצה לענין שיוצרך להחזיר כ"א בדקץ לו בפירוש, והכא דלא קץ לו מתחלה לא הוה כ"א אבק רבית וא"צ להחזיר, ולפ"ז נוכל לומר דמ"ש רש"י פירי דלאחר שלש, היינו רק להס"ד דטעמו הוה משום מחילה בטעות וא"כ בע"כ דגם בהלואה הוה כה"ג אבק רבית, ולכן א"צ להחזיר פירי דבתוך ג', אבל למסקנא דטעמא דר"נ משום רבית, ואפי' בכה"ג הוה רבית קצוצה, באמת צריך להחזיר גם את הפירי דבתוך שלש:

ועוי"ל דאפי' למאי דמשני דטעמא דר"נ משום רבית הוא ג"כ א"צ להחזיר פירות שאכל בתוך שלש, דכיון דנחשוב אכילת הפירות למחילה, והרי מחילה מהני גם ברבית קצוצה, דדוקא בתורת רבית הוא דאסור אבל בתורת מחילה שרי, וא"כ כי הוה רבית קצוצה מאי איכפת לן כיון דמחל ובתורת מחילה יהיב לו א"צ להחזיר, ולא מיבעי לשיטת הרמב"ם (פ"ד מהלכות מלוה) דאפי' מחילה דקודם פרעון נמי מהני, ודאי דא"צ להחזיר, אלא אפי' אי נימא כהכרעת הרא"ש (ר"פ איזהו נשך) שדוקא אם כבר גבה המלוה הרבית ואח"כ מחל מהני אבל מחילה דבשעת נתינה לא מהני, וכן הופסק להלכה (יו"ד סי' ק"ס), והמ"מ שם כתב שכן הוא נמי דעת הרמב"ם, ולפ"ז היה מקום לומר דמחילת הפירות נחשב כמחילה דבשעת נתינה, דהא אחר הנתינה לא חזינן דמחיל, וא"כ לא מהני המחילה, אכן באמת נ"ל פשוט שהכא מהני המחילה בשעת הנתינה לכו"ע, דטעם החילוק שבין קודם נתינה לאחר הנתינה מבואר בשמ"ק בר"פ איזהו נשך, דאם מחל לאחר שגבה המלוה הוה המחילה מדעת שלימה, משא"כ במחילה דקודם פרעון דחשבה רחמנא כמחילה באונס ע"ש. הסבר הדברים דכיון שכבר קצץ עמו בשעת הלואה ליתן לו יותר אמרינן דאע"ג דנותנו עתה בתורת מחילה, אין זה משום שברצונו למחול לו בדעת שלימה, אלא דמפני שקשה לו לעבור על התנאי שפסק עמו ליתן לו יותר, ומפני שבתורת רבית אסור ליתן, יתן לו דרך מחילה, הא אי לאו הפסיקה דמעיקרא לא היה נותן לו כעת יותר ממה שהלוהו, וכיון דיש לומר דהתנאי דחקתו למחול להכי חשבינן זה למחילה באונס וזה ברור, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שקצץ עמו מעיקרא ליתן יותר. אבל הכא שלא פסק עמו בשעת הלואה שיאכל פירות, לא נוכל לומר דהמחילה הוה כאונס מחמת פסיקת התנאי, דאיזה דבר הכריחו למחול הפירות אחרי שלא היה שום פסיקה ע"ז, וכיון שידעינן דהמחילה היתה מדעת שלימה משו"ה מהני המחילה אפילו בשעת נתינה, ונהי דלענין עצם האיסור דרבית אמרינן דבהלואה אסור אפי' בלא קציצה, ואפי' לא כץ כקץ דמי, מ"מ לענין המחילה ודאי דיש חילוק גדול בין קץ מעיקרא ע"ז, ללא קץ כלל, ועיין מ"ש המ"מ (פ"ו מהלכות מלוה) להשיג על הראב"ד שכתב דטעם דרבינא בב"מ (דף ס"ב) דמשכנתא בלא נכייתא אין מחזירין משום דמצד גזל אין בזה כיון דמחל לאכילת הפירות ומצד רבית אין בזה דהוה אבק רבית, והשיג המ"מ דכיון דמחל מהני אפי' ברבית קצוצה, ולמה לן לטעמא דאבק רבית ועיין בש"ך (יו"ד סי' קע"ד סק"ה), הרי להדיא כדברנו דמהני המחילה דאכילת פירות אפי' ברבית קצוצה, וכיון שכן א"ש דיש חילוק בין תוך ג' לאחר ג', דבתוך ג' דלא הוה מחילה בטעות א"צ להחזיר הפירות, דנהי דהוה רבית קצוצה מ"מ כיון שמחל מהני לענין שא"צ להחזיר, דלענין האיסור ודאי דלא מהני המחילה כלום בשום רבית, דמה מועיל מחילה לאיסור שכבר בלע וכמ"ש הפרישה (יו"ד סי' ק"ס), אבל לענין שא"צ להחזיר עכ"פ מהני, אבל לאחר שלש כיון דהוה מחילה בטעות ולא הוה מחילה כלל בהלואה כיון שיש איסור, דאע"ג דבכל מקום הוה מחילה, אבל הכא תקנו שלא יהא מחילה בכדי שלא יבוא לידי איסור רבית וכמ"ש הרא"ש, מחויב להחזיר מצד האיסור רבית, אלא דלפ"ז צ"ע דעת הרמב"ם שהוא דעה ראשונה שהביא המחבר, שאפי' פירי דתוך שלש צריך להחזיר משום דהוה רבית של תורה, ואמאי לא מהני המחילה, ואפשר לומר דס"ל לרמב"ם שאפי' בתוך שלש נמי הוה מחילה בטעות וכמ"ש הב"י כאן דסבור שכיון שלא נתן לו הדמים בתוך שלש שנים הרי היא שלו ע"ש:

סעיף י"א במחבר הנותן ערבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר כו' אכפול לך ערבונך כו' אסמכתא היא ולא קנה, בב"מ (דף ע"ד) בתוד"ה הכא לאו בידו הביאו פיר"ת דמשו"ה משחק בקוביא לא חשיב אסמכתא דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה, והקשו התוס' עליו מדין זה דערבוני מחול ואכפול לך דהוה נמי אגב דבעי לקנות ואפ"ה חשיב לה הש"ס אסמכתא, ונ"ל ליישב סברת ר"ת דאסמכתא לא הוה כ"א במקום שהגוזמא שנתחייב זה ליתן, אין זה עיקר רצון וחפץ המקנה והקונה שזה רוצה להקנות וזה לקנות הגוזמא הזאת, אלא שהגוזמא הוא רק הבטחה וערבון שעי"ז יקוים עיקר חפצם, וכגון בההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, דעיקר כוונת שני הצדדים בחיוב הזה, לא היה בכדי להשיג האלפא זוזי, דעיקר חפצם ומטרתם לא היה כ"א שיעבוד השדה ולא יובירה ולזה נתכוונו הקונה והמקנה, והגוזמא שהבטיח הוא רק לערבון והבטחה שיהיו בטוחים על עיקר חפצם, ומשו"ה אמרינן שפיר דבאמת לא נתכוון כלל להיות גמר ומקנה, וכן באסמכתא דלאו בידו כגון גבי האי מאן דיהיב זוזי למיזבן לו חמרא, דהתם נמי אין תכלית התנאי שישלם זה אם לא יקנה, ועיקר תכלית התנאי הוא שיקנה עבורו היין, ומה שחייב עצמו לשלם אם לא יקנה, הוא רק הבטחה, להכי אמרינן דלא גמר ומקנה בלב שלם, ואילו יודע היה שלא יקנה לא היה מבטיחו כלל, אבל בתנאי דמשחק בקוביא, דמה שהבטיחו זה לזה, אין זה להבטחה בעלמא, כ"א זהו עיקר חפץ ותכלית ומטרת התנאי, ואיך שייך לומר בזה דלא גמר ומקנה, דא"כ למה התנה מתחילה, כיון דהוא לא גמר ומקנה גם מחבירו לא יקבל, וא"כ כל עיקר עסק התנאי למה בא, והיינו מ"ש ר"ת דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה, דאלה בחנם היה כל התנאי, דבדבר שבא רק להבטחה אמרי' דעיקר מגמת המתנים לא היה באמת על ההבטחה ורק לקיום עצם התנאי, וההבטחה הוה שפיר אסמכתא, אבל בדבר שזהו עיקר התנאי ואם הוא לא יתן גם מחבירו לא יקבל ודאי דגמר ומקנה, ולפ"ז א"ש הך דהכא, דהכא נמי התחייבות דערבוני מחול או אכפול, הבא משני הצדדים, לא לזה נתכוונו שניהם, ועיקר חפצם היה זה למכור וזה לקנות השדה, ורק לקיום המכירה הבטיחו זה לזה, שפיר הוה אסמכתא ואין מועיל בזה משום דאגב דבעי לקנות, דבאמת גם של חבירו לא בעי לקנות ולא בעי כ"א בקיום התנאי ולא לקנות ההבטחה, וא"כ הבטחת שני הצדדים הוה אסמכתא וזה ברור:

סעיף י"ג ברמ"א וי"א דג' חלוקים בדיני אסמכתא דכל מה שאין בידו ותלוי ביד אחרים כו' הוה אסמכתא. וזהו מן הש"ס (ב"מ דע"ד) דקאמר הגמרא הכא לאו בידו ומשו"ה הוה אסמכתא, ובתוס' שם הקשו מכאן על רש"י (סנהדרין דכ"ג) שפי' גבי משחק בקוביא דמשו"ה לא הוה אסמכתא משום דלאו בידו, והכא אמרינן דאדרבה דהיכי דלאו בידו הוה אסמכתא טפי ע"ש, ונ"ל ליישב כאשר נדקדק בלשון רש"י שם וז"ל היכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכגון ההיא דגט פשוט דסמיך על דבר כסבור כל זה בידו לעשות ומרישא כי מתני אדעתא דלא יהיב ולאסמכתא קא מכוון דטועה שלא יבוא לידי כך עכ"ל, וכבר הרגישו התוס' שם על הפליאה הגדולה שבדברי רש"י מ"ש דהיכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, הא להדיא אמרי' בב"מ שם דבכה"ג לאו אסמכתא, דדוקא אם אוביר אשלם אלפא זזזי דגזים הוה אסמכתא, והתוס' כתבו דודאי טעות סופר הוא ברש"י, ואפשר לי לומר דאין בזה שום טעות סופר, וסברת רש"י כן הוא, דהנה בשם אסמכתא קורין אנו לשני סוגי תנאי, א) היכי דהתנאי לאו בידו אע"ג דלא גזים, ב) היכי דגזים אע"ג דבידו, ואם כי שווים הם בשמותיהם, דלשניהם קורין בשם אסמכתא, מ"מ חלוקים הם בטעמם, למה ניתן להם שם אסמכתא, נקח לדוגמא תנאי דלא גזים, כגון מאן דיהיב זוזי לחבירו למזבן לו חמרא, דהוי אסמכתא, משום דאמרינן דהמתנה סמיך היה על איזה דבר וכסבור בידו לעשותה, ולהכי אין ממש בתנאי הזה דאמרי' דאילו היה יודע שלא יוכל לקיים התנאי לא היה מתנה, וא"כ ניתן לו שם אסמכתא מצד שהמתנה היה סומך על איזה דבר, ואע"ג דבשעת התנאי דעת המתנה שלימה היתה ובלב שלם נתכוון לקיים הבטחתו, אפ"ה כיון דטועה היה וכסבור שלא יבוא לידי כך נתבטל התנאי, ואמנם היכי דגזים הוה נמי אסמכתא עוד מטעם אחר, דאמרינן דגם בשעה שהתנה לא היה דעתו כלל לקיים הגוזמא שהבטיח, ומה שהתנה כן, היינו שרצה רק להסמיך חבירו על דבריו שעי"ז יתרצה לפיסוק התנאי ויאמין לו, וא"כ בכה"ג ניתן לו השם אסמכתא לא מצד שהמתנה היה סומך עצמו, אלא מצד חבירו שרצה להסמיכו על דבריו, ובזה נעמוד על כוונת שינוי הלשון שנפגוש בדברי רש"י בזה, בההיא דסנהדרין כתב בזה הלשון, דהיכי דמי אסמכתא כו' דסמיך על דבר וכסבור בידו לעשותה, ובתנאי דגזים דייק לכתוב בזה"ל גוזמא בעלמא שלא נתכוון אלא להסמיך חבירו על דבריו, ומבואר כדברנו, דבתנאי דלא גזים דייק לכתוב דנקרא בשם אסמכתא מצד המתנה, שהוא היה הסומך עצמו, ובתנאי דגזים, שרצה להסמיך חבירו על דבריו, דוק ותמצא, ומעתה ניחזי אנן, כיון דעיקר שם אסמכתא שמצד המתנה, היינו משום דאמרינן דסמיך היה וכסבור שבידו לעשותה, א"כ כל מה שהסמיכות הוא יותר קרוב למציאות ובידו יותר לעשותה, ראוי נמי חותר להקרא בשם אסמכתא, ואם אמרינן גבי מאן דיהיב זוזי לחבירו למזבן לו חמרא דמיקרי אסמכתא, אע"ג שלאו בידו הוא לגמרי, דשמא לא יתרצה זה למכור, ואפ"ה אמרינן דבשעת התנאי סמיך ע"ז, כ"ש גבי אם אוביר ולא אעביד דבידו הוא לגמרי, שראוי להקרא בשם אסמכתא כיון שבידו ממש לעשותה, ובודאי שהמתנה היה סומך ע"ז, ולענין זה אין חילוק בין שהוא גזים ואמר לשלם אלפא זוזי, או לא גזים ואינו מתחייב לשלם כ"א ממיטבא, אפ"ה הוה אסמכתא עכ"פ מצד המתנה, ואלא דבגזים הוה נמי אסמכתא מצד חבירו, ובלא גזים לא הוה אסמכתא כ"א מצד המתנה, אבל מצד המתנה ודאי דהוה אסמכתא, אלא דאפ"ה מחויב לקיים התנאי, דכיון שבידו היה לגמרי הוה כאילו פשע וכמ"ש בשמ"ק ונמוק"י טעם זה, דכיון דבידו קנסוהו רבנן, והיכי דלאו בידו אין ראוי לקנס, ומזה נראה ברור דהא דלא מתבטל התנאי גבי אשלם במיטבא, לאו משום דלא מיקרי אסמכתא אלא משום קנס, אבל אסמכתא מיקרי ודאי, דאי כמו שהבינו התוס' דבכה"ג לא מיקרי כלל אסמכתא, למה לן טעם דקנס, א"ו דאם אוביר אשלם במיטבא כ"ש דמיקרי אסמכתא, ורק דאפ"ה מחויב לשלם ואין התנאי מתבטל משום קנם, וכן הוא להדיא בשמ"ק (ב"מ דק"ד) ואין להקשות דא"כ אפי' גזים נמי ואמר שישלם אלפא זוזי ניקנסי' לשלם כיון דבידו הוא והוא פשע בקיום התנאי, דאתי שפיר נמי בדברנו, דבשלמא בדבר דלא גזים דאמרינן דבשעת התנאי היתה דעתו שלימה לקיים הבטחתו, ורק החסרון הוא משום דטועה הי' דסבור הוא שיקיים התנאי, להכי אמרינן שפיר כיון דבאמת היה בידו לקיים, ומה שלא קיים מצד פשיעת עצמו הוא. אין זה חסרון וחייב לשלם, אבל בתנאי דגזים דהחסרון הוא משום דמעולם לא נתכוון לחייב עצמו בסך כזה, אין מקום גם לקונסו לשלם האלפא זוזי, אבל כפי שוויה איה"נ דקנסינן אותו לשלם אפי' בכה"ג וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ב"מ פ' המקבל, דנהי דאלפא זוזי לא משלם אבל במיטבא מיהא משלם, והיינו נמי מטעם קנס כיון דבידו הוא:

ונמצינו למדים דכשאנו דנין על תנאי אם ראוי הוא להקרא בשם אסמכתא או לא, אז כל מה שבידו יותר, ראוי יותר להקרא בשם אסמכתא, ואם בידו ממש הוא כגון תנאי דאם אוביר הוה ודאי אסמכתא, אלא אפי' דבר שאינו בידו כ"כ כגון האי מאן דיהב זוזי למזבן חמרא, נמי נקרא בשם אסמכתא, דאמרינן דמ"מ סמיך היה אולי יפעול על ידי השתדלות שיתרצה זה למכור לו, אבל בדבר שאינו בידו כלל ואין שום מקום לומר דסמיך היה על איזה דבר, תנאי כזה לא הוה אסמכתא כלל, וכ"ז הוא רק כשאנו דנין אם ראוי להקרא בשם אסמכתא, בזה הוא כל מה שיותר בידו, יותר הוה אסמכתא, אבל כשאין אנו דנין על השם, דזה ידעינן שהתנאי הוא אסמכתא, רק שאנו דנין אם אסמכתא הזה מבטל הקנין או לא. בזה הוא להיפך, דהיכי דבידו לגמרי כגון אם אוביר אשלם במיטבא, ואע"ג דאסמכתא הוא, מ"מ אין מבטל הקנין כיון דבידו. הוא ונחשב פושע, והיכי שאין בידו כ"כ כגון גבי האי דיהב זוזי אחמרא כו' דהוה אסמכתא כיון שקצת סמיכות דעת מיהא הוה, ולקונס אין ראוי כיון דסוף סוף לאו בידו ממש הוא, אסמכתא בזה מבטל הקנין, ולפ"ז שיטת רש"י נכון מאוד, דהתם בסנהדרין שאנו דנין על תנאי דמשחק בקוביא אם הוה אסמכתא כלל, שפיר אמר דכיון שאין בידו לגמרי הוא וליכא שום נאיכת דעת, אין ראוי להקרא בשם אסמכתא כלל, דהיכי דפי אסמכתא כגון אם אוביר אשלם במיטבא, היינו דדבר שבידו הוה אסמכתא, אבל משחק בקוביא דלאו בידו לגמרי, שאי אפשר כלל לומר דסמיך ע"ז, וכיון שהראיה שהביא רש"י הוא רק על שם האסמכתא, על איזה דבר ניתן שם אסמכתא שפיר נקיט אם אוביר אשלם במיטבא, דזה ודאי נקרא אסמכתא, ומה שמחויב לשלם מטעם אחר הוא, אבל אסמכתא מיקרי, וכיון דעיקר החילוק התם הוא. לאיזה תנאי נקרא אסמכתא ולא זה לא, ועל זה כל מה שבידו הוי מעלה, אבל בסוגיא דב"מ דשני התנאים דאיירינן בהם, בין תנאי דאם אוביר, ובין תנאי דיהב זוזי למזבן כו', שניהם הוו אסמכתא, רק שאנו דנין על טעם החיוב, מפני מה אסמכתא הזאת מבטל הקנין, ואסמכתא דאם אוביר אין מבטל, ולענין זה הוה אין בידו מעלה, דכשהוא בידו ראוי עכ"פ לחייבו מטעם קנס, וכשאין בידו גם מטעם קנס אין ראוי, ומצד עיקר התנאי נמי אין ראוי כיון דאסמכתא הוא, ואין להקשות דאכתי יהיה התם אסמכתא מטעם דהוה גזים דהא לא מיקרי גזים כ"א כשהוא מפסיד וחבירו לא מפסיד, וכמ"ש הנתיבות, וגבי משחק בקוביא דחברו מפסיד נמי כמוהו לא הוה נמי גזים, וא"כ לא הוה אסמכתא משום צד, לא מצד סמיכות דעת ולא מחמת גזים ודו"ק כי הדברים ברורים ומאירים ואין שום טעות סופר ברש"י ועיין מה שכתבנו בדבור הסמוך ליישב באופן אחר:

ומכל האמור יש ליישב בזה קושית התוס' (ב"מ דס"ו ע"ב) בד"ה ואי אמר קני לגוביינא דהוה אסמכתא, והא בעובדא דאם אוביר אמרינן דלא הוה אסמכתא כ"א היכי דלאו בידו או שגזים, אבל כשאמר קני לגוביינא דלא גזים וגם אין בידו למה הוי אסמכתא ע"ש, ולמה שכתבתי דדבר שבידו ממש כ"ש דהוה אסמכתא, אלא מטעם קנס לא מתבטל התנאי, וא"כ התם אין ראוי גם לקנס, דהא הפנ"י הקשה שם אמאי הוי התם בידו דשמא לא היה לו מעות תוך שלש במה לשלם, וכתבתי ליישב דכיון שקרקע יש לו מחויב למכור את הקרקע בכדי לפרוע החוב ע"ש בחדושנו, ולפ"ז אתי שפיר דבאמת עצם התנאי הוה אסמכתא דסמיך היה שיהיה לו מעות לשלם, וא"כ מצד עצם התנאי אין לחייבו, ומצד קנס נמי אין לקונסו כיון דלבסוף לא השיג מעות, ואע"ג דבידו למכור הקרקע מ"מ כיון דלבסוף לא השיג מעות, ואע"ג דבידו למכור הקרקע מ"מ כיון שדבר קשה הוא לאדם למכור קרקעותיו אין לקונסו אם לא נתרצה למכור וזה ברור ועיין מה שכתבתי עוד בדבור הסמוך באופן אחר:

שם ברמ"א ומה שיש בידו לעשות אם לא גזים כגון שאמר אם אוביר כו' אשלם במיטבא לא הוה אסמכתא כו' אבל אי אידתזים כו', כן מחלק הש"ס (ב"מ דק"ד) התם לא גזים הכא גזים, אכן לענ"ד מזה אין ללמוד לחלק לענין אסמכתא דבלא גזים לא הוה אסמכתא, עפ"י מה שכתבנו בחבורי לב"מ (דף ק"ד) דהחיוב דאם אוביר ולא אעביד הוא מטעם מבטל כיסו של חבירו ומטעם מזיק מתחייב, ואע"ג דמבטל כיסו פטור, דגרמא אין חייב כ"א בהיזק ממש ולא במונע ריוח, בכה"ג דהריוח היה בא ודאי חייב וכמפורש בירושלמי שם דהמבטל שדה חבירו חייב, דדוקא מבטל כיסו פטור משום מי יימר דהוה רווחא בלא"ה אבל לא בשדה, ועיין מה שכתבנו שם באריכות, ולפ"ז אין שייך זה כלל לאסמכתא, וכתבתי דהיינו מה דמשני הש"ס התם לא גזים לשלם יותר מן ההפסד, ועל מה שהפסידו אין אנו צריכין כלל לתנאי, אבל הכא דגזים לשלם יותר ממה שהפסידו ואתה רוצה לחייבו מכח התנאי, דמטעם מזיק אי אפשר לחייבו יותר ממה שהזיקו, והתנאי הוה אסמכתא, ולפ"ז אין ללמוד מהתם דכל תנאי דלא גזים דלא הוה אסמכתא, דמטעם התנאי אין לחייבו אפי' בלא גזים, דס"ס דאי הוא והוה אסמכתא, ומה דמחייב באם אוביר אשלם במיטבא, לאו מכח התנאי הוא, אבל במקום שלא הפסידו ואתה רוצה לחייבו משום התנאי אפילו בלא גזים נמי אין לחייבו דאסמכתא הוא, והכי מפורש בשמ"ק בשם ר"ת ורה"ג דאפי' בלא גזים הוה אסמכתא ואין ללמוד מהתם, ואתי שפיר בזה דברי רש"י בסנהדרין דאם אוביר אשלם במיטבא הוה אסמכתא וכמו שהבאתי בדבור דלעיל, דודאי אסמכתא הוה אפי' בכה"ג דלא גזים, ועיין מה שנתבנו עוד בחדושנו לקמן סי' שכ"ח וסי' של"ג וסי' ש"י. וגם קושית התוס' מקני לגובינא שהבאתי בדבור הקודם נמי לק"מ, דבאני לגוביינא מטעם מזיק אין לחייבו דהיזק אין שם כלל, ומטעם התנאי ודאי אסמכתא הוי אפי' בלא גזים וזה ברור:

סעיף י"ד ברמ"א וי"א דמעכשיו לחוד לא מהני לסלק אסמכתא אלא בעינן ג"כ שיקנו בב"ד חשוב ומעכשיו, דין זה הוכיחו התוס' (ב"מ דס"ו) מההוא דפ"ג דנדרים דקאמר התם והוא דקנו מיני' בב"ד חשוב וקנין סודר אינו אלא מעכשיו ואפ"ה מצרך לב"ד חשוב ע"ש, ובפנ"י שם הקשה ע"ז דהא לא מוכח כלל מהתם דמעכשיו לחוד לא מהני, דהא דאיצטריך התם לב"ד חשוב לאו משום דמעכשיו או קנין סודר דהוה כמעכשיו לא מהני, אלא משום דקנין סודר דהתם לא הוה כמעכשיו כיון דא"ל בהדיא אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלו זכוותי', א"כ אינו רוצה לבטל אלא לאחר שלשים, ובכה"ג שאומר בפירוש שרוצה להקנות לאחר זמן ולא הוה כמעכשיו, בעינן לב"ד חשוב, אבל בסתם קנין סודר דהוה כמעכשיו או שאומר בפירוש מעכשיו מהני גם בלא ב"ד חשוב ע"ש. וליישב דעת התוס' נראה דמפרשי דמה דאמרינן התם בנדרים והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיני' בב"ד חשוב, לא קאי זה אעובדא דמתפיס זכוותי' בב"ד דמיירי התם, דהא הך עובדא מתרץ לה שפיר התם אפי' למ"ד אסמכתא לא קניא ושאני התם כיון דאמר ליבטלן זכוותי' ע"ש, אלא שהש"ס אגב דעסיק התם בדיני דאסמכתא אתא לפסוק הלכתא בדין אסמכתא דעלמא, וקאמר דבעלמא נמי אפי' במקום דהוה אסמכתא, כי קנו מיני' בב"ד חשוב קנה, וכיון שעל אסמכתא דעלמא קאי, שפיר מוכיח התוס' מדבעינן שניהם, קנו וב"ד חשוב, אע"ג דקנין הוה כמעכשיו, מכלל דמעכשיו לחוד לא מהני, ואם כי שיטת התוס' נראה כן ברור, אכן גם כדברי הפנ"י הוא ממש שיטת הרי"ף בפ' גט פשוט, דהוא סובר דמעכשיו לחוד מהני ולא בעינן ב"ד חשוב, והך דנדרים מפרש דהפסק שפסקו והלכתא, לאו בדין אסמכתא דעלמא קאי אלא רק אעובדא דמתפיס זכוותי' דמיירי התם, ומשו"ה מצריך התם ב"ד חשוב משום דקנין דהתם לא הוה כמעכשיו משום דהוה לאחר תלתין יומין וכדברי הפנ"י, וכן מפורש התם בר"ן בטעם דרי"ף, ותמיהני על הפנ"י שהקשה על התוס' דמאי מוכח מהתם דמעכשיו לא מהני, איך העלים עיני' מלראות שזהו גופא הציר אשר עליו יסובו שני אלו השיטות המפורסמות, שהתוס' מפרשים דפסקא דש"ס דנדרים לא קאי אהך עובדא כ"א על אסמכתא דעלמא, ולזה שפיר הוכיחו, והרי"ף שמפרש דבאמת קאי רק על עובדא דהתם ס"ל באמת דמעכשיו לחוד מהני, ושיטת התוס' נראה נכון להצעת הסוגיא דהתם דדוחק לפרש דהאי והלכתא דאסמכתא קניא דקאמר קאי על הך עובדא, אחרי דעובדא הזאת כבר איתרצה לה אפי' למ"ד אסמכתא לא קניא ומטעמא דקאמר שם ע"ש היטב ותמצא כן:

סעיף י"ז במחבר ואז יחול השעבוד על המשכון כיון שנתחייב בקנס אם יחזור, עמ"ש בחדושנו לעיל סי' י"ב מזה:

סעיף י"ט במחבר נדר ושבועה כו', והנה הקצוה"ח נסתפק היכי דנדר או נשבע ליתן לאחד מתנה ומת המקבל אם צריך ליתן לבניו מי נימא כיון דשבועה אינו עושה קנין א"כ אינו חיוב אלא למקבל גופי' זלא לבניו או שמחויב לקיים שבועתו וליתן לבניו, והביא ראיה דצריך לקיים שבועתו לבניו מהא דב"ב (דף קכ"ג) דבכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים אעפ"י שלא גבה, ומוקי לה שם במכירי כהונה וכתבו התוס' אעפ"י שאם רצה לחזור בו יכול מ"מ כל כמה דלא הדר בו הוה כמוחזק משום דאסור לחזור, הרי שאפי' במכירי כהונה שאין אלא מדין מתנה אסור לו לחזור וצריך ליתן לבניו ואע"ג דמכירי כהונה אינו עושה קנין, א"כ מכ"ש שבועה דודאי חמורה לענין איסור לחזור דצריך ליתן לבניו ע"ש, והנה זה ודאי אשר מלשון התוס' דב"ב משמע אמנם דמכירי כהונה אינו אלא משום איסור אבל אם ירצה יכול לחזור, ואי נימא כן יש אמנם להוכיח מזה דכ"ש בשבועה דחמירא יותר לאיסור לחזור דצריך ליתן לבניו, אכן אפי' אי נפרש כן כוונת התוס' אינם אלא יחידים בדעה זו וכל הראשונים פרשו להדיא להיפך, דלאו משום איסור חזרה הוא דחשיב התם מוחזק אלא משום שאינם יכולים שוב לחזור לאחר שנשחט, במכירי כהונה ועשו התם את שאינו זוכה כזוכה, וז"ל השמ"ק שם במכירי כהונה יש מפרשים דכיון דמסתמא לא הדר בו בעה"ב הוה מוחזק ואעפ"י שיכול לחזור כו' ומסתברא לן כיון שיכול בעה"ב לחזור בו אינו ממונו של זה כלל ואיך יטול בו פי שנים ומה שהוא רשאי לעשותו תרומות ומעשר על מקום אחר מידי דהוה אתורם של חבירו ברשות חבירו, וכיון דמסתמא לא הדר בו הרי עשה אותו תרומת מעשר ברשותו והא דחשבינן הכא זרוע ולחיים וקיבה מוחזק אע"ג דלא אתא לידא דאבוהון משום דבמכירי כהונה אינו יכול לחזור בו מעידנא דאשתחיט ומשום דס"ל כר' יוסי דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה כו עכ"ל, הרי שתים שמענו מדברי השמ"ק דבדבר שאינו אלא משום איסור א"צ ליתן לבניו, וגם דמכירי כהונה אין זה משום איסור חזרה כ"א מפני שאין יכול שוב לחזור, ועוד שם מדברי הרא"ם דבמכירי כהונה חשיב הכהן כמוחזק וז"ל וכיון דבעל הבהמה מוחזק לתת לו המתנות זכה בהו בהני מתנות וכנכסיו דמו והוו להו גבי בעל הבהמה פקדון ומשו"ה אע"ג דלא מטא לידו בחיי הבכור נוטל פי שנים כו' דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דרבי אלא במלוה דלהוצאה ניתנה וכי מהדר להו לאחר מיתת אבוהון לאו הני מעות שבק להון אבוהון אבל פקדון דבעיני' קמהדר בכור נוטל פי שנים ודוקא דאשתחיט בחיי אבוהון הוא דשקיל פי שנים משום דכמאן דזכה בחיי אבוהון והוו לי' נכסיו אע"ג דלא אתו לידו זכה בהו והו"ל כבעל פקדון כו' עכ"ל, וכלשון הזה ממש כתב רבינו הרמ"ה בחדושיו לב"ב דזכה בהו אבוהון מחייו וכבעל פקדון חשיב בעל הבהמה ע"ש, הרי להדיא מכל דברי הראשונים הללו שמטעם מוחזק הוה וזכה בהן אבוהון משו"ה מחויב ליתן לבניו, אבל בדבר שאינו כ"א משום איסור לחזור ודאי דאין חיוב ליתן לבניו וכמ"ש השמ"ק להדיא דבמקום שיכול לחזור לא חשיב זה ממונו, והתם שאני דחשיב מוחזק ממש ומשום דס"ל כר' יוסי דעשו שאינו זוכה כזוכה, ונדחו כל דברי הקצוה"ח, ואדרבה שם מפורש שבדבר שאינו אלא משום איסור לא חשיב זה ממונו דאיסור וגם שבועה אינו עושה קנין, שוב ראיתי שלקמן בסי' רע"ח הביא הקצוה"ח להמוהרי"ל שמפרש נמי דמכירי כהונה אינו יכול לחזור ומשום מוחזק הוא ולא משום איסור, והקצוה"ח דחה דבריו מהתוס' דב"ב, אכן אילו ראה כל הראשונים פירשו להדיא כהמוהרי"ל לא היה דוחה דבריו ודו"ק:

ונ"ל עוד להסביר דלא שייך למילף הכא בדין דשבועה ממתנות כהונה, דבאמת צריך להבין טעמה של הנהו ראשונים דסברי דבמתנות כהונה חשיב כזוכה שהבעלים אינם יכולים עוד לחזור, ואם כי בשמ"ק כתב משום דס"ל דעשו שאינו זוכה כזוכה, אבל דברי ר' יוסי גופא צריך הסבר למה חשוב כזוכה כל זמן שלא עשה בזה שום קנין, ומה שנ"ל בטעם הדבר עפמ"ש הרמב"ן והר"ן (ב"מ ד"ח) דקאמר הגמ' דיוקא דרמי בר חמא דמגביה מציאה לחבירו קנה מהיכא אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו, התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה כולה, ופרש"י דלעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת דא"כ תיעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כמו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ואם יבוא שלישי ויחטפנה מידם אי אפשר לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כל אחד טוען שהגביה לעצמו עכ"ל, ובשמ"ק מביא בשם הרמב"ן ור"ן וז"ל וא"ת נהי דשלישי א"א לחטפה מידם מ"מ למה אמר במשנתינו יחלוקו, דהא משום דתלינן תרווייהו כי הדדי אגבהוה וכדאיתא לעיל, וי"ל כיון דלפי טענותיהם א"א לשום אדם לזכות בה וכיון שממון הפקר הוא חולקין אותה בין שניהם שהרי ע"כ לכך היא עומדת, ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כל אחד מהם שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואל"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם וי"ל נמי שכיון שממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם א"א לאחר לזכות זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה עכ"ל, וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה קנין, אפ"ה כיון שאחר אי אפשר לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוה קנין לגבייהו, וה"נ גבי מתנות כהונה כיון שבמכירי כהונה אסור לבעלים לחזור לכו"ע דאפי' התוס' סברי דאסור לחזור. וא"כ מוכרח הוא למסור לכהן זה, ובזה גופא הוה הקנין לפני הכהן ושפיר קנה, ועיין מה שכתבנו באדושנו לעיל (סי' ר') ביסוד הקנין דד' אמות נמי בכה"ג, אבל לפי"ז אין שייך לומר כן כר"א במתנות כהונה, דעצם הדבר אינם של בעלים כ"א לטובת הנאה, אבל לעכבם לעצמו אינו יכול, ומוכרח הוא לתתם לכהן, וכיון שבמכירי כהונה אסור לתת לכהן אחר ובהכרח שיתן לכהן זה, ממילא זכה בה הכהן. אבל בממון גמור של בעלים לא שייך לומר דמשום דאסור לבעלים לחזור כמו בשבועה דאסור לבעלים לחזור משום איסור שבועה, דמשום זה יזכה בו המקבל בלא קנין דדוקא בממון הפקר אמרינן הכי וכמו שדייקו הרמב"ן ור"ן בלשונם לכתוב שממון הפקר הוא דלהכי עומדת, אבל בממון בעלים לא שייך זה, דהא תינח בממון שאין לבעלים זכייה בהם וכיון שנעשה בה דבר שאין אחר רשאי ליקח ובע"כ יקבלה זה, זהו גופא הוה הקנין, אבל בממון כזה שיש לבעלים זכייה גמורה בהם, ואנו צריכים ע"ו הקנין להוציא מרשות בעלים אין מועיל כ"א כשיזכה בו הזוכה בקנין להוציא מרשות בעלים, ועיין מה שכתבנו לעיל (סי' ר') ודו"ק:

שם ברמ"א ואם נדר באסמכתא להקדש קונה, עיין במשנה למלך (פי"א מהלכות מכירה) שכתב וז"ל כתב מוהר"ם פדוואה בתשובה סי' כ' במי שקנס את עצמו אם לא יעשה דבר פלוני יתן מנה מחציתו לצדקה ומחציתו לכשנגדו דההקדש קנה משום דאין אסמכתא בהקדש וכשנגדו לא קנה משום אסמכתא ולדידי אף שכנגדו קנה וראיה ממ"ש הרמב"ן וכו'. שוב ראיתי שהדבר מפורש בתשובת הרשב"א כו' דהיכי דנתן ערבון בעד המחצית אין כאן דין אסמכתא עכ"ל, ועיין בס' שעה"מ שכתב דהראיה מהרשב"א דערבון אינו כ"א לשיטת הסמ"ע דנדר ושבועה מחזק הקנין דבכה"ג שנשבע אמרינן דודאי גמר והקנה, משו"ה אמרי דאע"ג דלא נדר כ"א למחצה מ"מ כיון דע"י הנדר נסתלק האסמכתא אמרינן דנסתלק מכולו כיון דהנדר מוכיח דלא היה בזה אסמכתא אלא גמר והקנה, משא"כ לשיטת הב"ח והט"ז והש"ך דלא אמרינן גמר והקנה אלא דמחויב מטעם נדר, ממילא להמחצה השניה שלא נדר עליה הוה אסמכתא גמורה ע"ש, ויפה כיוון בזה:

סעיף כ"א במחבר חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כו' להרמב"ם לא נשתעבד, עיין מה שכתבנו בחדושנו לעיל (סי' ס') בפרטי דינים הללו:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה