אור ברסלב
חושן אהרן חלק ב הלכות מצרנות

חושן אהרן חלק ב· הרב אהרן וואלקין

הלכות מצרנות

הלכות חלוקת שותפות

סימן קעה

סעיף ו' במחבר על המצרן להביא ראיה, עיין בחדושנו לעיל (סי' ק"ג) מה שכתבנו מזה:

סעיף ט' במחבר קנאה במאתים ואינה שוה אלא מנה כו' צריך ליתן מאתים, והנה בש"ס (ב"מ דק"ח) הכי איתא זבין במאתן ושויא מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ופי' הרא"ש דמיירי שהלוקח חפץ להחזירו ולבטל המקח ולהכי סבורים היו לבטל המקח מכח שליא שעיוות ע"ש, ותמוה לי דהא במקום שיש פסידא למוכר לא דיינינן דינא דבר מצרא וכמבואר בסמוך, וה"נ אין פסידא גדול מזה כשנבטל המקח, דלא יוכל להשיג שוב אדם אחר שיתרצה ליתן לו מאתים כפי שנתן לוקח זה, וא"כ אמאי דיינינן בזה דינא דבר מצרא, וצ"ל כיון דהמוכר עביד איסורא בזה שאינה את הלוקח, דאפי' אם אין אונאה לקרקעות, היינו רק שאין צריך להחזיר את האונאה אבל איסורא מיהא יש גם בקרקע, להכי שפיר מבטלינן למקח זה בכדי שנציל אותו מן האיסור, ולא מיקרי זה פסידא לפני המוכר כיון שניצול עי"ז מן האיסור, ותי' זה כתבתי זה רבות בשנים בעמדי בסוגיא זאת בחבורי לב"מ, וכעת מצאתי שגם השעה"מ בסמוך תי' כן, אלא דאכתי הסוגיא תמוה דלמה לן לטעם דשליח שעיוות דהא למאי דלא ידעי עוד דאין אונאה לקרקעות, א"כ הלוקח מצד עצמו יכול נמי לבטל אח"כ, וכזה הקשה גם הט"ז בסמוך וכן מה שהשיב ע"ז בש"ס שם דאין אונאה לקרקעות, תמוה טובא, דאטו בשביל זה לא הוה עיוות, הא אדרבה כיון שאין אונאה לקרקעות ואין צריך גם להחזיר האונאה, כ"ש דהוה עיוות שהפיל מעות המשלח בידי לא יוכל להוציא ממנו ועוד יקשה דאיך אפשר לומר דמתחלה היו סבורים דיש אונאה לקרקעות כיון דמקרא ממעטינן לקרקע מאונאה וכמבואר (ב"מ דנ"ו) והנ"ל בזה עפ"י מה שכתבתי בחבורי לב"מ שם דהתוס' (ב"ב דס"א) פירשו דטעם דאין אונאה לקרקעות מחמת גזה"כ הוא, ואכן החינוך (מצוה של"ז) סובר דאין זה מגזה"כ אלא משום דקרקע שוה כל כסף שיתן ומדעתו הוא נותן וכ"כ הרשב"ם בב"ב שם וברא"ש בב"מ ע"ש, ולפ"ז אם נתן יותר מן השווי אין זה עיוות כלל כיון דמדעתו נותן ושויא נמי הכי, ומעתה י"ל דגם בני הישיבה סבורים היו דאין אונאה לקרקעות, אלא דהם היו סבורים דהטעם הוא משום גזה"כ וכשיטת התוס', וזה לא מהני רק לענין שא"צ להחזיר האונאה אבל עיוות מיהא הוה כיון דלא שוויא הכי, ולכן הוצרכו לבטל מכח עיוות של השליח אבל הלוקח מצד עצמו אינו יכול לבטל כיון דאין אונאה עכ"פ מגזה"כ, והשיבו בשם רב נחמן דטעם דאין אונאה משום דמדעתו נותן ואין בזה שום עיוות כלל, והכל מיושב, ומה מאוד יתיישב לפי"ז קושית השמ"ק בב"מ שם דדין זה סותר לסוגיא דכתובות (דצ"ט ע"ב) בענין אמר לאחד קפידה ואמר רב נחמן לאחד ואפי' למאה אמרי ליה ואפי' טעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא אמרי לי' והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ה"מ היכי דטעה בעה"ב אבל היכי דטעה שליח אמר לו לתקוני שדרתיך ולא ללוותי ע"כ, הרי להדיא דרב נחמן סובר בטעה שליח דמבטל המקח ולא אמרינן בו אין אונאה לקרקעות, ודין זה רב נחמן גופא הוא דאמר הכי בב"מ וסותר דברי עצמו בכתובות, ולמה שכתבתי אין בזה שום סתירה, דודאי הסברא צודקת דלשיטת הרשב"ם והחינוך אפי' שליח שטעה נמי אין מתבטל המקח אחרי שאין בזה שום עיוות ומדעתו יהיב כיון דשוה כל כסף, אלא דסברא הזאת לא שייך כ"א באונאת לוקח, דמשום דרוצה לקנות קרקע שהוא דבר דלא כליא קרנא לעולם, יתרצה לשלם הרבה יותר ממחירה הרגיל, אבל באונאת מוכר כשמכר בזול לא שייך סברא זאת, ובאונאת מוכר בע"כ מגזה"כ הוא לכו"ע, והנה בדין דהכא דמיירי באונאת לוקח כדאמר קנאה במאתים ואינה שוה אלא מנה קאמר רב נחמן שפיר דאין אונאה לקרקעות, ואע"ג דהלוקח שליח דמצרן הוא אפ"ה אין יכול לומר לתקוני שדרתיך כיון דבכה"ג לא הוה עיוות כלל, אבל התם בכתובות באונאת מוכר מיירי וכפרש"י שם להדיא, טעה שליח ומכר בזול, ובאונאת מוכר שפיר הוה, עיוות, דנהי דהאונאה א"צ להחזיר אבל עיוות מיהא הוה וכשטעה השליח מתבטל המקח וזה ברור בעזה"י, ויישבתי בזה נמי מה שכתב רש"י שם בכתובות בד"ה והאמר מר אין אונאה כו' ומשנה הוא בפ' הזהב ע"כ, והמפרשים נתקשו דלמה הוצרך לזה ולא מקשה מרב נחמן גופא דקאמר כאן גבי מצרן דאין אונאה, ולמה שכתבתי א"ש דלפום מאי דמיירי התם באונאת מוכר והטעם דאין אונאה משום גזה"כ לא שייך להקשות מרב נחמן דמצרן דמיירי באונאת לוקח ומטעמא אחרינא לגמרי משום דלא נתאנה, כלל, ורק ממתני' דהזהב דהתם מיירי באונאת מוכר נמי, ושם הארכתי ליישב נמי קושית התוס' שם ודו"ק:

סעיף ל"ה הקונה מהעכו"ם אין המצרן יכול לסלקו, והטעם מבואר בש"ס משום דעשה לו טובה דאברחיה ארי ממצרו ובשמ"ק הביא בשם הרא"ש להקשות דכי בשביל שעשה עמו טובה אחת אינו מחויב לעשות לו גם טובה אחרת ואכתי יעשה הישר והטוב וישיב השדה להמצרן ע"ש ונ"ל דחיוב דמצרנות לא הוי על ההשבה, אלא על שעת הקנייה דאסור לו לקנותה לצורך עצמו, והכי משמע מדאמרינן דהלוקח הוה כשליח של המצרן, ואי נימא דהחיוב הוא על ההשבה, נימא דלקחה לעצמו, אלא שמחויב לעשות הטוב והישר ולהשיבה אלא ודאי דהחיוב הוא על הקנייה, דאסור לו לקנותה לעצמו אלא להניחה לפני המצרן, ולפי"ז הכא כשזבנה מעכו"ם, בשעת הקניה ודאי דלא חל עליו חיוב דבן המצר, כיון דמצי אמר אלמלא מהרתי לקנותה שמא היה מוכרה לעכו"ם אחר, ובע"כ לומר הכי, דאל"כ מאי טובה הוא לגבי המצרן דאברחיה ארי הא גם כשקנאה המצרן, עצמו היה מבריח הארי הזה, אע"כ דהלוקח יאמר דשמא היה מוכרה לעכו"ם אחר, ובכה"ג דהיה לו למהר לקנותו לא חל עליו חיוב דבר מצרא, וכדאמרינן למכור ברחוק ולגאול בקרוב לית בו דינא דבר מצרא, דהוה נמי מה"ט דלא היה יכול לעשות איחור בדבר דשמא בין כך יופסד, וכיון שהקנייה בהיתר היתה, ממילא דלקחה בהיתר לצורך עצמו, וא"כ מהיכי תיתי יהיה חיוב עליו להחזירה למצרן, ויש לכוון זה בתי' השמ"ק עצמו ע"ש:

סעיף נ"ג ברמ"א ולכן יש דין מצרנות בבתים, והנה בשמ"ק (ב"מ דק"ח) הביא בשם הרמ"ך וז"ל ואיכא מ"ד דבתי לית בהו משום דינא דבר מצרא אלא היכא דאיכא פיתחא בין ביתא לביתא כעין הא דמשוניתא עכ"ל, והדברים סתומים, ונראה לפרש כוונתו, שנתכוון לדברי הר"ת שהביא הסמ"ע ס"ק צ"ח, דמשו"ה אין בבתים דינא דבר מצרא דהרי בהפסק סלע או ריכבא דדיקלא נסתלק דינא דבר מצרא והבתים ג"כ מובדלים בחומות, והטור כתב דאפ"ה יש חזקה משום דהחומה יכולים לפתחו שיכנס מזה לזה, והדברים הללו ממש כתב הרמ"ך, ומ"ש פיחתא ט"ס הוא וצ"ל פתחא, פי' דבבתים אין בהם דינא דבר מצרא כ"א היכי דאיכא פתח מבית לבית, וכעין ההיא דמשוניתא, דאם כל גבול המצר הופסק ע"י משוניתא, דהוא ריכבא דדיקלא או גדר לא הוי תו מצרן אא"כ יכולין להכניס אפי' תלם אחת מזו לזו כמבואר בש"ס ולעיל בסעיף כ"ז, הרי דבמקום שאין שתי הרשויות הללו מעורבים זה עם זה לא חשיב בר מצרא, וה"נ בבתים כיון דלכל בית יש חומה וגדר סביבה דלא גרע ממשוניתא, ולכן בעינן מיהא עירוב הרשויות ע"י פתח מבית זו לזו ודו"ק, והנה לדעה זו נפל בבירא דין דבר מצרא בבתים שלנו אשר החצירות והרשוית של כל אחד מופסקים זה מזה ע"י גדר גמור ואין להם שום פתח מזה לזה דלא הוה כל בר מצר לשיטה זאת, והעולם אין רגילים לדקדק בזה, ולכל שכיני הבתים קוראים בר מצר אעפ"י שרשויותיהם מופסקות ע"י גדר החצר והיינו משום דהפוסקים לא חשו לסברת ר"ת וכתבו שאין לצרף זה אפי' לסניף עיין בטור ודו"ק:

תוכן העניינים

חושן אהרן חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה